ברכת האילנות – פרק י"א (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

יש כאן משולש שווה צלעות.

אני מעוניין ברייזי.

רייזי מעוניינת ברותי.

ורותי מעוניינת בי.

אני כותב "מעוניין" ו"מעוניינת" כדי לפשט את המשוואה. אהבה היא דבר מורכב יותר, ואני לא יודע באיזו מידה היא קיימת פה. אני מאוהב ברייזי עד תנוכי אוזני. זה ברור. אבל האם רייזי מאוהבת ברותי? האם רותי מאוהבת בי? לא יודע. זה מסובך.

רייזי לא סובלת מבעלה. כנראה להיפך, הבעל האומלל סובל מנישואין לאישה שלא אוהבת גברים וכנראה לא יודעת אפילו להגדיר את זה. זו הסיבה לכך שמלבד פעם או פעמיים, לא שמעתי עליו מאומה. הוא לא חלק מחייה של רייזי, רק עול חיצוני ומעיק שמוטל עליהם. אז במשרד היא פשוט מנסה לשכוח מקיומו.

ואני תמים בדיוק כמו הבעל החסידי נטול השם. תמים וטיפש. רודף כבר חצי שנה אחרי ליבה של אישה שאוהבת דווקא נשים. לסבית. לס-בית. רייזי. לסבית.

ומה עם רותי? היא לא פרס ניחומים עבור רייזי. רותי היא הגביע בעצמו. האם החד-הורית נפלה כפרי בשל לידיה של אישה שסימנה אותה כיעד לכיבוש מיני, ונחושה להשיג ממנה את מה שהיא לא תיתן מרצונה. זה לא כוחות. רייזי יותר מתוחכמת, יותר חזקה ויותר בכירה ממנה בעבודה. כנראה שרותי תפסה את זה עוד לפני, כי היא לא היתה נבהלת כך ממעשה השטות של רייזי לולא הבינה את מלוא ההקשר שלו. אבל המצב האישי הסבוך שלה לא נותן לה הרבה מרחב תמרון. היא פגיעה.

עכשיו, זה לא שאני קדוש, כן? גם אני עשיתי לרייזי דבר או שניים שלא בדיוק עולים בקנה אחד עם דרישות הלל הזקן. אבל אני תמיד הקפדתי לתת לרייזי בחירה חופשית לגמרי, בלי ללחוץ אותה. טוב, אולי רק בקטנה. בכל אופן, מעולם לא כפיתי את עצמי עליה.

ובדיעבד גם מתברר לי סופית שלא פחות ממה שאני תמרנתי את רייזי, האישה החסידית בעלת המראה האצילי תמרנה אותי. בבעלה ממילא אין לה שום עניין, ומשכורת של שלושים אלף שקל בהחלט שווה לה את המשך הריקוד העדין הזה איתי, כל עוד היא לא נותנת לי שום דבר ממשי. אולי אם היא לא היתה כבולה במגבלות ההלכה, היא היתה מאפשרת לי אפילו קצת יותר, כדי לסחוט עוד הטבות. אבל היא אישה חרדית ושומרת על עצמה. עם רותי זה כבר סיפור אחר. שם אין כרטיס כניסה לגיהנום ומלאכי חבלה שמרחפים באיום. לכן רייזי מרגישה חופשייה לעשות מה שבא לה, להשיג דברים קצת יותר באגרסיביות.

לא שאני מאשים אותה. היא בטח מבולבלת הרבה יותר ממני, מוצאת את עצמה על מגרש בלתי מוכר ולומדת תוך כדי תנועה. האם היא יודעת בכלל משהו על אהבה? על אהבת אישה לגבר? על אהבת אישה לאישה? על מיניות נשית? על המיניות שלה? היא בטח התארסה בגיל שבע עשרה בלי לדעת שום דבר על החיים, ועוד לפני שהספיקה לחשוב, היא כבר המליטה שני ילדים מגבר שגורם לה בחילה פיזית. אלפי לסביות חרדיות נושאות את סבלן בשתיקה, בלי לדעת בכלל שהן כאלה. בעליהן סובלים לא פחות.

רייזי לא אשמה בכלום, אבל היא עברה עכשיו את הגבול. ורותי אומללה. ואני אשם בהכל. עכשיו אני הוא זה שצריך לפתור את התסבוכת, שיצרתי במו ידי.

&&&

אני מסמן למלצרית בתנועת יד לבוא עם החשבון, ואומר לה שאנחנו מוותרים על הקינוח. רותי ואני ממלמלים את ברכת המזון במהירות, בעוד רייזי שמוטה על הכיסא בעיניים מפלבלות. בלי לחשוב מדי הרבה, אני מקים אותה מהכיסא ומחזיק בזרועה, כזוג אוהבים. היא משעינה את ראשה על כתפי, וכך אנו מגיעים אל האוטו בחנייה. רותי משתרכת אחרינו ובידיה שני בקבוקי היין. אמרתי לה להביא את זה לרכב. עלה הרבה כסף. חבל.

אני פותח את דלת הנוסע הקדמית, מושיב שם את רייזי וחוגר אותה, תוך כדי נגיעה לא מכוונת בשדיה, מעל החולצה. החצאית שלה מתרוממת הרבה מעל הברכיים, ואני לא מיישר אותה. זה לא הזמן. רותי מתיישבת מאחור. דוממת. "ידעתי שהיא זונה", היא מסננת בזעם עצור. ואני לא מתקן אותה. זה לא הזמן.

תחנה ראשונה: ירושלים. אני בודק בתוכנת ניהול העובדים את כתובתה המדויקת של רייזי, ומעיר את היפהפייה הנרדמת בטלטול קל כשאנו מתחת לבית. השינה עשתה את שלה, ורייזי יורדת בכוחות עצמה, מבולבלת מאוד. מה היא תספר לבעלה? כנראה כלום.

תחנה שנייה: טלז סטון. רותי מכוונת אותי ברחובות השקטים של היישוב, וזוכרת להגיד "תודה רבה" לפני שהיא טורקת את דלת המכונית.

תחנה שלישית: פתח תקווה. לילה טוב.

&&&

רייזי מתקשרת על הבוקר להודיע שיש לה כאבי ראש איומים, והיא לוקחת יום חופש. רותי לא טורחת לעשות אפילו את זה, ופשוט לא מתייצבת לעבודה. את השבאבניק הרי פיטרתי, ומטי היולדת עדיין לא חזרה מחופשת הלידה, כך שאני מבלה את היום במיקרו-מנג'מנט של עשרים העובדות המיותמות, משתדל לא להוציא עליהן יותר מדי עצבים. הן לא אשמות. וגם אסור שתחשודנה בכלום.

אחר כך יש את שישי-שבת, וביום ראשון שתיהן מופיעות במשרד. במצלמות אפשר להבחין שרותי שומרת מרייזי מרחק בטוח. אני נותן ליום העבודה להתחיל לזרום, ואז מזמן את שתיהן לחדרי.

רייזי מתחילה לחלוץ את הנעליים כהרגלה, אבל אני עוצר אותה בהינף יד. נשען בגבי אל השולחן, אני מבקש משתיהן להתיישב מולי.

"את זוכרת מה היה במסעדה ביום רביעי, רייזי?". אני מגשש תחילה את פני השטח.

"לא בדיוק", היא מצחקקת במבוכה. צחוקה נעצר כשהיא מבחינה שרותי ואני נותרים חמורי סבר.

אני מתאר לה בקצרה את ההתרחשות, בלי להשמיט אפילו פרט אחד. עיניה של רייזי מתעגלות בתדהמה ופיה נפער לרווחה. "יש לזה שם, רייזי. קוראים לזה מעשה מגונה. ועל פי החוק במדינת ישראל, אפשר לקבל על זה עונש של עד שלוש שנות מאסר בפועל". אני קצת אכזרי ודי מגזים, אבל קריטי שהיא תבין את חומרת המעשה. בינתיים, הכל עולה אצל רותי מחדש, והיא מתחילה לבכות.

רייזי לוחשת עכשיו. "סליחה רותי. אני אפילו לא זוכרת שעשיתי את זה. מבטיחה לך שזה לא יקרה עוד פעם".

רותי מהנהנת.

ואז רייזי מוסיפה, לתדהמת כולם: "רותי, אני אוהבת אותך".

רותי מתחילה שוב לבכות. "אבל אני לא רוצה שתאהבי אותי. אני רוצה את מוישי".

טוב, זה לא יעבוד. לא ככה.

"רייזי, רותי", אני מצווה עליהן, "שתיכן אצלי בפתח תקווה. היום בשמונה בערב. עכשיו צאו. לעבודה".

&&&

סלון הבית שלי מרווח גם בשביל משפחה בת שתים עשרה נפשות. כל שכן לי, שחי בגפי כרווק. אני זז מהעבודה מוקדם ומארגן את הזירה כך שתתאים לנוכחות נקבית. אחרי כמה שעות, הכל עומד מוכן.

רייזי מגיעה בשמונה אפס אפס. אני תוהה איזה תירוץ היא 'מכרה' הפעם לבעלה, אבל לא שואל. היא מאוד נבוכה ממני, אפילו קצת מפוחדת, ומנסה לחפות על זה בעזרת התעניינות מוגזמת בעיצוב הבית ודיבור בלתי פוסק שמאוד לא אופייני לה. עצם ההגעה שלה לכאן מופרך כל כך, הזוי כל כך. ברור לה, כשם שברור לי, שהערב הזה עלול להתפתח לכל מיני כיוונים שהיא מעולם לא העלתה על דעתה להגיע אליהם. אבל אחרי מה שהיה במסעדה, פשוט אין דרך חזרה. במשך חודשים היא סיפרה לעצמה שהיא שולטת בתהליך המסוכן הזה, אוכלת את תוכו וזורקת את קליפתו. אבל הכניסה הפתאומית של רותי לתוך הפרדס הקטן שלנו, שיבשה הכל, וברגע אחד של חוסר אחריות מצד רייזי, האחיזה נשמטה ממנה. מי שמחזיק עכשיו במושכות הם היצרים שלה, עזים, פראיים ומלאי חיים כמו שלא הכירה אותם מעולם, ולה אין כבר כוח להילחם בהם. העיניים הכנועות של רייזי מספרות לי שהיא באה בגישה פטליסטית. מה שיהיה יהיה.

רותי מאחרת בעשרים דקות. אני פותח לה את הדלת בתיאטרליות ומחווה לעבר הכורסאות. השתיים מתיישבות במרחק בטוח זו מזו, נזהרות מליצור קשר עין. על שולחן הקפה עומדים בקבוקי היין מהשבוע שעבר. הלבן כמעט מלא, האדום כמעט ריק. "בואו נשחק משחק", אני מציע להן.

"מה נשחק? מונופול?", רייזי מנסה להתלוצץ.

"אולי נקפוץ בחבל?", רותי מצטרפת אל המאמץ להצחיק, ואני ממש מעריך את זה.

האמת? שני הרעיונות לא רעים, אבל אירועי השבוע האחרון גרמו לכך שהמצב בהיר וצלול לכולנו כמו מים בחוף מלדיבי, ולא צריך ללכת סחור סחור אלא לגשת ישר לעניין. יש רק משחק אחד שיכול לפרק מטען עוצמתי כל כך של מתח מיני. "אמת או חובה. מכירות?".

המשחק הזה לא פופולרי במיוחד בציבור החרדי, מסיבות מובנות. אז התשובה של שתיהן שלילית. אני מסביר להן את החוקים בקצרה. המשתתפים יושבים במעגל על הרצפה ומסובבים בקבוק. מי שפיית הבקבוק נעצרת בסמוך אליו, צריך לבחור בין "אמת" ל"חובה". אם הוא בוחר "אמת", הוא יישאל שאלה ויהיה מוכרח לענות עליה בכנות מלאה. אם הוא בוחר "חובה", תוטל עליו מטלה והוא יהיה חייב לבצע אותה בלי להתחמק. שואל השאלות ומטיל המטלות הוא המשתתף הקרוב ביותר לתחתית הבקבוק. פשוט וקל.

לא רייזי טיפשה ולא רותי טיפשה. שתיהן קולטות לאן אני חותר, אבל גם מבינות שבמצב המסובך שנקלענו אליו, זה כנראה הפתרון היחיד. רייזי מהנהנת ראשונה במבט מהורהר, ואחריה רותי פולטת "טוב". אני נוטל את השאטו ולנדרו. "אבל קשה לשחק עם בקבוק מלא. מי מתנדבת לרוקן את הבקבוק הזה?".

"אני יכולה", רייזי מתנדבת בגבורה מעושה, ותוך כדי דיבור מוזגת את שארית תכולת הבקבוק לכוס, ממלאת אותה עד הקו העליון, הסמוך לשפה. רייזי מברכת "בורא פרי הגפן" ושותה מייד. הזכרתי כבר שהיא אוהבת יין?

אנחנו חולצים נעליים ומתיישבים במעגל על השטיח. אני נוטל את הכבוד לסובב את הבקבוק ראשון.

שני זוגות עיניים עוקבים במתח אחר בקבוק הזכוכית, שתנופתו נחלשת עם כל סיבוב. זוג העיניים השלישי, זה שלי, מתבונן ברגליה המשוכלות של רייזי, שמתאמצת למתוח את החצאית לכיסוי מקסימלי.

הבקבוק נעצר ומצביע על רייזי. תחתיתו קרובה אלי יותר מאשר אל רותי, ולכן זכות השאלה שלי.

"אמת או חובה?", אני שואל את רייזי.

היא מהססת לרגע. "אמת". בחורה חכמה, רייזי. זו הבחירה הנכונה עבור תחילת משחק, כאשר הגבולות עדיין לא ברורים.

היא מצפה שאגש ישר לעניין, ואני נאמן לעיקרון שלי שאסור לאכזב אישה יפה. "האם אמת שאת לא אוהבת את בעלך?".

רייזי מאדימה, אבל חותכת. "אמת".

עכשיו תורה לסובב את הבקבוק, ואני עולה בגורל. זכות השאלה נתונה לרותי.

"אמת או חובה?".

אני בוחר "אמת".

"האם אמת שאתה משלם לרייזי 30 אלף שקל לחודש?". או מיי גאד. הקנאה בוערת בה.

"אמת". לא נעים.

סיבוב נוסף. שוב רייזי. הפעם תורה של רותי לשאול. רייזי מעזה לבחור הפעם ב"חובה".

הסיכון משתלם. "חובה עלייך לשתות עוד כוס יין".

רייזי ממלאת לעצמה את הכוס בשאפוטייה הלבן, ושותה בנחת. היא מסובבת את הבקבוק והוא חוזר לאותה נקודה, ושוב היא בידיים של רותי. מזל גרוע.

"אמת או חובה?".

"חובה".

"חובה עלייך לשתות עוד כוס יין", רותי חוזרת על אותה הפקודה באותן המילים בדיוק. מה את עושה, רותי? חוויה מתקנת? לעזאזל, לא הספיקה לך פעם אחת?

הפעם רייזי נראית קצת מבוהלת. אבל אלו חוקי המשחק, אז היא מצייתת.

סוף סוף מגיע תורה של רותי. היא עושה את הבחירה המושכלת ואומרת "אמת". רייזי מתמתחת בדריכות, והחצאית שלה מגלה את הברכיים. נראה שהיא לא שמה לב. היא שואלת את רותי: "האם אמת שאת שונאת אותי?".

"אמת". רותי אפילו לא ממצמצת. יפה. כל המוגלה בחוץ. מכאן זה יכול רק להשתפר.

אני מתפלל שהבקבוק ימשיך להתעלם ממני, כדי שהדו-קרב המרתק הזה לא ייקטע באמצעו. תפילתי נענית, לעת עתה. רייזי עולה בגורל ובוחרת שוב "אמת". רותי ממשיכה להצליף בה. "האם אמת ששכבת עם הבוס?". וואו רותי.

"לא אמת", רייזי מישירה עיניים כנות, ואני רואה שהתשובה מרגיעה את רותי.

עכשיו תורי. "אמת או חובה?", שואלת רייזי. "חובה", אני משיב.

נראה שהמטלה מוכנה אצל רייזי מראש, כי היא לא משתהה אפילו לרגע כדי לחשוב. "חובה עליך לתת לרותי חיבוק".

אתם מבינים למה התאהבתי באישה הזאת? כל כולה נתינה.

רותי מסמיקה, אבל פורשת את זרועותיה לעברי, כמו שעושים לזאטוט. שנינו קמים במאמץ מהרצפה, ואני מועך את גופה הקטן אל גופי, זרועותי חובקות את גבה וזרועותיה את גבי. אני מרשה לעצמי למשוך קלות במטפחת שלה ולהשליך אותה מאחור, ואז לשחרר את השיער מהגומייה. הנוף יפה יותר ככה. ראשה של רותי מונח על החזה שלי, נשימותיה מואטות ושלווה נופלת עליה. כל הכבוד, רייזי.

ממשיכים. הבקבוק בוחר ברותי, וכל עוד רייזי היא ששואלת את השאלות, רותי נזהרת ובוחרת תמיד ב"אמת". רייזי מחייכת אליה חיוך מתוק: "האם אמת שאת כבר סולחת לי?".

"אמת", מחייכת אליה רותי בחזרה, ואני תופס שבעצם אני הכבש שנשחט בסולחה בין שתי הנשים. החיבוק שלי לרותי היה פיצוי מרייזי לחברתה הפגועה. גבר מוחפץ.

בסיבוב הבא, אני דורש מרייזי לשתות עוד כוס יין, והאישה כבר שתויה לגמרי. ככה יהיה לה הרבה יותר קל. היא עוד תודה לי על זה. מרותי אני דורש לתת נשיקה לרייזי, והיא עושה את זה בלי בעיות, למרות שלא נראה שהיא נהנית מהאקט.

רותי נהנית מדבר אחר: איבוד השליטה של רייזי, שהאלכוהול בדמה והנשיקה מאהובתה מרימים אותה לשחקים. הבקבוק מצביע עכשיו על רייזי ותחתיתו על רותי. רייזי בוחרת "חובה", ואני מרגיש שמשהו גדול הולך לקרות.

"חובה עלייך להוריד את החצאית", מודיעה לה רותי, ונשימתי נעתקת.

רייזי נעמדת במלוא גובהה, קצת מתנודדת אבל שומרת על שיווי משקל. היא מכניסה את שני אגודליה בשני צידי החצאית, ומורידה אותה בלי למחות ובלי להתווכח. החצאית נשפכת על הרצפה ומכסה את כפות רגליה, ואז היא יוצאת ממנה ומעיפה אותה בבעיטה הצידה. ליבי מפרפר בהתרגשות, ומוט ההיגוי שלי מלא עכשיו בדלק טילים.

אני עוצר אותה רגע לפני שהיא מתיישבת בחזרה. "תישארי לעמוד ככה, רייזי".

מה אומר לכם? מולי יש פרסומת חיה לגרביונים. בד הלייקרה השחור עוטף את רגליה של רייזי מאגן הירכיים ועד קצות האצבעות, בחיטוב מהמם. אילו איברים מושלמים יש לה! אני עוקב אחרי הרגל לכל אורכה. זהו יופי טהור שאין בו מתום. בלי לסובב את הבקבוק שוב, אני אומר לה, "עכשיו את החולצה".

רייזי מלעלעת בקול ילדותי, "רק אם רותי מפשיטה אותי".

רותי לא נופלת בפח, "רק אם מוישי מפשיט אותי".

במוחי חולפת המחשבה שהנה שוב אנחנו בתיקו מקסיקני, ואני משיב את התשובה המתבקשת, "רק אם רייזי מפשיטה אותי".

ושלושתנו פורצים בהתקפת צחוק היסטרי, שמרעידה את הבית כולו.

=============================================

לפרק הבא

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com

Print Friendly, PDF & Email

38 thoughts on “ברכת האילנות – פרק י"א (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)”

  1. יצרת דינמיקה מסקרנת. מעניין לראות לאן זה יתפתח.
    ורק לי אין מושג אין רותי נראית? חוץ מזה שהיא נמוכה וקולנית.
    תן לנו איזה תיאור משלים…

  2. התקדמות מעולה, אומנם קצת מהירה לעומת ההתקדמויות הקודמות, אבל אפשר לתרץ את זה במעידה שקרתה במסעדה וביין שחוגג גם פה.
    בכל מקרה פרק מעולה ומחכה להמשך

  3. סיפור מדהים,
    היה שווה את כל הבישול האיטי עד עכשיו,
    רק מקווה שזה יתחיל לרוץ מעכשיו בקצב הזה,
    אחרי בישול איטי שכזה זה חייב להמשיך להיות כזה.
    מה שבטוח אני ידמיין את ההמשך כל השבוע, סוף סוף משהו זז.

  4. 11 פרקים עד לנגיעה בשדיים….מה הלאה? כמה פרקים עד שתופיעה המילה פיטמה? יאללה, תתקדם.
    אולי יש עוד כותבים ועוד סיפורים עד שהחופשה תיגמר?

  5. התפתחות מבורכת, אבל הנמכתי ציפיות ואני מצפה שבפרק הבא נקבל ברקס ולא התפתחות מינית מסעירה

      1. אני רואה שיש פה סקרנות לקרוא את הסיפור המקורי. ההמלצה שלי: הגרסה הזו עדיפה בהרבה.

        המלצתי ל"בני גורביץ'" לשנות את הפרקים לאלו שאתם קוראים עכשיו ולשמחתי הוא קיבל את ההמלצה כי הפרקים המקוריים היו פחות מרגשים, בלשון ההמעטה. ממליץ לכם לחכות בסבלנות לפרסום הגרסה הזו.

  6. הגזמתם קצת עם כל התגובות הרעות, אתם מקבלים פה סיפורים איכותיים בחינם והדבר היחיד שיש לכם לומר זה ביקורת ותלונות .
    בני אתה עושה עבודה מעולה תמשיך ככה

  7. סיפור מעולה, הקצב ובניית העלילה מצויינים.
    מחרמן בטירוף.
    ורואים שאתה שולט בפרטים….

  8. לא רשמתי אפילו לא ברמיזה שזה לא סיפור של בני.
    רק בני פרסם את זה לפני זה במקום אחר.
    בסך הכל באתי ליצור ציפיה. כי בני כותב מחונן.

  9. מה, בני? נעלבת מחסרי הסבלנות? מעניש אותם ואותנו?
    קבל את זה דווקא כמחמאה – לא יכולים לחכות להמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *