“לא…” נדה לאה בראשה לשלילה אך אנחה נפלטת מפיה כאשר אחותי מניעה את אצבעותיה בתוך החריץ הרטוב.
“זה היה הרבה יותר משכנע אם לא היית רטובה כל כך.” אומרת שירן, ממשיכה לזיין את האישה המבוגרת באצבעותיה. “בכל אופן את מוזמנת לצעוק, אף אחד לא ישמע. ואת לגמרי מוזמנת להיאבק בנו, אנחנו שלוש ואת אחת. ממש מה שאת אוהבת: פנטזיית אונס לפי הזמנה.”
שירן מתחילה לפשוט את מכנסי הג'ינס המשופשפים של לאה בעוד קארין אוחזת בה בחוזקה מאחור. לאה בועטת ברפיון ומתפתלת בזרועותיה של קארין אבל אין לה ממה סיכוי נגד שתי הצעירות האתלטיות.
“די, נו…” נאנחת לאה. “לא…”
אבל מגפיה של לאה כבר נחלצו ושירן מושכת מטה את מכנסיה, חושפת בהדרגה את רגליה העירומות תוך שהיא מתגברת בקלות על המאבק הקלוש. שירן נותנת בי מבט רעב ולרגע אני מתחלחל מהמחשבה על מה היה קורה אילו באמת היה לה זין.
שירן נוהמת בניצחון כאשר היא מצליחה לפשוט לבסוף את מכנסי הג'ינס של לאה, מעיפה את תחתוניה לעברי ובאינסטינקט אני מגיש אותם לאפי, מסניף את התחתונים המגולגלים, ניחוח החרמנות שלה ממלא את נחירי. טירוף החרמנות של אחותי מחלחל אלי כאשר אני צופה בה נשכבת על האישה הקטנה, חולשת עליה בגופה הצעיר והחזק. אגנה הלבוש עדיין של שירן נעוץ בין ירכיה הפשוקות של לאה והיא גוהרת עליה, אוחזת בראשה בשתי ידיים ותובעת נשיקה מלאה המניעה את ראשה מצד לצד בחיקוי מושלם של התנגדות לאונס. אבל ללאה אין סיכוי כי קארין כורעת ליד ראשה ולופתת את ידיה ולאה חסרת האונים נאלצת להיכנע שוב ללשונה הפולשת של אחותי.
“תהפכי אותה.” מצווה שירן בקול גרוני, ושתיהן יחד לופתות את לאה והופכות אותה על בטנה. שירן כורעת מעל ירכיה העירומים של לאה, מביטה בי במבט של לביאה מעל זברה שהפילה ואז צוללת מטה, הישר אל ישבנה הקטן של המילף. באצבעות חזקות היא מפשקת את פלחי העכוז המוצקים ולשונה תוקפת את החור הקטן ברעבתנות, סוחטת נאקות עונג רכות מלאה.
“אנחנו רוצים שתהיי רטובה וחלקלקה, הא?” היא נוהמת מעל גופה של לאה הנאבקת עדיין ברפיון. “כדי שעזי יחליק לך בקלות לתחת.”
“לא…”
“הרגע הזה שהוא חודר… אני תמיד רואה כוכבים…” נוהמת שירן בין ליקוק לליקוק. “אבל אחר כך… אני עפה בשמיים…”
“די…”
“תתפשט, היא עוד מעט מוכנה.” מורה לי שירן, צוללת שוב אל בין פלחי ישבנה של לאה, לשונה שלוחה לפנים כמו רומח ורוד ורטוב. לאה נאנקת כאשר הלשון החלקלקה חודרת פנימה, עיניה עצומות ורוח הקרב ששרתה בה קודם כמעט ונגוזה. עיניה נפקחות וראשה נורה מעלה כאשר אחותי מחליקה אצבע הישר אל החור הרטוב שלה וקארין נאלצת לחדש לרגע את אחיזתה.
“תרפי, את הולכת לקבל שם משהו הרבה יותר עבה מהאצבע שלי.” נוהמת שירן בקול מעובה חרמנות. “ככה… יופי…”
אני עומד עכשיו ממש לידן. לאה שכובה על בטנה על ערמת/מיטת המזרונים, רגליה על הרצפה ושירן כורעת בינהן ואוכלת את ישבנה בשקיקה, בועלת את החור הקטן שלה באצבע רטובה. היא מחדירה אצבע נוספת וחיוך של סיפוק עולה על פניה לשמע האנקה הקטנה שנפלטת מפיה של לאה לאחר כמה רגעים אצבעותיה נעות בקלות לתוך חור התחת הקטן, משמיעות קולות חלקלקים ומרגשים עם כל ניעה.
“יאללה.” אני שומע את עצמי. זה כל כך מטריף שאני חייב כבר לבעול אותה. עכשיו, או שאני פשוט אתפוצץ פה. שירן מעניקה לי חיוך זאבי ולוקחת את איברי בשפתיה. עדן רטוב עוטף אותי כשהיא משפיעה אותי ברוּקהּ, דואגת שאהיה חלקלק ורטוב לקראת החדירה.
“תראי איזה גודל.” מתגרה שירן בלאה וזו מסבה את ראשה לאחור, עיניה נפערות בדאגה אמתית. אני כורע בין ירכיה של לאה, מוכן לפעולה.
“לא, נו…” היא ממלמלת אבל ראש הזין שלי כבר נלחץ על הטבעת האנאלית שלה. היא מתנגדת באינסטינקט אבל זה רק הופך את ההבקעה למענגת יותר, החור הקטן לוחץ וסוחט את הזין הקשה שלי, מאט אותו רק במעט אבל חסר סיכוי ממשי לעצור אותו.
"תרפי, תרפי.” מעודדת אותה שירן אבל אני מכיר את אחותי, אין לי ספק שקורטוב סבל של לאה מרגש אותה עד מאוד. אני אוחז בלחיים הקטנות של לאה ודופק אותה בתנועות קצרות, קובר יותר ויותר מאיברי בתחת המילפי שלה.
לאה מצליחה להרפות אחרי כמה רגעים והחדירה הופכת חלקה יותר. גופה נרפה והיא מתמסרת לי, מתמסרת לכניעה, נכנעת לאונס המרגש אותה כל כך. שירן עוברת לשכב לידה ואומרת לה:
“זה מה שרצית? ששלושתנו נתגבר עלייך? רצית להיאבק? רצית שנכריע אותך?”
“לא…”
“שקרנית.” מנשקת שירן את פדחתה של לאה. היא מחליקה יד מתחת לגופה של לאה וזו פולטת צווחת ריגוש כאשר אצבעותיה של אחותי מוצאות את מפשעתה. שירן מתחילה לאונן ללאה בעודי טוחן לה את התחת ואמו של אפק נאנחת עכשיו בקול גבוה ונרגש, מתמסרת לחלוטין לתאוותינו. מעיה של לאה חמימים ורכים סביב הזין שלי והטבעת שלה סוחטת אותי בכל ניעה, פנימה והחוצה. שירן מאוננת לה במרץ, מזרזפת רוק על אזור החיכוך מדי כמה רגעים כדי לשמור על הכל חלקלק ונעים.
השילוב של הזין המשפד אותה בתנועות קצובות ביחד עם אצבעותיה הזריזות של שירן וחוסר האונים הכללי שלה מעיפים את לאה מעלה מעלה עד שהיא מתחילה להיאנח ולגנוח בקול רם, צועקת מלוא ראותיה ללא חשש שתשמע על ידי מישהו זר. אני לא מפסיק לזיין אותה בתחת, מתענג על הלחץ ההדוק שמפעילה הטבעת האנאלית שלה בכל ניעה שלי לתוכה והחוצה.
אבל שירן רוצה את שלה. היא נשכבת על גבה מול ראשה של המבוגרת הנטחנת ומפשקת את ירכיה האלוהיות, כמו תמיד גורמת לי להחסיר פעימה. שפתיה הוורודות מבצבצות בין הפרווה הזהובה ואני מבחין ברטיבות הניגרת מהן: אחותי נרגשת כבר זמן מה.
לאה מסבה ממנה את ראשה בסרבנות אבל שירן פשוט אוחזת בצמתה ומובילה אותה באדנות אל מפשעתה המשתוקקת, נאנחת בסיפוק כאשר לשונה של אמו של אפק פוגשת את החריץ הרעב תמיד שלה. קארין כורעת לנשק את אחותי והן נאנחות זו לתוך פיה של זו, מתלטפות ומאוהבות ורעבות. ביד אחת חולשת שירן על שפעת שיערה של לאה, מצמידה אותה אל החריץ הרטוב שלה ובשנייה מלטפת את פניה של קארין, משחקת בשדיה הגדולים ומתגרה בפטמותיה. ובכל הזמן אני שוקע עד האשכים במעיה של לאה, מתענג על החמימות הרכה שלהם ועל הסחיטה המענגת שהטבעת האנאלית שלה מעניקה לי.
“היא הולכת לגמור שוב…” ממלמלת שירן בין נשיקה לוהטת אחת לקארין לשנייה. “את הולכת לגמור שוב, זונה? עם זין בתחת ופה מלא כּוס?”
לאה לא עונה, אבל אנחותיה המתגברות מדברות במקום מילים. קארין גוהרת מעל חור התחת שלה ומזרזפת מטען שופע של רוק על החור הקטן של לאה וכאשר התנועות חוזרות להיות חלקות וקצובות כמו בהתחלה גם אנקותיה שלה לאה מתגברות ובפעם השנייה הערב היא מתחילה להתפוצץ.
“אוי…עזי…" היא נאנחת מול ערוותה הזהובה של שירן. "תמשיך…תמשיךךך…”
“זה מה שאת רוצה? שיתגברו עלייך ויכריחו אותך?” תובעת שירן לדעת, ידה החזקה לופתת את מחלפותיה של לאה.
“כן…” נאנקת לאה. “הו…תמשיייךך… עזי… תמשייייךךך!”
שירן משחררת מהקטע הדומיננטי שלה עכשיו והיא שוכבת ליד לאה, מחבקת אותה כשזו מתפוצצת, מלטפת את שיערה הבהיר וממלמלת באוזנה ולרגע זה נדמה בעיני להרמון שבו השפחות הוותיקות חונכות שפחה חדשה במהלך האילוף שלה. אני יודע שאני לא שייח או מלך ושירן וקארין מסובבות אותי על האצבע בלי הרבה מאמץ אבל כן, במיטה אני כן מרגיש מלך. לפרקים.
כשלאה נרגעת לבסוף אני מחליק מהתחת שלה, מתענג על המראה הפעור מעט של החור הקטן.
“גמרת?” שואלת קארין במהירות ואני מחייך אליה.
“לא, חמודה.”
“מה?” שואלת שירן שקולטת משהו ביננו.
“אני הולך להישטף, קארין תסביר לך.”
אני שומע אותן מדברות כשאני רוחץ את הזין במים קרים. בא לי למות מהתחושה של מי הקרח על הזין שלי אבל בכל זאת אני מקפיד להשתמש בהרבה סבון. קארין רצתה שגמור בתוכה, אני חייב להיות נקי נקי אחרי השהיה הממושכת בתחת המילפי של לאה.
“אתה הולך להרביע אותה?!” שואלת שירן באלגנטיות כשאני חוזר אל המזרונים.
“שירי!” נוזפת בה קארין.
“מה לעשות, זה מה שעושים פרים.” מגחכת אחותי. “ובכולופן, זה הדבר הכי פאקינג סקסי אֶבֶר. לראות אותך מרביע אותה… פאק!”
“את מבייצת?” שואלת לאה בסקרנות.
“כן.” מהנהנת קארין. היא שכובה על הגב בפישוק ירכיים, רגליה הרזות פתוחות ומזמינות.
“חשבת על זה?” ממשיכה לאה.
“הרבה.” ממשיכה קארין ומלקקת את שפתיה. “אני רוצה להיות בהריון ביחד עם שירן. ואני רוצה את הילד של עזי.”
“ומה עם צבא? לימודים?”
“הצבא יסתדר בלעדיי, אני אשלח להם את עזי. ולימודים? העולם משתנה, זה לא הדור שלכם. אפשר גם בלי ואפשר ללמוד תוך כדי ו… נסתדר. עזי הפך את החורבה הזאת לבית. עוד מעט הוא גומר וזה יהיה ארמון. אף אחד לא האמין אבל אני כבר רואה איך זה יהיה. זה האיש שאני רוצה לחיות איתו וזה האיש שאני רוצה שיהיה האבא של הילדים שלי. ובשירן אני מאוהבת כבר שנתיים אז… אני רוצה להיות איתם לתמיד.”
“איך אני אוהב אותך.” אני אומר, מעפעף במהירות את הדמעות.
“נו! נו! פחות מוצי פוצי, יותר סקס.” תובעת שירן. “יאללה, עזי, תן לה את זה כבר. אנחנו יודעים שזה מטריף אותך. ואת תרימי 'תרגליים לתנוחה של הרבעה.”
“מה?” שואלת קארין ושירן אוחזת בברכיה ומצמידה אותן לכתפיה, ירכיה ממסגרות את השדיים הגדולים, כפות רגליה מתנופפות אל על.
“ככה. הכי פתוחה שיש.“ היא מסבירה. ”שלשחיינים שלו לא תהיה הרבה עבודה.”
קארין מצייתת, אוחזת בברכיה בצייתנות ונפתחת אלי ואני כורע בין ירכיה. שירן, שושבינת העיבור אוחזת בזין שלי ומובילה אותו אל שפתי ערוותה של קארין, מחליקה את ראש הזין פנימה.
“אני חייבת לצלם את זה.” היא ממלמלת וממהרת ומצוא את הטלפון שלה.
“מה את דפוקה?” מצחקקת קארין אבל החיוך שלה נמחק מהר כשאני מתחיל להניע את אגני.
“זה לעתיד!” צווחת שירן מאי שם. “איפה הטלפון שלי?! אל תגמור עוד, עזי!”
“אל תדאגי.” אני אומר ומתמקד ביפיפייה שמתחתי. בניעות איטיות ונינוחות אני דופק אותה עכשיו חש בדופנותיה הרטובות מעסות את הזין שלי, מלקקות אותו באלפי לשונות ורודות ורכות. שנינו מתעלמים עכשיו משירן ולאה, רק מביטים זה בזו ואף אחד לא קיים בעולם חוץ מאיתנו.
גוהר ומנשק אותה וקארין משגרת את לשונה אל פי בשקיקה, מפשקת לעומתי את שפתיה ומניחה לי לחדור אל פיה, לבעול אותה גם בלשוני. אני נועץ את איברי בחריץ הלוהט שלה, קובר אותו בתוכה עד האשכים וצמרמורת חולפת בגופה כאשר היא חשה בכובד משקלם על שפתיה, מן הסתם מהרהרת במטענם. קארין שולחת את ידיה וחופנת את ישבני השרירי, תובעת ממנו עוד ועוד עונג, למלא אותה יותר יותר ועבה וחזק ולא לצאת ממנה לעולם. וכמו שזה מרגיש עכשיו, אין לי שום כוונה לצאת ממנה, יפה ועדינה, ומתוקה ודדנית וגבעולית שכמותה.
שנינו מתעלמים משירן שחזרה בינתיים עם הטלפון שלה, מקשקשת משהו בעודה מצלמת אותנו. אבל אנחנו לא כאן, אנחנו ביקום אחר עכשיו, יקום רק של שנינו, יקום שיש בו רק את גופה העדין מתחתי, שדיה הגדולים מולי חזי ואצבעותיה העדינות על ישבני המשתרג בכל פעם שאני ננעץ בתוכה, תובעות ממני "עוד! עוד! עוד, עזי! עוד!” ואני מוכן לתת לה ולתת לה, מקופלת ופתוחה ומתוקה ופוריה שכמותה. ככל שהיא רכה וכנועה יותר, ככה אני מוכן להיות העבד שלה, לתת לה מה שתרצה, לנשק את כפות רגליה ולסגוד לה, כל עוד היא מניחה לי להיות השליט שלה.
אצבעות מלטפות את אשכי ואני מעיף מבט לראות שם את שירן.
“מממ… מלא זרע…” היא נושכת את שפתה. “את מוכנה לקבל הכל?” היא שואלת את קארין וזו מהנהנת במהירות.
“מרגישים לי כבדים.” ממשיכה שירן ומתקרבת אלינו עם הטלפון, מצלמת בעליל.
“אם מישהו אי פעם…” אני מתחיל להגיד אבל היא קוטעת את דברי:
“…אף אחד. תגיד למצלמה אתה עם קונדום, עזי?”
“שלילי.” אני נכנע ומשחק את המשחק שלה. “אין קונדום.”
“ומה איתך, ריני? את על גלולה?”
“לא…” היא נאנחת. “זה כל כך מחרמן…”
“מבייצת?”
“כֶה…” ממלמלת קארין.
“מוגנת?”
"לא.”
“חשופה?”
“כֶה.”
"אוי עזי שלי, הנה זה בא!” היא קוראת. “תרכוב עלי! תרביע אותי כמו סוסה שלך! תעבר אותי, עזייי! תן לי את הזרע. שלך!!!” והיא מזדעזעת מתחתי ומקשיתה את גבה מעלה ואני כבר לא יכול להתאפק ומשחרר, חש בנתזי הזרע שלי מתחילים להציף את רחמה הלא מוגן של קארין. אני נאנח, כוכבים מסתחררים לרגע מול עיני בעת שאני פולט נתז אחר נתז של שפיך לתוכה, מציף אותה בזרעי. קארין אוחזת בי בזרועותיה, מאמצת אותי לתוכה ומצטמררת בכל פעם שהיא חשה בזרעי נפלט לתוכה, ממלא אותה.
עוצרים. משתתקים. מתנשפים. מיוזעים. אוהבים.
“וואו. פאק.” ממלמלת שירן. “פאק. יש לי הכל בטלפון. אתם מבינים מה זה אומר? שנוכל תמיד לראות את הרגע שעיברת אותה. גם כשיהיו לנו מאה ילדים נוכל לראות את הרגע שבו עשינו את הראשון של קארין. אני נגנבאאאת פההה!”
אני מצחקק וקארין שולחת יד תובענית לעבר שירן, אוחזת בעורפה ובמחווה נדירה של דומיננטיות מושכת אותה אליה לנשיקה ואני מניע את צווארי הצידה, מניח להן להתנשק.
“אתם… משהו.” ממלמלת לאה. “חשבתי שאתם פסיכים אבל נראה שיש הגיון בשיגעון.”
“עכשיו תורך.” אומרת קארין לשירן.
“לא לא לא.” מסרבת אחותי. “אני רוצה שהוא יגמור בך עוד כמה פעמים, שנהיה בטוחות שהוא הצליח להרביע אותך.”
“די עם המילה הזאת!”
“אני חולה עליה.” חורצת שירן את לשונה. “עזי הוא פר ההרבעה שלנו ואנחנו…”
“…פרות?” שואלת קארין.
“עם המחלבות שלך…” מתגרה שירן אבל צווחת בהפתעה וכאב כשקארין שולחת יד זריזה אל פטמתה וצובטת אותה בהפתעה.
“הי!” היא מוחה. “די, אני לא אגיד יותר 'להרביע'!”
אבל היא יותר מדי אוהבת את הפועל הזה והיא משתמשת בו עוד פעם בהמשך הערב כשאני דופק את קארין מאחור ועוד כמה פעמים בבוקר שישי. לאה מצדה תופסת מרחק ורק צופה בנו בסקרנות ופליאה, משתגלים שוב ושוב ושוב ברעב שלא שוכך, לא שבעים זה מזו. ושירן? שירן מאושרת כאילו הייתה שדכנית הצופה בזוג המדהים ביותר שלה מתחת לחופה.
אבל בסוף החרדות שלי חוזרות ומרימות את מושכות הפחד שלי ואני חוזר לעבודה. את הקומה השנייה כבר גמרתי מבחינת ריצוף ואני מתחיל את הראשונה. שירן וקארין מקרצפות צבע וטיח ישן במקומות בהם גמרתי ולאה חושפת תעלות חשמל ומים, מוכיחה הרבה יותר חוסן ממה שגופה הקטן מראה.
“יאללה.” היא אומרת לקראת הצהריים. “נגמור את החשמל והמים, נטייח ונצבע. באמת שאין עוד הרבה. מה התאריך היום?”
“17 בנובמבר.” אני בודק בטלפון.
“יש מצב שנוכל לקיים פה חנוכת בית בחנוכה.”
“די!”
“כן. אפשר עם פוש רציני לגמור את רוב הבלגן עד דצמבר, השנה חוגגים את חנוכה ממש בשבוע הראשון.”
“פאק.” אני אומר ביראה, מוצא את עצמי משותק פתאום. אני מזדקף.
“מה קרה?” היא מורידה את השפכטל ומתקרבת אלי.
“זהו? אנחנו עומדים לגמור?”
“זה לא נגמר בחיים.” היא מצננת את התלהבותי, או ההלם שלי, תלוי איך מסתכלים. “בית בגודל כזה זה 'הסיפור שאינו נגמר'. אבל עם קצת דחיפה ומזל נוכל להגיע למצב שבו עד חנוכה החדרים מסוידים ויש חשמל ומים חמים.”
“ומה אז?” אני ממלמל, בעיקר לעצמי.
“לך יש עוד זמן עד הצבא. יש לך את הפרויקט הזה של… לזיין את דוניא?”
“הי!”
“סליחה, הייתי חייבת.” היא מגחכת. "בכל מקרה אתה תמשיך לעבוד. שירן וקארין, אם הן תכנסנה להריון, ישתחררו מהצבא ויתחילו לטפל בילדים ובטח גם לעבוד על מה שהן תכננו. מה אמרת? שירן רוצה ללמד ריקוד? קארין רוצה ללמוד? אם הן גרות ביחד ובטח מיכל ואמא של קארין יעזרו, אולי גם דודה לאה מפעם לפעם.. זה אפשרי.”
“אני מרגיש כמו בונה ספינות שבנה ספינה ענקית ועכשיו, רגע לפני ההשקה, מבין שאין לו מושג לאן הוא רוצה לשוט.”
“ברגע שהספינה תהיה במים הזרם של החיים כבר יתחיל לסחוף אותך, אל תדאג. אתה צודק בזה שאתה צריך למצוא לך מגדלור חדש לשוט אליו אבל דווקא הצבא יעזור לך בזה.”
“איך?”
“יהיו לך שלוש שנים לחשוב.”
“ואללה.”
“וחוץ מזה, לא אמרת שערן עשה איתך איזו עסקה? שאתה תחזור לשחות?”
“אני מת לחזור לשחות.”
“נו, אתה רואה? יש עוד מגדלור מאחורי זה.”
“ומי יפרנס את שירן וקארין? אני ממשכורת של שחיין?”
“אתה תסתדר, עזי.” היא מרימה יד קטנה ומניחה על לחיי. “אתה קשוח. אתה יודע מה אתה רוצה ואתה משיג את זה. כל הנשים שמסביבך סומכות עלייך כי אתה מוכיח שוב ושוב שאפשר.”
“כן.” אני אומר. “הכל יהיה בסדר, נכון?”
“לגמרי.”
אנחנו מסתובבים למשמע צעדים מבחוץ. על רקע האור מהכניסה אני מזהה את דמותו הגמלונית של ערן וגם את דמותה השופעת של רותם אבל את הנערה השלישית אני לא מזהה, היא רזה ותמירה אבל משהו בה נראה לי מוכר…
“אפק?!” שואלת לאה.
פאק מי.
הנערה הרזה והתמירה היא אפק. השיער הארוך בדרך כלל מסורק עכשיו לשתי צמות קלועות, הוא לובש חולצה לבנה והדוקה וחושפת בטן מתחת לז'קט, גרביונים לבנים ומכנסיים קצרים, תכולים ומבריקים ונעלי עקב אדומות. מוזר, אבל הדבר הכי בולט בו זו ההבעה שלו. אפק נראה רגוע.
לאה מתקדמת אליו, מתקדמת ונעצרת. ערן מניח יד על כתפו ואני מבין שהמהפך הזה קרה בלילה. לאה אמרה אמש משהו על זה שאפק הלך לישון אצל רותם אבל הייתי עסוק מדי בלזיין אותה בתחת מכדי לחבר שתיים ושתיים. אפק לא הלך לישון אצל רותם, הוא הלך לישון אצל ערן.
אני סתם עומד שם כמו גולם, זריז מחשבה כצב. מה אני אמור לעשות? אז אני ממשיך לעמוד ורואה שאפק מחכה שאני אעשה משהו אבל אני לא יודע מה וזה מקפיא אותי עוד יותר והבעת פניו המאושרת של אפק הולכת ומתמסמסת ואני מפסיק לנשום ו…
“אפק!” נשמע קולה של אחותי מראש מדרגות הקומה השנייה. “אני מתה! איזה מהמם אתה! פאק, זה כל כך אתה! אל תזוז! אל תזוז! אל תזוז!”
כמו ברק צהוב משמים מפלחת שירן את אוויר הבית וברגע הבא היא מסתערת על אפק ומחבקת אותו.
“איזה מדהים זה. איזה אתה. כל הכבוד, אני מתה. אתה מהמם ככה.”
“נכון?!” אומרת רותם. “הוא יותר כוסית ממך.”
“טוב, בל תגזימי!” קוטעת אותה שירן. “עזי, תטיס 'תתחת שלך לפה מיד!”
וזה מה שהייתי צריך. אפק הוא חבר שלי וזה בדיוק הרגע שהוא צריך שאני אקבל אותו ואראה לו שהוא ימשיך להיות חבר שלי גם אם לקח פניה של מאה ושמונים מהמסלול שחשבתי שכולנו נוסעים עליו. אני סוגר את המרחק אליו ומחבק אותו בחום, אותו ואת שירן שעדיין לא הרפתה ממנו.
“אני אוהב אותך ותמיד תהיה…חבר שלי…” אני אומר לו באוזן ואז מתרחק מעט. “מותר לי להגיד לחבר שלי? אתה בסדר עם 'חבר שלי'?”
“ניסגר עם המינוחים המדויקים אחר כך.” הוא אומר בקול עדין, יותר נשי מבעבר. “בינתיים החיבוק היה בדיוק מה שהייתי צריך. תודה.”
גופו בהחלט מרגיש לי עדין ונשי פתאום והוא אפילו מריח כמו בחורה עכשיו אבל לשמחתי הזין שלי לא מגיב. זה מספיק מוזר לי לראות את החבר שלי הופך לבחורה סקסית, אם הייתי רוצה גם לזיין אותה זה היה שובר שיאי מוזרות, אפילו את שלי.
“אני מקווה שלא הכנתם צהריים כי הבאנו חומוס פלאפל.” אומר ערן בקולו שתמיד מזכיר נהמת דוב.
“עוד לא.” אני אומר והבטן שלי מקרקרת.
“אבל למה לא סיפרת לי?” אני שומע את לאה אומרת לאפק וכולם מתרחקים באלגנטיות, מניחים לאמא והבן ליישב את ההדורים.
“נו, אז ספרי.” תובעת שירן מרותם ואני מתקרב אליהן ביחד עם קארין.
“מה יש לספר?” מתגרה רותם באחותי הרכלנית.
“מה היה וזה. ברור שזה בגדים שלך.”
“מכיתה ט'…” מגחכת רותם וטופחת על ישבנה השופע.
“סבבה, נו, אבל איך זה קרה?”
“הוא בא אתמול… כנראה בשביל לדבר עם אבא שלי. אבל אצל אבא שלי הייתה… ידידה. והוא לא רצה ללכת הביתה. אז ישבנו וזה ועישנו קצת והוא נפתח וסיפר לי מה שהוא אמר לךָ.” היא פונה אלי. “וכמה שהוא מבולבל וזה ואז אמרתי לו שאם זה מדליק אותו בגדים של בנות שילבש וזהו. ממילא רק שנינו בחדר אז מה זה משנה? ובלי תמונות ובלי כלום.”
“והוא הסכים?” שואלת קארין.
“זרם.” מהנהנת רותם. "זה מה שעשינו כל הערב תכלס. בסוף הוא גם התקלח אצלי, לבש בגדים פיג'מה שלי והלך לישון איתי במיטה. חמוד, הוא לא רצה לישון לבד אז זרמתי.”
“אז מתי אבא שלך ראה אותו ככה?”
“בארוחת בוקר ה… ידידה של אבא שלי כמעט התחרפנה כשהיא ראתה אותו ככה, ואמרה שזה מגעיל וזה. אז אבא שלי ממש התפוצץ עליה, אף פעם לא ראיתי אותו כועס ככה.”
אני דווקא נזכר בערן מנסה בצורה מאוד נחושה להרוג אותי כשהוא תפס אותי במיטה עם בתו אבל אני שומר על הפה והיא ממשיכה:
“והוא אמר לה שהיא לא תדבר ככה לאורחים שלו ושאפק הוא פי מאה יותר נשי ממנה ואז היא ניסתה לשרוט אותו או משהו והוא תפס לה את היד, העיף אותה מהבית וזרק את כל הדברים שלה דרך החלון. הוא ממש ממש כעס.”
“הרבה אקשן.” מעירה שירן.
“ואז הם הלכו לחדר של אבא שלי לדבר.”
רותם קולטת אותי מביט לה בעיניים ומסמיקה.
“הם רק דיברו מלא זמן. לא הזדיינו. נראה לי שאבא שלי רוצה לתת לאפק זמן להחליט אם זה מה שהוא באמת רוצה.”
“מאיפה את יודעת מה הם דיברו בחדר של אבא שלך?” שואלת שירן ואני נחלץ להגנתה של רותם:
“יאללה, אני מת מרעב. בואו לאכול.”
כמו פועלי בניין אמתיים אנחנו מסדרים את השולחן המאולתר ואת הכיסאות המאולתרים ומתחילים לחלק פיתות, צלוחיות חומוס, טחינה, פלאפל וסלטים. יש אווירה… מוזרה? לא יודע אם מוזרה. הבית הזה והאנשים שבו כבר הפכו את המוזרות ואת יוצא הדופן לחלק בלתי נפרד מחייהם. אולי יש המתנה שהמוזר הספציפי הזה כבר יהפוך לנורמלי שלנו. אז האווירה היא של ציפייה.
אפק ואמו ממשיכים את השיחה שלהם אבל אני שם לב שעיניו של אפק כל הזמן נודדות לעבר ערן ושגם האחרון מתאמץ להסתיר את העובדה שגם הוא בוחן את אפק. בהתחלה נדמה לי שרק אני שם לב למתח הנבנה אבל אז אני מבחין במבטה של רותם: היא בהחלט קולטת את המתרחש. כאשר היא מבחינה במבטי היא מלקקת את שפתיה מבלי משים וגם בלי להחליק אצבע אל בין שפתי ערוותה העירומות ברור לי שהיא רטובה לגמרי. כבר הבנתי מזמן שאין דבר שיותר מדליק את הג'ינג'ית השופעת מאשר אביה מזיין.
יש התלהבות סביב השולחן כאשר לאה מזכירה את הנושא של חנוכה. פתאום יש יעד מוחשי, דדליין שכולנו יכולים להתכוונן אליו. במהירות כולם מפנים את האוכל ומתפזרים לצוותי עבודה. אני ממשיך לרצף את הקומה הראשונה, שירן וקארין מקלפות צבע וטיח, לאה ממשיכה לטייח במקומות שבהם ערן כבר חשף את צינורות החשמל והמים וערן ואפק חושפים תעלות נוספות.
כאשר הם עולים לקומה השנייה, ערן ואפק מביטים זה בזה ואני חש ביד על כתפי.
“הוא הולך לזיין אותו.” היא אומרת בקול מעובה התרגשות. “ואני הולכת לראות את זה.”
“בהצלחה.”
“אני צריכה אותך איתי, עזי. אחרת אני אתעלף שם הוא משהו.”
“תראי, זה לא ממש…”
“בבקשה עזי.” היא מתחננת. “אני ממש צריכה את זה.”
“יש מצב שזה יהיה לי ממש מוזר.”
“אם זה יהיה לך ממש בלתי נסבל אז תלך, סבבה?”
“סבבה.”
“תודה, נשמה.” היא מחייכת אלי. “אני אחזיר לך.”
“אני אזכור את זה.” אני מחייך בחזרה.
“בוא נעלה, לפי איך שראיתי אותם בארוחה הם בטוח כבר התחילו.”
“אחרייך.”
“אתה רק רוצה להסתכל לי על התחת.” היא אומרת ומתחילה לעלות, מנענעת קלות את ישבנה השופע הנתון בחצאית ירכיים קצרה. גרבי ירך מכסות את רוב ירכיה העבות, מותירות כמה סנטימטרים מרגשים בין בד החצאית לחלקם העליון של הגרביים.
“יש מצב.” אני אומר ועולה אחריה.
================================================
מדהים. תפנית מעולה, המון שכל ורגש, כמו שרק אתה יודע לעשות…
תמשיך ככה! זה לא רק סיפור סקס, זה סיפור אנושי מעולה…
מאוד מסכים
פרק נהדר!
אומנם קראתי את כל הספר אבל כיף לחזור לזה.
מצד אחד רוצה שיתקדם כבר ומצד שני שלא יסתיים לעולם
איך קראת
רכש את הספר, כפי הנראה.
אם אני לא טועה הצבא בא לקראת הורים צעירים המשרתים בסדיר כך שלא תהיה לעזי בעיה לחזור כל יום הביתה וגם למצוא עבודה במקביל לשרותו הצבאי.
רעיון לסיפור: בן ובת שמחליפים גופים זה עם זה בשביל הסקרנות.