ברכת האילנות – פרק ד' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

בכובעה החדש כראש צוות, רייזי מתגלה כמנוע רב עוצמה, כמו איזו חללית מכוכב קריפטון שהוחבאה במשך אלפי שנים במערה מאובקת בהרי טורקיה, עד שמישהו בא ועורר אותה לחיים. היא מנהלת ביד רמה עשר בנות העובדות תחתיה, ובסוף החודש הדו"חות לא משקרים: האילן הזה מניב פירות. כוחה של ברכה.

 

כמובן שכדי לטשטש את הסיבה האמיתית לקידום, אני נאלץ למנות במקביל עוד ראש צוות, על עשר הבנות הנותרות. רי-אורגניזיישן, אני מסביר לעובדות באסיפה שבה אני מודיע על השינויים ש"הנהלת החברה בוחנת ומתכננת כבר כמה חודשים". כולן מקבלות העלאה אוטומטית של שבעה אחוזים לשכר הבסיס, וכך אין מי שלא מרוצה מהסדר החדש. יעיל ביותר כדי למנוע תהיות מיותרות.

 

הקריטריון העיקרי לבחירת ראש הצוות השנייה, הוא היותה בהיריון מתקדם, מה שמבטיח לי היעדרות שלה בקרוב. כמובן שלא זו הסיבה. אני פמיניסט, ואצלי היריון לא רק שאינו עילה לפיטורין, הוא עילה לקידום. אני פשוט משתאה מהיכולת של בנות המין היפה לשלב קריירה ואימהות. ככה לפחות אני מסביר לגברת בעלת הבטן ההריונית המשתפלת. מלי, זה השם שלה. או מלכי. משהו דומה. תאמינו לי, מבט אחד על הדליות שלה, וגם אתם לא תרצו לדעת איך קוראים לה.

 

במסגרת הרי-אורגניזיישן, אני מקיים אסיפה שבועית שבה משתתפים המנכ"ל (אני) וראשי הצוותים (רייזי וההריונית). הסמנכ"ל מחוץ לתמונה, כרגיל. זו לא ועדת קישוט, כאן עובדים, אני מצחקק באוזני השתיים על חשבונו של השבאבניק המעשן במשרד הסמוך. הן מחייכות בנימוס, מוחמאות.

 

רייזי פורחת במצב החדש. גווה הזדקף (סתם מטבע לשון. הוא היה תמיד זקוף) והביטחון העצמי שלה גדל. אני עוקב אחריה שעות באמצעות המצלמות. כל כך אני מרותק לסדרה החדשה של "גברת רייזל המופלאה", עד שנטפליקס מתקשרים לברר בדאגה מה קורה והאם הכל כשורה אצלי. היא מסתובבת בין הבנות, קורנת ומשרה רוגע. טופחת על שכמות, מחייכת במידה, משיבה לשאלות, פותרת בעיות ומדי פעם לוקחת אוזניות ממישהי, כדי להחזיר אל מסלולה שיחה שמסתבכת. איזו שושנה מרהיבה מלבלבת לי כאן!

 

בסיפורים, בשלב הזה פורצת החוצה איזו לילית חבויה, והחרדית הענוגה מתגלה כבעלת יצרים פראיים ולוהטים שהדבר היחיד בעולמה הוא איברו הענק של הבוס. החיים האמיתיים שונים, כמובן. רייזי יפה מתמיד, אבל שמורה מאוד. הסרט מגן היטב על הפאה, הצווארונים זקופים, העליוניות רפויות, השרוולים מגיעים כמעט עד מפרק כף היד, החצאיות מכסות את הברכיים עם הרבה עודף, והיחסים בינינו נותרים ברמה המקצועית בלבד. אנחנו לא מנהלים שיחות חולין, לא מצחקקים סתם, ואפילו ה"בוקר טוב" – דבר מתחייב מאז הקידום – רשמי מאוד. אין "אתה" ואין "את". רק ה"אתם" המטומטם, משני הצדדים. אני מצידי לא בוחן גבולות. לגרום אי נעימות לאישה יפה זו עבירה חמורה מהתורה. ואם לא, היא צריכה להיות.

 

הסטטוס קוו בינינו נשמר היטב, והאמת היא שאין לי תלונות. אם גם הסטטוס קוו של דת ומדינה היה כל כך סקסי, מבטיח לכם שאפילו איווט ליברמן היה נלחם כדי לשמר אותו. כשרייזי נכנסת אלי לחדר לבד כדי לשאול שאלה או להביא לי משהו לטיפול – דבר שקורה פעמיים או שלוש בשבוע – היא מקפידה למלא את חלקה בדיל. מחכה שהדלת האוטומטית תיסגר, ואז חולצת נעליים, מתקרבת יחפה ועוקפת את השולחן, כדי להעניק לי תצפית טובה על יכין ובועז. היא כבר לא מסמיקה, ועושה הכל בצורה טבעית לחלוטין, כמו אדם שחולץ את נעליו בכניסה למאהל פרסי מרופד בשטיחים. מנהג המקום ותו לא. אנחנו מדברים עניינית על הנושא שלשמו היא באה. היא מסתכלת ישירות אלי ואני לא מתיק את מבטי מרגליה, שנטועות היטב על רצפת הפרקט, כמו בעמידת דום. ואחרי מקסימום חמש דקות, כשהשיחה לצורך פרנסה מסתיימת, היא נועלת שוב את הנעליים ויוצאת בגב זקוף ובלי להוסיף מילה. איך דבר טהור כזה יכול להיחשב עבירה?

 

&&&

 

במהלך חופשת הפסח אני מוצא את עצמי חושב על רייזי ללא הפסקה. האם זה געגוע? אני ממש מאושר כשהחופשה מסתיימת, והריטואל הקבוע שב לחזור על עצמו כמה פעמים בשבוע. יום אחד הדלת נפתחת כרגיל, הנעליים נחלצות, היפהפייה מתקרבת, ואז, בום – תאונת רכבת.

 

לרייזי יש היום רכבת בגרביונים, נוסעת במסלול קצר מבוהן ימין ועד קרוב לקרסול. הנקבות שביניכם בטח מכירות את התופעה. לפעמים זו ציפורן זדונית שנתקעת בנקודה הלא-נכונה, וחורצת את הגרביון ברשעות. לפעמים סתם מתיחה חזקה מדי של הגרביון אחרי הלבישה, שקורעת איזה חוט ומייצרת תגובת שרשרת. לפי מיקומה הנוכחי של הרכבת, אני נוטה יותר לאמץ את האפשרות השנייה. קורה.

 

רייזי שמה לב שמשהו לא כשורה, משפילה את מבטה ומגלה את הרכבת הלא-סקסית בעליל. היא מחייכת במבוכה והמילים נתקעות לה בגרון. אבל אני לא ממהר לחלץ אותה. האם היא תגיד על זה מילה? אולי הרכבת תיקח אותי עוד תחנה אחת קדימה? קדימה רייזי, ההחלטה בידייך.

 

בסוף, חוש ההגינות של רייזי מנצח. דיל הוא דיל, ובניגוד למה שקורה כרגע בגרביונים – במשכורת שלה אין שום רכבות שהיא יכולה להתלונן עליהן. "א… אני לא שמתי לב שזה מה שקרה", היא מתנשפת. "בערב אזרוק את הגרביונים האלה לפח".

 

הבטחה גדולה הבטחת, בתי.

 

אני משחק את הג'נטלמן המושלם. "לא קרה כלום, גברת גולדרינג" – הניגוד בין הסיטואציה החצי-אירוטית לדיבור הרשמי, די סוריאליסטי – "אתם עושים מעל ומעבר". אני שולף שלוש שטרות של מאתיים שקל מהמגירה. "קחו בבקשה. תקנו לכם מלאי חדש של גרביונים, מהסוג הטוב, אלה שלא נקרעים בקלות". אני מניח את השטרות על השולחן, וליבי מחסיר לרגע פעימה. האם היא תיקח את הכסף? האם היא מבינה את המשמעות של לקיחת הכסף?

 

שלוש, שתיים, אחת ו… התשובה לשאלה א' חיובית! רייזי מקפלת את השטרות בכף ידה ומצייצת "תודה הרב מילר". בדרכה החוצה, והיא עם הגב אלי, אני מעז עוד קצת. "אפשר לגוון קצת עם הצבעים", אני קורא אחריה, "המבחר שיש היום, בלי עין הרע…"

 

מהדלת, רייזי מסתובבת אלי בחזרה. "בלי נדר", היא מבטיחה בעיניים כנות. אולי מרגישה שמגיע לי פיצוי. ורק אחרי שהדלת נסגרת, אני תופס שהיא שכחה לדבר איתי על הנושא שבשבילו היא באה מלכתחילה.

 

&&&

 

למחרת רייזי מופיעה לעבודה עם גרביונים אפורים-בהירים וסט עליונית-חצאית תואם. במצלמות אני שומע היטב את המחמאות שהיא זוכה להן משאר הבנות, שכנראה מעט מופתעות מהבחירה הנועזת מעט מצד סמל השמרנות. "וואה וואה, רייזי, באת יפה היום!" – כך רותי, הקולנית שבחבורה. אפילו הודיה, זאת עם המטפחת עד מחצית האוזניים וחצאית המקסי-מטעמי-צניעות, מברכת אותה "תתחדשי, רייזי". רייזי מחייכת בענווה, ואני מחייך איתה, מתוך המשרד הסגור. טיפ לחיים: נתינה גורמת לתחושת סיפוק.

 

שנינו מבינים שעדיף שהיא לא תיכנס אלי היום שוב, כדי לא לעורר חשד. אבל חשוב לה לרצות אותי, והיא רוצה לוודא שאני מבחין במחווה שעשתה לכבודי. אז מתישהו היא גוררת את אחת הבנות לשיחה, ומתמקמת כך שהכיסא שלה פונה עם הגב אל העמדה ועם הפנים למצלמת האבטחה, כדי שתהיה לי תצפית מלאה. רייזי שולחת מבט ארוך אל המצלמה, ואז חולצת את הנעליים ומשחקת עם אחת מהן בתנועות סיבוביות, בעזרת הבהונות. מרוב שאני מרותק, אני שוכח אפילו למצמץ.

 

השיחה נמשכת, ומה שקורה עכשיו לדעתי כבר לא מכוון מצידה. היא מניחה רגל על רגל, קונוס אפרפר על גבי קונוס אפרפר. הרגל התחתונה שוכנת בתוך הנעל, אבל העליונה נותרת יחפה. התנוחה מושכת את החצאית כלפי מעלה, וכעת הברך המגורבנת חשופה גם היא.

 

אני מתנשף בהתרגשות. בשם ונוס, אלת היופי, מה קורה כאן עכשיו?

 

זום אין, ורגל ימין של רייזי ממלאת את המסך ברזולוציה גבוהה. אפשר לראות כל חוט בפני עצמו, מרוב חדות. האצבע שלי מרפרפת על המסך, נוגעת באסופת הפיקסלים המרכיבה את תמונת אצבעות הרגליים של רייזי, ונמשכת באיטיות עד מעל הברך, אל קצה החצאית. בלי הרבה היגיון, אני מנסה להרים לה את החצאית דרך המסך. אולי יש בינינו טלפתיה, כי היא פתאום מתנערת, מורידה את הרגל אל הרצפה ומיישרת את החצאית.

 

בהמשך היום מגיעה הודעה מההריונית: היא נוסעת לבית חולים ומתחילה את חופשת הלידה רטרואקטיבית מתחילת הבוקר. אני מאחל לה שיהיה בשעה טובה, ויודע שהטיימינג המופלא הזה הוא סימן משמים. מישהו שם מצ'פר אותי על היצירתיות שאני מגלה במיצוי ההנאות מעולמו של הקב"ה. הגיע הזמן לשלב הבא.

 

&&&

 

למחרת בבוקר, סביב השעה שתים עשרה, צווחות גיל בחלל העבודה של הבנות. מטי – כך קוראים להריונית, מסתבר – ילדה תאומים! מזל טובבבבבבבב!!!!!!!!!! ישתבח שמו.

 

העבודה נפסקת לכמה דקות של התעדכנות (הם שוקלים 2.350 ו-2.180, והיא הספיקה לקחת אפידורל, ותפרו אותה פעמיים כי הרופא הראשון פישל, ואחותה שומרת לה בינתיים על הבכור, תודה שהתעניינתם). אני לא מתערב. שיחגגו קצת, וגם אני אחגוג אבל מסיבה קצת יותר משמעותית, כמו במשל על בן המלך הגולה והכפריים.

 

לאט לאט הן נזכרות שמישהו משלם להן על הזמן הזה, וחוזרות לטלפונים. אני אוהב את מוסר העבודה של הנשים החרדיות. רייזי נוטלת פיקוד חלקי גם על הצוות של מלכי. לא ממטירה הוראות, אבל מסייעת בחלוקת העבודה ובפתרון בעיות. איפה היית עד היום, פרח שלי?

 

אני יוצא החוצה, ורייזי ממהרת לעדכן אותי באופן רשמי בחדשות, מתוקף תפקידה. אני בודק אצל הבנות אם הן מסתדרות, וקורא לרייזי פנימה אל החדר. אסיפת הנהלה, הפעם בלי נוכחותה המיותרת של ההריונית-היולדת. יש הרבה על מה לדון והרבה עבודה לחלק לרגל המצב החדש.

 

"מה דעתכם, גברת גולדרינג?", אני פותח את הדיון המקצועי. היא כבר עומדת לידי, יחפה כרגיל. היום היא עם גרביונים שחורים, מתוחים ומהודקים היטב ובלי שום רכבת. "מה עושים עם הצוות של מלי בזמן חופשת הלידה שלה? מי יכולה להתאים למילוי מקום של ראש צוות? אני לא רוצה להביא מישהי מבחוץ".

 

"מטי", היא עונה.

 

"מי?"

 

"קוראים לה מטי, לא מלי. ליולדת, אני מתכוונת".

 

"אוי סליחה", אני צוחק והיא מחייכת. האווירה הרשמית מפשירה מעט ואני מרשה לעצמי להוסיף, "תהיי בטוחה שבשם שלך אני לא מתבלבל". גוף שני, לשון נקבה יחיד.

 

"מבחינת ידע ויכולת, רותי יכולה להחליף את מטי", רייזי חוזרת לעניין שלשמו התכנסנו. "אבל צריך לקחת בחשבון את הסיכון שהווליום פה יעלה באיזה עשרה דציבלים" – שוב מחייכת. "אולי רחל זה רעיון טוב, אבל היא עסוקה עכשיו עם מעבר דירה. לא יודעת כמה היא תצליח להתמודד בשתי החזיתות במקביל. הרב מילר, אני יכולה להציע משהו מחוץ לקופסה?", היא מוסיפה בלי לקחת נשימה אפילו.

 

"בטח. אני שונא קופסאות".

 

חיוך נוסף, הפעם מהול במבוכה קלה. "אה… אני חושבת שאני יכולה לקחת את הצוות של מטי על עצמי. אני מסתדרת מצוין עם עשר עובדות, ונראה לי שעשרים זו משימה שאני יכולה לעמוד בה. אבל…"

 

"אבל מה?", אני מעודד אותה, מבסוט מאוד מכך שההצעה שאני מתכנן כבר חודשיים להציע לה, באה מצידה ברגע האמת. אתערותא דלתתא. הרבה יותר טוב ככה.

 

"זה יותר עבודה ויותר עול, אז אני אבקש על זה תוספת".

 

"כמה תרצי על זה?", אני מברר בטון עסקי, בלי להסגיר את עליצותי.

 

"אני חושבת שחצי ממה שאתם משלמים למטי. לדעתי זה גם עדיף לכם מאשר לקחת מישהי חדשה במשכורת מלאה", היא מבליעה במהירות ותולה בי עיניים. מצפה בחשש לתגובה שלי.

 

החשבון שלה שגוי. אם אני מקדם עובדת אחרת, התוספת לא תהיה "משכורת מלאה", כך שבחשבון הסופי זה משתלם לי אותו הדבר. אבל אני לא אומר לה את זה. אני מתבונן אל תוך עיניה של רייזי ונזכר בסרטים הישנים של דיסני, אלה בשחור לבן, עם הדמויות שבאישוניהן מרקדים סימני דולר. היא מסיטה את מבטה באי נוחות, כנראה מבינה שאני מהרהר בחמדנות שלה. חתיכת תיאבון קיבלת, רייזי חמודה. עד לפני שלושה חודשים הרווחת שמונת אלפים שקלים עלובים לחודש, ועכשיו את מפנטזת על עשרים וארבעה. משכורת של הייטק. קפיצה של חמישה עשירונים בבת אחת. את מאוד מאוד מאוד רוצה את הכסף, אני רואה. אבל מה תהיי מוכנה לעשות בשביל זה?

 

"תגידי, את מגלחת את הראש?", אני מעביר נושא בפתאומיות.

 

"מה?", היא המומה לגמרי.

 

"אני יודע שבחסידות שלכם נהוג שנשים נשואות מגלחות את הראש. אז מסקרן אותי לדעת, האם גם את מגלחת את הראש", אני חוזר על השאלה בנחת ובהטעמה, בלי סימן שאלה בסוף.

 

רייזי חיוורת מאוד. נראית על סף עילפון.

 

"אהמ…" היא מצליחה לגמגם, "נראה לי ש… אני צריכה ללכת עכשיו". ולפני שאני מספיק אפילו לחשב מסלול מחדש, היא ממהרת אל הדלת ומורידה את הידית למטה בתנופה.

 

"רייזי!".

 

הדלת עדיין לא נפתחה לגמרי, רק סדק בלבד, ורייזי מסתובבת אלי בתנועה חדה. זו הפעם הראשונה שאני קורא לה בשמה הפרטי. רק חסר לה שכולן בחוץ ישמעו את זה! מה עוד אני רוצה ממנה, למען ה'?

 

אני מצביע על הרצפה, סמוך אליה. "שכחת את הנעליים שלך".

 

"תודה", היא מצליחה למלמל ונועלת את הנעליים. הדלת נסגרת מאחוריה, ובמצלמה אני רואה אותה ממהרת לכיוון השירותים. חולה נפש אני, יש מצב שדפקתי הכל. ובאווירה עגומה זו אני חוזר אל נטפליקס, אהבתי הישנה והזנוחה.

 

 

===================

 

לפרק הבא. בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com

Print Friendly, PDF & Email

5 thoughts on “ברכת האילנות – פרק ד' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)”

  1. מדהים גם הכתיבה הסקסית וגם השזירה של ניואנסים וציניות במהלך הסיפור
    ממש מחכה כל פעם לפרק הבא
    מקווה שלא יהיה הפרש גדול מדאי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *