אני נושף באיטיות.
“כן, נו.” אני שומט את כתפי. “הם אנשים בוגרים וזה.”
“וזה.”
“טוב.” אני נאנח. “יש לי בית להרוס.”
“ …ובית לבנות, אל תהיה כל כך מלודרמטי.”
“אבל מיכל,” אני נזכר. “תעברי איתי על רשימת הדברים שאת מבקשת מערן לקנות.”
“למה?” היא זוקפת גבה.
“כי..?”
“זה הבית שלך?” היא משלימה, שפתיה קפוצות משהו.
“סתם, כדי שנהיה זהירים עם הכסף.”
“אני אהיה זהירה עם הכסף שלך, עזי.”
“אוקיי, אוקיי.” אני נסוג. “אני הולך להרוס את הבית הקטן.”
הולך לחפש את המקבת שהשאיל לי ערן. בלהרוס אני טוב.
מכות מדויקות וזעם ומזג אוויר קריר, העבודה הזו הולכת בקלות רבה יותר מאשר הקיר הראשון שהרסתי, בבית הגדול. אחרי שעתיים אני מפתח טכניקה של בקיעת חור בקיר, השחלת לום פלדה דרכו וערעור הבלוקים מסביב, כדי שיפלו יותר בקלות כשאני מכה בהם. השבועות האחרונים היו טובים לכפות הידיים שלי והעור שלי גס ומסוקס בהרבה ממה שהיה כשהתחלתי, ולקראת הצהריים, כשמיכל אומרת לי שהיא הולכת לקנות אוכל, יש רק התחלה של יבלות.
ואז אני לבד.
פתאום אני תופס את הלבד שלי, בלי ספיידרמן ובלי אף אחד ואני שוב מרגיש הכי לבד בעולם. העצב גואה בי ואני נשען על המקבת, שומט את כתפיי ומתייפח, לבד ברוח, דמעות חמות על הלחיים.
מזל שאני שומע את השער נפתח, יש לי זמן להזדקף ולנגב את העיניים אבל ספיר שנכנסת מבינה מיד שבכיתי. ליתר בטחון היא גם אומרת.
“מה, בכית?”
“לא, נכנס לי אבק בעיניים.” חצי סרקסטי, חצי משקר. “מה את רוצה?”
היא מרימה את ידיה בהתגוננות.
“באתי לעזור, אל תהיה כזה. שירן סיפרה בבצפר על הבית וזה.”
“שירן סיפרה לך?!” אני תמה, בפעם האחרונה שדיברתי עם אחותי על ספיר זה היה כשהתוודיתי שזיינתי אותה.
“לא בדיוק …” היא מודה במבוכה. “יש שמועות. באתי לראות אם צריך עזרה. גם עידן יבוא. ואפק.” היא מוסיפה.
“תודה.” אני אומר.
ספיר נועלת נעלי התעמלות גבוהות וארגמניות ולובשת מכנסי ג'ינס קצרים קצרים, שמאלצים אותי לסקור את ירכיה החזקות, העירומות. כנגד הקור היא לובשת חולצה ארוכה שחורה עם הדפס ארנב, שדיה השופעים גאים מתחת, מעליה ז'קט לבן ומחמם למראה ואת צמותיה השחורות והארוכות היא אוספת בכובע גרב שנראה כמו מצנפת זקורה.
“אז מה לעשות?” היא שואלת, קוטעת את הבהייה שלי בגופה.
“צריך להמשיך עם המרצפות, תכלס.” אני אומר.
“ארבע ערימות: שלמות נקיות, שלמות מלוכלכות וכולי וכולי. סבבה, אני על זה.”
היא מוצאת מקום לז'קט הלבן שלה, נשארת רק בחולצה השחורה וההדוקה והולכת לעבר הבית. רווחה ממלאת אותי: היא לא באה לזיין אותי.
בשעות הקרובות החצר הקטנה מתמלאת. ערן חוזר ואני עוזר לו לסחוב ולהתקין את האסלה, עידן ואפק מגיעים ביחד עם שירן וקארין ומיכל ודוניא עסוקות בלארגן מטבח שדה וארוחת צהריים לכולם. אני מאושר לראות את כולם מעלים ומורידים מרצפות ולמרות האבל והפחד של ליל אמש, באוויר יש הרגשה טובה, של צחוק וזיעה ותקווה. בפעם הבאה שאני מנגב את הדמעות מהעיניים זה לא מבכי. לא מבדידות בכל אופן.
לקראת הערב אני נפרד מהחברים שלי ומספיר, מחבק אותה בחום הפעם.
“תודה שבאת.” אני אומר.
“מלכה.” מוסיפה שירן להפתעתי, אבל אני לא אומר כלום. שמח לראות שהן לא נועצות סכינים זו בזו.
קארין ושירן משוחחות למטה ואני הולך לחפש את ערן, לשאול אותו על אזור קשוח במיוחד בקיר, תוהה אם זו קורת בטון ואיך לטפל בה.
בחדר האחרון בקומה השנייה אני שומע קולות.
באינסטינקט אני משתתק ואז מתקרב בשקט וכשאני מחוץ לפתח אני מזהה את הקולות. כבר למדתי איך נשמעת מציצה.
החדר מואר בחלקו ממנורת רחוב ובאור הקלוש אני רואה את דוניא כורעת על ברכיה, ערן מתנשא מעליה ומכנסיו מופשלים. הזין שלו עבה והיא מוצצת לו בשקדנות, ראשה עטוי החיג'אב נע קדימה ואחורה. ערן מלטף את ראשה העטוי והיא מלקקת את הזין באיטיות, מתמסרת לו בלשון רטובה. הוא ממלמל בערבית והיא עונה לו, פיה מלא זין. אני עומד בחושך ובגלל זה כנראה שאינם יכולים לראות אותי אבל אני מבין את המבט על פניה של דוניא: הערצה.
ערן מביט בה מלמעלה ומעודד אותה לסגוד לאברו והיא ממשיכה, נראה שמתענגת על ההתמסרות אליו לא פחות ממנו. אני תוהה אם גם בי הביטה ככה או שזה מבט השמור למישהו מנוסה ודומיננטי ממני. תמיד היא אהבה כשהייתי אדנותי. ערן מורה לה משהו והיא ממהרת ללקק את אשכיו בזה אחר זה, כולה כמיהה וחרדת קודש בעודה מפנקת את האשכים השעירים, הזין הגדול והרטוב נח על פניה.
הוראה נוספת בערבית והיא נעמדת על ארבע ומרכינה את ראשה באותה כניעה שאני כבר מכיר. אני שומע אותה מתנשפת כשהוא מפשיל את הטוניקה הארוכה שלה מעלה ואז את מכנסיה ותחתוניה מטה, חושף את התחת הקטן והמוצק. בעצלתיים הוא פושט את מכנסיו ואז שולף מהכיס שפופרת. אני רואה אותו מתיז מעט מתכולתה על התחת הקטן והכהה ודוניא נאנקת כאשר אצבע עבה וגסה פולשת אל פי הטבעת שלה.
ערן ממלמל דברי הרגעה בערבית בעודו מזיין אותה בתחת באצבעו ודוניא מהנהנת בראש מושפל. אחר כך הוא מתיז עוד מתכולת השפופרת על איברו הזקור ומקרב את ראש הזין אל הישבן ההדוק.
צווחה גבוהה נפלטת מפיה של דוניא ונראה שערן אוהב להכניס את זה קשוח וחזק כבר מהרגע הראשון, כי הוא לא מפסיק ולא מאט. בתוך כמה רגעים הוא כובש את הסטודנטית הערבייה, לופת את מותניה הצרות בידיו החזקות, מצמיד אותה למקומה בעודו מבקיע את דרכו לתוכה בסדרת ניעות מהירה ואגרסיבית ואז נעצר.
“كل شيء بخير؟” הוא שואל. דוניא מהנהנת.
“فتاة جيدة.” הוא אומר וממשיך לרכוב לה על התחת, חזק ואגרסיבי. דוניא מתנשפת תחתיו, נאחזת במזרון ומתמכרת בעליל לקצב המהיר והאגרסיבי שמתווה אגנו.
ידיו של ערן כמעט מגמדות את הטוסיק הקטן והוא חופן את פלחי עכוזה השחומים בלפיתת פלדה. גם אם דוניא הייתה מנסה להתחמק, ולמשמע האנחות הנרגשות הבוקעות מפיה אין לי ספק שהיא לא חולמת על זה, אין לה שום סיכוי להחלץ מהידיים האלה. ערן הוא גבר מבוגר אבל הוא שרירן ורגיל לעבוד עם הידיים וגופה העדין של דוניא לא מסוגל להתנגד לעוצמה כזו.
למעשה אני מוצא את עצמי מופתע מכך שהיא נהנית מזיון אגרסיבי כל כך, ערן נראה כל כך פראי ושרירי לעומתה שנדמה שהוא ישבור אותה בכל רגע אך כפי הנראה דוניא חזקה יותר ממה שהיא נראית והיא מתענגת בעליל על הזיון הגס עם הגבר המבוגר המשפד את גופה הצעיר בתנועות חזקות ועמוקות. היא מכניסה אגרוף אל פיה וקולה מתגבר, רצף של אנחות והתנשפויות בוקע ממנו ואני מבין שהיא גומרת עכשיו בעוד ערן ממשיך לדפוק אותה ללא הפוגה.
מישהו נוגע בכתפי ואני קופץ, רק בנס לא צווח כמו עכבר מבועת. רותם. אני מסמן לה לשתוק והיא מציצה אל תוך החדר.
“מי זאת?” היא לוחשת.
“דוניא.”
“חולה על ערביות, זה.” היא לוחשת בחזרה. “פאק, זה סקסי.” עיניה צוחקות באפלולית.
“בואי נחזור, ניתן להם פרטיות.”
אנחנו מתרחקים בשקט במסדרון, צועדים רגיל רק כשאנחנו יורדים במדרגות. הסלון/חדר שינה מאורגן יותר מאשר בלילה הקודם. מאיפשהו מיכל והבנות ארגנו שולחן מתקפל וכיסאות, הפקפק מטרטר מבחוץ וקארין מאלפת את האח, מעלה בו להבות ערניות ומלאות חיות.
“מה עשית למעלה?” שואלת שירן כשאנחנו חוזרים.
“אהה … חיפשתי את ערן.”
“הוא לא שם?” שואלת מיכל. “ראיתי אותו עולה קודם עם דוניא.”
השתיקה שלי וגיחוך קטן של רותם הם כנראה התשובה לשאלתה, וחיוך קטן מתפשט גם על פניה.
“טוב, כמה היא יכולה לשמוע ולא לקבל …” מגחכת שירן.
“מה?” שואלת רותם.
“כל לילה היא שומעת את עזי טוחן אותנו ומעמידה פנים שהיא לא שומעת … חרמנית המסכנה.”
“ … ואבא שלי …” ממשיכה רותם.
“מה איתו?” אני תוהה.
“יש לו קטע עם ערביות.” היא מסבירה. “יש איזו מורה מכפר קאסם שהוא מזיין כבר חצי שנה.”
“נוסע לכפר קאסם?”
“לא, היא גרושה. גרה פה, מלמדת בתיכון.”
“מה עם מקלחת? יש מים?” שואלת שירן.
“רק קרים.” עונה אמה.
ערן אמנם הצליח לקמבן מים וכיור, אבל על מקלחת או מים חמים אין עדיין מה לדבר. בימים הקרובים נצטרך להתקלח במועדון. אני עייף פתאום, עייף בטירוף. צעד קדימה שניים אחורה? שניים קדימה אחד אחורה? בכל אופן, זה לא הולך חלק והמחשבה לחזור שוב למים קרים ולצעידה בחורף מהמועדון הביתה מבאסת אותי.
כשרק עברנו לפה שירן התחרפנה כשהיא שמעה שאין מים חמים, הפעם היא מקבלת את זה יותר בגבורה.
“נאכל קודם או נתקלח קודם?” שואלת מיכל.
“אני רעב בטירוף.” אני מודה.
“גם אני.” מודה קארין.
רותם, מיכל ושירן הולכות למטבח המאולתר וקארין מתקרבת אליי ואומרת: “היי בייב, איך אתה?”
“עצוב. עייף. אסיר תודה שיש לי אותך.”
אנחנו מתחבקים ואני אוהב אותה כל כך שאני בקושי שם לב לשדיים הגדולים שלה מול החזה שלי.
“יהיה בסדר, בייב.” היא אומרת.
“כל עוד אתן איתי, יהיה ממש בסדר.”
ערן ודוניא יורדים זמן מה אחר כך וכולנו מתאמצים שלא להביט בהם.
“שירן, איפה המקלחת?” שואלת דוניא ואני תוהה אם היא אוצרת בתחת כמה ליטרים מהשפיך של ערן.
“אני אקח אותך אחר כך אבל השירותים שם אם את צריכה.” עונה מיכל, שומרת על פוקר פייס, מחווה לעבר החדר הקטן.
“תודה!” אומרת דוניא וממהרת להתרחק. כאשר ערן מתקרב נותנת לו בתו אגרוף קטן בכתף.
“אאוּ.” הוא מתלונן. “מה עשיתי?”
“את דוניא.” היא עונה ושירן פורצת מצחוק מהוסה.
“איך את יודעת?!”
“ראיתי.”
“טוב, גם עזי.” הוא מתגונן.
“נו, אז?” היא ממשיכה.
“תגידי, יא פרגית שבקעה אתמול. ממתי אבא שלך חייב לך דין וחשבון עם מי הוא מזדיין?”
“יכולת לחכות איזה עשר דקות לפני שפתחת לה את התחת, רק אומרת.” היא עונה.
“חוץ מזה שהיא הייתה כולה רעבה כי כל לילה היא שומעת אתכם מזדיינים.” הוא ממשיך.
“זה זמן טוב להגיד לך שאני אשן פה הלילה?” שואלת רותם.
“בשביל מה?!” מתרעם ערן.
“בא לי.”
ערן נותן בי מבט נוקב ואני מרגיש שאני מתכווץ תחת מבטו. עוד רגע אוכל להתרוצץ על השולחן, גדול כמו גרגר אפונה.
“אל תסתכל עלי ככה, אין לי סיי פה.” אני אומר לבסוף. “וחוץ מזה אני קרוע מעייפות, אני לא הולך לעשות כלום הלילה. ישר למיטה.”
“נראה לך בלי מקלחת?!” רושפת מיכל.
“אני אתקלח בבו …”
“ממש לא.” ממשיכה שירן. “זיעה בזיון זה סקסי, להיכנס מטונף למיטה של זה דוחה. רוצה לא להתקלח? תבנה לך אוהל בבית השרוף.”
זה לא זמן טוב להזכיר שזה בעצם הבית שלי ולרגע אני שוב נזכר במיכל שסוגרת עם ערן דברים לקנות בלי לערב אותי. אבל אני רק רוטן בהסכמה, גומר לאכול ומניח לשירן ללוות אותי למקלחת במועדון, שם אני מתרחץ באופן הכי לא אירוטי בתולדות המין האנושי. יותר זומבי בדקותיו האחרונות, פחות שחיין פר הרבעה עם בלונדינית לוהטת לצדו במקלחת.
משתרך בחזרה לבית, ממלמל "לילה טוב" לנשים בחיי ומתרסק אל המזרנים. זה היה יום ארוך ועצוב.
* * *
<מיקום 430 יום רביעי 8.11>
“בוקר טוב.”
פוקח עיניים. גוף עירום מול גופי.
“יש לי אישור משירן.”
זה האינפוף החמוד של רותם. אני על הגב והיא שוכבת עלי, רגלה בין רגלי, חזהּ על שלי. איפה המשקפיים? מטושטש לי. אני מגשש אחר המשקפיים.
“מה אתה צריך משקפיים, עכשיו? אני כוסית, תאמין לי.” היא מתגרה בי בשקט. “גם אם אני לא רזה כמו קארין.”
החזה שלי משדר: שדיים גדולים. הירך שלי אומרת: כּוּס רטוב. האוזן מדווחת: לשון מצמררת.
“רותם …כולם פה, נו, לא נעים.” אני אומר חרישית.
“ששש … אז אל תעשה בלגן …” אצבעות רכות מלטפות את הזין הבוגדני שלי שכמובן מתקשה ביד חמימה.
“מישהו ער?” לפעמים אני שונא להיות קצר רואי כל כך.
“לא.” היא אומרת, מכשפת את הזין שלי בעורה הרך, מבעירה את הכבשן שבין רגליה.
“אז איך קיבלת אישור משירן?”
“אתמול בלילה, אחרי שהתעלפת.” היא רושפת, חסרת סבלנות. “עכשיו, אתה הולך לקבור אותי מתחת לכל העזי הכבד והחזק הזה או שאני מתחילה לצרוח פה?”
באיטיות ובשקט ככל שאני יכול אני מתגלגל עליה, אצבעותיה חסרות הסבלנות אוחזות בזין שלי ומובילות, מושכות כמעט, את הראש אל בין שפתי ערוותה. יש לי רגע להיזכר שהיא חלקה שם לגמרי לפני שהיא מחליקה אותו פנימה, נושפת בעונג כשהוא מוצא את מקומו.
נח על המרפקים מעליה, פאק הג'ינג'ית הזאת יפה עם העיניים הכחולות והנמשים המטורפים על הכתפיים. מביט סביב, בינתיים האחרות לא נעות אבל קשה לי להבחין אם יש עיניים פקוחות או לא. פנימה–החוצה, פנימה–החוצה, פנימה–החוצה, והיא רטובה והדוקה, רעבה ורושפת אליי, מניעה גם היא את אגנה לקראתי, כמו מנסה להכניס כמה שיותר זין לתוכה.
משהו צץ בי פתאום, זכרון מאמש.
“מה זרקת לי אתמול כשהצצת על אבא שלך ודוניא?” אני שואל בשקט באוזנה. “'פאק זה סקסי?' זה מדליק אותך לראות אותו מזדיין, הא?”
היא לא צריכה לענות לי, הכּוּס שלה עונה במקומה. במקום מילים היא נושכת את השפה התחתונה ומגביהה לעברי את אגנה ברעבתנות.
“זה היה 'כן'?” אני ממשיך, חרישי ואטי ונחוש ועמוק. היא מהנהנת, רטובה ונרגשת מרגע לרגע.
“אתה בן זונה …” היא מסננת בשקט. “אתה לא רק גוף מטריף, אתה גם משחק לי עם הראש, יא מניאק … אל תפסיק …”
אז אני ממשיך. ממשיך להינעץ בתוכה, חש בברכיה מתרוממות ומתפשקות לסירוגין, בידיה מלטפות את גבי, עולות אל כתפי ויורדות אל פלחי העכוז, מושכות אותי פנימה בתאווה. ההתנשפויות שלה מתגברות באוזני ואני מקווה שהיא פחות קולנית עבור הבנות האחרות מכפי שהיא נשמעת לי אבל אין לי ספק שהדלקתי אותה ואני ממשיך במלוא העוצמה, מתמכר לתחושת השליטה בריגוש שלה.
“כמה פעמים ראית אותו מזיין בחורה, רותם? כמה פעמים שמעת אותן קוראות את השם שלו?”
“אומייגוד … המון … לא מספיק …” היא ממלמלת. “תמשיך עזי … אני מבינה למה שירן מכורה …”
גוהר עליה ונשען על הכתפיים עכשיו, משחרר אגב כך את הידיים הנשלחות לחקור את גופה. אני חופן את פלחי עכוזה הגדולים, מפשק אותם באצבעותיי ומוצא את הדגדגן שלה, מתחיל לפרוט עליו.
“אומייגוד עזי … אל תפסיק … עזי אומייגוד …”
“תישארי איתנו, תראי את אבא שלך מזיין את דוניא … אולי גם בנות אחרות … “ אני מציע לה, מלטף את פי הטבעת שלה, החלקלק ממיצים, באצבע חקרנית מבלי להפסיק לאונן לה.
“כן … אומייגוד … כן! עזי! אל תפסייייק!”
וככה היא גומרת מתחתי, מתנשפת ומתאמצת לשמור על שקט והיא יפה כמו איזו אלה ואני מרגיש כמו מלך … לפחות עד שאני שומע צחקוקים ומחיאות כפיים לידי. את רותם זה לא מעניין והיא ממשיכה להתפרק מתחתי כמו זיקוק שהודלק בטעות במחסן והוא מתפוצץ למרות שזה לא הזמן המתאים אבל אני מיד מרגיש אידיוט. לא שלזיין ליד אחרות עצר אותי בעבר אבל … לא יודע, אולי זה זה שניסינו לשמור על השקט ונכשלנו, אולי עדיין לא נעים לי מדוניא. בכל אופן אני יותר מפודח עכשיו מחרמן וברגע שרותם נרגעת אני מאתר את המשקפיים שלי, יוצא ממנה ומכסה את המפשעה.
לשמחתי במקום שהיא תתעצבן על הנסיגה החפוזה שלי, רותם מתחילה לצחוק.
“עזי … איזה חמוד אתה, אני מתה!”
“כן,” ממשיכה שירן. “מה אתה חושב שאתה מסתיר שם שאף אחת פה לא ראתה?”
“ … או טעמה.” מוסיפה קארין, ברוטוס בדמות כוסית אש, שדיה הגדולים רוטטים מתחת לחולצת פיג'מה עם הדפס של איזו כבשה חמודה. ההערה האחרונה קורעת את כולן, אפילו את דוניא שמתאמצת להסתיר את צחוקה. לרגע אני רואה אותה בלי החיג'אב אבל במהירות של קוסמת היא מסתירה את שערותיה המקורזלות במטפחת.
אני מסמיק וכרגיל הלשון שלי נרדמת בפה. אין מה לעשות, כשאתה מוקף בחבורת בנות לוהטות כמו אלו, לפעמים אתה מסתכן בכוויות.
“תצחקו, תצחקו … אני לא רציתי להעיר אתכן.”
“'אומייגוד! אומייגוד! כן! כן! עזי! אומייגוד!'” מחקה שירן את רותם. “כן אחותי, זאת הדרך הכי טובה לא להעיר אותנו.”
“טוב, אני יודע למה היא הייתה חרמנית כל כך.” אני מוצא במפתיע משהו שנון לתרום לשיחה, וחמישה זוגות עיניים מסתקרנים לכיווני. תיקון: ארבעה זוגות עיניים מביטים בי בסקרנות ועוד זוג אחד יורה בי מבטי רצח.
“דיר בלאק, עזי.” רושפת רותם.
אני לא מתכוון לגלות את הסוד שלה, אבל היא לא יודעת את זה אז אני מתחיל להגיד לאט ובקול רם:
“כי מישהי מאוד …” ואז היא מזנקת אליי כדי להשתיק אותי, מנסה לחסום את פי שממילא עסוק בלצחוק ואני מנסה להדוף אותה והיא עירומה ושדיים גדולים ואני הודף אותה ומפיל אותה בגבה על המזרון ולא גמרתי קודם ואני קשה ודבר מוביל לדבר ואני בתוכה, קשה וצוחק ודופק אותה, אדיש הפעם לאחרות. מי שרוצה להסתכל, שתסתכל, ומי שלא, לא.
“בת זונה, איך עוד פעם?” רושפת שירן.
“למה הכנסנו אותה?” תוהה שירן.
“את לא פיירית.” משלימה קארין.
אבל מיכל היא זאת שלוקחת יוזמה. היא מנצלת את העובדה שאני זקוף על מרפקי ולנגד עיניהן המופתעות של קארין ושירן היא מעבירה את רגלה מעל ראשה של רותם, מתיישבת על פניה של הג'ינגית הלוהטת. רותם זורמת עם המילף הקומפקטית ומתחילה ללחך אותה מלמטה בעודי מתנשק איתה בתאוותנות למעלה. מיכל נאנחת לתוך פי כשאני מרים יד אחת ומשחק עם שדהּ, מלטף באצבעותיי את פטמתה. הזין שלי קשה ורעב ואני דופק את רותם עמוק וחזק, מוציא ממנה נאקות עונג רמות אך באופן אירוני היא שקטה יותר מאשר קודם לכן, מפני שפיה מלא בכּוּס של מיכל.
מעיף מבט הצידה ואני קולט את דוניא. העמדת הפנים נגמרה והיא צופה בי מזיין את רותם מבלי להתחזות לישנה, עיניה גדולות ונרגשות. שירן וקארין מתגפפות ומתנשקות בלהט, שתיהן על הברכיים והן מאצבעות זו את זו באצבעות רטובות, מתנשפות בחרמנות גלויה. שוב ושוב אני שוקע בכּוּס הרטוב של רותם, והיא נאנחת אל ערוותה של מיכל בכל פעם, קולה מתגבר מרגע לרגע. ידיה עולות והיא חופנת מלמטה את שדיה של מיכל, מעסה אותם בעודה אוכלת לה את הכּוּס ללא הפוגה.
“איך הג'ינג'ית..?” מתנשפת מיכל, חצי חיוך על פניה.
“לוהטת …” אני נאנח מבלי להפסיק לבעול אותה. “איך הג'ינג'ית?”
“פה ג'ורה אבל איזה לשון …” היא מגלגלת את עיניה. “אל תפסיקי, מהממת. רותם'לה …אל תפסיקי …”
אולי רותם אומרת משהו ואולי לא אבל אני שומע משהו מפיה המלא בכּוּס מילפי, והמשהו הזה הולך ומתגבר ואני מבין שהיא שוב עומדת לגמור. עוד מבט בדוניא, מסתכל לה בעיניים בעודי דופק את רותם עמוק ורטוב ואני רואה אותה מצטמררת, חרמן מכדי להיות נבוך. שירן מניחה יד חזקה על גרונה העדין של קארין, חונקת אותה בעדינות מבלי להפסיק לזיין אותה באצבעות רטובות ומהירות וזו מגלגלת את עיניה מעלה, זרזיף רוק ניגר מפיה בעודה גומרת תחת אצבעותיה השליטות של אחותי, נשימותיה המאומצות מתמזגות עם אנקותיה העמומות של רותם שגומרת על הזין שלי לתוך הכוס של מיכל, נוהמת ומזדעזעת מתחת לגופה האתלטי.
אני קרוב לגמור אבל בא לי לדפוק את מיכל, כי מרגיש לי שאני קצת מזניח אותה לאחרונה ואני גם ממש חם עליה עכשיו. רותם עדיין נאנחת כשאני מחליק ממנה (די לא מנומס לצאת ממישהי שעוד לא גמרה, אני יודע) ונפנה לאחוז במיכל, מרים אותה מעל פניה של רותם (קולט כמה בוהקים פניה רוויי מיצי הכוס) ומעמיד אותה על ארבע. אני מניח שבסיטואציה אחרת כבר הייתי חוטף ממנה סטירה על ההתנהגות הזאת אבל מיכל כל כך חרמנית עכשיו שהיא רק משפילה את ראשה ומנענעת את ישבנה הקטן, כלבה מיוחמת שמחכה לזכר שיעלה עליה וירביע אותה.
היא כבר רטובה וחלקלקה ואני חודר אליה במספר ניעות מהירות, אוחז במותניה הצרות ודופק אותה חזק ומהר; אין לי הרבה זמן לפני שאגמור ואני משתדל שהיא תהנה ממני לפני שאני אתפוצץ בתוכה. תוך שאני מזיין את אמהּ, אני מביט בפניה של שירן המגמירה את קארין באצבעותיה, רואה את הניצוץ הנעור בה. אחותי תמיד מתחרמנת מלראות אותי דופק את אמא שלה.
פאפּ! פאפּ! פאפּ! משמיע האגן שלי כשהוא פוגע בישבן החטוב ומיכל נאנקת ומתנשפת בכל פעם שאני ממלא אותה בזין, מפמפם אותה עם בוכנת הבשר שלי. אדוות מרקדות על פלחי עכוזה החטובים של המילף ושיערה הזהוב מתנוצץ סביב ראשה בהילה קצרה, מחזיר את קרני השמש שמתגנבות מהחלונות המזרחיים. פאק, כמה אני אוהב לדפוק אותה, עם הגוף הקומפקטי והאתלטי הזה, מרגישה כל כך כיפית בידיים ולפי איך שהיא נשמעת אני מבין שגם היא לא ממש סובלת.
“זה טוב … “ נאנחת מיכל מתחתי. “פאק … זה טוב עזי … זה טוב טוב טוב טוב טוווב! עזיי! פאאק! זה טווב!”
ואז גם אני מתפרץ ומתנשף וזורם ונאנח ומתיז לתוכה, מצטמרר שוב ושוב בעודי מציף אותה בזרעי והיא מרימה את רגליה ומושכת אותי פנימה לתוכה, נאנקת באוזני ומלטפת את ראשי.
אני פחות נבוך כשאני גומר הפעם, מוקף בחמש יפיפיות אשר את כולן דפקתי בימים האחרונים. לשמחתי, דוניא הסתלקה מתישהו ואני ממהר להתלבש לפני שהיא תחזור, לא רוצה להביך אותה. כשהיא חוזרת מהשירותים כנראה, היא כבר ארוזה היטב, על פניה העמדת פנים מושלמת שלא צפתה הרגע באורגיה פרועה שהתרחשה סביבה.
“אתה בא לעבודה הבוקר עזי, או שאבטל עוד פגישות?” היא שואלת.
“לא, אל תבטלי. ברור שאני בא. מה השעה?”
לשמחתי הפעם לא התעוררנו מאוחר מדי ויש לנו כמעט ארבעים דקות עד שנצטרך לצאת ואנחנו מארגנים ארוחת בוקר במגבלות חוסר המטבח, כולל הכנת קפה על האש הבוערת באח כמו באיזה מערבון. לשמחתי רותם ושירן לא עוקצות את דוניא וכולם במצב רוח טוב, כולנו מקשקשות (הי, אני במיעוט שם!) עם קפה וכריכים ואופטימיות דקה.
“אנחנו זזים.” אני אומר לבסוף. “מיכל, את נשארת?”
“נראה לי, למה?”
“כי אני אשמח אם מישהו יהיה פה כשחאלד מגיע.”
“אני אהיה פה.”
“ותודיעי לי?”
“אני אשלח לך הודעה.”
“יום טוב.”
טרי טרי!!! כמה טוב שחזרת
דורי דור אולי תוסיף תרגום לערבית זה החלק הטוב ביותר בפרק ואני כבר נואשתי ללכת הלוך חזור לתרגום של גוגל
פשוט תתעלם. אין שם פרטים חיוניים לעלילה וזה בעיקר בשביל ה"צבע".
הפרטים הקטנים שאתה שותל בכתיבה שלך הם המייחדים אותך.
מעולה!
תודה שחזרת…
אין כמוך..היה שווה לחכות
הי דור- התכתבנו בעבר עזרת לי לכתוב סיפור ( tzemer)
אין לי גישה למייל הישן שם התכתבנו,
ולא מוצאת דרך לכתוב לך באופן פרטי
אשמח אם תפנה אלי במייל החדש שהזנתי פה.
המייל שלי זה בדיוק אותו שם משתמש בוורדפרס, רק בג'ימייל.
איזה כיף לחזור לקרוא חומר איכותי!
אמורים לצאת עוד פרקים?
אחחחח איזה כיף
באמת רמה אחרת ומעל כולם
תודהה
חלפו שבועיים, רק אומר
היי דור
יש מצב שתפרסם משהו שהוא מחוץ לטרילוגיה הזו?
מיד אחרי שאגמור לפרסם אותה, כן.
תודה. מתי אתה צפוי לסיים לפרסם אותה?