ברכת האילנות – פרק י' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

אמרתי לרייזי ולרותי שייקחו מונית ספיישל לראש העין. הן יתחלקו בתשלום ואני אכניס להם את זה בהחזרי נסיעות בתלושים. רייזי ירושלמית ורותי מטלז סטון, כך שאין היגיון בכך שאקח אותן טרמפ מפתח תקווה, עיר מגורי. למען האמת אני לא חוזר היום הביתה אחרי העבודה, אלא נשאר במשרד. אבל אני לא מספר להן. יהיה יותר נוח לכולם ככה. אולי בהמשך, כשנעשה את זה שוב והן יגלו שאני לא מתכוון להקדיש למוניות תקציב בלתי מוגבל, הן יבקשו טרמפ. וכשזה יבוא מהצד שלהן, הרבה בעיות ייחסכו. שתיהן לא נוהגות ברכב, כמובן.

 

המסעדה בראש העין היא קלישאה של רומנטיות. אורות מעומעמים, רהיטים כהים, מוזיקה שקטה ונרות בכל פינה. המרווחים בין השולחנות מאפשרים פרטיות. אני מגיע ראשון ומתמקם עם הפנים לכיוון הכניסה. אחרי כמה דקות הן מגיעות יחד. רותי נכנסת ראשונה ומחזיקה את הדלת עבור רייזי. אני מופתע מרותי, שנראית שונה מאוד עם פאה שחורה, בגד שני חלקים שנראה שבתי ונעלי עקב שמגביהות אותה באיזה עשרה סנטימטרים. גבר שכמוני, ממה אני מופתע? ברור שהיא לא תצא למסעדה עם מטפחת ונעלי סירה פרומות. אבל במחשבה שנייה, נראה שהיא השקיעה קצת יותר מהנדרש. מעניין.

 

רייזי עוברת את הדלת בצעד מלכותי, ומסובבת כמה ראשים. היא לבושה בשמלה פרחונית מהממת, שמדגישה את גזרתה הגבעולית. התיק שעל כתפה נראה קצת ישן ולא קשור, אבל הצבע תואם ולכן הוא לא מקלקל את ההופעה. תזכורת: להפתיע את רייזי בתיק מותג חדש בהזדמנות כלשהי. שתיהן סוקרות את אולם המסעדה, והעיניים של רייזי נראות קצת חסרות ביטחון. הסיטואציה חדשה לה. לפי הסיפורים המעטים ששמעתי על בעלה, יש מצב שמעולם היא לא יצאה איתו למסעדה.

 

בסוף הן מוצאות אותי ומתקרבות בחיוך של הקלה. אני מקדם אותן ב"היי" ומקבל מרותי באותה המטבע. רייזי מעדיפה את ה"שלום" השמרני יותר, אבל גם היא נראית משוחררת ושמחה. כנראה שהנסיעה עם רותי עברה חלק. אני מעז להציע לרייזי להתיישב לידי על הספסל. היא מהססת ורותי פשוט ממהרת להתיישב שם במקומה, משאירה לרייזי את הכיסא הבודד ממול.

 

נערה מלצרית במימדים מיניאטוריים מגישה לנו את התפריטים. בעוד רותי מתייעצת איתי בקול ומתלבטת בין מנת השף המסתורית לסתם אנטריקוט, רייזי נראית לא מרוצה. "הכשרות היא של הרב מחפוד", היא מעווה את פניה באכזבה. "מה הבעיה עם הרב מחפוד?", שואלת רותי, "זה הכשר מצוין". אבל רייזי נטולת גמישות, כמו תמיד. "אצלנו לא אוכלים את זה", היא פוסקת.

 

טוב, מה עושים? לא נראה לי שיש כאן בסביבה מסעדה בכשרות של בד"ץ העדה החרדית.

 

רייזי מרגישה במבוכתי. היא מרפרפת במהירות על התפריט. "לא נורא. אני אסתדר… מה עוד יש כאן? טוב, קולה בטח אפשר לשתות. וגם יין, נראה לי שאפשר לסמוך על הכשרות של OU".

 

"את אוהבת יין?", רותי תמהה.

 

"מאוד", רייזי מלקקת את שפתה התחתונה. "זה נראה לך מוזר?".

 

"בכלל לא מוזר", אני נחלץ להגן על כבודה של רייזי. "אני מכיר מספיק נשים שמשוגעות על יין טוב". שקר, אבל זה למען השלום, אז מותר.

 

"אני אף פעם לא טעמתי יין יבש", מציינת רותי. "קידוש עושים אצלנו על מיץ ענבים, או על יין מתוק. אבל יין יבש נשמע לי כמו דבר מגעיל ממש".

 

"איך תדעי אם לא תטעמי? את חייבת לנסות", רייזי קובעת לה עובדות בשטח, ברוח טובה.

 

המלצרית הזערורית באה שוב, ואני מחכה עד ששתי הנשים מסיימות להכתיב לה כל אחת את ההזמנה שלה. ליידיז פירסט. רותי מהמרת על מנת בשר עם שם מפונפן, ורייזי מזמינה פשוט בקבוק קולה, לא זירו. אחר כך אני בוחר בביף בורגיניון בשבילי, ואז מבקש להוסיף שאטו ולנדרו גרנד קרו אדום ושאפוטייה הרמיטאז' לבן. אלו הבקבוקים היקרים ביותר בתפריט, ומהחיוך שרייזי מנסה להחניק אני מבין שהיא יודעת להעריך את המחווה.

 

אחרי שתי דקות המלצרית חוזרת כדי להודיע לנו שמנות הבשר עלולות להתעכב מעט, ושואלת האם בינתיים להביא את היין. "למה לא?", אני משיב לה, ובתוך כמה רגעים עומדים שני הבקבוקים על השולחן, האדום כמעט בטמפרטורת החדר, והלבן מקורר בתוך דלי קטן עם קוביות קרח. היא מניחה שש כוסות, שלוש נמוכות ורחבות ושלוש צרות וגבוהות. הפקקים נחלצים ביד מיומנת.

 

רייזי מתחילה עם הוולנדרו. היא מוזגת אותו לכוס הנמוכה ומערבלת אותו מעט בתנועות סיבוביות. דוז פואה על המקצוענות, רייזי. איפה למדת את זה? היא לוגמת לגימות קטנות, ונותנת ליין להתפשט בתוך פיה לפני שהיא מחליקה אותו פנימה. עיניה נעצמות וכולה מרוכזת בהנאה המפעפעת במורד גרונה. זה יין צרפתי אמיתי, לא יקבי ציון.

 

היא ממלאת כוס נוספת עד שליש גובהה, ומניחה אותה לפני. ואז לוקחת את היין הלבן ומוזגת לכוס הגבוהה יותר. אותה היא מציבה ליד רותי. "עדיף לך להתחיל מהלבן, הוא קל יותר. הסוד הוא לגימות קטנות ולא לבלוע מייד", רייזי מסבירה. רותי מסתכלת עלי ואני מהנהן לה לאישור. היא מגישה את הכוס אל שפתיה. "לא התכוונתי שתלגמי כמו ציפור", רייזי צוחקת ומדרבנת אותה, "תכניסי עוד קצת".

 

רותי ממלאת אחר ההנחיות. פניה מתעוותים לרגע בהבעת גועל, ואז היא מגרגרת את היין כמו מי פה, בולעת בבת אחת ואומרת, "טוב, אולי בכל זאת יש בזה משהו…" רייזי ואני מחליפים קריצות.

 

&&&

 

המנות מגיעות והאוכל נלעס ואנחנו מפטפטים על דא ועל הא. קצת ריכולים על העובדות האחרות, קצת טיפים איך להוציא כסף מתורמים, קצת סיפורים על טלפונים הזויים שהיו להן במהלך השנים בעבודה. אני מספר להן בציוריות איך הקמתי את העסק כבחור ישיבה מתחת לאף של המשגיח, ואיך החבאתי את ציוד הטלפוניה מתחת השמיכה של הצו"לניק שנפל בגורלו להיות שותפי לחדר. שתיהן מתגלגלות מצחוק.

 

רייזי דוחקת ברותי לטעום גם מהיין האדום, "רק קצת". הוא יותר כבד, ולוקח לאישה הלא מנוסה יותר זמן להתרגל אליו. ותוך כדי שרותי עוצמת עיניים בניסיון 'להבין' את היין שבפיה, אני מרגיש רגל מלטפת אותי מתחת השולחן.

 

זה מכוון, בלי ספק. כף רגל רכה מטפסת במעלה עצם השוק שלי, מגיעה כמעט עד הברך ואז עושה את דרכה מטה, ושוב עולה, מנסה להשתחל בין ירכי. אני מצטמרר כולי. האם רייזי מתחילה איתי עכשיו? זה מאוד לא אופייני לה.

 

היא מבחינה בקיפאון שלי, ואז מתאבנת בעצמה. אש עולה בלחייה. היא משעינה את ראשה לאחור, בתנועה האופיינית לה שכבר למדתי להכיר, ואני מנצל את הרגע כדי להציץ מתחת השולחן, להבין מה לעזאזל קורה שם. ואני אני רואה, ומבין הכל. כף הרגל היחפה של רייזי שוב מלטפת עצם שוק של רגל זרה, אבל הפעם לא את שלי, אלא את של רותי. עולה ויורדת, יורדת ועולה, נכנסת עמוק בתוך החצאית. מקודם היא פשוט טעתה בכתובת, ואז חישבה מסלול מחדש אל הכתובת הנכונה. כל הזמן זה מה שהיא רצתה.

 

רותי סוף סוף מרגישה מה קורה, ומתנערת בבהלה. "מה את עושה רייזי?". היא נצמדת אלי בפחד, כמו מבקשת שאגונן עליה.

 

רייזי לא מגיבה. ראשה עדיין מוטה לאחור באותה תנוחה, שפתיה מתוחות בחיוך טיפשי, וכף רגלה הארוכה ממשיכה להידחק עמוק יותר בין ירכיה של רותי, חותרת אל תחתוניה. רותי ממש מבוהלת עכשיו. היא נצמדת אלי בכוח, כולה חיוורת, בעתה בעיניה.

 

הרבה מקרים של הטרדה מינית ראיתי, אבל אישה שמוטרדת מינית על ידי אישה – זה חדש עבורי. מבט אל בקבוק היין האדום מספק הסבר חלקי. נותרה בו אולי כוס אחת, ולא אני ולא רותי אחראים לזה. בזמן שהיינו שקועים בצלחות, רייזי רוקנה את הבקבוק בלי ששמנו לב. עכשיו היא שתויה לגמרי.

 

"רייזי, תפסיקי!", רותי מרימה את קולה, כמעט צועקת. מסביב, מזלגות מתחילים להיעצר בדרכם מצלחות אל פיות, ראשים מוסטים בלי בושה, והרבה זוגות עיניים בולעים בשקיקה את ההתרחשות הבלתי שגרתית בין שתי הנשים החרדיות. שקט משתרר בקהל, ואני על הבמה עם שתי נשים, אחת שיכורה למחצה ואחת אחוזת אימה.

 

אין לי ברירה, חוץ מאשר לתפוס בכוח את הרגל של רייזי, ולהרחיק אותה מרותי. רייזי מנסה להתנגד. שרירי הרגל שלה חזקים במידה מפתיעה, אבל הידיים שלי מצליחות לאחוז ביציבות את השוק שלה. רותי כבר מחבקת אותי במלוא זרועותיה. וכך אני מוצא את עצמי מקיים מגע פיזי עם שתי הנשים בבת אחת, דווקא במסעדה, בסיטואציה מאוד לא אירוטית, מוקף באנשים זרים ומשתאים. אני מסמן להם בזעם שהכל בסדר, והם חוזרים להתעמק בצלחות, חלקם מבליעים חיוכים.

 

ההמולה חוזרת למלא את המסעדה. ואז – אחרי הרבה חודשים שבהם אנחנו מסתובבים במעגלים – כל חלקי הפאזל מתחברים לתמונה אחת גדולה. כל סימני השאלה מתיישרים לסימני קריאה. וכל הנורות המהבהבות מאירות יחד באור יקרות. כמה עיוור יכולתי להיות?

=============================================

לפרק הבא

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com

Print Friendly, PDF & Email

16 thoughts on “ברכת האילנות – פרק י' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)”

  1. נחנקנו גורביץ' נחנקנו…
    אתה כותב נהדר אבל אם לא יהיו פה ציצים תיכף ומיד אני אצא מדעתי

  2. מצוין ממש!
    המחשה מצוינת לזה שכתיבה אירוטית לא צריכה להיות תמלל של סרט פורנו
    האיטיות קצת איטית מדי אבל האיכות מפצה

  3. זה שאטו ולנדרו גרנד קרו אדום ושאפוטייה הרמיטאז' לבן קולאז' דורמטאז' פיקולאז" 🙂
    המעוניינים בסיפורי ציצים -יקבי ציון בבקשה.

    כל אלמנט בסיפור מלוטש כמו יהלום, וכל פרק משאיר דחף לעוודדד.

    1. על פני השטח, רזי חושקת ברותי. מחבקת אותה, קונה לה מתנות, כועסת עליה בהגזמה מסיבות לא ידועות.
      מתחת לפני השטח, כנראה רוצה לכבוש אותה גופנית ומינית כדי להשליט דומיננטיות בשבט הקטן שמתגבש ולאושש את מעמדה החברתי.
      עכשיו בבקשה, עברו עשרה פרקים וקיבלנו בקושי כף רגל חשופה. לא חוסמים שור בדישו.

      1. הסיום קצת מדי דרמטי לדברים שנכתבו במפורש בפרק הקודם.
        כמו כן, לא הייתי מצפה להתפתחות מינית מסעירה לפני פרק ט״ו ככה, אז אני ממליץ לך למצוא מספוא צדדי לעת הדיש

  4. נראה שהכותב עצמו לא סגור על מה יקרה בכל פרק ופרק ומנסה את מזלו. לעיתים. נדירות מצליח לייצר המשכיות לפרק הקודם. אולו הוא עצמו בתול?
    ארוך מדי, איטי מדי, משעמם מדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *