ברכת האילנות – פרק ט' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

לא אכחיש. ההסדר החדש גורם לי הנאה מרובה. אסיפות הנהלה נערכות במשרדי לעיתים קרובות, ורייזי ורותי מבלות שם במצטבר שעתיים או שלוש מדי שבוע. השינוי אינו רק במספר המשתתפות בדיל הקטן שלנו, שצמח במאה אחוזים בבת אחת. עכשיו יש גם מגע פיזי. לא ביני לבינן. עדיין לא. רק בין רייזי לרותי.

 

באסיפת ההנהלה הראשונה אחרי ההעלאות בדרגה, כששתיהן עומדות מולי סמוקות ויחפות וגלויות ראש, אני מציע לרייזי לקלוע צמה משערה הארוך של רותי. האין זו כפיות טובה כלפי מעלה, להחביא את המתנה הנדיבה הזו בתוך סמרטוט בד?

 

רייזי מתמסרת בצורה שמפתיעה אותי, מביכה את רותי ומלהיבה את עצמה. אולי היא מדמיינת תוך כדי כך מה היא תעשה עם השיער הקצר שלה, כשסוף סוף יגדל מספיק. אצבעותיה הדקות והארוכות של רייזי מלהטטות עם השיער הערמוני השופע, תוך כדי שרותי – לבקשתי – נותנת סקירה מקיפה על ביצועי העובדות בשבוע הראשון תחת ניהולה. אחרי כמה דקות, מתגלה יצירת פאר. אילו עוד כישרונות את מחביאה, רייזי?

 

גם מהצד של רותי יש הפתעות. נראה שלמרות הנסיבות הטראומתיות והרתיעה הראשונית, הדיל מוצא חן בעיניה והיא מסתגלת אליו במהירות. היא יוצאת מגדרה להוכיח את עצמה בתפקיד החדש, אבל לא רק. בתוך החדר, כשאני בוחן אותה במבטים חסרי בושה משורשי שערותיה המגולות ועד ציפורני רגליה היחפות, היא לא מסיטה את המבט כמו רייזי, אלא מישירה עיניים, כאילו סוקרת אותי בחזרה. לפעמים אפילו נראה לי שהיא סתם מחפשת תירוצים להיכנס אלי. חמודה זאת. אבל אולי אני סתם מדמיין.

 

כל ישיבת צוות מסתיימת בחיבוק עז בין שתי הבנות, והוא תמיד נמשך דקה ארוכה, לפעמים שתיים, שבהן שני הגופים הנשיים נמעכים זה אל זה. גם אם האיבה ביניהן עדיין גלויה לעין, רייזי לא מוותרת על זה, ולרותי אין ברירה אלא להיכנע. ככל הידוע לי, אין שום בעיה הלכתית בחיבוק בין שתי נשים. אבל אני חושד שאילו חז"ל היו רואים את החיבוק הספציפי הזה, הם כבר היו ממציאים משהו כדי לאסור אותו.

 

כלפי חוץ, הכל כרגיל. רייזי ממשיכה לבוא עם הפאה הישנה והדהויה, ומנהלת את הבנות ביד רמה. העבודה בינה לבין רותי זורמת היטב, וגורמת למאזן הרווח החודשי להשתפר עוד. הצמיחה הכלכלית של העסק מכסה בקלות את העלויות של ההסדר הזה, שנראו לי מלכתחילה די כבדות. ועוד נותר עודף.

 

&&&

 

ולפחות בחלק מהעודף הזה, לרייזי יש כמה רעיונות איך להשתמש. יום אחד היא נכנסת אלי ותוקפת מייד, בלי הכרזת מלחמה. "אתה זוכר שנתת לי תקציב לגרביונים?".

 

"בטח", אני זוקף עיניים. "נגמר המלאי? רוצה עוד?". לא מתאים לרייזי לדבר ככה ישירות על הנושא הזה. למרות הכל, היא עדיין מתביישת ובדרך כלל שומרת על דיסטנס ניכר.

 

"לא", צחוק הפעמונים שלה משכר אותי. "זו רותי. היא צריכה מטפחות חדשות".

 

"וגברת ברונשטיין לא יכולה לגשת בעצמה ולבקש?". משהו בסיטואציה הזאת עדיין לא פתור לי.

 

היא מבליעה חיוך חשוד. "לא".

 

גברים ממארס, נשים מוונוס, ואישה אחת שהיא בעצמה ונוס. אני שולף אלפייה ותוחב לה ביד. מתענג על המגע הרגעי של אצבעותיה הרכות. היא לא מגיבה, אבל גם לא נרתעת – למרות שהיא מקפידה בדרך כלל להיזהר ממגע פיזי איתי, ואותה סיטואציית התרפקות מלפני כמה שבועות עדיין לא חזרה על עצמה. רייזי יודעת שלכל דבר יש מחיר, ונראה שהמטפחות של רותי מספיק חשובות לה כדי לשלם אותו.

 

אני משהה את כף ידי בכף ידה למשך כמה שניות ארוכות, בעוד מבטינו מצטלבים. אשרי שזכיתי לקיים בגופי את דברי חז"ל על המרצה מעות מידו ליד אישה. רק שבמקום גיהנום, אני עכשיו בגן עדן. הגמרא מלאה בטעויות הקלדה, זה ידוע.

 

&&&

 

למחרת, אחרי הטקס הקבוע של חליצת הנעליים, הסרת כיסויי הראש והחיבוק שמגיע לקראת הסוף – רייזי שולפת מהתיק שלה כמה מטפחות חדשות, בוחרת אחת מפוספסת בצבעי פסטל, ומלבישה לרותי על הראש. "איך זה, יפה שלי?", היא מאתגרת אותה.

 

רותי נראית מבולבלת מאוד. "א… את קנית את זה בשבילי?".

 

"לא. בשביל הרב מילר", רייזי פורצת בצחוק. "ברור שבשבילך, טיפשונת. לכי למראה ותגידי לי אם את אוהבת מה שאת רואה", היא מדרבנת אותה.

 

אני לא מבין במטפחות בכלל. אבל ההבדל בין הבנדנה המרוטה שרותי הסירה וזאת החדשה שכרגע על ראשה, יהיה ניכר גם לעיניו של תמסח עיוור. אני עושה חשבון מהיר. אלף שקל, שלוש מטפחות. די יקר, נראה לי.

 

רייזי ורותי מצטופפות עכשיו מול המראה התלויה מעל הכיור בשירותים. אני לא רואה אותן, רק שומע. "אוהבת?", דוחקת רייזי. "אוהבת", מתפנקת רותי. האם שמעתי עכשיו צליל של נשיקה?

 

מטפחות שתיים ושלוש נמדדות אף הן. יש שם אחת קטיפתית מנומרת, ואחת כחולה דקיקה עם עיטורי יהלומים. רותי לא יכולה לצאת ממשרד המנהל עם מטפחת שונה מזו שאיתה היא נכנסה, כמובן. והתיק שלה לא כאן, אז רייזי אורזת את הכל ומבטיחה להשחיל לה את זה לתיק בהמשך היום, בלי שאף אחת תראה.

 

"תודה רייזי", אומרת רותי מכל הלב, ואני שואל את עצמי מתי הערמומית הזאת מתכוונת לספר לה שאני הוא זה ששילם על המטפחות החדשות.

 

אחרי שהשתיים יוצאות והדלת נסגרת, אני מריץ בראשי את הסצנה המשונה בסלואו מושן. רק ככה מצליחה התובנה החדשה לסדוק את תודעתי. ביני לבין רייזי יש דיל. ביני לבין רותי יש דיל. ועכשיו רייזי מנסה לייצר דיל חדש, בינה לבין רותי. תני וקחי, קחי ותני. רייזי מצ'פרת את רותי במטפחות יקרות, ומצפה ממנה לתמורה מסוג אחר. האם רותי מבינה את זה?

 

כנראה שלא. כי בימים הבאים, שבהם רותי מגיעה עם כיסויי הראש החדשים, נוצר מתח גלוי בינה לבין רייזי, מעשה שטן. הן מתווכחות הרבה, לפעמים גם צועקות. עיניהן רושפות עוינות זו כלפי זו. העובדות, שברובן מחבבות את השתיים, משתדלות לא להתקרב לשטחי האש.

 

רק אני, מהצד של המצלמות, מצליח לראות את מה שנסתר מעיני כולן. רייזי, הצמאה למגע גופני אוהב אך לא יכולה לעבור את הגבול עם גבר בגלל האיסור החמור של "אשת איש" – מנסה להסתפק באישה, שם הבעיה ההלכתית כמעט לא קיימת. אבל אין לה מספיק סבלנות לטוות סביב רותי קורי עכביש כמו שאני עשיתי לה. היא רוצה כאן ועכשיו. היא צריכה כאן ועכשיו. רותי התמימה לא יודעת את זה בכלל, וממילא אינה יכולה למלא את הציפיות של רייזי. קצר חשמלי.

 

אני מזמן את שתיהן לחדר ותובע תשובות על מה שמתחולל בחוץ. "מה קורה לכן?", אני שואל בחומרה. רותי הנכלמת עונה בכנות, "אני לא יודעת". רייזי חושקת שפתיים, שותקת. היא דווקא כן יודעת.

 

"יש לי רעיון", אני מפתיע אותן, ומציע לצאת בערב למסעדה, רק שלושתנו, "כדי לשפר את האווירה בהנהלה". המינוח מחמיא לשתיהן.

 

רותי מסכימה מייד. לרייזי זה נשמע רעיון קצת נועז, כי בחסידות שלהם זה לא מקובל, וגם מה היא תגיד לבעלה. אבל אני מוכן עם פתרונות. יש מסעדה צרפתית בראש העין, כשרות מהדרין וביף בורגיניון שלא מן העולם הזה. אף אחד לא יכיר אותך שם, רייזי. ולבעלך תגידי שאת יוצאת עם חברה מהעבודה. זה לא שקר, נכון?

 

רייזי צוחקת ורותי צוחקת ואני צוחק. המתח מתרופף, ושאר יום העבודה נמשך בלי שום הפרעות.

=============================================

לפרק הבא

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com