לילו – פרק א'

פרק א': "יא, בראכן!"

צנום. אין מילה בשפה העברית שישראל שונא יותר מאשר את המילה 'צנום'. בכל פעם שהוא רואה את דמותו משתקפת אליו בראי או כל משטח משקף אחר, המילה המסריחה הזאת מגחכת אליו. צנום זה אומר שאתה גם קטן וגם רזה. לפחות אם היה שמן כמו אסי מהכיתה הייתה לו נוכחות אבל כשאתה צנום אין לך כלום.

הם השתחררו מוקדם מבית הספר וההסעה למושב תגיע רק בעוד שעה אז בינתיים ילך לבקר את סבא שגר בסמוך. סבא כנראה לא יכיר אותו אבל אבא ישמח כאשר הוא יגיד לו שביקר את סבא. אמא אמרה שאולי יגדל בחופש הגדול אבל זה נגמר לפני יומיים והוא גמר את החופש כמו שהתחיל אותו: צנום, עם סנטימטר אחד יותר. הידד. עדיין הילד הכי קטן בשכבה. ארבע שנים אחרי הבר מצווה ולא הרבה יותר גבוה.

זה בגלל אבא, הוא חושב ומיטיב את הכיפה על ראשו. אמא גבוהה וגם אחותה אבל אבא… למה לא היה יכול לקחת את הגנים ממנה? אבא אומר שהיא קיבלה את הגנים האלה כי אמא ודודה דקלה גדלו במושב והן היו באוויר הפתוח וטיפלו בחיות כל היום אבל מה זה עוזר לישראל בדיוק? זה בטח לא עוזר כשיהודית אחותו גבוהה ממנו בחצי ראש. זה שביב התקווה שעוד נותר לו, שהגנים שהם חולקים יתעוררו בו יום אחד אבל עמוק בפנים הוא יודע שזה שקר. יהודית תמיד הייתה גבוהה ממנו בהרבה, בכל גיל.

הבית של סבא באמת קרוב לבית הספר האזורי. על השער כתוב 'סבלשטיין' באותיות דהויות. הוא פותח אותו ונכנס לחצר, פותח את הדלת ומשתהה חצי שנייה אם לנשק את המזוזה או לא. בזמן האחרון הוא נחלש. זה מרגיש פחות חשוב מפעם. בסוף בכל זאת נותן לה נשיקה לכבודו של סבא ונכנס פנימה.

“ריצ'רד?” הוא קורא לעוזר ההודי של סבא.

“Hello master Israel” נשמע קולו של ריצ'רד. כעבור רגע מגיע ההודי הגדול והחייכן.

“מה שלומך?” ישראל שונא לדבר אנגלית, זה מרגיש לו מטומטם ורי'צ'רד גם ככה מבין אותו.

“Very well, thank you very much” עונה ריצ'רד.

“סבתא שלי בבית?” הוא שואל, למרות שהוא יודע את התשובה.

“No, she left for her volunteering work”

“ומה שלום סבא?” את השאלה הזאת הוא שונא.

“He will be very happy to see you” מתחמק ריצ'רד. “Plese come”

“אם הוא יזהה אותי.” ממלמל ישראל אבל הולך אחרי ההודי לתוך הבית ואז החוצה, אל החצר האחורית.

לבו של ישראל מתכווץ כשהוא רואה את סבא, יושב בכיסא פלסטיק, ידיו רועדות והוא ממלמל. הכובע רחב השוליים על ראשו הוא השריד היחיד מתהילתו, הוא היה מקובל חשוב כאשר היה צלול. למדן וחכם ואפילו מפורסם. כולם במושב ובבית הספר קינאו בו שסבא שלו לימד אותו את ההפטרה של הבר מצווה וסבא היה כל כך גאה כשעלה לתורה. ואז… החרא הזה התחיל.

“סבא.” הוא אומר, מעמיד פנים שהכל נורמלי. סבא לא עונה, רק רועד ומביט בדשא.

“זה ישראל.” הוא אומר את צמד המלים שהוא הכי שונא להגיד לסבא, אבל זה לא הגיב לשם הזה כבר חצי שנה. או לכל שם אחר.

“He is like that” אומר ריצ'רד באמפתיה. “I am sorry”

“זאת לא אשמך.” מממלמל ישראל.

“?Can I go to the Makolet for a few moments” שואל ריצ'רד. “Safta asked me to buy some things”

“בטח, בטח.” למרות שממש לא בא לא להישאר עם סבא ככה. לא פלא שסבתא כל היום בעמותות.

ריצ'רד מהנהן ונכנס במהירות אל הבית וישראל נשאר עם סבא, שותקים מול הדשא הירוק. ואז קורה משהו מוזר.

סבא מפנה את ראשו לעבר ישראל ועיניו מתמקדות, כאילו רואות אותו.

“סבא?” הוא שואל בחשש קל.

“ישראל.” נוהם סבא. “ישראל.”

“מה שלומך, סבא?!” שואל ישראל בהתרגשות.

ידו הימנית של סבא רוטטת יותר מהרגיל ונראה שהוא מנסה להניע אותה. לעבר ישראל. ישראל מביט ביד ורואה משהו באגרופו הקפוץ של סבא. נראה שסבא נלחם כדי לפתוח את האצבעות.

“אתה רוצה שאני אקח את זה?” שואל ישראל בסקרנות, שמץ חשש אפילו.

אצבעותיו של סבא נכנעות בהדרגה למאמץ שמוחו הרופף מפעיל עליהן וישראל מבחין במשהו נח על כף ידו. חפץ ירוק ודק בצורת משולש.

“לקחת?” שואל ישראל ושולח את ידיו בזהירות אל החפץ. אצבעותיו פולות את המשולש הירוק והדק מידו של סבא וסבא מהנהן.

“תש#ור!” רושף סבא במאמץ.

“מה? לשמור? לשמור על זה?”

“ת##ור!” ממלמל סבא, צלילותו נעלמת במהירות כמו שמש מאחורי חשרת עננים. כעבור רגע הוא מרכין את ראשו על חזהו, נושם בכבדות. עצב ממלא את ישראל, יש לו הרגשה שזו הייתה הפרידה שלו מסבא.

הוא רוצה לספר למישהו אבל ריצ'רד עוד לא חזר. מתי הוא חוזר באמת, ישראל ממש לא רוצה לפספס את ההסעה למושב. האוטובוס הבא יגיע רק בשש בערב וממש לא מתאים לו להיתקע פה.

עכשיו 13:44 והאוטובוס יוצא מבית הספר בשעה 14:10. יש זמן. זה בסך הכל חמש דקות הליכה, בקטנה. ריצ'רד בטח יחזור עוד שנייה. בודק מה שלום סבא אבל סבא נוחר בשלווה, ראשו שמוט ודוק ריר ניגר משפתו וישראל נאנח בכאב. איזה חרא לגמור ככה את החיים. ממקובל ל… זומבי.

מה עם ריצ'רד? 13:52. ממש לא מתאים. הוא אמר רק כמה דקות אבל איפה הוא? ישראל מתלבט אם ללכת שניה לרחוב להציץ אבל הוא לא רוצה להשאיר את סבא לבד לכן הוא מנסה להקשיב אם הוא שומע את ההודי הגדול אבל כלום. רק ציפורים וסבא והזמן שנוזל והאוטובוס שמתקרב לתחנת ההסעה ליד בית הספר. לא נורא, אפשר לרוץ את זה בשתי דקות.

ישראל פוסע מצד לצד, מתעצבן מרגע לרגע. מתעצבן על אבא שתמיד לוחץ עליו לבקר את סבא, ועל סבתא שפחות או יותר משאירה את סבא לריצ'רד ועל ריצ'רד שנעלם עכשיו ובגלל זה ישראל יצטרך להיתקע פה ואם הוא יבקש מאבא לאסוף אותו אז אבא יסכים אבל לא יסכים לצאת יותר מוקדם מהעבודה בשביל זה אז מה זה משנה הוא ממילא יכול לעלות על האוטובוס למושב שיבוא בשש ובכלל הוא עושה את זה כי זה חשוב לאבא אז אבא גם יכול ללכת קצת לקראתו.

“Sorry” אומר ריצ'רד. “There was a big…” אבל ישראל לא נשאר לשמוע את ההמשך. הוא דופק ספרינט לכיוון בית הספר, מספיק לראות את האוטובוס נכנס לתחנה.

“הי!” הוא צועק ומנופף בידיו לעבר המפלצת הירוקה. “הי! שנייה!”

לבו צונח כאשר האוטובוס מחליק מהתחנה אבל אחרי שנייה הוא נעצר. הנהג הבחין בו והוא מצליח להכניס פנימה, ברגע האחרון ממש.

“מה אתה עושה בלגן, ויזתא?” שואל אהרון לוי וילדים צוחקים.

“סתום, לוי.” עונה ישראל. יש מצב שהוא יחטוף על זה מכות מאהרון, אבל ישראל ממש שונא שקוראים לו ויזתא, יעני צעיר בניו של המן הרשע, יעני הכי קטן כי ישראל הוא הכי קטן בשכבה. אבל אהרון לא שמע או שסתם אין לו כח להתעלל שוב בישראל, אז הוא מוצא מקום פנוי וקורס, מביט בחלון בעגמומיות.

* * *

חנה מחלצת במאמץ את הציפורן מבין שיניה, כאילו חילצה חתול ממלתעותיו של כלב. זאב שונא שהיא אוכלת ציפורניים אבל היא תמיד הייתה ככה, מאז שהייתה קטנה. תמיד כשהחוטים הדקים של החרדה מלטפים אותה, חודרים לנשמתה ומאיימים לחנוק אותה היא תוקעת את הציפורניים בפה. לפעמים היא לועסת את כריות האצבעות אבל זה תחליף גרוע.

ישראל אמור להגיע מבית הספר בכל רגע וזה מכניס אותה לחוסר שקט. הבית נקי? נקי. יש אוכל? יש אוכל. אז למה היא ככה? כי ככה. חסרת שקט. תמיד הייתה ככה. אם היא לא עושה משהו החרדה מתחילה לכרסם בה. כמו כריש שתמיד חייב להמשיך לשחות כדי לא לטבוע. אם היא עומדת, החרדה מתחילה להשתלט עליה.

הולכת לחדר הכביסה אבל סלי הכביסה עוד לא מלאים. מכונת הכביסה גם היא ריקה אז היא יוצאת החוצה לבדוק אם התייבשה הכביסה על החבל. לא, עדיין רטוב. מה לעשות? לעשות משהו אחרת החוטים הדקים והקרים יתיישבו לה על הלב ויזכירו לה שמשהו לא בסדר. היא לא בסדר. היא לא טובה.

חריקת השער מרגיעה אותה ומלחיצה אותה בעת ובעונה אחת. ישראל בא. כמה שהיא אוהבת את הילד. איזה ילד טוב זה. אבל כשהיא ליד אחרים היא תמיד מרגישה שהיא לא בסדר, שהיא לא עושה מספיק. גם ליד ישראל.

כשישראל נכנס בדלת הוא לא מנשק את המזוזה, אבל היא לא מעירה לו. הדת זה יותר הקטע של אבא שלו, היא רק עושה מה שצריך בשביל להיות בסדר.

“שלום אמא!” הוא מחייך אליה, יפה וכחול עיניים שלה. הלב שלה נחמץ כשהיא רואה כמה הוא קטן, כאילו זו אשמתה איכשהו.

“שלום יפה שלי. איך היה בבית הספר?”

“בסדר גמור.”

“אתה רוצה לאכול?”

“עוד מעט, בסדר?”

“לאן אתה הולך?”

“יש לי שיעורים." הוא משקר. הוא אפילו לא יודע למה הוא לא מספר לה על החפץ המשולש שסבא נתן לו אבל הוא רוצה לבחון אותו לבד. כבר באוטובוס רצה להביט בו אבל באופן מוזר חשש שילדים אחרים יראו אותו וישאלו שאלות. נכנס לחדר וסוגר את הדלת.

נועל גם.

הלב שלו פועם חזק יותר כשהוא מוציא את המשולש מהתיק. ממה הוא עשוי? קל כמו פלסטיק אבל המגע שלו אחר. כאילו… אורגני. והוא חמים משום מה.

מביט בו מקרוב. נראה שחרוטות עליו אותיות אבל… הוא לא מצליח לקרוא אותן. כמו שחולמים שקוראים ספר והמוח לא באמת מצליח לייצר מלים ומשפטים בעלי משמעות. רק שהוא ער עכשיו והמוח שלו לא מצליח להרכיב אפילו מילה אחת. סבא היה מקובל לפני שהמוח שלו נהיה דייסה, יש מצב שזה איזה… קמע?

ישראל לא באמת מאמין בשטויות האלה. גם באלוהים בקושי בקושי הוא מאמין, אז בטח שלא בשאר הבוקי סרוקי, הזוהר ומקובלים, קברי צדיקים ועוד קשקושים. אם היה פעם אלוהים, נראה שהוא ברא את העולם וחתך. הוא בטח לא מנהל אותו ביום ביום ואם אכפת לו מאיתנו אז אכפת לו רק מהתכלס, לא מהמזוזות והתפילין ובית כנסת וכל זה. אז מה זה החרא הזה שיש לו ביד עכשיו? מה סבא אמר לו, ברגע הצלילות שהתאמץ כל כך להשיג? לשמור?

לשבור. מופיעה המילה במוחו וישראל קופץ, כאילו… המילה הזו לא שלו. כאילו מישהו אמר לו אותה. ובכל אופן הוא כמעט בטוח שסבא אמר לו לשמור על הקמע.

לשבור.

הופך את המשולש מצד לצד, מחפש בו רמזים אבל אין כלום חוץ מהאותיות המוזרות והחמימות.

דפיקה בדלת והוא קופץ בבהלה, צועק גם.

“ישראל, הכל בסדר?” שואלת אמא.

“כן, כן.” הוא קורא. “הכל בסדר.”

“אתה בא לאכול?”

“כן, מיד יוצא.”

בלב הולם הוא מכניס את המשולש הירוק לכיס ויוצא מהחדר.

“מה קרה שם?” שואלת אמא.

“סתם… קראתי והייתי שקוע אז נלחצתי כשדפקת, זה הכל.”

לרגע הוא מתלבט אם לספר לה על המשולש ועל סבא אבל מחליט לא לומר כלום עד שידע יותר.

“זוכר את הואזה שקיבלנו מאלישבע וצקי?” שואלת אמא. “”ההורים של בנצי?”

“לא.” הוא אומר, למרות שאת אלישבע הוא זוכר היטב. היא מופיעה לו בחלומות הנעימים יותר.

“נשברה לי היום.” אומרת חנה. היא תוהה למה סיפרה לו את זה. סתם ואזה מכוערת שישראל כנראה לא ראה מימיו. משום מה היא מרגישה טוב אחרי שסיפרה את זה.

“אה.” הוא מגיב בסתמיות.

חנה מצחקקת.

“מה קרה?” שואל ישראל.

“סתם זה… אני לא יודעת… מרגישה הקלה אחרי שסיפרתי לך.” היא מחייכת. “מוזר, לא?”

“כן.”

“הואזה נשברה.” היא אומרת שוב, חשה בפרץ רגיעה נדיר נוסף. “דברים נשברים, ככה זה.”

“מה אמרת?”

“שדברים נשברים.” היא מחייכת, והחיוך שלה יותר מוזר מהכל: אמא שלו בקושי מחייכת. היא לחוצה, חרדתית, עצובה, נודניקית… אבל בדרך כלל לא מחייכת.

“כן, דברים נשברים.” הוא אומר, מקווה שבכך ירָצה אותה והם יוכלו להשאיר את המוזרות הזו מאחוריהם.

“יש לך עבודה היום?” שואלת חנה, נאבקת בדחף המוזר להגיד עוד משהו על לשבור דברים.

“בעיקרון אני אמור ללכת לשחק כדורגל. מחכה שבנצי יגיד לי אם הוא בא או לא.”

“חשבתי שבימי חמישי אתה מכסח את הדשא של גדידה.”

“אמרתי לה שאני לא יכול היום, אני אבוא אליה מחר בבוקר. ממילא לא אכפת לה מתי אני בא.”

“שיעורים גמרת?”

“אין שיעורים, המורים עוד לא התחממו אחרי החופש הגדול.”

“חשבתי שאמרת לי שאתה מכין שיעורים.”

ישראל מסמיק וממצמץ, נתפס בקלקלתו. אבל חנה נבוכה יותר והיא ממהרת לומר: “אה, גמרת אותם?”

“כן.” ממהר ישראל לומר. “גמרתי.”

“יופי, אז יש לך את כל סוף השבוע לנוח.” חנה מנסה לחייך אבל מוצאת שאת הרגיעה של קודם החליפו שוב השרוכים הקרים ומוכרים של החרדה.

משהו פועם בישראל פתאום. פרץ אדרנלין זר ולא מוכר. מה לעזאזל קורה לו? הזין שלו עומד פתאום והוא מרגיש דחף עז לאונן. הוא מריח משהו… השמפו של טל גדידה מהכיתה שלו. לעזאזל, הוא חרמן עליה כבר שנתיים, מאיפה הגיע הריח הזה פתאום?

“הכל בסדר, שרוליק?” שואל אמא.

“כן, נזכרתי ששכחתי משהו בשיעורים.”

“לך, חמוד.”

הולך לחדר ונועל את הדלת . טל גדידה, עיניים ירוקות מתגרות ושיער ורוד בתספורת פאנק ושדיים גדולים בחולצות הדוקות. לפעמים הוא מנסה להתנגד לאוננות כי הוצאת זרע לבטלה וזה אבל הפעם הוא יודע שאין שום סיכוי. מוציא את הזין, קשה כמו ברזל, אבל עדיין צנום כמו שאר גופו. זין קטן, עוד "ברכה" שהתברך בה. במעומעם הוא מרגיש את המשולש בכיסו חמים יותר, פועם ברפיון. אוחז במשולש והכל נהיה עוד יותר מוחשי. טל… מוחשית בראש שלו. זה אחר. זה משהו אחר. הוא מנשק אותה והשפתיים שלה רכות והוא נוגע לה בחזה העצום מעל החולצה והיא נאנחת ברכות והוא מביא ביד והשיערות של טל בפנים שלו רכות כמו חלומות והוא נאנח, חוטף גרב מהרצפה וממלא אותה בזרע באורגזמה הכי חזקה שהייתה לו אי פעם. הוא אשכרה נופל על המיטה בסוף כי הראש שלו סחרחר.

לשבור. פועמת המילה בראשו.

יש מישהי איתו בחדר אבל להפתעתו הוא לא מופתע. היא שחומה, תלתליה שחורים ועצומים והשדיים שלה גדולים מעל ירכיים רחבות. אבל למרות השדיים מבטו נמשך אל עיניה, שחורות כמו תהום הנפש.

“מה שלום טל גדידה?” היא שואלת.

“זה את עשית שזה יהיה ככה… חזק?”

היא מחייכת ומהנהנת.

“אתה רוצה את טל גדידה?”

“לא יודע.” הוא מתבייש.

“היא יכולה להיות שלך, אתה יודע.”

“איך?”

“אני אעזור לך.”

“את במשולש?”

“אני בכלא.” נמחק החיוך מפניה. “רק אתה יכול לשחרר אותי, ישראל.”

“איך?”

“אתה יודע.”

“אני לא יודע.”

“תחשוב. אבל אין לי הרבה זמן.”

“למה?”

“כי דוד שלך מחפש אותי.”

“דוד עזריאל?”

היא מהנהנת.

“למה?”

“אם הוא ימצא אותי טל גדידה בחיים לא תהיה שלך, ישראל. ועוד משהו: תסתכל במכנסיים.”

ישראל מציץ לתוך המכנסיים ושואף בתדהמה. הזין שלו ענק, כמו… יד של תינוק או משהו. או מלפפון ממש ממש גדול. ישראל שולח יד לאחוז בו, רווחה פושה בו כאשר הוא חש במשקל ובמאסה שלו בין אצבעותיו. איזה כיף. אחרי שנים של "בוטן במכנסיים", משהו רציני. כבד.

היא מתקרבת אליו, ועכשיו הוא דווקא כן מביט בחזה הענק שלה, נתון בחולצת קטיפה הדוקה בצבע שאינו מכיר. גוהרת אליו, משעינה ברך על המיטה, מניחה לו להציץ למחשוף שבין שדיה העצומים ומלטפת ללא בושה את זקפתו הענקית.

“תעזור לי, ישראל.” היא אומרת באוזנו. “תציל אותי מהם. אני אתן לך הכל.”

והוא לבד בחדר. הוא נרדם? לא מרגיש מנומנם בכלל. הזין שלו מלא בזרע והגרב הספוג ממש לידו, בוהק עדיין משרידי זרעו שלו נספגו. מה עם הזין? קטן כרגיל, הוא חושב בלב נחמץ.

מה זה היה, חלום? זה ממש ממש לא הרגיש כמו חלום.

“זה הכל אתה?” הוא שואל את המשולש הירוק, זה שסבא ביקש ממנו לשמור.

לשבור!

זה מה שהיא רוצה? זה הכלא שלה? דוד עזריאל הוא חתיכת מתנשא אבל בדת הוא חזק, הרבה יותר מאבא ומהם. לא מדברים על זה בקול רם אבל הוא רוצה לרשת את המקום של סבא אחרי שסבא ימות. להיות מקובל, אולי לפתוח חצר. אבא אומר שדוד עזריאל הוא רציני, לא כמו החרטטנים. הוא באמת לומד כל הזמן חוכמת הנסתר.

הודעה בטלפון, בנצי.

ב: אין משחק, שברתי את הרגל.

י: באמת? באסה. איך?

ב: צריך להיכנס לרופא, אדבר איתך אחר כך.

י: רפואה שלמה!

לעזאזל, הוא היה צריך טיפת נורמליות. יוצא מהחדר לסלון לראות טלוויזיה.

“אתה לא הולך לשחק?” שואלת אמא.

“לא, בנצי שבר את הרגל.”

“באמת? אוי ואבוי? איך זה קרה?”

“לא יודע, הוא בדיוק נכנס לרופא.”

חבל שביטל אצל רונית גדידה. נכון שהיא שונאת אותו ברמות אבל יש לה עבודה בשבילו והוא היה שמח לצאת מהבית עכשיו. אז הוא חושב על הסיכוי שיראה את טל, בתה, והלב שלו עושה כמה סלטות, נע בין משיכה לפאדיחה. מוזר שהבת כל כך שונה מהאמא. הבת שקטה וקשוחה וקוּלית והאמא… ממש לא. עם מכנסי טייץ מנומרות ונעלי עקב ותמיד חצי ציצי בחוץ, נוסעת בכל המושב עם המרצדס הפתוחה שלה ומנסה לנקר לכולם את העיניים עם הכסף שלהם. אף פעם לא מרוצה, תמיד מסתכלת עליו עקום, תמיד מעליבה. “תראה איזה עקום יצא. אתם האשכנזים לא יודעים לעבוד קשה, הא? חושבים שעבודה שחורה זה של מזרחים?” כמה שלא ניסה להסביר לה שזה על הזין שלו אשכנזים ומזרחיים זה לא עוזר, הוא פשוט סותם כשהיא נופלת עליו ככה ומקווה שהיא לא תחליט לקצץ לו בתשלום, כי גם זה כבר קרה פעם או פעמיים. אבא אמר לו "ללכת להתעמת איתה" אבל ישראל… פשוט פחד ממנה ותכלס הוא לא בטוח שאבא לא מפחד ממנה גם. יש לה ג'ורה לרונית גדידה. ג'ורה וכסף ואף אחד לא מתעסק איתם מאז שבאו למושב.

התמונות זזות על מסך הטלוויזיה אבל מחשבותיו נודדות אל סבא. הוא חושב שסבא רצה שישמור (ישבור!) את המשולש הזה אבל הוא לא בטוח. למה התאמץ סבא לגייס את הצלילות האחרונה שנותרה בו בשביל המילה האחת הזאת? כי זה חשוב. כי הוא צריך לשמור (לא!) על המשולש הזה. זה איזה תפקיד? כמו שומר של ה… דבר הזה? לשמור או לשבור? לשבור! לשבור!

עם מי יכול להתייעץ? אמא? אבא? דוד עזריאל? ולמה האישה בחלום–שלא–בדיוק–היה–חלום אמרה לו שאין לו הרבה זמן? ומה דוד עזריאל קשור? הוא מרגיש מועקה פתאום. לחץ. הזמן הולך ואוזל והוא לא יודע למה. הוא צריך לקבל החלטה ואין לו מושג לפי מה.

הוא שומע את המכונית של אבא בחנייה, מנוע הדיזל מטרטר ומרעיש כמו טרקטור קטן. ברגיל היה מספר לאבא שביקר את סבא אחרי בית ספר אבל היום… יש בו דחף לשמור את זה בסוד. וחוץ מזה, זה סתם מדכא לספר לאבא כמה סבא מחוק, למה סתם להעציב אותו?

אבא מצלצל בפעמון וזה מוזר, כי יש לו מפתחות. ישראל קם ופותח את הדלת, ואבא עומד בפתח, מחזיק בידיו משהו שנראה כמו תמונה גדולה, עטופה בנייר אריזה.

“אהלן, מה זה?” הוא שואל בסקרנות.

“תמונה.” אומר אבא בגאווה.

“איזו תמונה?”

“על שם מי אני קרוי?” שואל אבא.

“זאב ז'בוטינסקי.” אומר ישראל, מנסה להסתיר את הלאות בקולו. משום מה אבא תמיד בטוח שהעובדה שסבא של אבא נלחם עם "ז'בו" ושהוא עצמו נקרא על שמו עושה אותו מישהו מיוחד.

“נ–כון.” אומר אבא בחגיגיות. “חנה, הכנת את המקום?”

“כן.” עונה אמא. בקצה המסדרון, בדרך לחדרו יש קיר ריק אשר צמוד אליו עומד שרפרף גבוה. עכשיו ממתינים על השרפרף פטיש ומסמרים ואבא הולך לשם, משעין את התמונה הגדולה על השרפרף הקטן ומסיר ממנה את נייר. הוא בוחר מסמר, דופק אותו במיומנות ואז במאמץ משותף הם מרימים את התמונה ותולים אותה על המסמר, אחר כך מתרחקים ממנה כדי להביט בה. זאב ז'בוטינסקי מביט בהם במבט חודר מאחורי משקפיו עבי הזגוגית ומתחתיו כתוב באותיות ישנות:

“יאָ, בּרעכען!” אומר זאב בגאווה ומיטיב את הכיפה על ראשו. הלב של ישראל מתכווץ. הוא יודע טיפ טיפה יידיש כדי להבין את פשר המילים אבל ליתר ביטחון שואל את אבא:

“מה זה אומר?”

“כן, לשבור!” מסביר אבא. "ז'בוטינסקי פרסם מאמר שבו…” אבל את שאר המילים ישראל כבר לא שומע.

ל-ע-ז-א-ז-ל.

לקול הטרטור המרוחק של דבריו של אבא ישראל מרגיש את הלחץ עליו מתגבר. כמו לצלול לבריכה עמוק יותר ויותר ולהרגיש את הלחץ באוזניים. סבא אמר לו לשמור (לא, לשבור!!) את המשולש הזה ואז לאמא היה מאוד חשוב להגיד לו שלפעמים דברים נשברים ובנצי שבר את הרגל ועכשיו זה.

יאָ, בּרעכען!

חוץ מסנה בוער הוא קיבל היום את כל התשובות שהוא היה צריך, אבל איכשהו האישה שביקרה אותו היום לא בדיוק נראית כאילו היא עובדת אצל הקב"ה. איזה חוסר שקט גובר בו. הזמן הולך ואוזל אבל הוא לא יודע למה בדיוק. חבל שסבא לא איתנו יותר, הוא היה בדיוק מה לעשות.

“ישראל סבלשטיין,” קוראת אמא, תולשת אותו משרעפיו. “אתה יכול לבוא רגע?”

אסיר תודה על הסחת הדעת הוא הולך אל המטבח, שם עומדת אמא ומביטה בו במבט מוזר, אבא לידה.

“דיברתי עכשיו עם אלישבע.”

“איזה אלישבע?”

“אמא של בנצי.”

“ו…?”

“היא אומרת שהוא לא שבר את הרגל. הייתה קצת מופתעת ששאלתי אותה איך הבן שלה שבר את הרגל.”

“מה?! אבל הוא כתב לי שהוא שבר את הרגל!”

מה נסגר עם היום המוזר הזה? בדיוק הוא קם משינה אז, אולי הוא היה אפוף? הוא חייב לראות מה בנצי כתב לו.

“אני הולך לראות.”

“לאן אתה הולך?” שואלת אמא.

אין לו כוח להסביר אז הוא רק צועק "מה שבנצי כתב!”

“מה הוא אמר?” נשמע קולו של אבא. “הוא הולך לבנצי?”

“מה יש לו אצל בנצי עכשיו?” משתוממת אמא.

הוא מתחיל ללכת לחדרו כאשר נשמע צליל הפעמון שבדלת הכניסה. בדרך כלל זה תפקידו לפתוח את הדלת אבל הפעם ישראל ממשיך ללכת. אל תסתובב. סכנה.

“ישראל, הדלת!” קוראת אמא אבל הוא מתעלם וממשיך ללכת. יאָ, בּרעכען! אומר ז'בוטינסקי מהקיר.

“ישראל סבלשטיין!” קורא גם אבא. “מה יהיה עם הבן שלך?” הוא מתרגז והולך לפתוח את הדלת בעצמו.

לבו של ישראל מגביר את פעימותיו כאשר כאשר הוא שומע את קולו של דוד עזריאל. נדיר שהוא בא לבקר ועוד סתם כך באמצע השבוע. הוא עומד בכניסה לחדר כמו צבי שנלכד באורות המכונית. זהו, דוד עזריאל הגיע ונגמר הזמן. תיכנס לחדר. לחושך. והוא נכנס. בלב הולם מאזין.

“…היה אצל אבא היום?” נשמע קולו של הדוד.

“לא יודע.” עונה אביו, מתנצל כתמיד ליד אחיו המוצלח.

“… הקמע… הגוי הזה… נעלם…הילד פה?”

“הלך לאיזה בנצי.”

בּרעכען! בּרעכען!

דוד עזריאל ידע בדיוק.

תציל אותי, ישראל. וגם אני אתן לך הכל.

“הוא לא בחדר?”

ובלי לחשוב ישראל לוקח את הפטיש איתו תלו קודם את התמונה, שולף את המשולש הירוק הפועם מהכיס, מניח את המשולש על הרצפה והולם בו. לשמחתו המשולש פשוט נשבר לכמה חלקים קטנים, בלי ברקים או אש או רעם או משהו. פשוט נשבר. אולי זה סתם.

הוא לוקח את השרידים ביד, תוהה מה לעשות אותם אבל אין לו הרבה זמן: אבא ודוד עזריאל מתקרבים לחדר אז הוא פשוט מעיף הכל לכיס.

“הנה אתה.” אומר אבא. “למה אתה בחושך?”

“רציתי לצאת.” עונה ישראל, הרבה יותר רגוע ממה שחשב שיהיה.

“ולמה אתה עם הפטיש ביד?”

“ראיתי שהשארת אותו אחרי שתלית את התמונה, רציתי להחזיר אותו למקום.”

“ילד טוב.” אומר אבא בחיוך.

“ישראל, היית היום אצל סבא?” חוקר דוד עזריאל שעד כה רק נעץ בו מבט חמור. יש לו מגבעת שחורה גדולה וזקן עבות כיאות למי שרואה בעצמו איש חכם ואדוק, או כמו שיהודית אחותו אומרת: “דוד עזריאל חושב את עצמו.”

“כן.”

“והוא… נתן לך דבר מה?” ממשיך הדוד ברכות לא אופיינית.

“כמו מה?” מיתמם ישראל. “עוגייה?”

“לא, לא עוגייה.” מתאמץ דוד עזריאל לחייך, נראה כמו חוכך בדעתו אם להמשיך לגלות את קלפיו. לבסוף הוא פולט:

“קמע. סבא נתן לך קמע?”

טוב, עכשיו הוא צריך להמשיך את השיחה בלי לשקר אבל בלי לומר את האמת שהרי מה שהיה הדבר הזה, הוא שבר אותו לפני דקה. והוא בכלל לא בטוח שזה קמע.

“איך הוא נראה?” שואל ישראל.

“לא יודע, נו… קמע!” צוחק דוד עזריאל צחוק גבוה ומוזר.

“משושה? בצורת חמסה? עגול? כתוב עליו 'שמע ישראל'? אדום? זהב? איך הוא נראה?” תוקף ישראל, מבין שדודו לא ראה מעולם את המשולש לשעבר.

“משהו כזה, נו.” מתעצבן דוד עזריאל.

“לא, לא ראיתי שום דבר כזה.” הוא אומר בשלווה. “סבא נתן לי עוגייה. ליתר דיוק, ריצ'רד נתן לי עוגייה.”

“או שהגוי הזה ימח שמו גנב אותו,” אומר דוד עזריאל לאבא. “או שאבא… שם אותו איפשהו ושכח. מאמע לא ראתה אותו.”

“למה, מה זה הקמע הזה?” שואל ישראל, מקווה שהוא נשמע משועמם כמו שהוא רוצה להראות ולא סקרן כפי שהוא באמת.

“לא לגילך.” פוסק עזריאל, מסכת החביבות הדקה שעטה בדקות האחרונות נקרעת מפניו עכשיו שנראה לו שהוא לא זקוק לנער. “אם הקמע הזה הלך, השם ישמור אותנו, זאב.”

“אתה מגזים.” אומר אבא בחוסר שכנוע.

“הקמע הזה במשפחה שלנו כבר עשרים דורות.” הוא מסנן. “בוא, אני לא רוצה לדבר… ניט אין פראָנט פון דעם יינגל…”

והם חוזרים לסלון, משאירים את ישראל עומד בכניסה לחדרו, חש בשברים דוקרים את כיסו, מחפשים לפרוץ החוצה. לזרוק לפח? אין סיכוי. איפה יחביא אותם? יש לו רעיון. הוא לוקח מטפחת בד מאלה שאמא מתעקשת תמיד שיהיו לו, ויוצא מהבית, מתעלם מאמא שמכינה ארוחת ערב ומדודו ואביו שעדיין מסתודדים.

אוויר הערב עדיין חמים כאילו לקיץ אין תכניות להתפנות בקרוב אבל ישראל שמח על ההזדמנות לנשום אוויר נקי והוא מתקרב לעץ הזית הענק שבמדשאה הקדמית. כשהיה קטן (חה חה, הוא עדיין קטן) היה מחביא בחור עמוק בעץ צעצועים אבל לפני כמה שנים רוקן את החור ועכשיו הוא ריק. הוא שולף את השברים מכיסו, מקלל חרישית כשאחד מהם פוצע אותו ואז מכניס אותם בזהירות למטפחת ומכניס אותה לחור.

הקלה ממלאת אותו, כמו הוביט שחש בהרפתקה מתרגשת עליו אבל חמק ממנה ברגע האחרון וכעת יוכל לשוב לחייו הפשוטים. בלי קולות בראש, בלי בחורות דמיוניות עם שדי ענק, בלי שקרים ובלי אותות מהקדוש ברוך הוא. סתם ישראל סבלשטיין. דוד עזריאל לא נשאר לארוחת ערב, עוד סימן שהיקום חוזר לנורמליות והם אוכלים ארוחת ערב שלושתם בשתיקה הרגילה של קרקוש סכו"ם על צלחות.

“יודית יוצאת שבת?” שואל אבא בשלב כלשהו.

“לא, נשארת.” אומרת אמא בשקט. הגיוס של יהודית היה נושא כאוב לאבא אבל כמו הרבה דברים, ישראל חושד שהוא יותר התבאס מאיך שזה נראה לדוד עזריאל מאשר חשש אמתי לצניעותה של יהודית.

“מה עם אחותך?” שואל ישראל. אמא רק מושכת בכתפיה ומגלגלת את עיניה בעצב. לאחר שנות רווקות ארוכות, דודה דקלה התאהבה, התחתנה אבל בעלה עזב אותה שנה לאחר שנישאו והיא לא מצליחה מאז להשתחרר מהכאב. לשים את אמא עם החרדות ואת דודה דקלה עם הכאב באותו חדר זה מתכון למסיבה מטורפת של דכדוך, מה שהופך את האירועים המשפחתיים למהנים במיוחד.

צופה בטלוויזיה בסלון, משחק קצת במחשב והולך לישון.

=========================================

לפרק הבא