ברכת האילנות – פרק י"ג (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

פרק י"ג

אני יושב במשרד עם רייזי ורותי. הדיל השתנה. זה ברור לכולנו. עכשיו זהו משולש יחסים, שכל צלע בו היא חד סטרית. אני אקבל את רייזי רק אם היא תקבל את רותי. ורייזי תקבל את רותי רק אם רותי תקבל אותי. ורותי תקבל אותי רק אם אני אקבל את רייזי.

היות שאף אחד מאיתנו לא רוצה לוותר על החלק שלו, זה יכול לעבוד. אני עצמי מוכן לדיל החדש ברצון רב. לא באמת אכפת לי לעשות מדי פעם סקס עם רותי. בסך הכל היא נקבה נאה. גם רותי נראית משוחררת. היא גרושה, ומותר לה. הפחד שלה מרייזי נעלם ברגע שאלמנט הטורפת והנטרפת התפוגג. אבל רייזי קצת מבוהלת מעצמה. היא חצתה גבול אסור מאוד עבור אישה נשואה.

אנחנו בצומת דרכים מכרעת עכשיו. הכל תלוי ברייזי, והמפתח אל רייזי בידיים של רותי, שאיתה סגרתי דברים בשקט מראש, בטלפון. עכשיו, כאשר שלושתנו שוב יחד, רותי פועלת על פי התוכנית ושוברת ראשונה את השתיקה המביכה. "רייזי, היה לך נעים אתמול?".

לשון עצבנית מלקקת את השפתיים. "מאוד", רייזי מודה.

"אני שמחה לשמוע", כך רותי, ותוך כדי דיבור היא מתחילה להתפשט בתנועות תיאטרליות. נשימתה של רייזי עוברת לקצב מהיר. היא מנסה להתאפק, אבל נשברת אחרי פחות מדקה, כאשר רותי מגששת בידיה אחר קרסי החזייה ומתקשה להתיר אותה. רייזי מסיטה באסרטיביות את ידיה של רותי, וממשיכה במלאכה בעצמה. רותי עומדת כמו בייבי דול אנושית, ורייזי מכרכרת סביבה, מורידה פרטי לבוש, מעבירה אצבע על עור חשוף ומסדרת את השיער הארוך של בובתה החדשה.

זה הרגע שלי להתערב. "רותי מסכימה להסדר הזה ביניכן, בתנאי אחד. והוא שיהיה הסדר דומה ביני לבינך, רייזי".

רייזי עכשיו מסניפה בתאווה את הגב החלק של רותי, גורמת לאישה הנמוכה יותר להצטמרר בהנאה. "ומה זה מממממ… דורש ממני?", רייזי מבררת.

"רק לזרום", אני מחייך. שום דבר ממה שקורה כאן לא הגיוני.

הלשון של רייזי כרגע עסוקה עם אזור מעט יותר אינטימי בגופה של רותי, אז אני מחשיב את הנהמה העמומה של רייזי כאישור. המחסום האחרון נשבר.

אי אפשר להסתגר יותר מדי זמן במשרד באמצע יום העבודה, ולכן אני נושם עמוק ומוכן להמתין עם מימוש ההסכם. רק דבר אחד נותר אצלי לא פתור, וכאשר רייזי מלבישה את רותי בחזרה, אני אומר לה, "את חייבת להסביר לי משהו, זה נראה לך הגיוני לגלח את השיער מהראש אבל להשאיר את השיער שבין הרגליים?".

"היום אני מגלחת אותו", היא מבטיחה.

"אפשר להיפרד?", אני משתובב.

"משיער הערווה שלי? אין בעיה. רק בלי ידיים". היא מרימה את החצאית למעלה ומפשילה מעט את הגרביונים והתחתונים. פניה סמוקות. "תגיד יפה שלום".

מזל וברכה, אני לוחש. ברגע זה סגרתי את העסקה הטובה בחיי.

 

&&&

 

בתקופה הבאה, רייזי בסחרור יצרים, והיא משגעת את רותי בלי סוף. בכל יום היא מגיעה עם רעיון הזוי אחר. היא דורשת מרותי לבוא לעבודה בלי תחתונים, קוראת לה לחדר באמצע היום כדי לטבול אצבע במיצי הנרתיק שלה, גוררת אותה לבחור יחד בגדים, מסתכנת איתה בנשיקות חפוזות בפינת הקפה, מועכת את שדיה בשובבות כשנראה לה שלא רואים. אני עוקב בהנאה מהולה בחשש. רייזי מיוחמת, והיא מגזימה. הרי רותי לא מתחרמנת מנשים, בדיוק כמו שאני לא חושק בגברים.

אבל לרותי יש יצרים משלה, והיא מוכנה לספוג את אהבתה החונקת של רייזי כדי לקבל ממני את מה שהיא רוצה. "מוישי, הישבן שלי כבר אדום מרוב ההפלקות של רייזי", היא באה להלשין באמצע יום העבודה. טוב, קחי נשיקה בפה, רק שתהיי מרוצה. "מוישי, נכון הנעליים האלה מכוערות רצח? רייזי בחרה לי אותן". בסדר, תבואי בערב ונעשה קצת סקס. יהיה כיף. "מוישי, רייזי היתה אצלי אתמול בבית ושיגעה אותי שעתיים שלמות". אני מושיב אותה על השולחן ויורד על ברכי באנחה מדומה, מגיע לה פיצוי. כמובן שאני דורש ממנה לתאר לי בינתיים בדיוק את מה שקרה באותן שעתיים לכל אורכן, בלי להחסיר פרט.

אין טעם לשקר. זה לא שאני סובל, כן? אני די נהנה מהמשחקים המיניים עם רותי, כמו שאתחרמן מכל מגע עם אישה חמודה. אבל הפרס האמיתי הוא רייזי, שאותה אני אוהב עכשיו בכל נפשי וגופי. אהבה שלא ידעתי מעודי. רותי עוד תימאס עלי מתישהו. רייזי לעולם לא.

והיות שאני איש עסקים ממולח, אני לא מוותר על שום תת-סעיף מהחלק שלי בדיל המשולש. רייזי מתגלגלת מצחוק בכל פעם שאני מתאר לה, בציוריות רבה, את ההלשנות של רותי עליה. לפעמים נראה שהיא חווה עוררות מינית מהשחזור המילולי של האהבה הלסבית שלה, לפחות כמו שהיא מתחרמנת מלעשות אותה בפועל. אני מציץ בתחתוניה בחוצפה, הם רטובים לגמרי. "טוב, אז הייתי ילדה רעה", היא מעווה את פניה בדרמטיות, "זה אומר שמגיע לי עונש?".

שנינו לא בקטע של בדס"מ, ולא זו הכוונה. ה'עונש' של רייזי הוא תינוי אהבים איתי. הגירוי שהיא מקבלת מהזיכרונות המתוקים עם רותי, מתגבר על הרתיעה המובנית שלה מהגוף הגברי שלי. כך שהעונש לא חמור עד כדי כך מבחינתה. נסבל, אפשר לומר. וכאשר אני מענג אותה בדגדגן, היא כל כך מתמסרת עד שאני מתחיל לחשוד שבכל זאת יש בה כמה אחוזי סטרייטיות. אולי היא ביסקסואלית. מזה ומזה אל תניחי ידך, רייזי.

לא תמיד זה כל כך פשוט. בתוך תוכה רייזי יודעת שמה שאנחנו עושים זו עבירה חמורה, אולי החמורה ביותר בתורה, מה שהופך אותה ל"רשעית הכי גדולה בעולם" – כך במילותיה שלה.

כי למרות הכל, רייזי היא אישה חרדית בכל שאר הליכותיה. חברותיה יתייגו אותה אפילו כ'צדיקה'. היא מאוד מאמינה בקב"ה, לעולם לא שוכחת לברך, נמנעת מלשון הרע ורכילות, וככל שזה יישמע אבסורדי, היא גם צנועה מאוד. אהבת נשים לא נחשבת מבחינתה לעבירה. כנראה שהיא מעולם לא התעמקה בסוגיית "נשים המסוללות זו בזו". אבל איתי – זה כבר סיפור אחר. לפעמים באמצע האקט היא מתחילה לבכות, ואני צריך לעצור הכל ולהשיב את רוחה. ימים שלמים היא יכולה להסתובב עם מצב רוח רע, ועבורי זה סימן לשמור מרחק. לעיתים קרובות אני רואה אותה מתיישבת באמצע העבודה עם ספר תהילים – תרופת סבתא ישנה לנקיפות מצפון.

אבל אהבתה של רייזי לרותי, אהבת אישה לאישה, שוצפת ופורצת את כל העכבות. עבור הזכות להיות עם רותי היא מוכנה לעשות הכל, כולל להסתכן בגיהנום נצחי. ולאט לאט, היא גם מתרגלת נפשית למצב החדש. המחסומים יורדים ורייזי פורחת כמו שלא היתה מעולם. אני מלבלב יחד איתה, במובן הכי מילולי של "יחד". איבר מיני מבלה שעות ארוכות בתוך הכוס הצר והעמוק והלח שלה, מחכך ומתחכך, מגלה שיאי עונג חדשים שלא ידעתי על קיומם. כשאני שואל אותה אם היא מעדיפה שנעשה את זה עם קונדום, היא מתעלמת. מבחינתה אין כרגע שום דבר מחוץ לחדר. אין עולם, אין אלוהים, אין תורה וגם אין בעל. וממילא אין שום סיכונים שצריך לקחת בחשבון. זו הדרך שלה להדחיק. שיהיה.

 

&&&

 

אפילוג 

 

רייזי נכנסת אל משרדי, צעדיה קלילים ורגליה מרקדות, נראות כמרחפות באוויר. היא כבר לא חולצת נעליים בכניסה, הסכמנו שזה היה ריגוש נפלא להתחלה, ואין בזה צורך יותר. רק את הפאה היא מורידה, ורעמת שערה הזהוב מקפצת וגולשת על עורפה. אני אוהב לראות את הפלומה הזאת גדלה מיום ליום. היא עדיין לא ארוכה דיה לאיסוף בקוקו, אבל היא כבר משווה לקרקפת של רייזי מראה נשי מאוד.

"אתה יודע מה התאריך היום, מוישי?" – היא מקפידה כמובן לקרוא לי כך רק כשאנחנו לבד. 

"מה התאריך היום?", אני חוזר כהד על שאלתה. סוף חודש מרץ, לא? אנחנו עוד לא במשכורות החודשיות. 

"אתן לך רמז", היא צופנת סוד. "שלחתי היום את הילדים עם חולצות לבנות". 

עם הארץ שכמוני. היום ראש חודש ניסן! ברכת האילנות! 

אני מוציא את הסידור מהמגירה ומתחיל לדפדף. "חכה רגע", רייזי צוהלת. "אסור שתהיה חציצה!". היא מתפשטת במהירות מכל בגדיה ונעמדת דום ברגליים צמודות, עירומה כביום היוולדה. כל סנטימטר בגופה הארוך נועץ בי עיניים בציפייה. איפה היא ואיפה רייזי של ראש חודש ניסן הקודם? 

מעולם לא כיוונתי כל כך חזק בברכה. "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם". 

"אמן", מתרונן קול הפעמונים של רייזי. 

ותוך כדי שהיא יושבת וגורבת בחזרה את הגרביונים, ותוך כדי שכל חושי מתנקזים אל רגלי האיילה הנמתחות מולי בגמישות, רייזי מפטירה כבדרך אגב, "גם נשים חייבות בברכת האילנות, נכון?". 

לא יודע. מצד אחד הזמן גרמא, מצד שני זו אינה מצוה אלא ברכת הנהנין… אידיוט, יש רק תשובה אחת נכונה. תגיד אותה כבר. 

"נכון", אני מאשר. 

"אז יש כאן עובדת די חדשה, קוראים לה אביטל. היא מאוד חרוצה ולדעתי מגיע לה קידום", רייזי מחייכת חיוך ממזרי. 

אני נאנח. כשרייזי להוטה מדי, גבולות חוקיים עלולים להיחצות. אצטרך לפקח על זה מקרוב. אבל לסרב לא בא בחשבון. הרי גם נשים חייבות בברכת האילנות. חוץ מזה, זה טוב גם לרותי, שתשמח להפוגה קלה מאהבתה האובססיבית במקצת של רייזי. "אביטל הזאת, היא יפה מאוד?", אני מברר בחיוך. 

"מאוד מאוד". הנהון נמרץ. 

"אז בוודאי שמגיע לה קידום", אני כבר צוחק בקול, "תנסי לחשוב על משהו". 

רייזי נעלמת מהחדר כרוח סופה. במצלמות אני רואה שהיא ניגשת לבחורה שחומה ונמוכה ממנה בראש, וההיא פוסעת בעקבותיה אל המשרד האישי של סמנכ"לית החברה, הגב' רייזל גולדרינג. מה יש לאישה הזאת עם נשים נמוכות וכהות? הדלת נסגרת מאחוריהן, ואני עונה "אמן" חרישית על ברכת האילנות של רייזי.

הסוף

==============================================================================

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com