ברכת האילנות – פרק ח' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

רייזי מאבדת שיווי משקל ומתנודדת בפתח השירותים. היא על סף התמוטטות פיזית. ידה מכסה את פיה, ועיניה בוהות בלי מיקוד בחלל החדר. לפי צבע פניה, בוורידים שלה זורם כעת חלב, או שלא זורם שם כלום, כי הלב פשוט שכח להמשיך לפעול.

 

מצבה של רותי טוב יותר, אבל לא בהרבה. היא לא מאמינה למראה עיניה. רמת התדהמה שלה משתווה לזו של בעל נבגד. מול עיניה מתחוללת התרחשות שאינה תואמת לחוקי הטבע. חזירים עפים בשמים. רייזי?! מכל הנשים בעולם, דווקא רייזי הצדיקה והשמורה והחסודה?! זה פשוט לא יכול להיות!

 

גם אני בהלם מוחלט. איך הייתי כל כך פזיז?! ברגע של סכלות דפקתי עבודה של חודשים, ואולי חיים שלמים. אם זה יוצא החוצה, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. זו הולכת להיות פרשיות הבגידה המדוברת ביותר בציבור החרדי. רייזי תוקע אל עמוד הקלון, וכנראה שתאבד את בעלה ואולי גם את משפחתה שתקיא אותה. אני עצמי אצטרך לסגור את העסק. אף אחד לא יאמין שכל מה שהיה כאן בחדר זה גרביונים ופאה. פסק הדין ייחרץ על ידי הקהל המשולהב והגס בכיכר העיר: במקוואות, בשטיבלך ובעזרות הנשים, שם אין משמעות לאירוטיקה עדינה. שכבנו, ברור ששכבנו. מכחול בשפופרת. סקילה.

 

למזלי, נראה שבין שלושתנו אני הוא היחיד שעוד מצליח איכשהו לחשוב. מה שקורה כאן עכשיו הוא תיקו מקסיקני, כמו בסצנת הסיום של "הטוב, הרע והמכוער". מי שישלוף ראשון – ייפגע. לכן אני שותק, מחכה שרותי תעשה את הטעות. רייזי כמובן מחוץ למשחק. היא מחוקה לגמרי.

 

ובכן, כנראה שרותי לא צפתה במערבון הקלאסי הזה. לפי המראה שלה, בטח היא גדלה בבית ליטאי בקריית ספר, כזה שאין בו אפילו מחשב. היא ליטאית, נכון? נראה לי שכן. כעת, צרות האופקים התרבותית נמצאת בעוכריה, כאשר היא שולפת ראשונה.

 

"א… את! את!", רותי מנופפת באיבוד עשתונות לעבר רייזי, "את לא מתביישת?! עכשיו אני מבינה איך את מקבלת את כל התפקידים. איכס! מגעילה! צבועה! מהיום כולן הולכות להכיר את הפנים האמיתיות שלך! טפו עלייך! טפו!".

 

רותי הנסערת כבר בדרכה החוצה, ורייזי המעולפת בעמידה עוד רגע מתרסקת לי פה על הרצפה. אני מתנער מהקיפאון. מה שאני הולך לעשות עכשיו יהיה לא נעים. אולי אפילו אכזרי. אבל החלופה היא שהחיים של רייזי ייהרסו, ואת זה אני לא יכול לאפשר. ההכרח לא יגונה.

 

"רותי, תישארי בחדר", אני מצווה עליה בקול הרגוע ביותר שאני מצליח להפיק. היא ממשיכה עוד שתי פסיעות מכוח האינרציה, ואז נעצרת בהיסוס לפני הדלת. בכל זאת, אני עדיין הבוס כאן, ועלולות להיות השלכות.

 

"אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, ואת תעני לי עליהן בתשובות קצרות, הכי קצרות שיש. בסדר?".

 

רותי מהנהנת. נראה שמוחה עדיין מתקשה לעבד את הסיטואציה.

 

"כמה זמן את עובדת כאן?".

 

"עוד מעט זה שנתיים".

 

"ובשנתיים האלה, האם ידוע לך אפילו על מקרה אחד שבו אני התעסקתי עם עובדת?".

 

"לא". מה שנכון.

 

"כמה זמן את מכירה את רייזי?".

 

"גם שנתיים".

 

"ובשנתיים האלה, האם ידוע לך אפילו על מקרה אחד שבו רייזי התנהגה בחוסר צניעות?".

 

"לא". גיחוך קל.

 

"את נשואה?".

 

"גרושה".

 

"כמה זמן?".

 

"חמש שנים".

 

"ילדים, יש?".

 

"שניים, הגדולה בת שמונה והקטן בן שש".

 

"בלי עין הרע. ומאז שהתגרשת, האם היה לך קשר עם גברים?".

 

רותי לא עונה.

 

"בואי נדמיין שאנחנו יוצאים עכשיו החוצה ושואלים את העובדות, אחת אחת, מי פחות צנועה ופחות יראת שמים, רייזי או רותי, מה לדעתך יהיו התוצאות?".

 

"הן יגידו שאני". היא עונה בשפל קול, מותחת מבלי משים את שרוולי החולצה שיכסו עוד קצת מהיד, ומסדרת את המטפחת כדי שהשיער לא יציץ כמו שהוא עושה בדרך כלל.

 

"יגידו שאת מה?".

 

"פחות צנועה", קולה לוחש.

 

"בואי נדמיין עוד משהו. אנחנו יוצאים עכשיו החוצה ומספרים לכל העובדות שמישהי, בלי שמות, ניסתה להתפשט ליד הבוס, לפתות אותי כדי לקבל קידום. מי לדעתך תהיה הבחירה הראשונה שלהן, רייזי או רותי?".

 

רעש של נפילת אסימון. התשובה לשאלה שלי ברורה מאליה, ורותי לבנה עכשיו כמו סיד. אני מבחין שכל טיפה של דם שנחסרת מפניה של רותי, נוספת אל פניה של רייזי, שעכשיו כבר נראית חצי מאוששת. היא תצא מזה בשלום!

 

רותי מבינה שהפסידה, ומסננת בשקט לעבר רייזי, "זונה!".

 

"מה אמרת?", אני מתערב.

 

"כלום", היא נסוגה.

 

&&&

 

אני מתיישב בכיסא שעליו ישבה רייזי מקודם, ומורה באצבע לשתי הנשים להתקרב ולעמוד מולי, זו לצד זו. לא ככה, קרוב יותר. יופי. הן מחליפות מבטים מלאי שנאה ופחד, אבל מצייתות.

 

חישוב מסלול מחדש. למרות שהצלחתי להשתלט על האירוע, הוא עדיין רחוק מסיום. ברור ששתיקתה של רותי תעלה לי כסף, וצריך להפיק ממנו את המקסימום. "המצב הוא כזה, גברת ברונשטיין", אני מסכם באוזני שתיהן. "לפני שנכנסת, רייזי ואני דיברנו עלייך והגענו למסקנה שעם כל מעלותייך, יחסי האנוש הגרועים שלך מקלקלים כאן את עבודת הצוות, ולכן צריך לפטר אותך. את מסכימה עם זה?".

 

"לא, אני לא עשיתי כלום! אתם לא יכולים לעשות לי את זה!", רותי מתקוממת, ומתחילה להפנים שהמצב גרוע בהרבה ממה שחשבה.

 

"אדרבה, תסבירי לרייזי למה אנחנו צריכים להשאיר אותך".

 

רותי נשברת, והדמעות מציפות את עיניה. "סליחה, רייזי".

 

"יפה, יפה", אני מתערב בסצנת הפיוס המרגשת, "אבל ביקשתי הסבר למה את צריכה להישאר בעבודה". קשוח.

 

"כי…"

 

"תסבירי לרייזי, לא לי", אני קוטע אותה שוב, מערער עוד יותר את ביטחונה העצמי.

 

רותי מסתכלת עכשיו על רייזי, מלמטה למעלה, כי רייזי גבוהה ממנה בראש. "אני מפרנסת יחידה", היא מתייפחת, "והגרוש שלי כבר שנתיים לא משלם מזונות, ואני בקושי סוגרת את החודש, וגם ככה אין לי כסף לשום דבר, ויזרקו אותי מהדירה, והילדים…"

 

משתררת דממה. מדי כמה שניות היא נקטעת על ידי היפחות של רותי, שמתקשה להירגע. "מה את אומרת, רייזי?", אני שואל בטון רך.

 

רייזי פותחת את פיה לראשונה מאז תחילת ההתרחשות. רק שפתיה נעות והקול לא מצליח לצאת מגרונה. היא מסמנת לי שאביא לה מים, ואחרי כמה לגימות מהירות היא אומרת בקול צרוד, "אני חושבת שנסתדר". איזו בת ישראל כשרה! רחמנית, ביישנית וגומלת חסדים.

 

אבל רייזי לא מחשבת נכון את הסיכונים. להשאיר את רותי זה לא מספיק. צריך לוודא שהיא שומרת על פה סגור, ואת זה עושים עם שני חפצים: מקל וגזר. הראשון כבר הונף, ועכשיו תורו של השני. תקציב הגזרים החודשי שלי מגיע כבר לגבהים שלא תכננתי, אבל אין ברירה. "אני שמח לשמוע שאתן יכולות להסתדר", קולי מלטף. "מצידי את יכולה לחזור עכשיו לעבודה והכל ימשיך כרגיל, רותי. אבל אם את רוצה יותר מזה, יש לי הצעה מעניינת בשביל שתיכן".

 

ארבע אוזניים נזקפות. אני קם להכין לעצמי קפה, ותוך כדי שהמכונה עושה את שלה, אני מציע לסדר את החלקים מחדש, ככה: את השבאבניק המעשן שמקבל משכורת של סמנכ"ל בלי לעשות כלום, אני מעיף לכל הרוחות, משהו שהייתי צריך לעשות כבר לפני שנים, אגב. רייזי תקבל מינוי רשמי לסמנכ"לית החברה. מתחתיה יהיו שתי ראשי צוותים. אחת היא מטי היולדת, שאמורה תיכף לחזור, והשנייה תהיה רותי. ככל שיצטרפו עובדות נוספות, אולי נמנה עוד ראש צוות, ואז גם אפשרויות הקידום יהיו מגוונות יותר. את תנאי השכר אסכם אחר כך עם כל אחת בנפרד. דעתכן?

 

&&&

 

רותי נראית כאילו ניצלה ממוות לחיים. עוד רגע היא תנשק את סוליות נעלי מרוב הקלה. מדהים מה שאפשר לקנות בכמה אלפי שקלים. "תודה רבה הרב מילר", היא לוחשת.

 

אבל רייזי לא מרוצה, משום מה. "מה יש, רייזי?", אני מרים גבה. והיא, בתגובה, מצביעה על ראשה הגלוי ועל רגליה היחפות. "זה לא הוגן", היא מושכת בכתפיה.

 

"מה לא הוגן?". אני באמת לא מבין.

 

"לא הוגן שאני אסתובב כאן ככה ורותי תהיה פטורה מזה. אם היא ראתה אותי, גם אני צריכה לראות אותה".

 

רותי מסתמרת על מקומה, ואני תוהה ביני לבין עצמי האם יש כאן סתם רצון להשפיל, או משהו מעבר לזה, אולי משיכה מינית? אבל רגע, גם אם נחשוב רק ביזנס, רייזי צודקת. הדרך היחידה להבטיח שהיא ואני נהיה מוגנים מפני הרכילות של רותי, היא לצרף אותה כשותפה לפשע.

 

"א… אני לא יכולה!", רותי כמעט צועקת.

 

אני לוגם עכשיו מהקפה בנחת, ורייזי לוקחת פיקוד. הטון שלה חד. "אל תהיי טיפשה! מה שאני יכולה גם את יכולה, ואפילו יותר מזה, כי אני נשואה ואת גרושה. אז אין שום בעיה הלכתית שהרב מילר יראה את השיער שלך, בטח לא את הגרביונים. אז קדימה".

 

הקפה נתקע בגרוני מרוב הלם, ורסס של טיפות מתפרץ החוצה בשיעול אדיר. דמות חדשה נחשפת כאן. מי את, רייזי גולדרינג? לאן את חותרת? ולמה יש לי תחושה שאת קצת מסובבת את כולנו על האצבע?

 

רותי תולה בי עיניים מתחננות, אבל הפעם כל הכוכבים מסתדרים נגדה. אני לא מכריח אותה לעשות כלום, חס וחלילה, רק מציע דיל הוגן לשני הצדדים. טייק איט אור ליב איט. "נו…" אני מזרז אותה, "את מעוניינת בהצעה שלי?".

 

במקום להשיב, רותי חולצת במהירות את הנעליים, ואז בתנועה אחת מסירה את הבנדנה מעל ראשה. שערה כהה, 'ברונט', קוראים לזה דוברי האנגלית. הוא אסוף בגומייה מאחור, ורייזי משחררת אותו לפני שרותי מספיקה למחות. כעת השיער של רותי נשפך בגלים אדירים על עורפה וגבה, מגיע עד קרוב למותניים. "תסתובבי", אני מבקש מרותי, והיא מפנה אלי את הגב בהכנעה. היא אינה אישה יפה במיוחד, אבל בהחלט חמודה, והמחזה שמולי נהדר. איזה שיער!

 

"עכשיו חיבוק", מצייצת רייזי בקולה הדק, ועוטפת את רותי בידיה הארוכות. החיבוק נמשך דקה ארוכה, רותי קצת מתפתלת, אבל רייזי גבוהה וחזקה ממנה, והיא לא משחררת. אוי, רייזי רייזי, רק אני יודע כמה היית זקוקה עכשיו לחיבוק הזה! קראתי לאחרונה מחקר על ההשפעה הפיזיולוגית שיש לחיבוק על נשים. מסתבר שזה משחרר להן מהמוח חומרים מרגיעים. אצל גברים זה עובד פחות, אם בכלל. משהו אבולוציוני.

 

ואני ממשיך לבהות בדלת הסגורה, עוד זמן רב אחרי ששתי הנשים נעלמות מהחדר.

 

=============================================

לפרק הבא

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com