אני מרותק למצלמות שעות רבות בכל יום, ולכן את הפיצוץ אני רואה בשידור חי. רותי מרכלת בשקט עם עובדת אחרת בפינת הקפה, ורייזי – אולי בטוחה שמרכלים עליה, וכנראה בצדק – ניגשת לצעוק על שתיהן לחזור לעבודה מייד. רותי, שבאמת אין לי שום תלונות על מוסר העבודה שלה, נעלבת ומשיבה לה מנה אחת אפיים. באוויר עפים ביטויים כמו "הבעיות שלך בבית", "תסבוכים", "מתנשאת", "עבד כי ימלוך", ועוד כהנה וכהנה.
חלל העבודה כולו משתתק בבת אחת. בנות ממהרות לסיים שיחות עם תורמים, ולא מתחילות שיחות חדשות כל עוד הדציבלים לא יורדים. רייזי ורותי סמוקות שתיהן עכשיו כעגבניות בשלות, ורייזי צועקת על כולן בחוסר שליטה: "תחזרו לעבודה, ההצגה נגמרה!". רותי נמלטת לכיוון השירותים, ורייזי מניחה את ראשה על השולחן, מתייפחת בשקט. רחל, יעילה ומלאת טקט כמו תמיד, היא הראשונה לשבור את הדממה ולהתחיל שיחה עם תורם נוסף, ואחריה כולן חוזרות לשגרת העבודה. כולן חוץ מרייזי.
וואו. וואו. מה ראיתי פה עכשיו?
אני יוצא מהחדר שלי וניגש אל רייזי מאחור. "גברת גולדרינג", אני קורא לה ברשמיות, "תוכלו בבקשה להיכנס אלי למשרד?". הבנות האחרות מגניבות מבטים, רובן באהדה וחלקן בשמחה לאיד.
רייזי מרימה את ראשה וקמה בעקבותי. הליכתה שפופה. אנחנו נכנסים פנימה, ומתוך ההרגל היא חולצת את הנעליים ומורידה את הפאה. אחר כך היא קורסת אל תוך הכיסא מולי, מנגבת את הדמעות בתנועות מגושמות בעזרת כרית האגודל. אני דוחף אליה את קופסת הטישו, והיא מהנהנת בהבעת תודה.
"רוצה לספר לי מה קורה, רייזי?".
"זו רותי", היא מתנשפת. "אני לא מסוגלת איתה כבר. היא פשוט לא מקבלת את זה ש…"
"את זה הבנתי", אני קוטע אותה. "אבל מה קורה אצלך, רייזי?".
היא פורצת בבכי, וזה הסימן שקלעתי בול. עברנו דבר או שניים בחדר הזה, ומעולם היא לא התפרקה ככה. אני לא אוהב לראות אישה יפה בוכה. אישה יפה צריכה להיות מאושרת.
"שתים עשרה אלף שקל עלתה לי הפאה הזאת", היא מייבבת בין פרצי הבכי, משאירה לי זמן לגחך על המושגים הקלושים שלה. בימינו, שנים עשר אלף שקלים זה ממש לא הרבה לפאה חדשה. אבל היא מגיעה מעולם של סטנדרטים נמוכים יותר. "אני רוצה שמישהו יגיד לי, היה בה משהו לא צנוע?".
"מה פתאום? צנועה מאוד", אני מאשר.
"אז למה… למה הוא עשה לי את זה? מאיפה הרוע הזה? אני מביאה את הכסף, לא הוא! זה כסף שלי, שעבדתי עליו! אני שונאת אותו!". היא שוב משתנקת, ואני שותק באמפתיה. אם אני מבין נכון, "הוא" זה בעלה של רייזי, שלא היה מרוצה מהפאה החדשה, וכנראה גרם לה נזק בלתי הפיך. אולי לפני כן הוא התעמת עם אשתו בדרישה להחזיר את הפאה לתיקוני צניעות אצל הפאנית, ונתקל בסירוב.
זה רגע מסוכן מאוד. אני יכול לנצל עכשיו את החולשה שלה ואת הכעס על בעלה, בשביל מגע ראשון. ליטוף או אפילו חיבוק. אני קם ועוקף את השולחן, אבל נמלך בדעתי ברגע האחרון. לא, התגובה שלה עלולה להיות הרסנית. אל תשכח, מוישי – אני מזכיר לעצמי בלי קול – היא אישה חרדית, חסידית, צנועה, שמעולם לא נגעה בגבר זר.
במקום לעשות שטות שאתחרט עליה, אני פוסע אל המיני בר ומוזג לה כוס מים קרים, ניגש אליה שוב, ומניח את הכוס על השולחן. רייזי יושבת כפופה, ואני עומד לידה במרחק נגיעה.
ואז קורה הנס. היד של רייזי נעה כמו מעצמה, ולופתת את היד שלי בכוח, נאחזת פיזית בגבר היחיד בעולמה שמבין אותה עכשיו.
זרם של חשמל עובר בגופי. החדר מיטשטש מול עיני. האם היא מרגישה שאני רועד? אני לא מעז להזיז את היד אפילו במילימטר, כדי לא לקלקל את הרגע המופלא הזה.
זה הזמן למהלך נגדי. ראשה הגלוי של רייזי עדיין מורכן, ועם היד השנייה אני מלטף את הפלומה שלה בתנועות רכות קדימה ואחורה, כמו שעושים לתינוק בוכה. אחר כך היד שלי יורדת באיטיות אל הלחי של רייזי, מנגבת את שביל הדמעות ואז הודפת את ראשה בעדינות לעבר גופי, עד שהוא טמון בתוך החזה שלי. אלי אלי, שלא ייגמר לעולם.
&&&
יפחותיה של היפהפייה הנאחזת בי שוככות בהדרגה, ולבסוף היא מסיטה את ראשה ומנתקת ממני מגע. שנינו מבולבלים ממה שקרה, למרות שאני דמיינתי את המגע הזה יותר פעמים ממה שאפשר לספור. היא אוספת את עצמה וחוזרת לדמות של רייזי האסרטיבית, העניינית. "טוב, מה עושים… עם רותי?", היא מזכירה לי.
"מה הבעיה עם רותי?", אני מנסה לרדת לשורש העניין.
"האישה הזאת כנראה מרגישה שגנבתי לה את התפקיד או משהו כזה" – השתנקות קלה – "ומאז היא פשוט חותרת תחתי בלי הפסקה. בגללה אני כבר מסוכסכת גם עם רחל. זה לא יכול להמשיך ככה!".
אני לא בטוח שהתיאור הזה נאמן למציאות. יכול להיות שיש כאן יותר פרנויה מצד רייזי מאשר קנאה מצד רותי. ובפיצוץ היום, אם נהיה כנים, דווקא רייזי אשמה. אבל לא אכפת לי מכלום. "רוצה שאפטר את רותי?", אני מציע ברוחב לב.
"כן". חד וחלק.
"סגור. מי יגיד לה, אני או את?".
חיוך מתפשט על פניה של רייזי וקמטי צחוק מופיעים בזוויות עיניה שעדיין אדומות מבכי. משהו בה נדלק. ניצוץ בלתי מוכר, שאצטרך לעמוד על טיבו. "אני יכולה לעשות את זה בעצמי. היא קלאפטע. מגיע לה".
"סבבה. רק תשטפי פנים קודם…"
רייזי נכנסת אל השירותים שבמשרד שלי וסוגרת אחריה את הדלת. אני שומע את קול המים זורמים בכיור, ואז שקט. לוקח זמן להתאושש מכזאת דרמה רגשית. מחשבותי נודדות בלי שליטה. אולי היא הולכת להפתיע אותי ולצאת משם עירומה… אל תהיה מטומטם, זו רייזי, לא איזו זונה אלבנית. אבל בכל זאת, הרי נחצו כאן כמה גבולות היום, אז מה יקרה אם…
צלצול האינטרקום מנער אותי מהחלום. הצצה מהירה למסך. רותי בדלת, תווי פניה מתוחים בכעס. בטח היא חושדת שרייזי שוב מפעילה עלי את קסמיה, ומטה את הכף לטובתה כמו בפעם הקודמת. מה אגיד? צודקת. עשר נקודות על הניחוש הקולע. ובכן, רותי, את בטח רוצה להתעמת עם רייזי ולהשמיע את טענותייך לפני שגזר הדין ייחרץ, אבל איחרת חביבתי. הוא כבר נחרץ. ואם את בוחרת לבוא אל התליין אפילו בלי שקראו לך, לא נגיד לך לא. בואי שבי איתי יחד עד שרייזי תצא מהשירותים, ואז אכבד אותה להנחית את מכת המחץ עלייך, יריבתה השנואה.
בלי לחשוב פעם נוספת, אני לוחץ על הזמזם. רותי הודפת את הדלת בתנועה חדה, וזו נסגרת מאחוריה. "כן, גברת גולדשטיין", אני מקדם אותה בפנים חמורות סבר. "ברונשטיין", היא מתקנת אותי במבוכה תוך כדי שהיא מתקדמת לעבר השולחן. הבוס אפילו לא זוכר איך קוראים לה. נקודת פתיחה גרועה.
במחצית הדרך היא קופאת על מקומה. ברגע הראשון אני לא מבין מה קרה, ואז קולט באיחור. איחור כבד.
הפאה של רייזי עדיין עוטפת את בקבוק הקולה שעל השולחן, ורותי מבחינה בה ומזהה אותה מייד. מצחה הנמוך כמו הופך לשקוף מול עיני, ואני רואה את חלקי הפאזל שמתחברים בו במהירות זה לזה. רייזי נכנסה לכאן מקודם. הפאה של רייזי על השולחן של הבוס. רייזי הורידה את הפאה ליד הבוס. רייזי נשואה. רייזי נואפת עם הבוס.
והמחזה הזה, שבו רותי ואני קפואים מרוב הלם ובוהים אחד בשני בעיניים קרועות לרווחה, הוא שנגלה לנגד עיניה של רייזי, כשהיא יוצאת מהשירותים אחרי חצי דקה, יחפה וגלוית ראש.
=============================================
בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com
וואו איזה התחממות בגזרה
ואוווו דחוףףף עוד
ואוו ואוו ואוו לאן זה ימשך אני חייב המשך
סיפור יפה. יפה מאוד, אבל. החלוקה לפרקים נוראית.
אין פה עם מה לאונן.
הדרמה יפה, ומושלמת לרומן טוב. אבל זה לא מביא לאורגזמה
יאאלה
תן באקשן כבר
נמתח עד כאב…חחח