ברכת האילנות – פרק א' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

אני שמח להציג סיפור חדש מאת הכותב בני גורביץ'. מחד: מותר ואף רצוי לשבח, לקלס ולהלל. יחד עם זאת, חפירות בנושא "אני ממש רוצה ש'הצד השני של הבריכה' יגמר כבר כי דור נוב חייב לי משהו" לא יתפרסמו.

==========================================================================================

פרק א'

זה היה סתם עוד יום במשרד של מוישי. כלומר, שלי.

איך נראה אצלי סתם יום במשרד? ככה: אני יושב על הכיסא המרופד בחדר המנכ"ל, מכלה את זמני על סדרות של נטפליקס ומגוון עם קצת פורנוגרפיה. בחוץ, בחלל העבודה הגדול, יושבות העובדות שלי, כעשרים נשים, כולן חרדיות. הן מתקשרות בקצב קדחתני להתרים אנשים שונים ומשונים למטרות שונות ומשונות, שמתחלפות בתדירות גבוהה. ההסדר ביני לבין אותן "מטרות", הוא שאחרי ניכוי הוצאות תקורה, אני מקבל 49% מהרווח הנקי, והם את היתרה. לדעתי זה הסדר הוגן, כי בלעדי המכונה המשומנת שלי הם לא היו מגייסים אפילו עשירית מהסכום. אני מצידי לא בודק בציציותיהן של ה"מטרות", וכולם יוצאים מרוצים.

הרעש בחלל העבודה עצום. טלפונים מצלצלים כל הזמן ולפחות חמש עשרה נשים מדברות בו-זמנית עם תורמים פוטנציאליים בטלפון. לא יודע איך הן מחזיקות שם מעמד תשע שעות בכל יום. אבל אני משלם להן יותר מהמקובל בענף, והבונוסים טובים, כך שאין לי נקיפות מצפון לגבי זה. למעשה, יש לי נקיפות מצפון לגבי מעט מאוד דברים בחיים שלי. טוב לי איך שאני, ואת החסרונות שלי כבר למדתי להפוך ליתרונות שמניבים כסף, כבוד וכוח. שלושת הכ"פים של מוישי, אם תרצו.

קיצורו של דבר, באותו יום מגיעה מנקה חדשה, אתיופית כמו הקודמת אבל חרוצה פי שלושה ממנה. שבוע שלם המשרדים שלנו לא ראו סמרטוט רצפה, והמצב כבר נהיה בלתי נסבל. לכן אמרתי לה לבוא בבוקר, למרות שכולם נמצאים וקשה לעבוד ככה. כזה אני, דואג לעובדות שלי לסביבת עבודה נקייה. אז המנקה מתחילה עם החדר שלי, ואז עוברת אל חלל העבודה הגדול. אני אומר לה לסגור את הדלת. סוגרת. חרוצה, יעילה וגם מנומסת. תזכירו לי לתת לה בונוס בסוף החודש. כזה אני. נדיב.

כשהדלת סגורה, היא חוסמת לגמרי את הרעש מחלל העבודה. השקעתי בה הון, בדלת הזאת. עובי כפול, ריפוד פנימי, איטום מהודק במשקופים. אני לא יכול לעבוד ברעש, וגם לא לצפות ככה בסדרות. בטח שלא אוכל לצפות בנשים מזרח אירופאיות מזייפות אורגזמות בפול ווליום, אם יכולים לשמוע את זה מבחוץ. לא בא לי לשים אוזניות. בשביל מה אני המנכ"ל.

רשת מצלמות מכסה את החדר החיצוני, ובאמצעותה אני יכול לעקוב אונליין אחרי העבודה והעובדות. לא שאני מרגל אחריהן, חלילה. אבל בוס טוב צריך לדעת בכל רגע נתון מה הכסף שלו עושה. מכירים את הגמרא, "הרוצה לאבד ממונו ישכור פועלים ואל ישב עמהם"? הם היו חכמים, חז"ל האלה. חבל שהם לא חיו מספיק כדי להכיר את נפלאות המעגל הסגור. אם היו מכירים, היו כותבים על זה משהו מחוכם.

אז אני יושב לי ככה על כיסא המנהלים המרופד בעור, מטה אותו אחורה לזווית של 45 מעלות, וצופה באיזו סדרת טלוויזיה מטופשת על שוטרים אמריקאים. אולי זה היה "שוטרי שיקגו"? לא משנה, כולן אותו הדבר, כיפיות ורדודות ומלאות אקשן בדיוק כמו שסדרה צריכה להיות.

ואז האינטרקום מצלצל, מפריע לי רגע לפני שחוליית השוטרים – שבניגוד לכל היגיון ארגוני ממלאת תפקיד משולש של יחידת מודיעין-ימ"מ-אבטחת אישים – מסתערת על עוד איזו דלת בלבוש קרבי מלא. לרגע הכל מתערבב לי ואני בטוח שהדלת שלי עומדת להיפרץ על ידי היחידה האימתנית, אבל אז אני עוצר את הווידאו והמציאות מתכנסת בחזרה אל תוך עצמה. אני בודק בצג המצלמה מי הוא הטרדן. ועצביי מתנדפים כלא היו.

מאחורי הדלת הנעולה עומדת רייזי, אחת העובדות שלי. לא זכור לי שאי פעם שוחחנו, מלבד ריאיון הקבלה – שבו החלטתי לקבל אותה לעבודה כבר ברגע שהיא נכנסה לחדר. לרייזי יש יופי אלוהי. אם רק היתה נולדת במקום אחר או למגזר אחר או לדת אחרת, תמונותיה בלבוש חלקי או בלעדיו היו מעטרות את המגזינים הנחשבים ואת שלטי החוצות בפריים לוקיישנס.

אני מכבד נשים יפות מאותה סיבה שרבי כיבד עשירים. יודעים למה רבי כיבד עשירים? תהיו איתי רגע, זה מאוד הגיוני: אם הקב"ה מצא לנכון לכבד את פלוני בעושר, כל שכן שאני, בשר ודם, צריך לכבד את פלוני. זה לא אני המצאתי. זה כתוב, תחפשו ותמצאו. אותו היגיון תקף לדעתי גם לגבי נשים יפות. אם הקב"ה מצא לנכון לכבד את רייזי ביופי שנחצב ממש מתחת כיסא הכבוד (ויש מצב שמעל), כל שכן שאני, בשר ודם, צריך לתת לה יחס מיוחד. מה תגידו, זה לא הוגן? נכון מאוד, אבל לא אני אשם. את התלונות יש להפנות לקב"ה, ת.ד. 1 יחיד ומיוחד, הרקיע השביעי.

נחזור לרייזי, ובעוד השוטרים משיקגו קפואים על המסך בתנוחת קרב, אסביר לכם קצת למה אני חושב שהיופי שלה אלוהי. אז ככה:

דבר ראשון, היא רזה וגבוהה, כנראה מגרדת את המטר שמונים. אני חולה על נשים רזות וגבוהות.

דבר שני, היא לא רזה שחופה, אלא רזה עם עור ובשר במינון המתאים במקומות הנכונים, מה שמעגל מעט את תווי גופה והופך אותו לזורם וחלק.

דבר שלישי, למרות שהיא ארוכה, היא אינה מגודלת. כפות הידיים שלה בגודל נשי ממוצע, השדיים – למיטב שיפוטי הלא מקצועי – בגודל סטנדרטי. והישבן – בעל נוכחות אבל לא בולט מדי, כמו שצריך להיות.

ודבר רביעי, הפנים שלה כאילו פוסלו בחרסינה על פי סטנדרט יופי שקיים רק במידג'רני. תווים גלויים וישרים, עצמות לחיים גבוהות, עיניים אפורות גדולות וסנטר קטן – וכל הקונסטרוקציה הזאת עומדת על צוואר ארוך ודק. מעניין מה צבע השיער שלה. הפאה (עטוית הסרט) בלונדינית מאוד, ואני חושד שהגוון המקורי מעט אדמדם יותר. רק מעט, כי נמשים אין, וכידוע, ג'ינג'ית בלי נמשים אינה ג'ינג'ית אמיתית.

אבל אלו דברים שכל אחד שם לב אליהם (כן? נראה לי ככה), ואילו אני, פתית שלג ייחודי שכמוני, מתעניין דווקא בחלק אחר בגופה של רייזי. וליתר דיוק: ברגליים שלה. אגלה לכם סוד קטן: אין קשר בין יופייה של אישה בפלג גופה העליון, ליופייה בפלג הגוף התחתון. פעם פעם, היו עושים באמריקה 'תחרות הרגליים היפות'. סוג של 'מיס אמריקה' – רק ברגליים. המתחרות היו עומדות מאחורי מסך, ורגליהן הפתייניות מציצות ממנו, מהירך ומטה. רק לאחר שהשופטים – גברים כמובן – היו בוחרים את המנצחות, היו המתחרות חושפות את פניהן ואת שאר גופן. לא פעם ולא פעמיים, החשיפה היתה מלווה בתחושת אכזבה קלה של הקהל, כי לא היה הרבה מה לראות שם למעלה. ככה זה, לא לכל אישה יפה יש רגליים יפות, ולהיפך.

ואני נשבע לכם – בחיי סבתא טריינא הצדקת – שרגליים כמו של רייזי לא ראיתם מימיכם. הן ארוכות, אוהו כמה שהן ארוכות. ניצבות ארצה וראשן מגיע השמימה. והן חטובות, אוהו כמה שהן חטובות. האנדמייד, שיוצרו באהבה עם דיוק סימטרי וחשיבה על כל פרט, ברמה של מיכאלאנג'לו פוגש את ליאונרדו דה וינצ'י. אני לא יכול להאריך יותר כרגע, כי רייזי המופלאה מחכה מאחורי הדלת, ואסור לתת לה להמתין. זו כפיות טובה כלפי מעלה. בהזדמנות אפרט לכם יותר על רגליה של רייזי, ובינתיים תסמכו עלי, כי רק מעטים מבינים יותר ממני ברגלי נשים.

אז אני מקיש על הלחצן האוטומטי, הדלת נפתחת בקול זמזום ורייזי צועדת פנימה בצעד מהוסס. הצעד המהוסס הוא הדבר הראשון שאני שם לב אליו, כמו שבטח כבר הבנתם, כי צעדים עושים עם הרגליים… יופי מוישי, מצחיק בקושי.

בהבלחה של רגע – באמת שאין לי מושג מאיפה זה בא לי – אני שומע את עצמי אומר לה: "גברת גולדרינג, נכון? תיכנסו בבקשה. רק אם לא אכפת לכם, תורידו את הנעליים, כי ממש הרגע המנקה שטפה כאן ואני לא רוצה שייכנס כאן לכלוך מבחוץ".

אני מדבר בלשון רבים, למרות שאין כאן מישהי נוספת מלבדה. אישה חסודה, רייזי. ככה היא מדברת לגברים, וככה היא מצפה שגברים ידברו אליה, בגוף שני רבים זכר. כן, אני יודע, זה מטופש כהוגן, אבל אני זורם.

היא נראית קצת מבולבלת, אולי שוקלת לרגע את הלגיטימיות של הבקשה, ואז משכנעת את עצמה שהיא תמימה לגמרי. הזרימה שלי עם השטויות החסידיות מוכיחה את עצמה כתעודת ביטוח. זרום לי ואזרום לך. רייזי חולצת את הסניקרס הלבנות שלה בשתי תנועות מלאות חן, ומתקדמת עוד כמה פסיעות לעברי. "כן?", אני מעודד אותה לדבר, תוך כדי שעיני נעוצות בפלא המהדס למולן.

עכשיו אני רואה את הרגליים של רייזי בתפארתן, משולי החצאית ועד קצות האצבעות, כשהן עטויות רק בגרביונים בצבע הגוף. למרות הגובה, כפות הרגליים שלה לא גדולות. מידת הנעליים שלה היא 39 לכל היותר, אני מעריך ביני לבין עצמי. והפרופורציה בין הרגליים הממוצעות של רייזי לבין הגוף הארוך שלה, נותנת להן מראה עדין ואצילי עוד יותר.

עיניה של רייזי מושפלות ארצה ולחייה מתחילות להסמיק מעט, ולכן היא עדיין לא שמה לב להתעניינות המוגברת שלי באותו זוג איברים מסוים. היא נבוכה, ואני מתחרמן עוד יותר, כי כידוע, יש מעט מאוד דברים מחרמנים יותר מאשר צעירה חרדית יפה ונבוכה.

"הרב מילר", היא מכחכחת, וקולה הענוג כצלצול פעמונים באוזני, "ממש לא נעים לי לבקש ואני יודעת שזו בקשה לא שגרתית, אבל אם אפשר, ואם זה לא קשה לכם במיוחד, מאוד חשוב לי שהמשכורת החודש תיכנס עד החמישי. בעלי לא קיבל לאחרונה מלגה בכולל ויש לנו בעיה אה… עם הבנק. אה… כי המשכנתא…"

היא לא משלימה את המשפט, רק מרימה את עיניה המושפלות ותולה אותן בי, מצפות. גם אני מרים את עיני, ומבחין שהסומק הקל שבלחייה של רייזי הופך להתפרצות של צבע אדום עז, כשהיא מבינה שבכל אותו הזמן, הייתי מרוכז ברגליה היחפות. אני מסתכל עליה, ולא מגיב. מנסה למשוך את הרגע הזה כמה שאפשר.

אחרי כמה שניות של שתיקה, היא מתקדמת עוד שני צעדים ושואלת בחשש, "הרב מילר, אולי הגעתי בזמן לא מתאים?". משהו בסיטואציה לא מובן לה. בכלל לא מובן.

"אהמ… לא לא, מה פתאום, סליחה גברת גולדרינג", אני מתנער. "הבקשה שלכם קצת מסובכת לביצוע, כי אנחנו מעבירים תמיד את כל המשכורות בקובץ אחד בתשיעי לחודש, ונצטרך לבדוק עם הנהלת החשבונות אם אפשר לפצל אותו. תנו לי רגע לחשוב אם זה אפשרי".

זה אפשרי, ברור שזה אפשרי. במקום קובץ אחד נשלח שני קבצים, סוף הסיפור. אבל אני מנסה למצות את הרגע המופלא שהתמזל מזלי לחוות בסתם בוקר של חול, וגם לחשב במהירות מה עוד אני יכול להפיק ממנו. בינתיים, העיניים שלי נודדות בחזרה מטה, אל כפות הרגליים של רייזי, המלטפות בעדינות נשית את רצפת הפרקט. הייתי נותן הרבה כדי להתחלף לכמה דקות עם הפרקט הזה.

החדר גדול. רייזי עומדת במחצית הדרך בין הדלת לשולחן שלי, וכעת אני רואה מקרוב עד כמה שהרגליים האלה מושלמות. מהקרסוליים עולים שני עמודי יכין ובועז, עשויים בהט ושש, מתרחבים בשיפוע מתון ובסימטריות מופלאה, כמו קונוסים ארוכים ודקים. אין שם פולקע בשרנית מדי, ולא עצם בולטת מדי, ולא קימור קשתי מדי. הכל זורם בקווים חלקים ומעוגלים, מתרחב במתינות מלמטה למעלה, אל אזור שכרגע מתקיים רק בדמיון שלי. והגרביונים המתוחים היטב אורזים את כל המתנה הזאת בעטיפה מחטבת, כליטוש אחרון. לעזאזל, איך היא לא מתחרמנת מהרגליים של עצמה?

המצח שלי מקומט בשביל הפוזה, כאילו אני חושב עכשיו על פתרונות יצירתיים לבעיה של רייזי. העיניים שלי מטיילות על זוג הרגליים האלוהי שניצב מולי, כאילו תפסתי 'חיש' ואיבדתי מיקוד תוך כדי החשיבה.

עוברת דקה, עוברות שתיים, והעמידה של רייזי מתחילה להיות עבורה מעט לא נוחה. כף רגל ימין מתרוממת מעט מהרצפה, ואז חוזרת לתנוחתה, כשהאצבעות מתיישרות בזו אחר זו, בתנועה קלילה ורציפה כמו של קלידי פסנתר. יד נשלחת אל רגל שמאל, מגרדת מעט את הברך ואגב כך חושפת אותה לשבריר שנייה. כפות הרגליים מתחברות כמו בתפילת שמונה עשרה, ואז נפרדות שוב. זהו גוף חי, קסם אמיתי.

אני נותן לרייזי לעמוד ככה עוד כמה דקות, בעוד אני "חושב". הרי היא זו שבאה אלי, נכון? היא רוצה ממני משהו, וזה כל מה שאני מבקש בתמורה. אף אחד לא מפסיד כאן כלום. ווין-ווין סיטואיישן. בסוף אני אומר לה, "תשמעו, יש לי איזה רעיון ואני אבדוק אותו במהלך היום. תזכירו לי מחר בבוקר שוב". והיא מהנהנת בהבעת תודה, ומעכסת את דרכה החוצה.

וכשרייזי נועלת את נעליה, עם הגב אלי, אני זוכה למבט חטוף אל כריות כפות הרגליים שלה. אהה! העולם מלא בדברים מופלאים!

 

=================================

לפרק הבא.

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com