ערן מגחך אלי כמו תלמיד תיכון.
“ברצינות?” אני שואל.
“רעיון שלה.” ממהר ערן להגיד. “חשבתי שאני לא שומע טוב או שהיא מתבלבלת עם העברית אבל היא התעקשה.”
“וואו.” אני אומר, מריץ את מערך הנשים שבחיי בראש, תוהה אם אני מפר איזו התחייבות למי מהן אם אני הולך על זה. “עכשיו כאילו?”
דוניא מהנהנת במהירות.
“היא אשכרה מטפטפת על המזרונים כשהיא חושבת על זה.” מסביר ערן. “בואי הנה, מתוקה.”
דוניא מתקרבת בצייתנות אל הגבר המבוגר והוא מחבק אותה, גופה העירום שחום ונערי בין זרועותיו השריריות. הם מתנשקים בלהט ואז היא פונה אלי, רעב בעיניה השחורות. ההיסוסים שלי מתפוגגים ואני מחבק אותה, שולח בתעוזה את ידי לחפון את פלחי עכוזה המוצקים אשר בינהם שקעתי פעמים רבות. דוניא מרימה את פניה העדינות לעברי לנשיקה ולשונותינו נפגשות בהססנות תחילה ואז בתשוקה מתגברת. אני שולח יד מטה, מלטף בטן חזקה ואז ערווה, מחליק אצבע אל תוך החריץ שלה והוא רטוב ולוהט כמו שערן אמר.
“מה את רוצה?” אני שואל אותה בשקט באוזן.
“שניכם.” היא נאנקת. “ביחד.”
“אבל פה את לא רוצה.” אני מוודא, מחליק לה את פרק אצבעי לכּוּס, מושח את אצבעותיי במיצי הסיכה שלה.
“לא.” היא מסכימה. “אִחד מאחורה ואחד בפה.”
אני מרים מבט אל ערן ועיניו מגחכות אלי.
“תסתובבי.” אני מורה לה אבל ערן אומר: “מי אמר שאתה מאחורה?”
“הרגע ביקרת שם!” אני מתלונן.
“אז מה?”
נו, מה עכשיו? מאגרף את יד ימין ומסתיר אותה מאחורי הראש.
“אֶבֶנירוּ מספריים.” אני מכריז.
“אתה אמיתי?”
“לגמרי.”
ערן מצחקק ומסתיר את אגרופו מאחורי הראש.
“אחת, שתיים שלוש.” אנחנו סופרים.
אינסטינקטיבית אנשים אוהבים את הדימוי של האבן השוברת את המספריים, את זה למדתי כבר בכיתה ג'.
ה"נייר" שלי עוטף את האגרוף שלו.
“בן זונה.” הוא מסנן בהומור.
“מה נסגר אצלך במשפחה עם אמא שלי היום?”
“מה?”
“גם לבת שלך היו דברים להגיד על אמא שלי קודם.”
אבל לדוניא אין סבלנות לאכילת הראש שלנו. ברגליים ישרות וזקופות היא כורעת לעבר ערן בצורת ר', כמו עגלה רעבה תרה אחר איברו הזקור ליניקה בעודה זוקרת את ישבנה הכהה לעברי. על אחד המזרונים אני מבחין בשפופרת ומניח שערן הביא אותה בדיוק לשם המטרה שבה אני משתמש בה עכשיו, מושח את איברי בנוזל חלקלק. דוניא מלקקת את איברו של ערן אך כאשר היא חשה אותי מפשפש באחוריה היא מפנה את ראשה לאחור, נהרה על פניה. כשראש הזין שלי מחליק אל החור הקטן שלה היא נאנקת בפה מלא זין.
שתי ידי מונחות עכשיו על ישבנה העגלגל של דוניא ואני כובש את הטוסיק השחום בתנועות מדודות. מולי ערן עומד נינוח, מניח לפיה להתרגל לאברו הזקור, ידיו על ראשה. אני מבחין בערן אוחז בידיה של דוניא אשר החזיקו את איברו ומסיט אותן אל צדי ירכיו, גוזל ממנה אגב כך את השליטה בעומק הזין שלו בפיה.
“שה…” הוא מרגיע אותה. “רצית שניים? זה שניים. לך עם הקצב שלי, עזי. שים לב אלי, ככה מזיינים בשניים.”
אני חושב שאני מבין למה הוא מתכוון. ערן מניע את אגנו לפנים באטיות ואני משתדל להתאים את תנועות אגני לשלו. זה מעט מורכב בהתחלה אבל אחרי חמש-שש ניעות אני קולט את הקטע ושנינו מזיינים אותה בסינכרון מלא כמעט; בזמן שאני משפד לה את התחת איברו של ערן ממלא את פיה וכפי הנראה גם נדחק לתוך גרונה. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה אנחנו ממלאים אותה במנה גדושה של זין קשה בתנועות קצובות. קולות לעלוע בוקעים מפיה של דוניא אבל מבטו של ערן קורא לי לגלות קור רוח ואני ממשיך לטחון לה את התחת הצר בתנועות קצובות.
שנינו ספורטאים ויודעים לשלוט בגוף שלנו והתיאום בתנועות שלנו מושלם; ממש שחיה צורנית ברמה הגבוהה ביותר. קולות אוושה חלקלקים של זין בתחת הדוק נמסכים בקולות הגרוניים הבוקעים מפיה של דוניא ואני מדמיין את עיניה רוויות הדמעות, נאבקת ברפלקס הפליטה, ידיה לפותות בצבתות האנושיות של ערן וכל הווייתה זין קשוח.
“תגיד לי מתי אתה הולך לגמור.” נוהם ערן. “היא תרצה את שנינו בפרצוף.”
“די מיד…” אני נאלץ להודות, מרוגש עד השיא מהזיון יוצא הדופן. אין ספק שהמחשבה כמה הייתי קרוב ללבעול את רותם השופעת בקרבת אביה מרגשת אותי גם היא.
“עכשיו.” אני ממלמל וערן פועל במהירות: הוא יוצא מפיה של דוניא ההמומה ומוריד אותה בנחישות על ברכיה, איברי נחלץ מישבנה ההדוק. שנינו עומדים מעליה עם הזין ביד, צופים בה מביטה בנו בכמיהה, ידה השמאלית שעונה על ירכו השרירית של ערן והימנית משמיעה קולות רטובים בין ירכיה. עם עיניה שהתגלגלו מעט מעלה ופיה אשר נפשק קמעה היא נראית יותר חרמנית משנינו ביחד ואני נזכר לרגע על הפֶטיש שלה עם גברים יהודים. ערן פולט ראשון ודוניא נאנחת כאשר נתז לבנבן נוחת על מצחה. אני מחרה-מחזיק אחריו ושרוך זרע נפלט מאיברו ומטנף את לחייה וצווארה. ברגעים הבאים אנחנו גומרים עליה ביחד: בפה, על האף, על החיג'אב, הסנטר והמצח בעוד דוניא נאנחת בקול תחת גשם השפיך החמים שאנחנו מרעיפים עליה.
לבסוף אנחנו גומרים לגמור ודוניא מתמוטטת באטיות על המזרון, פניה המיוזעות שתי וערב של שרוכי זרע לבנים. היא מתנשפת בכבדות ומביטה בערן בהערצה גלויה וזה כל כך מדליק אותי שבא לי עכשיו לזיין אותה עוד. אפילו הזין שלי משתף פעולה ואומר לי בראש: “אם אתה בפנים, אני בפנים".
אבל אני מתבייש קצת מערן ופתאום מרגיש נורא מוזר לזיין לידו: אני רגיל להיות עירום ליד בנים אחרים אבל לזיין זה… משהו אחר.
“את בסדר, חמודה?” שואל ערן ודוניא מהנהנת.
“תודה שניכם. תודה.”
מה עכשיו? אני פשוט… הולך? אני רגיל להיות עם בת הזוג שלי אחרי זיון אבל האם דוניא היא בת הזוג "שלי" אחרי זיון בשלישיה שהוזמנתי אליו? למזלי ערן מבחין במבוכה שלי ואומר:
“יאללה, תודה, אני אשאר פה עם הילדה עוד כמה דקות ואז אבוא לראות את המרצפות, בסדר?”
“מצוין.” אני אומר ונמלט משם, כאילו גולש החוצה על גלי המבוכה שלי. במסדרון אני מסדיר את הנשימה וחוזר אל המרצפות: עם כל הכבוד לעבודות הטיוח והצביעה, מה שמדליק אותי באמת זה המרצפות. הסדר והשלמות הדרושים כדי להוציא עבודה טובה פונים לפדנט שבי, שלא לומר לאובססיבי. אתה לא יכול להיות ספורטאי טוב אם אתה לא פדנט ובאופן מוזר אני מוצא את האתגר של לרצף באופן מושלם מרגש כמעט כמו להתחרות בבריכה. מה שכן: אני יודע שעדיף שלא אדבר על זה עם שירן, היא בחיים לא תפסיק לצחוק עלי.
“טוב, אני חייב להודות שאני מתרשם.” נשמע קולו של ערן. הוא דווקא הגיע מלפני אבל הייתי כל כך שקוע במלאכת ההדבקה שלא שמתי לב שהוא מתקרב. “שרותם לא תשמע, אבל זה לא רחוק מהרמה שלה.”
“וואו, תודה.” אני מזדקף, מיישר את גבי הדואב.
“איפה היא, אגב?”
“אה… לא יודע…” אני מגמגם. “נסעה.”
הוא נותן בי מבט חודר, כאילו קורא את מחשבותיי.
“נסעה? בלי להגיד לי כלום?”
מיידיי, מיידיי, הפרצוף שלי עולה באש! אני מתרסק! מצליח למשוך בכתפיים אבל לא להגיד מילה.
“עשיתם משהו…?”
“לא.” אני פולט במהירות.
“אז פתאום היא לקחה את האוטו שלי שהיא יודעת שאני לא אוהב שהיא נוהגת בו ובלי להגיד לי כלום קמה ונסעה?”
“כן.”
“היא הייתה… נסערת או משהו?”
“אולי.” אני פולט, חש בפה שלי מתייבש.
“יש לך מושג למה?”
“לא.” אני ממהר להגיד.
“מעניין, מעניין.” הוא אומר ומביט בדוניא שעומדת לידו. מהאופן שבו מצחו מכווץ אני תוהה אם מתחיל לחבר חתיכות של הפאזל.
“טוב,” הוא מניח לזה לבסוף. “אתה רוצה להמשיך לעבוד?”
“בטח.” אני ממשיך את המונולוג החד-מילתי שלי.
“בסדר. דוניא, אם את רוצה לעזור את מוזמנת לגרד את הצבע והטיח כמו שעזי עשה, אני והוא נעבוד על המרצפות בינתיים.”
“בסדר, ערן.” היא אומרת ונראה לי שאם הייתה דמות אנימה, לבבות היו ניגרים מעיניה עכשיו.
עובדים ביחד. מוזר. מנקים טוב טוב את הבטון ואז מסמנים. מורחים את הדבק ואז מניחים בזהירות את המרצפות, מפלסים אותן לכדי שלמות לפני שאנחנו תוחבים את תופסני הפלסטיק שישמרו על המרחק הנכון. ערן מביא לי ספוג רטוב ואני מנקה בעדינות את שאריות הדבק מכל מרצפת, נזהר שלא להוציא אותן מפילוס.
“וואלה אם תטפל בילד שלך בכזאת עדינות תהיה האבא הכי טוב בעולם.” הוא אומר.
“זה חשוב לי. זה יהיה הבית שלי.”
“אתה משהו אתה, ילד.” הוא אומר בהכי קרוב לחיבה שראיתי ממנו אי פעם ואני ממצמץ כמה פעמים בגלל דוק על עיני, אולי מהאדים של הדבק.
“איפה מיכל, אגב?” הוא שואל והלב שלי נצבט. גם בגלל שהיא עזבה וגם בגלל התמונה שיש לי בראש שלה קופצת על הזין שלו וגם בגלל שאני מרגיש חרא מזה שאני חושב ככה.
“רבנו.” אני מודה. “היא עברה לגור בבית של לאה.”
“על מה, אם יורשה לי?”
אני מהסס.
“על קבלת ההחלטות בבית הזה ולמי הוא בעצם שייך.”
הוא מהמהם.
“טוב, אני רחוק מאוד מלהיות הבחור שמבקשים ממנו טיפים בענייני נשים.” הוא מגחך. “אבל אם בכל זאת תרצה להתייעץ איתי, אתה יודע איפה איפה למצוא אותי.”
“בתחת של דוניא?” אני שואל בשקט והוא פורץ בצחוק.
“אל תדליק אותי כי עוד רגע אני גורר אותה שוב לשם.”
“כמו שהיא מסתכלת עלייך לא ברור לי מי יגרור את מי.” אני אומר.
“היא מותק.” הוא מודה. “מתי אוכלים פה, דרך אגב?”
“רעב? אני ארד להכין אוכל.”
“לא ממש רעב, רק שואל בשביל חבר…”
אנחנו ממשיכים לעבוד בשתיקה עוד כחצי שעה. ניקוי, סימון, הדבקה, הנחה, ניקוי. מתחילים לפלוש מהמסדרון אל החדרים וערן סומך עלי מספיק כדי לעשות חדר לבד בזמן שהוא עושה את זה שמולו. סך הכל יש שמונה חדרים למעלה ובקצב הזה אני מעריך שעד סוף השבוע נוכל לגמור לרצף אותם ואז לעבור לחשמל ואינסטלציה.
“אוכל!” נשמעות קריאות מלמטה. “עזי, אתה בא?”
“צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים.” אני ממלמל לעצמי. מאיפה הגיע האוכל פתאום? אני יורד עם ערן ודוניא, מגלה בקומה התחתונה את לאה, אפק, עידן וספיר. פול האוס. הם הביאו איתם סלים ושקיות וכעת, ביחד עם אחותי וקארין, כולם עורכים שולחנות מאולתרים לארוחת צהריים.
כולם באו בשבילי, לעזור לי. אני מוריד את המשקפיים ומנקה את העדשות.
האווירה עליזה בארוחת הצהריים כמו באיזו קייטנה או מחנה נוער ואני קולט מבטים סמויים ורעבים בין הסובבים. דוניא מביטה בערן אבל גם בי, שירן וקארין חופשי מלטפות זו את זו, ספיר מנסה ללכוד את מבטי ולהפתעתי אני מבין שלאה צוחקת לא מעט מבדיחותיו של עידן, מלטפת את ידו כאילו בהיסח הדעת. אני נזכר בדבריה על כמה היא מתרגשת מלהזדיין עם חבריהם הצעירים של אפק וקרן אחותו ותוהה אם היא כבר מדמיינת אותו בין רגליה.
“בָּלָבית, מה יש לעשות אחרי האוכל?” שואלת ספיר.
אני מחלק צוותים. ערן ואני נמשיך לעבוד על ריצוף. ספיר, דוניא, אפק ושירן יקרצפו קירות בקומה השנייה והשאר יקרצפו את הקירות בקומה הראשונה. אני מגלה שבעצם אין לנו שפכטלים וערן מתקשר לבתו כדי לברר מה קורה איתה, מבקש ממנה גם להביא עשרה שפכטלים בדרך חזרה.
אף אחד מהם לא מתנגד להפסקה שנכפתה בגלל הצורך להמתין לרותם. הם אמנם באו לעזור לי (ולשירן) אבל הם לא חדורי להט כמוני, מסיבות מובנות. כאשר ערן ואני עולים להמשיך לרצף נשארים האחרים למטה, מחולקים לזוגות ושלישיות על המזרונים ומקשקשים אחרי שפינו את אזור האוכל בעצלתיים.
“מוזר שמיכל לא פה.” אומר ערן כאשר שנינו לבדנו בקומה שנייה.
“מתגעגע אליה?” אני פולט. הוא נושף באטיות.
“אולי.”
“התנהגתי כמו מטומטם אחרי שראיתי אתכם ביחד.”
“גברים זה ככה. רכושניים.”
“זה בסדר, אני יודע שהיא לא שייכת לי.”
“רוצה לשמוע משהו מוזר? היא התעקשה שאשים קונדום.”
“זה לא ממש מוזר.”
“לא, מה שמוזר זה שהיא אמרה לי שאיתך היא לא שמה. פעמיים היא חזרה על זה.”
אני חושב על זה, מנסה לחבר את זה לאיזה היגד בעל משמעות אבל לא מצליח. אני צריך להזכיר לעצמי שגם אם מיכל (ולאה וסאלי) מניחה לי לגהור בין ירכיה הפשוקות ולדפוק אותה חזק וטוב, בגמר המשגל היא עדיין מבוגרת, מנוסה וכנראה מורכבת ממני פי כמה.
"נראה לי שהבת שלי חזרה.” קוטע ערן את שרעפי.
“לא שמעתי כלום.”
“את הוויברציות מהמנוע של הפורד שלי אני מכיר. היא פה.”
“אני יורד לחלק את השפכטלים ולתדרך את כולם.” אני אומר. "להביא לך משהו? קפה?”
“אחר כך.”
לשמחתי נראה שרותם לא נוטרת לי טינה והיא מנשקת אותי בקלילות על הלחי ומניחה את הארגז שהביאה. אני מחלק את הכלים לכולם והצוותים פונים למשימתם, כולם מלבד עידן ולאה אותם אני לא מוצא.
אני כמעט מתפתה לשאול בקול "מישהו ראה את עידן ולאה?” אבל ברגע הבא עוצר את עצמי. החשד קל, קל שבקלים, רק רמז דק של אינטואיציה אבל אני לא רוצה לקחת סיכון ליד אפק, לכן אני תר בשקט אחרי שניהם. בלי לומר מילה אני עובר בין החדרים, כאילו מחפש דבר מה או בודק מה מצב העבודה אבל הם לא בשום מקום והחשדות שלי מתעבּים.
יוצא מהבית, עוקף את הבריכה העגולה, מקיף את הבית, עובר מתחת לעץ הרימון ואז אני מתחיל לשמוע את הרחש. מעל המיית הרוח אני שומע קולות אחרים, רכים ואנושיים. אנחות.
לעזאזל.
נע בשקט, אני מכיר את הגן הזה מאז שאני ילד ואני גם יודע בדיוק לאן אני הולך: לעבר הסלע הענק שמאחוריו זיינתי את סקטבורד בתחת.
ככל שאני מתקרב אני מבין שצדקתי. האנחות מתגברות למרות שנשמע שלאה משתדלת לשמור על השקט. אני מציץ מבין העלווה של הערבה הבוכיה והלב שלי מזנק: לאה אמא של אפק ספק נשענת על קיר הסלע, ספק נאחזת בעידן וזה דופק אותה בעמידה, רגליה מיטלטלות באוויר בקצב הזיון.
“אוי… עידני… תמשיך… עידני…” היא נאנחת בקול, נאחזת בחברו של בנה המזיין אותה בעמידה. אני לא חושב שלעידן יש ניסיון כמוני אבל האדישות הרגילה שלו כנראה עוזרת לו בזיון (הראשון בחייו? אני תוהה) והוא דופק אותה בתנועות קצובות, ידיו כנראה אוחזות בישבנה או בירכיה העליונות.
אני מתבאס. לאה מזדיינת עם החבר של הבן שלה כשהוא בסביבה. ואז אני נזכר שגם אני יכול להיות החבר הזה ושלא הייתה לי שום בעיה לטבול בכּוּס החם והרטוב שלה אם הנסיבות היו טיפ טיפה שונות.
ואז אני מקנא: למה הוא ולא אני?
ואז אני שונא את את עצמי ובא לי לדפוק את הראש בסלע מכמה שאני קנאי צבוע ומטומטם.
אבל כל זה לא מזיז לעידן ולאה, שכפי הנראה ממש נהנית להידפק על ידי תלמידי תיכון, עדיף (אולי) כאלה שהם חברים של הבן שלה. אני נזכר בזיון הפסיכי שלי עם ערן ודוניא ולרגע תוהה אם היא הייתה רוצה ששנינו נדפוק אותה ביחד, עידן ואני. לעזאזל, אני קנאי וחרמן, נדלק מלראות אותה ככה נדפקת מול גופו הארוך והרזה של עידן, ישבנו העירום מתכווץ בכל פעם שהוא ננעץ בין רגליה.
ידיה של לאה מלטפות את גבו של עידן, לומדות את שריריו, שקעיו ואת שדרתו. היא מחליקה מעלה, נאחזת בעורפו ואני מנחש שגם מחליקה עמוק יותר על איברו מפני שהתנשפויותיה מתגברות והופכות לאנחות של ממש.
וזה הסימן שלי ללכת, פתאום אני לא יכול להיות שם יותר. קנאה? חרמנות? עצב? פיתה עם כל השלוש והרבה טחינה? אני נושף באיטיות בעודי משרך את דרכי בין העצים, לחצי שנייה תוהה איפה ספיידרמן ואז נזכר איפה הוא. חרא על זה.
קארין ושירן עובדות בכניסה כשאני נכנס ורווחה ממלאת אותי למראן. אני ממהר לחבק את שתיהן, מניח את ראשי על ראשה של קארין.
“אני אוהב אותך.” אני מתרפק. “ואני אוהב אותך.”
“מה קרה?” שואלת קארין ושתיהן מחבקות אותי.
“הכל דפוק לפעמים אבל אז אני רואה אותך והכל מצוין.”
“מה קרה באמת?” שואלת אחותי. אני כמעט פולט "כלום" או משהו אבל נזכר שהחלטתי להיות הכי כנה שאני יכול איתן.
“עידן מזיין את לאה אבל תסתמו, אני לא רוצה שאפק ידע.”
“זה מבאס אותך?” שואלת קארין.
“נדבר בלילה, בסדר?” אני מבקש.
“טוב, חמוד.” היא אומרת. “לפעמים אני שוכחת שאתה יותר מסתם גוף מהמם.”
“אם תגידי משהו לאפק תחטפי בעיטה בתחת.” אני מאיים עליה אבל שירן מפתיעה אותי: היא מפנה אלי את גבה ומפשילה לרגע את מכנסיה ותחתוניה, חושפת אגב כך את ישבנה המושלם.
“אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה לתחת הזה.”
כמו שאומרים: נשים, נשים, שַׂק של אני מטומטם. עולה למעלה להמשיך לעבוד.
ממשיך לרצף. המרצפות מרגיעות אותי. מאפשרות לי לברוח מהאנחות של לאה הנטחנת על ידי עידן, מהגעגועים לספיידרמן, מהחרדות הכלכליות וגם, ברוכה הבאה לקרקס החרדות של עזי: מחשבות על מיכל. בעצם, אם אני מצליח לפרט בצורה טובה כל כך על מה אני לא חושב אולי אני לא ממש מצליח לא לחשוב על זה?
“ארוחת ערב!” נשמעות קריאות מלמטה. וואו, בחוץ חושך וגמרתי את החדר. כל השרירים שלי צורחים כשאני מתרומם אבל חשוב לי למצוא את ערן ורותם, להראות להם את מעשה ידי.
מתברר שאני לבד בקומה, כולם כבר ירדו למטה. כשאני מבחין בעידן מביט בלאה המשוחחת עם ערן אני מתמלא ב… משהו לא ברור. רד מזה, מרצפות. אני קורא לרותם וערן לבוא לראות את העבודה שלי בחדר השינה והפעם אין איפוק לאקוני: שניהם מחמיאים לי על איכות העבודה ואני זורח כמו ילד קטן שקיבל מהמורה מדבקת אימוג'י מוזהבת במחברת, מתאפק בצורה מעוררת רחמים שלא לחייך בפה גדול מרוב גאווה.
“יפה מאוד.” אומר ערן, מאיר על המרצפות בפנס חזק. למרות שנוכל לבחון את איכות ההדבקה והישור בצורה טובה יותר באור היום, גם לאור הפנס ברור לי שעשיתי עבודה טובה.
“כל הכבוד.” אומרת רותם. “מגיע לך פרס.” היא מוסיפה בתמימות ושנינו מביטים בה בעת ובעונה אחת.
“רותם…” ממלמל אביה.
“מה?” היא מיתממת.
“אל תהיי מגעילה.” אומר ערן בשקט. “זה עדיין לא פשוט לי.”
“סליחה.” היא אומרת, פתאום מאוד בתו והוא מתרכך.
“אני רוצה לישון פה.” היא אומרת, ספק מצהירה, ספק מבקשת רשות.
“אוקיי, אז… את יודעת מה? גם אני. ברשותך.” הוא פונה אלי.
“בטח, אין בעיה.” אני אומר במהירות, עדיין לא ממש מסוגל לסרב למאמן שלי. אני תוהה אם מה שמניע אותו לישון איתנו בחורבה בלילה סתווי קר זה הרצון להשגיח על בתו או השאיפה לבלות לילה שלם עם דוניא הלוהטת אליו. מעניין איך היא תגיב כאשר תשמע את החדשות.
“יאללה, בואו נלך לאכול.” הוא אומר ואנחנו יורדים למטה. מבטי ננעץ בישבנה השופע של רותם המתנדנד בראוותנות בעודה יורדת במדרגות וכעבור רגע או שניים אני מתמלא פאניקה ותר אחר ערן, מגלה לזוועתי שהוא הבחין בי בוהה בתחת הגדול של בתו. לבי מחסיר פעימת אימה ואני כמעט פולט התנצלות ואז מתאפס על עצמי. ערן יודע שאני מזיין אותה והוא יודע שהיא לא נשארת פה לישון כדי לשחק דוקים עם קארין ושירן אלא כדי להזדיין (גם) איתי. הוא צריך להסתגל לזה ואני צריך להתאפס על החרדה שלי.
מתיישבים ליד השולחן. ערן יושב ליד דוניא ולוחש משהו באוזנה והיא מהנהנת ומסמיקה, עיניה נפערות בהתרגשות. טוב, זה הלך טוב. נראה שמישהי פה מאוד תשמח לבלות את הלילה מכורבלת עם גבר מבוגר ושרירי. לאה יושבת בין אפק לבין עידן, משוחחת על משהו עם בנה ואני מדמיין פתאום את זרעו של עידן ניגר מבין ירכיה. אני די בטוח שזה מדליק אותה, להזדיין מאחורי הגב של בנה. זה מצחיק שכשהייתה נשואה לגבי היא הייתה סופר נאמנה לו לדבריה, אבל את הדחף "לבגוד" כביכול קיבלה רק אחרי שעזב את הבית. הייתי אומר שהחיים מוזרים אבל בתור מי שעומד לזיין את אחותו, את החברה הכי טובה שלה שהיא גם המאהבת שלה וגם פצצת סקס ג'ינג'ית כשאבא שלה נמצא לא רחוק, אני לא יכול להתלונן על המוזרות שלהם.
ויש קצת בירות ומישהו הביא נרגילה ואחרי האוכל מדליקים את האש באח ובזמן ששירן ואני מפנים את האוכל מתארגנים לישיבה סביב האח. אני לא מעשן ולא שותה בירות אבל ערן לא בוחל לא בזה ולא בזה ויש דיבור נעים ורך מסביב.
“אמא, מתי את זזה?” שואל אפק ולאה עונה: “עוד מעט.”
“יכולים להקפיץ אותי הביתה?” שואלת ספיר.
“בטח.”
רבע שעה אחר כך נשארים בבית "המשפחה הגרעינית" שלי, דוניא, רותם וערן. יש איזה מתח עדין באוויר, אדים דקים וכסופים אשר פסים של התרגשות וחרמנות, שזורים בהם.
“איפה מתקלחים פה עכשיו?” שואל ערן. “כמו שעזי יודע, אני תמיד מתקלח, גם במים קרים אם אין ברירה.”
אני מסביר לו שאנחנו מתקלחים עכשיו במועדון וכעבור כמה דקות אני חווה עוד רגע עקום ומביך כאשר שנינו מתקלחים במקלחות שם. נכון שמוקדם יותר היום זיינתי את דוניא איתו אבל זה עדיין מוזר טילים להתקלח בחברתו; מאמנים לא מתקלחים עם הספורטאים. לשמחתי הוא מדבר מעט ורק בנושא הבית. נצטרך להסיר את הטיח מכל הבית ואז לטייח ולצבוע.
“אבל קודם נעשה סקירה מקיפה של מצב הצנרת והחשמל, אני לא רוצה הפתעות אחרי שצבענו כבר. נצבע אחרי שנהיה בטוחים שלא נצטרך לשבור יותר קירות.”
“סבבה.”
“ואני מבסוט מאיך שתפשת את נושא הריצוף. תמיד ידעתי שאתה לא רק חזק, אלא גם חכם. אני מצטער שאני לא יכול להגיד דברים כאלה בבריכה, אני לא מאמין בלהביע…”
“זה בסדר.” אני מחלץ אותו.
“תודה.” הוא נוהם.
מתייבשים וחוזרים אל הבית. אם הייתי לבדי בטח הייתי רץ את זה בגלל הקור או לפחות הולך ממש מהר אבל עכשיו אני משתדל להראות לו כמה אני קשוח אז אנחנו הולכים לאט לאט ורק בלב אני סובל משיני הקור החדות. אם הייתי לבד גם הייתי מפטיר משהו לנוכח האש החמימה בסלון אבל שוב אני שותק, שלא יחשוב שאני חלש. מצחיק, דעתו של אבא שלי כבר שנים לא חשובה לי ככה. אולי עצוב, בעצם.
הבנות הולכות להתקלח בשני זוגות וכעבור חצי שעה כולנו רחוצים ונעימים, מנומסים ונבוכים, קצרי רוח להתחיל לחכך מפשעות מבלי להודות בכך בפני האחרים, לפחות עד שערן ודוניא עולים במדרגות ומשאירים אותי עם שלוש נערות חרמניות שרוצות ממני את כל מה שאוכל לתת להן הלילה.
================================================
פשוט גדול ומצויין
זו סדרה מעולה, כ"כ כיפית לקריאה, אבל אם יש לי גרם אחד של ביקורת, זה שהדמויות שלדעתי הן הכי כיפיות ומחרמנות, נזרקות קצת הצידה. הדמויות הן שירן, קארין ו(בעיקר) לאה.
רותם, ספיר, דוניא וכו' – כבודן במקומו מונח, אבל הן נמצאות המון. יותר מדי. כ"כ חסר לי אקשן אחד על אחד (או יותר נכון: אחד על שתיים) עם שירן, קארין, ואז שירן וקארין. זו המשפחה הגרעינית האמיתית של עזי.
לאה היא כנראה הדמות הכי סקסית, מחרמנת, מסתורית, שובבה ומדליקה בסדרה הזאת. עזי זיין אותה בנחת (=סצינה מפורטת, אחד על אחת) רק פעם אחת (ותקנו אותי אם אני טועה). לצפות בה מזדיינת עם עידן זה מחרמן, אבל בשלב הזה, שמערכת היחסים ביניהם עוד בשלבי התפתחות וטרם הבשילה, זו חוויה איומה עבור עזי. זה בהחלט מסקרן ולא-שגרתי שהוא פעם STUD ופעם CUCKOLD, אבל בעוד שעם מיכל הוא הגיע לבשלות (שניכרת, למשל, בפרט של הקונדום, שערן צריך לשים ועזי לא), עם לאה זה פשוט לא שם, ולכן החוויה הזאת פחות מעובדת ומחרמנת באופן יותר שטחי. לכן זה גם לא אמין לקרוא שלאה היא כמו בת בית אצל עזי, ושהיא נטמעת בסביבה כאילו לא אמור להיות ביניהם מתח מיני מטורף ("היי עזי, שכבנו פעם אחת מזמן אבל עכשיו אני על תקן מכרה שבאה לעזור עם הבית והביאה אוכל, לא חייבים לדבר או להזדיין אם אתה עסוק"). אני חושש שנגיע לסוף הסדרה ונמנה משהו כמו 2-3 סצינות סקס עם לאה בסה"כ, ושהיא תגמור כיזיזה מוזרה ורחוקה של עזי, במקום דמות קינקית ומפותחת שיכולה להיות הרבה יותר מזה. תפסת מרובה לא תפסת.
חוץ מזה, סדרה מעולה, אל תפסיק לכתוב!
הי, תודה על התגובה המפורטת! גם אני, דור נוב ה(עלק) גדול, עדיין לומד ואין ספק שפיתוח דמויות בסדרה גדולה כל כך זה אתגר ושלא תמיד הצלחתי בו עם כל הדמויות, אבל אני מאמין שלמדתי מהחוויה ושמה שלמדתי ישפר את הסיפורים הבאים.
תודה, תודה ,תודה
אני דווקא מיציתי משהו את כל הקטע של שירן וקארין, ומבחינתי האדם הכי מחרמן בסדרה הוא ערן. אז שמחה שסופסוף קיבלנו את ערן ודוניה, ועוד בשלישייה MFM. מרענן.
גם אני חושב שערן הוא אחת מהדמויות הכי מסקרנות בטרילוגיה הנהדרת הזו, דמות אפופת מסתורין שאיננו יודעים עליה הכל עדיין, אך דור מפזר פרטים מוכמנים או שלא זה הוא יודע בודאות, כמו הקשר על סף גילוי עריות שלו עם הבת שלו, הפטיש לערביות,ובייחוד הכיבוש האנאלי של דוניא תרתי משמע, יחסיו המורכבים עם הדמות הראשית יחסי דמות אב/בן ,סמכותיות/מאמן מילדות את עזי, וקריאת תיגר על דמות האלפא האמיתית שמתקדמת מפרק לפרק עם נגיסה בהרמון הפרטי שעזי רקם לעצמו. בפרט יחסיו עם מיכל.
אני אישית מחבב יותר אחד על אחת מאשר אורגיות,אבל אני מבין את הצורך של לא להשאיר שום דמות מאחור. יישר כח דור.