הצד השני של הבריכה – פרק מ"ז

מתעורר ראשון. כוסאמק, גם עבדתי הכי קשה אתמול בלילה וגם אני מתעורר ראשון? איך זה הוגן? אבל המצפון והחרדות הם השעון המעורר הכי טוב שיש, מציפים אותי באדרנלין כשכל מה שאני רוצה זה להמשיך להתכרבל בין הגופים החמימים של קארין ושירן. עוצם עיניים.

 

קום. מטומטם. בית. עבודה. הכסף יגמר. יזרקו אותך לרחוב. תאבד את המשפחה שלך שוב. קום.

 

פאק, אני נושף נשיפה ארוכה. אי אפשר לעבוד על המניאק הזה כשהוא גר בתוכי, נכון?

 

מזדחל בזהירות אל תוך צינת הבוקר ומתחיל לארגן ארוחת בוקר ועד שאני שומע סימני חיים מערמת המזרונים שהפכה למיטת ענק יש כבר סלט וטוסטים וקפה.

 

“מממ …” אני שומע את שירן.

 

“אני מתה על ריח של קפה על הבוקר.” ממלמלת קארין.

 

“אני התכוונתי לתחת של עזי, אבל גם קפה זה סבבה.” עונה אחותי, דבריה מלווים בצחקוקים אפופי שינה. #התחלנו.

 

הבנות מזדרזות לשירותים ואז להתקלח במועדון, אחרי הכל כולן נרדמו ישר אחרי הזיון. אנחנו טורפים את האוכל כשהן חוזרות, מתנפלים על המזון כמו להקת לביאות על זברה. דוניא מברכת אותנו בברכת בוקר טוב ואני תוהה איפה בדיוק ישנה. כנראה בחדר המזרונים המקורי.

 

“כיף לכם פה, הא?” אומרת ספיר, טוסט ריבה בידה האחת וספל קפה בשנייה. “בלי חשמל, בלי מים חמים אבל אתם כולכם מבסוטים כמו קופים על העצים.”

 

“אנחנו עושים פה משהו בשבילנו.” אומרת קארין ברצינות לפני שאחותי תספיק להשחיל איזו הערה סרקסטית/מחפצנת לעברי. “מקום שיהיה לנו כיף לגור בו. עתיד.”

 

“עתיד.” עונה ספיר בניסיון נפל לעקוץ את קארין, אבל ניכר בה שהיא מאבדת את העוקצנות אחרי ההברה הראשונה. “עזי זה העתיד שלכם?”

 

קארין מושכת בכתפה הצרה.

 

“לא זה. אנחנו זה העתיד.” היא אומרת בשלווה ומחווה בראשה לעברי ולעבר מיכל ושירן שנראית המומה כל כך מכובד דבריה של קארין שהיא אשכרה סותמת את הפה. “אנחנו בונים את העתיד שלנו פה.”

 

לא יודע מה עובר לספיר בראש אבל היא פותחת וסוגרת את פיה פעם או פעמיים לפני שהיא פשוט מהנהנת בהסכמה.

 

“אני כל כך אוהבת אותך עכשיו.” אומרת שירן לקארין וזו מחייכת אליה בחיבה, עיניה נעלמות בחינניות מעל לחייה כמו תמיד.

 

“ערן אמר שהוא יגיע בעשר.” אומרת מיכל.

 

“בשביל מה?!” אני תוהה.

 

“לעבור על תכנית הריצוף. צריך להחליט איזה דוגמאות שמים איפה.”

 

“עשר? אבל אני לא אהיה פה.” אני אומר ומעיף מבט לעבר דוניא וזו מהנהנת לאישור, יש לנו פגישה בתיכון ששכחתי את שמו.

 

“נו, אז אני אהיה פה.” היא עונה.

 

“אבל זה הבית שלי.” אני פולט בלי לחשוב.

 

“רק שלך?” היא זוקפת גבה. “ואני פה … מה?”

 

אוקיי, זה מוזר. לא חשבתי על זה עד עכשיו. אבל המחשבה שעוד מישהו תובע חזקה על הבית שלי מחממת אותי מאוד מהר. אני נזכר גם בקטע שהיא מתקשרת לערן כדי להחליט מה עוד צריך לקנות.

 

“אני לא רוצה להיכנס להגדרות עכשיו אבל זה הבית שלי.”

 

“לא, לא. אני דווקא רוצה לדעת מה אני אם אין לי שום יכולת החלטה.”

 

“את …” טוב, מה המעמד שלה פה בדיוק עכשיו? דיירת? אורחת?

 

"מבשלת?” המילה נורית לעברי מפיה של מיכל, מזמזמת לי ליד האוזן כמו קליע שהחטיא. “זונה?”

 

כולן משתתקות עכשיו. הדממה מוחשית כל כך שאני כמעט יכול לשמוע את קארין לועסת את שפתה התחתונה במבוכה.

 

הדבר הנכון מבחינתי הוא להגיד משהו כמו "אולי נדבר על זה אחר כך" או משהו בסגנון אבל אני כועס. כועס שהיא לא יכולה לראות כמה אני קורע את התחת פה וכמה זה הכל עלי. זה לא קל להיות ילד עם דאגות של אבא, ועוד אבא במצב כלכלי חרבנא. הבית הזה זה הכל בשבילי, היא חושבת שאני פשוט אתן לה חצי?

 

“את דיירת.” אני שומע את עצמי מטומטם.

 

“דיירת.” היא חוזרת על דברי באוושת חרב המחליקה מנדנה.

 

“כן.” אני מתריס, משפד את עצמי חזק יותר על השטות שלי, נאחז בה כמו שרק שוטה יכול להיאחז בהבל פיו.

 

“עזי, בוא, אנחנו צריכים ללכת.” אומרת דוניא בבהילות. היא מעיפה מבטים דוחקים בשירן וקארין וקארין קולטת אותה מיד, מניחה יד מרגיעה על כתפה של מיכל. רק ספיר נראית משועשעת, חיוך דק מרחף על פניה השחורים.

 

אבל אני כבר מאוהב בהתעקשות הזו ולא מוותר עליה בקלות.

 

“תדחי את הפגישה עם ערן.” אני אומר למיכל. “אני אגיע בסביבות אחת, נוכל להיפגש איתו בשתיים.”

 

“ביחד.” ממהרת קארין להוסיף.

 

“למה לא. מבשלת, זונה ומזכירה שלך.” אומרת מיכל בשקט, שפתיה מכווצות. “אני לא הולכת להזיז את הפגישה. אני לא המזכירה המזדיינת שלך. אני הולכת לבטל אותה, תקבע איתו מה שאתה רוצה. בלעדי.”

 

“עזי, בוא כבר!” קוראת דוניא וממש גוררת אותי.

 

“סבבה.” אני אומר, סמוק וזועף. “אני אקבע איתו, את מוזמנת להצטרף אם בא לך.”

 

“לא, תודה.” אני שומע אותה מאחורי, אבל אני כבר מניח לדוניא לגרור אותי משם. שברי דברים של שירן ואמהּ מלווים אותי כשאני מתרחק אל הבוקר החורפי.

 

במכונית השתיקה נמשכת. מערכת היחסית שלי עם דוניא מוגדרת עוד פחות טוב מזו שלי עם מיכל. היא קולגה… שאני מזיין… ומבוגרת ממני … וערבייה … וגרה אצלי בבית. מסובך. ובכל זאת, אחרי כמה דקות היא אומרת בשקט:

 

“אתה רוצה לִשוחח על הדברים שאמרת למיכל?”

 

“מה יש לשוחח?” אני אומר, נימה חדה בקולי.

 

“תראה … אני לא … כלומר, אני מכירה אתכם רק זמן מועט, אבל … אולי כדאי שתִדבר איתה בפרטיות ותגדירו מה התפקיד של כל אחד בבית, לא?”

 

“זה הבית שלי.” אני אומר, חש במילים עצמן מרגיזות אותי. עצם המחשבה שיבוא מישהו מבחוץ ויחליט שחלק ממנו שלו ננעצת לי בלב, ממלאת אותי חרדה וזעם.

 

“את זה הבנתי.” היא אומרת, קולה עדין פחות מבדרך כלל. "אבל כדאי שכל אחד ידע מה ה …وضع … המעמד שלו בבית.”

 

“לא חשבתי על זה.” אני מודה בקול נרגן.

 

אנחנו שותקים ואני מביט ברחובות האפורים. בכל האנשים האלה עם החיים הפשוטים שלהם שלא צריכים לעשות ג'אגלינג של בית ועבודה ונשים, ג'אגלינג של רימונים שאם אחד מהם נופל הוא מתפוצץ ולוקח אותם איתו.

 

זאת הבעיה שלך? יותר מדי נשים? אני נזכר בארבע הנשים הלוהטות שזיינתי לפני פחות מ12 שעות ונגעל מהבכיינות שלי. הנה הצרות שלך, עזי. ארבע כוסיות עירומות במיטה. איזה אפס. אני נאנח, משפשף את הפנים בידיים מחוספסות, חש במשקפיים מגרדים לי את הפדחת.

 

כשאני פוקח את העיניים אני רואה שאנחנו בתחנת דלק, אבל דוניא לא מתדלקת אלא עצרה בחניה של התחנה.

 

“מה קרה?” אני שואל.

 

“אני … רוצה לקנות לעצמי שק שינה.”

 

“למה? יש מספיק שמיכות במיטה הגדולה.”

 

פניה של דוניא מסמיקות כמו החיג'אב הארגמני שלה.

 

“לא נעים לי לישון אתכם.” היא פולטת. “בגלל כל ה …”

 

“סקס?” אני אומר בחדות.

 

היא מהנהנת.

 

לעזאזל, מה נסגר עם כולם? אני מנסה לפתוח את הבית שלי למי שצריך וכל אחד מוצא משהו שלא נראה לו.

 

“אל תעלב, פשוט… בהתחלה עוד העמדתי בּנים שאיני שומעת את ה… קולות שלכם. אבל אמש זה כבר היה מוגזם. בשבילי, הכוונה.”

 

“כן, אני מבין.” אני אומר בעייפות. לא שהייתי מתנגד להשחיל את התחת הקטן וההדוק שלה ליד כל האחרות אבל אני מבין שיש מצב שהעסק אתמול נראה לה מרתיע. מי היה מנחש שלנהל הרמון זה כל כך מסובך? מי שיש לו יותר מחצי מוח, כנראה.

 

דוניא מנצלת את השתיקה שלי כדי לצאת מהמכונית ואני נשאר להביט בגשם שהתחיל לנזול בעייפות מהשמיים, הטיפות מטרידות את השלוליות המטונפות ליד מדרכת התחנה. מיכל. דוניא. גשם על השלולית ליד דלת המכונית. מנסה לרוקן את המוח, לא לחשוב, אבל זה מצליח לי כמו שאר הדברים שאני מנסה לקדם. מיכל צודקת, דוניא צודקת, אני צודק. כולנו צודקים, כולנו מבואסים. אני לא מצליח להחזיק את זה, זה מתפרק לי.

 

היא נכנסת למכונית כעבור כמה דקות, אוחזת בידה בשק שינה מגולגל, עטופה במבוכה.

 

“בוא ניסע.”

 

והיום בעבודה מתחיל, והיום בעבודה חולף לאט, נגרר על קרקע הבלגן שלי כמו גופה מאחורי מכונית. דוניא חשה שהיא צריכה לאפס אותי, להכניס אותי לשיחות ולפעמים גם לענות במקומי אבל היא מגלה סבלנות.

 

“אתה בסדר?” היא שואלת אותי אחרי התיכון הראשון.

 

“משתדל.”

 

“אני רואה שאתה מעט… לא מרוכז.”

 

השריפה, ספיידרמן, הפיצוץ עם מיכל, זה כאילו פתאום הכל סוגר עלי ובין הקירות אני מתקשה לראות את הפתח, לא מצליח להבחין באור.

 

“מעט.”

 

"זה בסדר.” היא אומרת בקול רך. “אני בעיקר אדבר, את החלקים שלך אני יודעת לא רע. תשים לב אם אני זקוקה לך, בסדר?”

 

“תודה.”

 

אחרי שני הביקורים שלנו נוסעים לאכול צהריים ודוניא כבר משוחררת מאימת ראין. אחרי שכבר התגלה סודה הנורא היא אוכלת בחופשיות איתי, גם במסעדות שבהם מגישים אלכוהול.

 

“מה תגיד למיכל כשנחזור לבית?” היא שואלת בעדינות, מוצצת מיץ אשכוליות מבקבוק.

 

אני נאנח.

 

“לא יודע.”

 

“אולי יש דברים שהיא כן יכולה להחליט לבד?”

 

“זה הבית שלי.” אני אומר בעקשנות. “היא לא הייתה צריכה ללכת מאחורי הגב שלי.”

 

“אתה צריך להחליט אם אתה רוצה משפחה או… حريم…”

 

“חארים?”

 

“יעני… איפה הסולטן שם הנשים שלו.”

 

“הרמון.”

 

“כן. כי מיכל לא רוצה להיות בחארים. הרמון.”

 

מביט הצידה ונושף ארוכות. המחשבה על לתת לה לבחור דברים בבית מטריפה אותי. ממתי אני כל כך חולה שליטה?

 

“בסדר, אני אדבר איתה.” אני אומר אבל לא לגמרי בטוח מה אגיד לה כשאדבר איתה. כמו שאני קנאי לנשים שלי, ככה אני קנאי לבית שלי. לעזאזל, אני לא אוהב את עצמי ככה.

 

כשאנחנו מגיעים הביתה אני מגלה שהוא ריק. יש פתק מקופל כשהשם שלי מבצבץ ממנו כאילו אנחנו בסרט בשנות התשעים או משהו. דוניא מבחינה בי ובפתק ומתרחקת, נותנת לי מרחב.

 

עזי, החלטתי לקחת פסק זמן מהבית וממך. אני צריכה לחשוב מה אני רוצה ומה אני צריכה עכשיו בחיים. אחרי שאבא שלך סילק אותנו זרמתי אבל כבר כמה ימים דברים מעט חורקים לי. אל תדאג, לא עזבתי את הארץ או אפילו את העיר, לאה מארחת אותי. מצטערת על הפתק הדרמטי, פשוט הרגשתי שאם אשלח לך הודעה או אתקשר זה יתחיל דיון ולא מתאים לי דיון עכשיו. אשמח רק אם תוכל לשלוח הודעה שקיבלת את הפתק והוא לא עף ברוח או משהו.

 

בידידות,

 

מיכל

 

נאנח ושולח הודעה למיכל: “קיבלתי".

 

“מיכל עזבה.” אני אומר לסלון הריק.

 

“מה?” שואלת דוניא מאי שם.

 

“מיכל. היא עזבה.”

 

"לאן?” דוניא יורדת במדרגות.

 

“עברה לגור עם לאה.”

 

“לִיאה?”

 

“אמא של אפק.”

 

“הן חברות?”

 

"למיטב ידיעתי הן לא חברות מאוד טובות אבל לאה מכירה את ה… מצב המיוחד שלנו אז ככה היא לא תצטרך להסביר הסברים.”

 

“ומה אתה מרגיש?”

 

“מה אמרת שאת לומדת? פסיכולוגיה?” אני מחייך.

 

“הנדסת חשמל.” היא מחייכת בחזרה.

 

“האמת? אני מרגיש הקלה שאני לא צריך להתמודד איתה. לא צריך להחליט.”

 

“אני מבינה.”

 

החרמן האוטומטי שבי מזכיר לי שאני לבד עם דוניא בבית ושכבר הרבה זמן לא זיינתי אותה אבל אני עדיין מבולבל וגם אחרי המגה זיון אתמול אני לא ממש חרמן. נושף לאט והולך להחליף בגדים, השיפוץ קורא לי, עם בלוקים אני טוב.

 

“אני נוסעת לאוניברסיטה.” קוראת דוניא שעה קלה אחר כך. “להתראות בערב!”

 

אני סורק את הרצפה ומגלה לשביעות רצוני שכל המרצפות המקוריות הוסרו: הגיע הזמן להתחיל את פרויקט הריצוף. אני מתחיל מהריבוע 3X3 שעשיתי עם רותם ומרחיב אותו באטיות, נזהר על כל מרצפת כאילו היא עשויה מקריסטל. אני מעדיף לעבוד לאט ויסודי ולשפר את המהירות כשארגיש בטחון מאשר לטעות ולבזבז זמן ולתקן אחר כך.

 

השמש כבר שקעה כשאני שומע את הבנות. אני מזדקף ומבין שאני אאלץ לספר להן על מיכל.

 

“עזי?!” קוראת שירן מלמטה.

 

אני מזדקף, כל גופי כואב. גם הנשמה קצת.

 

“מה קורה?” אני שואל בעודי יורד למטה. “אמא שלך דיברה איתך?”

 

קארין פורקת מצרכים בגבה אלינו.

 

“לא, למה?”

 

“היא החליטה… לעבור ללאה.”

 

“מה?!”

 

גם קארין מסתובבת אלינו, תדהמה על פניה.

 

“למה?!” שואלת אחותי.

 

אני מגיש לה את הפתק. קראתי אותו איזה מאה פעמים אחר הצהריים. קארין נראית נבוכה: סקרנית כנראה לדעת מה קורה אבל לא רוצה להידחף.

 

“נו, בואי כבר.” אני קורא לה. “את… אנחנו עכשיו.”

 

שתיהן קוראות את הפתק כמה פעמים בשתיקה. קארין מחבקת את שירן ואני את שתיהן ואנחנו עומדים ושותקים ככה כמה רגעים.

 

“מה אתה מתכוון לעשות?” שואלת שירן.

 

“אני לא בטוחה שיש לו מה לעשות.” עונה קארין. “די ברור שזה לא רק בגלל המריבה שלהם היום. היא כותבת פה שזה תהליך.”

 

“מה את רוצה שאני אעשה?” אני שואל את שירן.

 

“לא יודעת אבל אמא שלי פאקינג עזבה את הבית, אוקיי?”

 

“והיא גם כתבה לך בדיוק לאן.” מזכירה לה קארין.

 

“נכון.” מודה שירן בחמיצות מסוימת.

 

“נראה לי שפשוט נחכה איזה יום-יומיים, בסדר, שירי?” מלטפת קארין את שיערותיה של שירן וזו מניחה את ראשה על כתפה. שירן מהנהנת בלי לומר מילה.

 

כאשר דוניא מגיעה מהלימודים היא קולטת מיד את האווירה וגם מבינה את פשרה. אנחנו מבעירים אש באח, מכינים ארוחת ערב ואוכלים אותה בשתיקה כבדה, מנוגדת כל כך לאורגיית המזרונים של אתמול בלילה.

 

“אני אשן… למעלה.” אומרת דוניא במבוכה מסוימת כאשר היא פורשת אחרי ארוחת הערב.

 

“למה?” שואלת קארין.

 

“נמאס לה לשמוע אותנו מזדיינים.” אומרת שירן ביבושת. “אל תדאגי, אף אחד לא יזדיין פה הלילה.”

 

“בכל זאת, אני מעדיפה לפרוש, ברשותכם.” עונה דוניא.

 

“סבבה.” מפטירה שירן.

 

והלילה שירן היא במרכז הכריך שלנו כשקארין מחבקת אותה מאחור. זה גם משהו שטוב בשלישיה: כשרע לך ועצוב, יותר אנשים יכולים לעטוף אותך.

 

אין עבודה למחרת כי זה יום שישי ונראה שהדכדוך משאיר אותנו עד מאוחר במיטת המזרונים הגדולה, כולנו קצת יתומים בלי נוכחותה של מיכל. דוניא היא זו שמתעוררת ראשונה, מוצאת אותנו במיטה ומתחילה להכין ארוחת בוקר, מן הסתם רומזת לנו בעדינות להזיז את התחת. שירן ממהרת לבדוק הודעות בטלפון ולפי הבעת פניה לא קיבלה הודעה מאמהּ. אני לא שואל.

 

למרות זאת יש התרוממות רוח קלה בזמן ארוחת הבוקר. אולי זה סוף השבוע, אולי התובנה שמיכל לא באמת נעלמה אלא לקחת פסק זמן או סתם העובדה שעברו יותר מ24 שעות בלי שחיככנו אגנים אבל בארוחת הבוקר יש קצת יותר חיוכים, בוודאי שלעומת ארוחת הערב העגמומית אמש.

 

“דוניא, את נוסעת לאנשהו?” שואלת קארין.

 

“לא, אין עבודה היום.” מסבירה דוניא. “למה חשבת כך?”

 

“סתם, ראיתי שהתאפרת.” מושכת קארין בכתפה וחיוך מתפשט על פניה של שירן.

 

“מה?” שואלת קארין. דוניא מסמיקה.

 

“מה, נו?!” חוזרת קארין.

 

“ערן יבוא היום…” מגחכת שירן ופניה הכהים גם ככה של דוניא מסמיקים עוד יותר. “אתם הולכים לבדוק את המזרונים, דוניא?”

 

דוניא מסתירה את פניה בידיה לקול צחוקה של שירן אבל קארין אומרת: “די להיות מכשפה, שירי.”

 

“זה בסדר.” עונה דוניא. “כן, ערן צפוי להגיע ורציתי להיות נאה לכבודו.”

 

“כאילו הוא רואה את האיפור כשאת…”

 

“די, נו!” גוערת בה קארין. “עכשיו את סתם מגעילה.”

 

“אוקיי, סליחה דוניא.” ממהרת שירן להתנצל. “אני לא חושבת לפני שאני פותחת את הפה.”

 

“אני מקווה שגם רותם תבוא.” אני אומר מהורהר, לא לגמרי מרוכז בעקיצות ההדדיות.

 

“גם אתה רוצה להתאפר?” שואלת שירן וקארין צוחקת.

 

“לא, נו. זה בגלל הריצוף. אני רוצה שהיא תראה מה שעשיתי ותתן לי משוב.”

 

“אני בטוחה שהיא תשמח לכרוע לידך על הרצפה ולתת לך משוב…” אומרת שירן והפעם גם קארין וגם דוניא צוחקות. אין ספק שיש בי משהו שמקרב בין אנשים: הם מתאחדים נגדי.

 

“לא הכל אצלי זה סקס.” אני אומר, כמו מנסה לכבות את מדורת הלעג שלהן על ידי שפיכת דלי של בנזין פנימה. האפקט דומה: שלושתן מתפוצצות מצחוק סביבי ונראה שקארין באמת עומדת ליפול על הרצפה.

 

“אוקיי, אוקיי, תצחקו.” אני אומר ומתחיל לפנות את הכלים. “לי יש עבודה עד שערן יגיע. ולכן…” אני מצביע על שירן וקארין. “יש בגרות באנגלית ללמוד אליה.”

 

“כן 'אבא'.” נוחרת שירן בבוז מעושה.

 

“בפעם האחרונה שרצית שנשחק באבא וילדה רעה את זוכרת איך זה נגמר?”

 

הפעם תורה של שירן לשתוק ולהסמיק ואני מגחך. זו בין הפעמים הבודדות שהצלחתי לסתום לה את הפה שלא על ידי דחיפת זין לתוכו.

 

“אז לכי ללמוד לפני שזה יגמר כמו אז.” אני ממשיך, חוגג את הניצחון הנדיר שלי.

 

“איזה אִיוּם…” מטה שירן את ראשה בהתגרות.

 

“יאללה..!” אני מגביר מעט את קולי, חש ביתרון שלי נשמט מבין אצבעותיי. כרגיל.

 

אני עולה לקומה השנייה בהליכה כפופה מעט כי הזין שלי רוצה לפרוץ מחוץ למכנסיים ורק למעלה זה נרגע קצת. כמה שלא אזיין את אחותי אני עדיין רוצה עוד והמחשבה על קולה המתוק של קארין מתגבהה כאשר הזין שלי ממלא אותה היא תמיד דרך בדוקה להאיץ לי את הדופק. תתאפס, מטומטם. בוחר מרצפות חדשות ומיקום להניח אותן ומתחיל לעבוד.

 

מנקה את הבטון טוב, מורח את החומר המדביק, מניח את המרצפות ומפלס אותן לכדי שלמות ואז מניח מפרידי פלסטיק בינהן כדי שהמרווחים יהיו אחידים. כמו אתמול, אני עובד לאט כמו נמלה, מעדיף שלמות על מהירות. הבית שלי יהיה מושלם. עובד בשקט, חושב. בכלל, מאז שעברנו לפה ואין לי מחשב אני חושב הרבה יותר. חושב על ספיידרמן ועל מיכל, סאלי שומר וסקטבורד. על כל אלה שהתקרבו אלי ונפגעו. כשאני במצב רוח מלנכולי אני לא רואה את אלו שאת חייהם אני מאיר. את חייהן, ליתר דיוק. עוד דבר שהשתנה מאז שעברתי לפה: יותר מלנכוליה, יותר חרדות.

 

אולי שעה חולפת לפני שאני שומע קולות מלמטה. את קולו המחוספס של ערן אי אפשר להחמיץ וגם את קולה המתוק של דוניא המתאמץ לשמור על קוקטיות, נשיות אסופה ועדינה.

 

“הוא למעלה?” קורא ערן.

 

“בוא, אראה לך.” עונה לו דוניא וצעדיו הכבדים נשמעים עולים במדרגות מאחורי.

 

“אתה מתקדם, הא?” הוא אומר. “זה לא נראה ממש גרוע.”

 

אני מזדקף באטיות, משתדל לשמור על פוקר פייס ולא לפרוץ בחיוך גאווה דבילי. ערן לובש מכנסי דגמ"ח עד הברכיים, נעלי עבודה וסווטשרט הדוק שמבליט את שריריו. ידו הימנית חובקת את גווה של דוניא ולמרות שהיא מסמיקה כשמבטי נודד לרגע לעבר מותנה היא לא מתרחקת ממנו או מרחיקה את ידו.

 

ערן כורע לידי כמו אנטומולוג שמצא קן נמלים נדירות ובוחן את עבודתי בריכוז של יהלומן. הוא נותן מספר מכות עדינות בקצות אצבעותיו כדי ליישר כמה מרצפות שלא היו ישרות מספיק לטעמו אבל מספר המכות מועט ועוצמתן נמוכה.

 

“לא רע, ילד.” הוא נוהם ומתרומם לעמידה. “תמשיך להתאמן ואולי תהיה טוב כמו רותם.”

 

“אני אמשיך.” אני אומר ומרגיש שאם זה היה מקובל בארץ הייתי מוסיף Sir כמו באיזו סדרה אמריקאית. “היא פה?”

 

“למטה, מקשקשת עם אחותך. אבל אני רוצה להראות לך כמה טעויות קטנות ששמתי לב ש…”

 

“עִרן, אתה רוצה לראות איך ארגנתי חדר השינה שלי?” שואלת דוניא בקולה המתנגן.

 

רבע חיוך מפציע להרף עין בזווית פיו של ערן ונעלם מיד.

 

“את רוצה להראות לי?” הוא שואל את הצעירה המסמיקה. דוניא מהנהנת.

 

“לכו, אני אתחיל לגרד טיח בינתיים.” אני אומר.

 

“למה להפסיק? אני רק הולך לראות את החדר שלה וחוזר מיד.” אומר ערן ועיניה של דוניא נפערות לרגע באכזבה גלויה. ברור לי שקשה לו אפילו יותר לכבוש את החיוך, הוא נהנה להסתלבט עליה ככה. “בואי, בואי, נראה את החדר.” הוא אומר ומתחיל ללכת לחדר המזרונים.

 

“עזי, תעבור לעבוד על הקירות, כנראה שאני אראה את החדר שלה הרבה זמן.” אומר ערן המתרחק, טופח בחוזקה על ישבנה המעכס של דוניא.

 

מצחיק כמה אני מתחרמן מלעבוד על הבית הזה. זה מדליק אותי כמעט כמו סקס. אני נחוש. חד. רעב. אני רוצה לכבוש את הבית הזה, להפוך אותו לשלי. הבית הזה יהיה בשביל המשפחה שלי. יהיה המשפחה שלי.

 

מקרצף את הטיח, ממוקד רק בקולות הגירוד של השפכטל, כמעט ולא שומע את המלמולים מחדרה של דוניא, את הנשיקות, את הצחקוקים. אני מפסיק לרגע כאשר אני שומע צעדים מאחורי אבל רותם מתעלמת ממני, פוסעת בשקט לעבר החדר ממנו נשמעים הקולות, כמעט מרחפת כמו רוח רפאים בסרטים.

 

עכשיו אני מפסיק לעבוד, שומט את ידי האוחזת בשפכטל וצופה ברותם ספק פוסעת, ספק מרחפת לכיוון הדלת, ישבנה הגדול מתנדנד בג'ינס. היא נצמדת למשקוף ומציצה בעוד הקולות מתוך החדר מתגברים בהדרגה.

 

צחקוקיה של דוניא דועכים ומפנים את מקומם לאנחות. אני מדמיין את ערן כורע מאחוריה עכשיו, אוכל לה את התחת השחום בשקיקה, מרפה ומרטיב אותו לקראת החדירה האנאלית המתרגשת ובאה. ואם כבר מתרגשת, גם מהמרחק שבו אני עומד אני מבחין בהתרגשותה של רותם. היא מציצה פנימה, חזהּ הגדול עולה ויורד במהירות וידה השמאלית מלטפת את  גופה השופע, אולי ללא משים בכלל.

 

אני חושש עכשיו שהיא תתחיל לאונן מול אביה וזה עלול להיות מביך ומוזר לכולם: גם בשבילה וגם בשביל ערן ודוניא. לכן אני מתגנב אליה שקט ככל שאני יכול, שומע את אנקותיה של דוניא מתגברות ועולות, תוהה אם ערן כבר פילח את התחת החמוד שלה.

 

כמו צייד מיומן אני מניח כף יד גדולה על פיה של רותם, סוכר את צעקת ההפתעה באופן מושלם. לרגע היא נאבקת בי וזה היה יכול להיות מלחיץ אבל השרירים שלי זה לא רק ליופי ובתוך כמה שניות גופה הגדול מפסיק להשתולל בזרועותיי והיא מביטה בי, עיניה הכחולות פעורות.

 

“ששש….” אני לוחש באוזנה. “את סתם תפדחי אותם ואת עצמך.”

 

רותם מהנהנת ואני מבחין עכשיו שהיא לא מציצה דרך הפתח עצמו אלא דרך חור ישן שנפער כעשרים סנטימטרים מהמשקוף.

 

“אני יכול להוריד את היד?”

 

מהנהנת.

 

“פאק, עזי… אני מתה פה.” היא לוחשת. מבפנים נשמעות אנקותיה הרמות של דוניא, מן הסתם נטחנת בתחת בתנועות קצובות על ידי אביה של רותם. “תרגיש 'תלב שלי.”

 

לפני שאני מספיק להגיב היא אוחזת ביד ומניחה אותה בין שדיה הגדולים ואני חש את לבה הולם בעוז.

 

“אתה יכול לזיין אותי?” היא שואלת בקול קטן. “תרגיש כמה אני רטובה, עזי.”

 

זה רעיון ממש רע אבל אני לא עוצר בעדה מלקחת את יד ימיני ולתחוב אותה לתוך מכנסי הג'ינס והתחתונים, שם אצבעי פוגשת כבשן רטוב וחלקלק. מתוך החדר נשמעות אנקותיה הקצובות של דוניא הנדפקת, מלוות בהתנשפויותיו-נהמותיו של ערן.

 

אבל ערן מפחיד אותי והמחשבה שהוא יתפוס אותי פה מזיין את בתו מכבה אותי מיד.

 

“לא פה.” אני אומר בשקט למרות שאני קצת משקר, כי בעצם אני מתכוון להגיד: “לא עכשיו.” אני רומז לרותם להתרחק מהפתח ומבחין שהיא נקרעת בעליל, בין להישאר ולצפות באביה מפרק לדוניא את התחת לבין הציפייה לקבל את הזין שלי בין הרגליים. אחרי כמה שניות של היסוס היא מחליטה שטוב ציפור בכּוּס מאשר מראה עיניים ומניחה לי להוביל אותה הרחק מהחדר, במורד המדרגות ואל הסלון/חדר השינה שלנו.

 

החלל ריק כשאנחנו מגיעים לשם, שירן וקארין הלכו ללמוד באחד החדרים האחרים ורק ערימת המזרונים שהפכה למיטה שלנו ממתינה לנו, מזמינה אותי להשכיב עליה את רותם ואז לשקוע בגופה המנומש והשופע. רותם נוהמת כמו חיה כמעט ומנסה להדוף אותי לעבר המיטה אבל אני נעמד במקומי ומסרב לנוע.

 

“מה קרה?!” היא מתרגזת.

 

“אבא שלך שם!” אני אומר, מצביע לעבר המדרגות.

 

“נו, אז?! הוא יודע!”

 

“ועדיין אני לא רוצה… לעשות את זה מול העיניים שלו.”

 

“זה לא מול העיניים שלו!” היא כבר כמעט צועקת. “הוא שם למעלה!” אוקיי, עכשיו היא ממש צועקת.

 

“זה לא מתאים.” אני ממלמל כשבעצם מה שאני צריך להגיד זה "אני ממש מפחד.”

 

“מה לא מתאים?! למעלה אמרת לי 'לא פה'!”

 

“זה לא מתאים לי כשהוא בבית.”

 

שירן וקארין שומעות את ההמולה ומתקרבות.

 

“מה קרה?” שואלת אחותי.

 

“מה שקרה זה שאח שלך הוא בן של זונה ושקרן.” רושפת רותם. אני נאנח, כי למרות שהאמירה הראשונה תמיד מעצבנת אותי, השנייה די מדויקת. שירן מביטה בי בסקרנות.

 

“את רוצה שאני אסביר או שאת?” אני שואל את רותם ולראשונה נראה שהיא מבינה את הרגישות של המצב; היא עוד לא רוצה לספר לכולם כמה היא מתחרמנת מלראות את אבא שלה מזיין. היא חוככת בדעתה מה להגיד, פותחת את הפה ואז סוגרת אותו, שומטת את כתפיה העגולות ונושפת בתסכול.

 

“אתה בן זונה.” היא אומרת לבסוף, מצביעה עלי.

 

“אני לא אוהב את הביטוי הזה.” אני אומר בחדות מסוימת.

 

“אז שקרן.” היא מתרצה. “ופחדן.”

 

אני מושך בכתף. רותם יוצאת החוצה, לחצר או למכונית ואני נשאר עם שירן וקארין.

 

“מה קרה?”

 

“זה בינינו.” אני אומר.

 

“עשית לה משהו?”

 

“לא עשיתי לה כלום.”

 

“…וזה בדיוק מה שמפריע לה.” מנחשת קארין. “לא רצית לזיין אותה והיא התעצבנה.”

 

“אבל למה היא קראה לו פחדן ושקרן?”

 

נאקותיה של דוניא מתגברות לקרשצ'נדו בקומה ממעל, מלוות בקולות דפיקה עמומים.

 

“פחדן זה בגלל ערן…” מנחשת שירן. “עזי מפחד מערן אז…מה?”

 

“נו די, זה עניין שלה. רדו ממנה.” אני מתערב. “מגיעים לה גם הסודות שלה.”

 

“אבל זה מסקרן…” חורצת שירן את לשונה לעברי. קול נהימת מנוע בחוץ רומז לי שרותם לקחה את מכוניתו של אביה.

 

“יאללה, תחזרו ללמוד, אני חוזר לשפכטל.”

 

כאשר אני עולה במדרגות קולה של דוניא שכך ואני שומע דיבורים מהחדר. אני אוחז בשפכטל ומתחיל לגרד את הטיח מהנקודה שבה הפסקתי, משתדל לחזור ולהתמקד במה שחשוב: בבית ובמשפחה שלי. מגרד כמו שלימד אותי ערן: חזק מספיק בשביל להוריד את הטיח אבל בלי לשבור את הבלוקים שמתחתיו.

 

“עזי.” נשמע קולו של ערן ואני מרים את הראש. ערן עומד, עירום כביום היוולדו, בפתח החדר של דוניא, איברו העבה רפוי מעט.

 

“בוא שנייה.” הוא אומר, קולו לא שונה בהרבה מצליל גירוד השפטכל על קיר בטון.

 

אני מתקרב לחדר ומציץ פנימה. באפלולית אני מבחין בדוניא עומדת על הרצפה, עירומה מלבד החיג'אב שלה: שדיה עגולים וחמודים, ערוותה משולש שחור בחשכה.

 

“רצית להגיד משהו לעזי, דוניא?” שואל ערן.

 

ניכר בדוניא שהיא מהססת, אולי אפילו מסמיקה אבל היא נאבקת ופולטת את המילים:

 

“אני רוצה שניכם, עזי. בִּעת ובעונה אחד.”

 

=====================

לפרק הבא

Print Friendly, PDF & Email

12 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק מ"ז”

  1. וואו!!!
    47 פרקים והעלילה עוד מתפתחת!
    סוף סוף נכנס גבר נוסף, זכר אלפא להרמון של עזי. עזי הקנאי הרכושני, מתחיל לחלוק את נשותיו עם עוד מישהו ועוד עם זכר כמו ערן.
    מעניין מה יקרה בדינאמיקה ביניהם ואולי אולי עזי יסכים להרגיש גם איבר גברי בפה, ביד או בתחת…
    אין כמוך!

  2. דור שלום
    אני מאוהב בסיפורים שלך.
    את כל הסיפורים עד הצד השני של הבריכה קראתי כמה פעמים. את כולם. שוב ושוב.
    קצת קשה לי עם סיפורים ארוכים מדי. תוכל בבקשה לשלב מדי פעם גם סיפור בודד בנוסף לפרקים של הסדרה הזאת?
    מעריץ
    מיקו

  3. כל הכבוד, זה נקרא דו-קיום תרתי-משמע! אני מקווה רק שדוניא לא תתפרק לחתיכות, דור. סומך עליך שתשמור עליה:)

  4. פרק מעולה. העימותים מרגישים נכונים, במקום, ובעיקר: בפרופורציות. כל כך קל להתפתות לשים פיצוצים סתם, בשביל האקשן, אבל הריב פה מרגיש בדיוק בגודל שהוא צריך להיות.

    חוץ מזה, ערן זו פשוט דמות חזקה, אין מה להגיד. הספר הראשון היה קצת עמוס בדמויות, הקאסט פה הרבה יותר מצומצם וזה עובד. נותן לערן מקום לתפוס נוכחות בתור דמות האב של עזי. אביו הביולוגי היה רק איום מעורפל של ״מה אם יתפסו אותנו״, וחוץ מזה לא היה דמות.

    ערן… עזי כל כך רוצה שערן יתגאה בו, זה כל כך חשוב לו. אבל הוא גם מפחד ממנו – מהכוח שלו, מהאלימות שלו, מהתלות הכלכלית בו כדי לשפץ את הבית, כן, אבל גם מעצם המחשבה שערן יתאכזב ממנו. וערן משחק את התפקיד, מרקד כל הזמן על הקו שבין tough love לבין אלימות. באופן כזה, עצם הנוכחות שלו מייצרת מתח בסצנה.

    פרק טוב מאוד.

  5. הכל פה כל כך מדכא והסיפור הזה הוא אסקפיזם מושלם.
    נראה לי הגיע הזמן לפרק חדש…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *