“בוקר טוב.” הוא אומר, סוקר את שולחן האוכל ואת היושבים סביבו. נדמה לי שהוא מתעכב עלי ועל רותם או שאני מדמיין? בכל מקרה אני נדרך באינסטינקט.
“בוקר טוב.” עונה רותם. “ישנתם טוב?”
“א-הה.” אומר אביה ומתחיל להעמיס על צלחתו. “את?”
“כן.” היא עונה ולרגע אני נזכר בעצמי רוכב על ישבנה הגדול ודופק אותה בתחת בעוצמה. מה מזה הוא שמע?
“יופי.” הוא אומר ומביט בי. “מה התוכניות להיום? עזי?”
אני בולע רוק.
“אה… להמשיך עם הקירות וריצוף.” אני מגמגם.
“יפה לך בלי החיג'אב.” אומרת קארין.
“תודה.” עונה דוניא בביישנות. “יותר נוח גם.”
קשה לי לפענח את הבעת פניה של רותם כשהיא מביטה על דוניא אבל ברור לי שזו מתחמקת ממבטה. לפני שהמתח בין שתי אלה משפיע על כולנו, שירן מתערבת:
“דוניא, את נשארת איתנו היום?”
“בטח, לאן אלך?”
“את לא נוסעת להורים לפעמים?” שואלת רותם.
“לפעמים.” מסמיקה דוניא.
“אז תישארי פה.” קובע ערן. “תעזרי לעבוד.”
“היא לא חייבת.” אומרת שירן. “הצענו לה להתארח פה, היא לא חייבת לשלם על זה.”
“אני אשמח לעזור.” ממהרת דוניא להבהיר. “ממילא התכוונתי להישאר עמכם.”
רותם נסוגה והשיחה חוזרת לפרטים. מי בקומה השנייה, מי בראשונה, מי לומדת אנגלית לבגרות בשבוע הבא ומי צריך להפסיק להתנהג כמו אבא.
בסוף אני מגיע לפשרה עם שירן וקארין. הן תחזורנה ללמוד למבחן אבל תהיינה אחראיות על המטבח ואם יגיעו עוד אנשים לעזור אז הן מפסיקות ללמוד ומצטרפות לעבודה.
רותם, ערן ואני עולים למעלה לעבוד על המרצפות ודוניא מתחילה לקרצף טיח ישן מקירות הקומה הראשונה. אנחנו מתחילים מלבחון את המסדרון ולהחליט איך נתקדם ואז אני כורע על ארבע, רותם ואביה לידי, עומדים ונותנים עצות כמו יהודים טובים.
“אז מה, רותם'לה, איך היה אתמול?” שואל ערן כעבור כמה דקות.
רותם מישירה אליו מבט ואומרת: “היה ממש כיף. איך היה לך?”
“לא מתלונן.”
“שמענו.” היא אומרת וחיוך צץ בקצה שפתיו של הגבר המבוגר.
“פלא שהיא מסוגלת ללכת.” ממשיכה בתו וחיוכו מתרחב.
“היא רוצה לשמור את עצמה לנישואין.” הוא מבהיר.
“איזה צדיק.” היא אומרת והוא מצחקק.
“עזי גם פתח לי את התחת.” היא פולטת והלב שלי קופא. אני מרים את ראשי לעבר ערן, כוכבים מרצדים מול שדה הראיה שלי והלב שלי עף במאתיים קמ"ש. החיוך שלו נעלם אבל רותם ממשיכה: “אני מקווה שלא עשיתי לך יותר מדי רעש.”
למה? למה היית צריכה לפתוח את הפה, למה?
“לא, זה בסדר.” ערן מאלץ את עצמו לחייך. “את כבר ילדה גדולה.” הוא מוסיף אבל צליל פקפוק רם נשמע משני אגרופיו.
אני קובר את מבטי במרצפות. הצלחתי לא להתעלף אבל הלב עדיין דופק חזק ואני חש באדרנלין גועש בעורקי. אחר כך גם יבואו רעידות. אני שומע את צעדיו של ערן מתרחקים ונאבק להסדיר את נשימתי.
“כמעט חטפתי התקף לב.” אני אומר לבסוף.
“כן, ראיתי, זה היה ממש חמוד.” היא מצחקקת.
“אני ממש מפחד ממנו.”
“די, נו. הוא בסך הכל דובי חמוד שמשחק אותה. תאמין לי, אני מכירה אותו שמונה עשרה שנה.”
“יותר כמו אמא גריזלי שמוצאת אותי מנסה לגנוב לה גור.” אני אומר ונזכר איך הוא הסתער עלי אז כשגילה אותי בפעם הראשונה עם רותם.
“הוא כבר הבין שהגורה הזאת גדלה. ואפילו נראית כמו דָאבּה.”
“אם זאת הייתה ירידה עצמית על המשקל שלך אז את כוסית מטורפת. הסיבה שלא קפצתי עלייך ברגע שיכולתי הייתה רק הפחד מאבא שלך.”
“אני יודעת שאני כוסית, פשוט אני נהנית לשמוע אותך אומר את זה.”
“אין לך לב.”
“מה שיש לי זה כּוּס רטוב שממש צריך אותך בתוכו.”
“אנחנו לא יכולים לרדת למטה, אבא שלך ודוניא שם.”
“אנחנו חמישה מטר מהחדר של דוניא.” היא מתנשפת ופושטת את תחתוניה. מתחת לחצאית הקצרה הכּוּס העירום שלה בוהק אלי, דוק של מיצי ערווה משמן את השפתיים השמנמנות.
שתי דקות אחר כך אני שוכב עליה, איברי מחליק בין השפתיים הרטובות. רותם מלטפת את גופי הלבוש ברובו, ידיה מתעכבות על פלחי עכוזי המתהדקים בכל פעם שאני ננעץ בתוכה. השדיים הגדולים שלה רוטטים בכל פעם שאגני פוגש בשלה. אני לא רוצה להפשיט אותה בגלל האופי הספונטני של הזיון אבל מלטף את פטמותיה מעל החזייה והחולצה, צובט את פטמותיה כאשר הן מזדקרות וסוחט ממנה גל נוסף של רטיבות.
“רק לפני כמה שעות אבא שלך זיין פה את דוניא.” אני אומר, צופה במילותיי פוגעות בה כמו טיל מונחה שחודר דרך חלון הישר לליבה. רותם נאנחת ומלקקת את שפתיה ואני ממשיך: “אם תתאמצי תוכלי להריח אותו.”
“פאק, עזי… אתה בן… אתה מניאק.”
פנימה והחוצה אני מחליק בין הירכיים העבות, חש בה דופקת את עצמה מולי. רותם עוצמת את עיניה הכחולות, שבויה בדמיונה, שיערה האדמוני כמו אש סביב ראשה. אתמול לא יכולתי לראות בבירור אבל עכשיו אני רואה איך כל גופה רוטט עם כל מהלומת אגן שלי. בניגוד לאחותי האתלטית וקארין הרזה, גופה של רותם רוקד כולו בכל פעם שאני מחליק לתוכה והמראה מרהיב: ירכיים עסיסיות זרועות נמשים אשר אדוות עולות בהן, שדיים מפזזים בחדווה, אפילו שרירי זרועותיה נעים בקצב הזיון.
אבל אני לא רק זין והבנות "שלי" חושקות בי לא רק בגלל מה שיש לי בתחתונים. אני גוהר אל אוזנה ולוחש:
“זוכרת מה צעקת אתמול בטעות?”
המיצים המציפים אותה מבשרים לי שהיא זוכרת בדיוק אבל היא נדה בראשה לשלילה.
“במקום 'אני רוצה לראות את הזין של אבא שלי', מה צעקת?”
“לא זוכרת.” היא משקרת, רטובה.
“את כן זוכרת. תגידי את זה.”
“זה היה… בטעות…” היא מתנשפת.
“תגידי את זה.” אני אומר מבלי להפסיק לדפוק אותה.
“אני רוצה את הזין של אבא שלי…” היא נאנקת. “זה מה שאמרתי… בטעות.”
“תגידי שוב.”
“אני רוצה את… הזין של… אבא…” היא נאנחת.
צעדים כבדים נשמעים במסדרון ואני קופא לרגע.
“אל תפסיק!” נאנקת רותם. “תמשיך לדפוק אותי, עזי!”
חרמן ונחוש לא להתנהג כמו ארנב קטן אני ממשיך לזיין אותה ורק מקווה שאם הצעדים ששמענו שייכים לאביה הוא לא שמע אותה צועקת את מה שצעקה קודם. לשמחתי היא מחליפה את צעקותיה ב"אומייגודים!” מתגברים והולכים ואני ממשיך לדפוק את גופה הפשוק מתחתי, מרקיד את שפעת איבריה עד שהיא מזדעקת ומקשיתה את גבה, נמשיה מתנוצצים בדוק עדין של זיעה ומצחה קמוט-ריגוש.
“אתה מניאק רציני, עזי.” מתנשפת רותם. “ואני מתחילה להבין מה שירן מוצאת בך. ואמא שלה. וקארין. ו…”
“הבנתי, תודה.” אני אומר.
“מה אתה נעלב?”
“לא נעלב פשוט… לא יודע. לא מת על זה.”
“לא מת על מה?” היא פוערת את עיניה הכחולות.
“לא מת על זה שאני… קופץ מבחורה לבחורה, בסדר?”
“לא נראית לי סובל.”
“זה הכי כיף בעולם.” אני מודה. “זה טירוף. אבל יש בי משהו שמזכיר לי ש… לא יודע. כרגע אני קורא לזה 'לא בסדר' אבל ברור לי ש'לא בסדר' זה מטומטם. כאילו… חצי מהבנים בבצפר היו מתים לקבל רק את שירן. באמת. היא מספיקה לכל אחד לכל החיים.”
“אבל לא לך.”
אני נאנח.
“זה לא שהיא 'לא מספיקה לי', זה פשוט שאני… כל הזמן רוצה גם אחרות. כאילו אני לא שולט בזה. כמו איזו… חיה.”
“היא קוראת לך 'פר הרבעה'.”
“זה נחמד לשמוע את זה פעם או פעמיים, לטווח הארוך זה מתחיל טיפה להעליב. כאילו יש לי רק יצר אחד. רק תכלית אחת. כאילו אני בהמת חווה מטומטמת.”
“היא אוהבת אותך באמת, לא רק את הזין שלך.”
“אני יודע. ואני מרגיש מטומטם שאני מתבכיין על זה שאני מזיין המון בחורות מדהימות אז אני אפסיק, בסדר? בואי נחזור לעבודה.”
“כן, אתה די מטומטם.” אומרת רותם ללא רשעות. “אבל בגלל שאתה חופר את עצמך בלי סיבה. שחרר. יש חארות שמשקרים לבנות כדי להיכנס להן לתחתונים. אתה הבנאדם היחיד שאני מכירה שפחות או יותר מתאמץ שלא להיכנס להן לשם. תעשה טובה ותראה אם יש פה טישו, לא בא לי לנזול על כל המזרונים פה… אתה יודע מה, לא חשוב.”
אני יוצא מהחדר בחשש מסוים אבל לשמחתי המסדרון ריק. הצעדים הבאים שאני שומע הם של עידן שמטפס במרץ, רגליו הארוכות מדלגות בקלות על כל מדרגה שניה.
“הי.” אני אומר.
“הי.” הוא עונה. “מה יש לעשות?”
“המון. באמת לבד?”
“לא, גם אפק ואמא שלו פה.” הוא אומר ואני משתדל לשמור על פוקר פייס כשהוא מזכיר את לאה, אתמול ראיתי אותו מזיין אותה. הוא, מצדו, מתקשה להסתיר את התרגשותו וזה מוזר כי עידן זה הבחור הכי קר רוח שאני מכיר. הוא תמיד נראה חצי מסטול, מוזר לראות אותו עירני.
כמובן ששירן וקארין ניצלו את ההמולה כדי להפסיק ללמוד בהתאם למה שהסכמנו וכעת כולם מתגודדים בסלון/חדר שינה הגדול שמול האח. דוניא עומדת לצד ערן וזה מדבר בחיוניות עם לאה אשר לידה עומד אפק ומביט בעניין באיש השרירי למרות שאני בספק אם ענייני בנין מעניינים אותו.
אני מודה לכולם על ההגעה ובמהרה מתחלקים שוב לקבוצות: רותם ואני ממשיכים לרצף והאחרים מתחלקים לאזורים ומתחילים לקרצף את הטיח והצבע שנשארו. ערן עובד על מערכות החשמל והמים שובר את הקיר במקומות שבהם הוא ירצה לחדש את התשתית שכאשר נתחיל "לסגור" לא נצטרך לשבור קירות. עוד יום או יומיים כאלו ונוכל להתחיל לצבוע. מדהים.
רותם קיבלה ממני את שלה ולאור ההשתפרות שלי בריצוף היא די מאבדת עניין בלהשגיח עלי לכן אנחנו מחליטים להתפצל ושמדי פעם היא תבוא לבדוק את העבודה שלי. ככה נתקדם יותר מהר עם הריצוף. אני ממש מאושר לראות איך הרמה שלי השתפרה ואני אפילו חוזר לכמה מרצפות שעשיתי "בתחילת דרכי", עוקר אותן בגלל שאינן יושבות מושלם ומרצף אותן מחדש. הבית שלי יהיה מושלם.
אפק מסתובב ביננו ומציע קפה ותה. האמת היא שעבודה פיזית זה לא ממש הקטע שלו, הוא חבר שלי אבל יש בו משהו ממש עדין, הבית המפורק הזה ממש לא מתאים לו. לפחות הוא משתדל.
“לא כואב לך ככה על ארבע כל היום?” הוא שואל.
“האמת היא שכן.” אני נאנח. אני מזדקף, שרירי צווחים במחאה, ומתמתח. “חשבתי שאני בכושר טוב עד שהתחלתי לעבוד בבנין.”
“לך תעשה סיבוב, תמתח את הרגליים.” הוא מציע. “ראית את ערן, אגב?”
“בטח עם דוניא.”
“לא, היא עובדת למטה, לבד.”
“מוזר. בטח הלך לקנות משהו.”
“לך תעשה סיבוב, אני אשמור שהמרצפות לא יברחו.” הוא אומר. אני צוחק.
יורד למטה ומסתובב בין החדרים. מתחבק עם מי שצריך ומתנשק עם זאת שאני אוהב וזאת שאני אוהב. עידן מכלה את זעמו באיזה קיר, משל היה האיש בעל שש האצבעות והשפכטל הוא חרבו של איניגו מונטויה.
“מתקדם יפה!” אני אומר והוא מחייך חיוך עקום.
“ראית את לאה?” הוא שואל כבדרך אגב.
המממ. אני נזכר בשאלה של אפק מקודם ומחבר שתיים לשתיים. אבל אולי לפני כן אסתלבט קצת על חשבונו של עידן.
“לא, למה?” אני מיתמם, מבליע חיוך לנוכח מבוכתו הגלויה של עידן. איזו סיבה נורמלית יש לו לשאול על מקום הימצאה של אמא של אפק?
“סתם.“ הוא ממלמל במבוכה. “לא משנה.”
“אם אני אמצא אותה להגיד לה שחיפשת אותה?” אני ממשיך בתמימות.
“לא!” הוא נזעק. “ז'תומרת אין צורך. סתם שאלתי.”
“סבבה.”
“לא, ברצינות, אל תגיד לה כלום.”
“אף מילה.”
אני כבר יודע לאן ללכת, רק תוהה אם אמצא שם את מי שחשבתי שאמצא. הסלע הגדול, שמולו השענתי את סקטבורד וגזלתי את בתוליה האנאליים ושאתמול צפיתי בלאה מזדיינת לידו עם עידן.
כבר כשאני מתקרב אני מבין שצדקתי, לפחות בחצי הניחוש. התנשפויותיה הנרגשות של לאה בוקעות קצובות ורעבות מבין הצמחיה. אני מתגנב אל מה שכבר הפכה להיות עמדת התצפית שלי ומגלה שם זירת התרחשות פעילה.
לצד הסלע הגדול כורעת לאה על ארבע, חצאיתה מופשלת מעל מותניה והיא נדפקת בתנועות קצובות וחזקות על ידי ערן. אבל אני לא יכול להתמקד בתמונה שמולי כי ממש לפני, כורעת מאחורי שיח ואינה מודעת לנוכחותי כלל רוכנת סקטבורד, ישבנה הקטן והנערי מזדקר לעברי בעודה מציצה בהם בשקיקה.
אני לא רוצה להפריע להם לכן אני עושה מה שרואים לפעמים בסרטים: מגניב את כף ידי אל פיה של סקטבורד ואז סוכר אותו במהירות ובעוצמה. היא נזעקת ופוערת את עיניה אבל כשהיא רואה שזה אני היא נרגעת.
לאה נאנקת ושנינו מביטים עכשיו במחזה. ערן אוחז במותניה הצרות של אמא של אפק בידיו הגדולות ודופק אותה בכח, גופה הקטן מזדעזע עם כל מהלומת אגן. צמתה של לאה מתנדנדת בקצב הזיון והיא חופנת עשב באגרופיה, מתאמצת בעליל לשמור על השקט. מהבית הגדול נשמעים במעומעם קולות דיבור, עבודה וצחוק אבל את המסתור הזה ממלאות גניחותיה הרכות של לאה והקולות הקצובים שמשמיעה מפשעתה המתפמפמת באיברו של ערן, שופעת מיצים בעליל.
אני מודע פתאום לגוף הדק שבין זרועותיו ומחכך את זקפתי על הטוסיק הקטן של הילדה שרוצה להיות ילד שרוצה להיות ילדה. סקטבורד מתנשפת ברכות ושולחת יד אל איברי, נאנחת חרישית כאשר ידה חופנת אותו מעל המכנסיים.
שנינו לובשים טרנינג היום ובמהרה שני זוגות מכנסיים ותחתונים מחליקים חרישית ירכיים רעבות. סקטבורד נוקשת בעדינות במצחי בעזרת משהו ואני מרים את ראשי ומבחין בשפופרת בידה. אני לוקח ממנה את השפופרת ופותח אותה בשקט, מזרזף בנדיבות נוזל שמנוני על איברי המתקשה למראה הטוסיק הבהיר עליו נח הזין. סקטבורד שולחת את אצבעותיה העדינות לאחור, אוחזת באיברי ומושחת אותו היטב, את השאריות מורחת על החור הקטן שלה.
אחר כך היא מביטה בי ומהנהנת, שקיקה בעיניה הכחולות.
סקטבורד נאחזת בענף גדול, מעגנת את עצמה ומבליטה את ישבנה הקטן לעברי. להפתעתי היא עונדת סביב צווארה את הענף שנתתי לה אז כדי לנשוך, קצותיו מושחלים בשרוך ועכשיו היא נושכת אותו שוב, ממתינה להיחדר מאחור. אני מניח את איברי הקשה על חור התחת הקטן שלה ודוחף.
היא נאנקת חרישית כאשר ראש הזין מבקיע את דרכו אל ישבנה הבהיר ואני מבחין בשרירי הלסת שלה נחשקים בעודה נושכת את הענף בפיה. הזין שלי גדול בשביל התחת הנערי שלה אבל זה מה שהיא רוצה ואני ממש לא מתלונן כשהטבעת האנאלית שלה חולבת אותי ברעבתנות, חלקלקה והדוקה עד כאב. אני נע לאט, מניח לה להתרגל אלי, מתענג על ישבנה הצעיר בעודנו צופים בדרמה מול פנינו.
אנחנו שומרים על שקט וחשאיות אבל ערן שאינו מודע לנוכחותינו מניח לעצמו לחגוג. הוא לופת את גווה הצנום של לאה ודופק אותה חזק וקצוב, סוחט אנקות עונג עמומות מאמו של החבר הכי טוב שלי. לאה מרכינה את ראשה עד שמצחה כמעט נוגע באדמה, ישבנה באוויר והיא מתמסרת כולה לעונג שמסב לה ערן. אנחות רכות נפלטות מפיה וגם ממקום המסתור שלי אני שומע את הקולות המרגשים של אגן פוגע בישבן והיניקה הקצובה של מיצי הערווה שלה המציפים ללא ספק את איברו העבה.
ידי הגדולות אוחזות את הטוסיק החיוור של סקטבורד, האגודלים מלטפים את כדורי ישבנה המוצקים בעודי טוחן אותה, עמוק אך חרישי. היא משתדלת לשמור על השקט אך מהנהנת באטיות כדי שאדע כמה אני מענג אותה. כאשר אני מחליק את ידי אל קדמת גופה, אל ערוותה, היא סוטרת לי במהירות ואני נסוג. לפי מה שאמרה לי בעבר אני מנחש שהיא מתכחשת לנשיות שלה ולכן הדגדגן לא יכול להיות מקור עונג בשבילה. היא רוצה להיות הומו.
מולנו ערן ולאה בישורת האחרונה לקראת שיא כפול. לאה נאנחת בכל פעם שאיברו של ערן מחליק לתוכה, נאבקת בעליל לשמור על עוצמת קולה בעודה מעפילה מעלה אל העונג. גם ערן נושך את שפתיו בעודו דופק אותה שוב ושוב, מן הסתם פולט לתוכה את מטענו, גופו החסון מצטמרר מטרים בודדים מאיתנו.
אנחנו קופאים כשהוא מחליק ממנה ומתרומם, איברו מזרזף מיצי ערווה וזרע על האדמה. כג'נטלמן מושלם הוא מסייע לה לעמוד והם מתחבקים ומתנשקים בחיבה.
“כל כך הרבה שנים.” אני שומע את קולו העמוק.
“גם אני תמיד רציתי.” היא עונה. “יאללה, בוא נחזור לפני שהחברה הערבייה שלך תשים לב שנעלמת.”
“אל תהיי רעה.” הוא אומר אבל את המשך דבריהם אנחנו לא שומעים.
“מוזר להיפגש ככה שוב.” אני אומר לה והיא מהנהנת.
“התגעגעתי אליך.” היא אומרת בפשטות, פולטת את הענף רווי הרוק מפיה. “לחבר הסודי שלי, שגיליתי לו מה שלא גיליתי לאף אחד.”
אולי אני אמור להיות קשוב לאיזה וידוי שהיא עומדת לחלוק איתי אבל התחת שלה כל כך הדוק על הזין שלי שאני לא יכול להיות בקשב מלא ואני ממשיך להניע את אגני באטיות, מחליק מתוך הטוסיק הקטן ולתוכו בחזרה. סקטבורד משתתקת ומכניסה את הענף שלה בחזרה לפה, מגרגרת בעונג בעודי משפד את ישבנה העגלגל.
עכשיו כשאנחנו פחות שומרים על השקט אני מרשה לעצמי מעט יותר עוצמה. אגנה הצר לפות בידי ואני תוקע אותה בתנועות קצובות, מראש הזין ועד הביצים, סוחט ממנה אנקה קטנה בכל פעם שאני קובר את מלוא אורכו בין פלחי העכוז הקטנים. התנשפויותיה של סקטבורד מתגברות ויבבות מתוקות ונשיות (אני לא אספר לה) והיא גומרת בעודי תוקע את את התחת שלה ללא הפוגה אבל מכיוון שגמרתי לא מזמן בין ירכיה השופעות של רותם אני עוד רחוק מגמירה, ממשיך לדפוק אותה חזק ועמוק.
למרות שאני כמעט מכור לתחושת הישבן הקטן שלה בין ידי אני שולח אותן לחזית גופה. היא נדרכת כאשר אני מניח אותן על שדיה הקטנים אבל לפני שהיא מספיקה לסלק אותי משם אני אומר באוזנה:
“לכולם יש פטמות, גם לי. ששש!”
היא נרגעת ומניחה לי לשחק בפטמותיה, עירומות בעליל מתחת לחולצה. סקטבורד נאנקת כאשר אני אוחז בהן וממולל אותן בעדינות בעודי דופק אותה בתחת וכאשר ראשה נשפך עלי לאחור, אני רואה שעיניה הכחולות מתגלגלות בחוריהן. שמאל וימין, שמאל וימין אני סוחט את הפטמות הזקורות בעודי נעוץ עמוק בישבנה והיא נאנקת בקול, ממריאה אל העונג הבא שלה. אני ממריא אחריה כמו טיל מתביית, השיא שלי כמו נמשך אל שובל הזוהר שהיא מותירה אחריה וכמה שניות אחרי שהיא מתחילה להיאנק ולהתנשף בהתרגשות אני מצטרף אליה, מחבק את גופה הקטן בעודי פולט לתוכה, מלחך את אוזנה, נתזי שפיך ממלאים את ישבנה הקטן.
ממשיך לחבק אותה, אחותי הקטנה והמוזרה. מתנשפים, הזין שלי עדיין משפד את הטוסיק העגלגל.
“מוזר.” היא אומרת כעבור כמה רגעים.
“מה מוזר?”
“הכל. אני. זה שעברת לגור פה ואתה משפץ. לראות אותך מזיין את כל הבנות האלה. צא ותתרחק.” היא מורה לי.
אני מחליק ממנה והיא ממהרת לכרוע על הקרקע, מרוקנת את מעיה מזרעי ומצחקקת.
“רגע, את רואה אותנו.. את מציצה עלינו?”
“לפעמים.” היא אומרת באדישות ומנגבת את עצמה. “היא לא כל כך גרועה כמו שתיארת.”
“שירן?”
“הבלונדינית, כן.”
“אני מאוהב בה, אם כבר דיברת על מוזר.”
“וגם ב'ציצים גדולים'?”
“כן, וקוראים לה קארין.”
“אז אתה.. מאוהב בשתיים?”
“כן.”
“לא ידעתי שזה עובד ככה.” היא אומרת, לפתע נשמעת צעירה מאוד.
"גם אני לא. אולי זה כמו… שאבא אוהב את הילדים שלו? שהוא יכול לאהוב יותר מאחד?”
“אתה המומחה באהבת אב?”
“אאוץ'.”
“סליחה.”
“טוב… מה עכשיו? אתה רוצה אולי לבוא… לעזור לנו?”
“בשיפוץ כאילו?”
“כן.”
“אולי. אבל לא היום כשיש פה את כל האנשים האלה. זה יהיה awkward. להציג אותי לפני כולם וזה.”
“מתי שבא לך.”
“ועוד דבר: אנ'לא הולך להיות אחת מה…הרמון שלך.”
“זה לא… “ אני מתחיל להגיד וסותם. “אני לא מנהיג איזו כת. מי שרוצה לבוא באה ומי שרוצה ללכת הולכת. וחוץ מזה, הרגע ראית את ערן המאמן שלי מזיין את לאה אז זה לא הרמון שלי, נכון?”
“טוב אחי.”
היא קורצת לי בחיוך עצל ומניחה את הסקייטבורד על הכתף, פוסעת לעבר שער הגן ונעלמת בין העצים. אני מחבב מאוד את האח הקטן הזה שלי, אני לא רוצה שהיא תפגע. והאמת? בשבועות האחרונים כל מי שהתקרב אלי נפגע: סאלי שנעלבה ש"בגדתי" בה עם מיכל, ספיר, רותם ולאה שדחיתי, סקטבורד עצמה ועכשיו גם מיכל. עם חלק שיקמתי את מערכת היחסים וחלק לא, למה לעשות את זה לילדה הגם ככה מבולבלת הזאת?
אם לא הרגשתי מספיק רע, הלב שלי שוב עושה איזה קווץ' כשאני רואה את אפק מארגן ארוחת צהריים ולרגע נזכר שוב באמו הנטחנת על ידי ערן. נכון, כולנו ילדים גדולים אבל בכל זאת: אמא שלך שמזדיינת מאחורי הגב זה משפיל. אני מסמיק כשאני מודע לכך שגם אני חלק מזה, לחייך אל החבר שלי ולתקוע את אמא שלו מאחורי הגב. חבר אמתי עלק. כנראה שאלה ייסורי המצפון שמנחים אותי לחייך אליו ולעזור לו עם הסלט.
“אתה לא שובר משהו כמו גבר אמיתי?”
“אני עוזר לך, אתה לבד פה.”
“תודה. אני פשוט…”
“פשוט מה?”
“ערן הוא…”
פאק.
==================================================
אוחחח כמה זה טוב….
הסצינה של הזוג המציץ תוך כדי זיון זועקת את חסרון הציורים!
אולי אשלים את החסר ביום מן הימים. בגלל המשחק אני גם הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני שנתיים.
אם כבר אתה מעלה ציפיות על בסיס המשחק, לא תפנק אותנו בסרטון של הסצינה הנ"ל? 😉
קניתי את הספר השלישי, קראתי אותו שלוש פעמים ועדיין קורא כל פרק פעם נוספת כשהוא יוצא פה. ממש יצירת מופת. כיף שיש סיפור שאתה מתחבר בו לדמויות והוא נמשך ונמשך.
תודה רבה!
חייב סצינה של אורגיה עם לאה ומיכל
אבל כל פרק טוב יותר מהקודם
אנו לפני ערב חג שני, אפשר לפרסם פרק לפני כניסת החג
"צליל פקפוק רם נשמע משני אגרופיו"
פקפוק? פקיקה? התפוקקות?
כמו כן פרק מעולה
המממ… אתה צודק. נלך על "פקיקה"?
דווקא בקונטקסט הזה זה מתאים פקפוק
דור, אפשר את הטלפון של לאה? נראית בחורה טובה….
היי דור,
יש סיכוי לאיזשהו תוכן מלבד הסדרה הזו בעתיד הקרוב?
אני מדבר בתור קורא ותיק מאוד (מאוד) שפחות מתחבר לקו של הסדרה ולאופן שהיא מתפתחת.
לא.
בגלל שהספירה היא באותיות זה לא מרגיש ככה אבל אנחנו בפאקינג פרק 50!!!
תודה רבה דור !!!!
ידידי היקר, זו יצירת מופת של ממש.
שלא יגמר לעולם.
דור היקר אולי תפנק אותנו באיזה פרק נוסף לכבוד החג ?
אפילו שעוד לא עבר הזמן שצריך
מי מצטרף לבקשה? תכתבו גם אתם!!!
בודאי שמצטרף לבקשה.
נ.ב.
דור, אתה זוכר את ההבטחה לזיון עם אביזרים?
מצטרף! עם או בלי אביזרים????
מחכים ומצפים לפרק הבא