מיכל נשכבת בין ירכיה הפשוקות של בתה ומתחילה ללקק את הזרע שלי שמזרזף מהחריץ שמולה. ברגעים הראשונים היא מנקה את הירכיים אבל אין לי שום ספק לאן הפה שלה מתקדם לאטו.
הכל כמו בסלואו מושן כאשר מיכל שולחת את לשונה אל שפתי ערוותה של שירן. אנחה רכה בוקעת מפיה של אחותי אך היא נשארת פשוקה ונכונה, מניחה לאמהּ להמשיך ללא הפרעה ובלב הולם אני צופה במיכל מתחילה ללקק לבתהּ את החריץ והדגדגן. זה התחיל בתור "ניקיון" אבל עכשיו אי אפשר לכנות את זה בשם אחר: מיכל פשוט יורדת לבּתהּ.
מיכל אוחזת את שני צדיה גבה של שירן וזו מרימה את ברכיה באוויר ומפשקת את ירכיה, מניחה לאמהּ ללקק את ערוותה. שירן מתנשפת בקול ועוצמת את עיניה, מתמכרת לעונג האסור שמסבה לה אמהּ, ידיה נחות עכשיו על ידיה של מיכל, אצבעותיה לופתות אותה. בעיניים עצומות היא שוכבת, פשוקה ולוהטת ומתמכרת ללשונה של מיכל. כעבור כמה רגעים ידיה נחלצות מאלו של אמהּ והיא מלטפת את עצמה, שפתיה מתפשקות והיא נאנחת ברכות. כעבור כמה רגעים נשלחת ידה של שירן מטה והיא נחה על ראשה של אמה, הודפת אותה מטה בעודה מגביהה את אגנה במחווה ברורה. מיכל מבינה את הרמז ושולחת את לשונה אל חור התחת של בתה, מלקקת אותו עמוק וטוב.
מלמטה למעלה, מיכל מפנקת עכשיו את שירן בלשונה, מחור התחת, דרך החריץ שבין שפתי ערוותה ועד הדגדגן. שירן מצידה מניחה ידיה על ראשה של אמהּ, תובעת ממנה עוד ועוד עונג, מתמכרת ללשון החרוצה המטריפה אותה, מרגשת אותה בפינוק אסור. בנשיפות וגניחות שירן מתפרקת לה בפה אך מיכל לא ממש מניחה לה להשיב את נשימתה, מסתערת עליה רגעים קצרים אחרי שהיא גומרת.
“מה עם עזי?” שואלת שירן אחרי זמן מה.
“מה איתו?” מרימה אליי מיכל את מבטה, פניה רטובי מיצים ושערות זהובות דבוקות אל לחייה וסנטרה פה ושם.
“אנחנו משאירות אותו בחוץ.”
“אני לגמרי סבבה.” אני מקרקר.
“בוא, יש לי רעיון.” מתנשפת שירן ומסמנת לי לשכב לידה.
אחרי שאני נשכב על הגב, היא מתרוממת ונשכבת עלי כשגבה פונה אליי. היא אוחזת בזין שלי ומחליקה אותו לתוכה, משפדת את עצמה עד הביצים בתוך כמה שניות.
“הבנתי את הרעיון שלך…” מגחכת מיכל. “ממש על עזי חשבת…” היא מוסיפה ואז גוהרת שוב לעבר ערוותה של בתה, חוזרת לפנק אותה.
אין ספק ששירן שידרגה את עצמה. עם הזין שלי בכּוּס ולשונה של אמהּ על הדגדגן, אחותי נמצאת על גג היקום. מתחתיה אני חופן לה את השדיים, משחק בהם בעודה מתמכרת ללשון המיומנת של אמהּ ולתחושת המלאות שהזין שלי מעניק לה. מבחינתי זאת כמובן לא התנוחה הכי נוחה בעולם כי אין לי הרבה תנועה אבל בכל זאת: הבחורה הכי סקסית בעולם שוכבת עלי עירומה כשאמא שלה אוכלת לה את הכּוּס? גם אם אני לא אזיין יותר בחיים, הזיון הזה שווה את הכל.
הידיים שלי על השדיים של שירן והיא אוחזת לעצמה בקרסוליים, מפשקת את עצמה לקראת מיכל המלחכת אותה במרץ. לשירן לא לוקח הרבה זמן עד שהיא מתפוצצת שוב בפיה של אמהּ, מפשקת את עצמה בעוצמה והודפת את אגנה אל הלשון המטריפה אותה. אבל למיכל יש סיבולת וסבלנות והיא לא מפסיקה, מעיפה את שירן עוד פעמיים באוויר עד שהיא מניחה לילדה להתגלגל ממני ולהתכרבל בתנוחה עוברית.
הרגע הזה היה כל כך ספונטני ומיוחד שמיכל ואני מבינים שאין טעם להמשיך. מיכל העירומה מצטנפת מאחורי בתה ושתיהן שוכבות עכשיו בתנוחת כפיות, לשמחתי שירן נראית נינוחה ורגועה כאשר אמהּ מלטפת את שערותיה הזהובות ביד אחת, בשנייה היא משלבת אצבעות עם בתהּ. אני נשכב מאחורי מיכל, תרווד מאחורי שתי כפיות.
“זה היה כיף.” אומרת שירן בקול חלומי. “לרגע נבהלתי בהתחלה אבל אחר כך…וואו.”
שירן מנשק את שערותיה של בתהּ.
“זה בהחלט היה מדהים אבל אנחנו לא יכולות להתרגל לזה.”
“מה?! למה?!”
“אני עדיין אמא שלך ואני חושבת שאת עדיין צריכה אמא.”
“נכון.” עונה שירן בקול מתפנק.
“אז… נכון שהרבה דברים שנגרמים בגלל…'אפקט עזי' נקרא לזה…”
שירן מצחקקת “'אפקט עזי'. אהבתי.” אבל מיכל ממשיכה:
“אז הרבה דברים במציאות שלנו משתנים בגלל 'אפקט עזי', אבל יש דברים שנצטרך להיזהר איתם, אוקיי?”
“בסדר, אמא.” אומרת שירן בקול קטן ומתוק.
“עזי, ארוחת ערב?”
“על זה.” אני אומר. “ארוחת הערב תוגש למיטה.”
“תוגש בעירום?” שואלת מיכל.
“יש על מה לדבר.”
חביתת ירק מדוגמת, שני סלטים ענקיים, לחם שמיכל הביאה מהמאפייה ליד המכון ולימונדה מתוקה מלימונים שגדלים אצלנו בגינה. ארוחת מלכים עם שתי יפייפיות עירומות ולמרות שאנחנו יושבים בשקי שינה על מזרון מתנפח בחדר מואר באור נרות עם רוח קרה שנכנסת מחלון שבור ושלג של סיד שיורד עלינו ללא הפסק, אין לי ספק שאת הארוחה הזאת נזכור שלושתנו עד יומנו האחרון. משהו צובט לי בלב, ואחרי כמה שניות אני מבין שזה חסרונה של קארין.
“ראית את קארין היום?” אני שואל.
“אוי, איזה סתומה אני, כן.” עונה שירן. “אני חושבת שזה חלק מהסיבה שבגללה הייתי כל כל…נרגשת כשהגעתי הביתה. היא אמרה שהיא כל הזמן חושבת על מה שאמרנו והיא שהיא חושבת שכן.”
“שכן?” אני שואל בלב הולך.
“שכן. שהיא רוצה לנסות.”
“את באמת סתומה,” אני אומר בחיבה. “למה זה לא היה הדבר הראשון שאמרת כשנכנסת? אה, כן, בגלל הפנטזיה המלוכלכת שלך…”
“איזו פנטזיה?” מסתקרנת אמהּ.
אני מביט בשירן ורואה שהיא מסמיקה אבל מחייכת ולא אומרת לי "שלא תעיז" או משהו, לכן אני לוקח סיכון ואומר בחיקוי צפצפני:
“'אוּ, אבא, הייתי ילדה רעה…תעניש אותי…'”
“אני לא נשמעתי ככה!” מוחה שירן.
“אז איך הענשת אותה?” מתעלמת מיכל ממחאות בתהּ.
אני מסלק בזריזות את הצלחות מהמזון ואז אוחז באחותי במותניה והופך אותה על הבטן, מתעלם מצווחות המחאה שלה. גם לאור הנרות קל להבחין בסימני כפות היד שלי על פלחי העכוז האלוהיים שלה.
“למדת לקח?” שואלת מיכל.
“ככה ככה.” מודה שירן.
“משמעת תמיד הייתה עסק מסובך איתה.” נאנחת מיכל.
“חסרה לי דמות אב דומיננטית עם יד חזקה.” מסבירה שירן מתחתי.
“אני על זה.” אני אומר.
בשלב הזה הזין שלי כבר קשה לגמרי ואני מגרגר ברווחה כאשר ידהּ של מיכל מוצאת את מפשעתי. אני לא מפגר אחריה ואצבעותיי מגששות את דרכן אל ערוותה החמימה, טובלות בחריץ הרטוב שלה. ידי השנייה מחקה את הראשונה ובמשך כמה רגעים מרגשים אני דוחף אצבעות גם לאמא וגם לבת, שתיהן מתנשפות ברכות, מיכל גם מאוננת לי במיומנות קלילה.
“אתה יודע מה בא לי?” שואלת שירן ומתגלגלת ממני, מתרוממת לכריעה.
“לא…”
שירן הודפת אותי בעדינות ובנחישות עד שאני שוכב על המזרון, מניפה את ברכה מעל פני וברגע הבא ממלאת מפשעתה העסיסית את שדה הראיה שלי כשהיא מתיישבת לי על הפרצוף, פניה לעבר כפות רגלי. אני נענה לאתגר ואוחז בירכיה, שולח את לשונה מעלה אל הסדק הרטוב שלה ומתחיל ללחך אותה במרץ.
“איך אח שלך?” אני שומע את קולה של מיכל.
“מהמם.” נאנחת שירן. “כשרון טבעי…”
אני מרים ידי ומניח את כפות הידיים על פלחי העכוז שלה, מפשק את פי הטבעת שלה בזמן שאני מלקק לה את הדגדגן. שירן נאנחת מעלי ואני מרגיש נגיעות מפנקות על הזין וברגע הבא את הפה הרך והרטוב שלה עוטף אותי. אוקיי, אנחנו רשמית ב69. לא קל להתרכז בכּוּס המהביל הממלא לי את הפנים כשהשפתיים הרכות שלה מפנקות אותי ככה אבל אני מתאמץ להתרכז, לפתוח לה את התחת ולהמשיך להמטיר עונג על הענבל הרגיש שלה עם הלשון. אחרי כמה רגעים של עינוג הדדי אני מרגיש בגאווה מטופשת שאני "מנצח" ושהיא לא מצליחה להתרכז מספיק כדי למצוץ לי כמו שצריך. הידד?
עדיין על הפרצוף שלי, שירן מזדקפת לישיבה ואני חש בתנועה בקצה המזרון ובאצבעות אוחזות בזין שלי. הלב שלי מנתר כשאני מרגיש במיכל לוקחת את הזין הקשה שלי בין אצבעותיה ואז עונג לוהט ורטוב עוטף אותו כשהאישה העדינה מתיישבת עלי, משפדת את עצמה עלי.
שתיהן רוכבות עלי עכשיו, שירן יושבת לי על הפרצוף ואמה מזיינת אותי בתנועות קצובות. אני אוחז בפלחי העכוז של אחותי ומפשק אותם, מלקק אותה מהדגדגן ועד חור התחת, סוחט ממנה אנחות עונג רכות. מרוּכּז בשפע המהביל היושב על פני, אני מתמקד בלהביא אותה מעלה מעלה, מתמלא בגאוות ניצחון כששירן גומרת אחרי כמה רגעים, נאנחת ומתנשפת וממלאת לי את הפרצוף במיצי כּוּס. כמה רגעים אחר כך אני שומע את קולה הנמוך והסקסי של אמהּ מתגבר וגם היא מתפרקת עלי, גופה הקטן רוטט בגלים מטלטלים.
שתיהן יורדות ממני ונשכבות משני צדדי, עירומות ומתכרבלות.
“מממ…מה זה הריח הזה?” מרחרחת מיכל כעבור כמה שניות. “אה…” היא עונה לעצמה ומתחילה ללקק את מיצי הכּוּס של בתה מהפנים שלי. “את ילדה מתוקה, שירני.”
“מממ…” ממלמלת שירן, נכנסת כבר לתנוחת שינה.
“את נרדמת?” נזעקת אמהּ.
“מממ…” מודה אחותי.
“אל תירדמי לי עכשיו, את לא הולכת לישון בלי להתקלח.” פוסקת מיכל. “הזעת היום, לכי להתקלח.”
“במים קרים?” ממלמלת שירן. “אין מצב.”
“יש מים חמים.”
“מה?!”
“אח שלך אירגן לנו מים חמים.”
“זין! ויש עכשיו מים?”
“זה מתחמם מיד.” מסבירה אמהּ.
“עזי, אתה המלך.” מצהירה אחותי. “אמא, איך מפעילים את זה?”
כמה דקות אחר כך אנחנו עומדים שלושתינו עירומים תחת המים החמים, מתנשקים ומאושרים. אני מתמזמז עם מיכל, מעסה את שדהּ ומחליק אצבע אל הסדק הרטוב שלה בעוד בתהּ מלטפת אותי מאחור, שדיה מחליקים על גבי העירום. מיכל נאנחת ברכות אל פי, אצבעותיה ידה השמאלית מוצאות את איברי ומתחילות לאונן לי ברישול מטריף, ידה הימנית מחליקה על שרירי החזה שלי. מאחור, שירן לא בטלה והיא מלטפת לי את חריץ הישבן, מחור התחת ועד האשכים, אותם היא מעסה ברכות.
זה היה יום ארוך אבל מספק והתמונה שלי ממנו תהיה ללא ספק של האמא והבת כורעות תחתי במקלחת ומוצצות לי את הזין. אני נוטה לחרדות ומשא האחריות שלקחתי עלי לפעמים מכריע אותי אבל כרגע, כשאני מניח יד אחת על כל ראש שמוצץ לי את הזין ושתי היפיפיות מביטות בי מלמטה באהבה, בהערצה כמעט, אני מרגיש כמו כל הדברים האלה שמיכל אמרה עלי קודם: בוס, מלך העולם. לשונות על הביצים שלי ואצבעות מאוננות לי והמים החמים על הראש והשפתיים רכות והפיות רטובים והפנים הכי יפות בעולם מביטות בי מלאות זין ובסוף אני מתפרץ ונאנח ומתחיל לגמור עליהן, מצמיד את ראשיהן זה לזה ומטנף להן את הפנים בשרוכים ארוכים של שפיך באורגזמה שכמעט ולא נגמרת.
לילה. מכורבלים בשקי השינה, לוהטים ונקיים ועירומים. מתישהו בקרוב החרדה תנעץ בי את שיניה החדות והקרות אבל בינתיים אני נרדם תוך שנייה.
אני לא עובד בשישי בוקר ואני מצליח לישון עד מאוחר יחסית, הבית הקטן ריק כשאני מתעורר. בודק הודעות, שירן הלכה לבית ספר, מיכל הלכה לאמן. אני שמח שהיא עובדת, אנחנו באמת נצטרך כל שקל בשביל השיפוץ הזה.
משימת המרצפות מתבררת כמפלצת הרקוליאנית. יש מאות מהבנות זונה האלה בקומה השנייה ולפרק ולהוריד את הישנות ולהעלות את החדשות ייקח לי נצח. מפרק מרצפת מרצפת, נזהר שלא לשבור. ממין לארבע ערימות: שבורות מלוכלכות, שבורות נקיות, שלמות מלוכלכות והיקרות ביותר, שלמות נקיות. ככל שאצליח לשמר יותר מהאחרונות, אני אוכל להפוך את כל המבצע של החלפת המרצפות לכלכלי יותר.
החורף נותן ספרינט השנה והבוקר הזה של סוף אוקטובר קר ומאיים, במיוחד על מי שלא ברור לו שיהיה לו בית אמיתי בחורף. למרות הקור אני מזיע, עולה ויורד במדרגות, משתדל לסחוב כמה שיותר מרצפות בכל עליה וגם להעמיס איתי מרצפות חדשות מהמשטחים בכל פעם שאני עולה. כמו בסרט הישן קרטה קיד, אני מרגיש שאני באימון שלא נפסק. אולי ערן ידע מה הוא עושה כשהוא הציע לי את העסקה הזאת: כשהבית הזה יהיה גמור אני אהיה שרירן כמעט כמוהו.
נביחות נשמעות מכיוון השער בדיוק כשאני בחצי הדרך למעלה, עמוס במרצפות.
“הלו?” קורא קול גברי.
“כן?” אני שואל, חוכך בדעתי אם להמשיך לעלות למעלה או לחזור לגינה, לראות מי זה.
“זה חאלד! ערן אמר לי יש לך חלונות אתה צריך אני יתקן!”
“אה, אני בא!” אני אומר, מניח בזהירות את המרצפות כאילו היו ביצים ושועט למטה.
חאלד נראה יותר כמו פקיד שזוף במיוחד מאשר כנגר, אבל לחיצת היד שלו אמיצה ואני מיד אוהב את האופן שבו הוא מתעקש להגיע ישר לתכלס ומבקש קודם כל להיכנס הביתה, שם הוא אומד את מסגרות החלונות במבט מקצועי.
“את זה לא צריך להחליף.” הוא מצביע על מסגרת אחד החלונות, מסמן אותו באיזה גיר צהוב. “את זה כן…כן…לא…”
אחרי חדר השינה אנחנו עוברים על כל הקומה השנייה ואז יורדים לראשונה, שם אני מכין קפה והוא מחשב חישובים. סך הכל יצאתי בזול: מתוך 22 חלונות בקומה השנייה ו16 ראשונה, אצטרך להחליף לגמרי רק 8, את כל השאר אפשר לשפץ.
“אני צריך להתמקד בחדר השינה.”
“זִה החדר שמה? איפה הלכנו בהתחלה?” הוא שואל.
“כן.”
“בּיסדר. מה היה שם?”
“בוא נראה שוב.”
עולים.
שלושה חלונות. שניים צריך להחליף, אחד לא. יהיה מוכן באמצע שבוע הבא, הוא מבטיח לי.
“זה מה?” הוא שואל למראה המיטה המפלצתית שהביא ערן.
“מיטה שערן מצא. נראית אחלה מיטה אם אני אמצא מזרון מתאים.”
“אני יכול להשיג לך מזרונים.”
“מאיפה?”
“לבדואים תמיד יש מאיפה להשיג מזרונים.” הוא צוחק. “אל תדאג.”
“וואו, מעולה. תודה!”
הוא מודד את המיטה ואני מלווה אותו אל השער ואז חוזר לעמל יומי, שמחה ממלאת אותי כמו בכל פעם שמשהו מתקדם עם הבית. ועדיין, זה פאקינג ים של מרצפות להעלות ולהוריד.
לקראת הצהריים מיכל חוזרת עם קניות.
“מה קורה?” היא שואלת.
“חאלד היה!” אני אומר בשמחה. “צריכה עזרה עם הקניות?”
“לא, אני אעשה עוד נגלה. אין בעיה. מה הוא אמר?”
אני מספר לה על מצב החלונות ה"לא גרוע כמו שחששתי”.
“אז נוכל לעבור לעבור לחדר השינה בקרוב?” היא שואלת.
“כן.”
“ואז שוב נתרחק מהמקלחת.”
“כן, אבל אז נוכל להתקין שם חלונות נורמליים ולסייד ולא ירד עלינו שלג של…החרא הזה…כל הזמן.”
“טוב.” היא אומרת בחיוך לנוכח ההתלהבות הברורה שלי. “שירן חזרה?”
“לא הייתי בפנים.” אני אומר, מחווה לעבר הבית הקטן.
“שירן?!” היא קוראת. אין תגובה.
“עוד לא חזרה. טוב, אל תתעצל, תחזור לעבודה. אני תכף אכין לך משהו לאכול ונאכל שלושתינו כשהיא תחזור.”
“סבבה.”
ממשיך לעלות ולרדת במדרגות, כמו איזו גרסה מיוזעת של סולם יעקב, כמו איזה אימון מדרגות מהגהינום. אם ערן היה רואה אותי עכשיו, הוא בטוח היה מבין שהוא עשה עסקה טובה. אני חושב על בתו הג'ינג'ית השופעת עם עיני הציידת שלה והלב שלי מחסיר פעימה, מפָּחד אבל גם מריגוש. עדיף שהיא תעוף ממני ולא תעשה לי בלגן, ממש אסור לי להסתכסך עם אבא שלה.
ספיידרמן עוקב אחרי בפעמיים הראשונות אבל אחר כך מתעייף ואני שומע אותו מלחית בקול, עוד שהוא מתייאש ונעצר. הוא מחכה לי בבסיס המדרגות ומכשכש בזנבו בשמחה כשאני יורד אליו בכל פעם. הלב שלי נחמץ כשאני רואה אותו ככה, פעם הוא היה יכול לעלול ולרדת את המדרגות האלה מאה פעם. אני יודע שזה הגורל של חובבי החיות, לגדל אותן ולראות אותן קמלות.
“יש לך עוד זמן, נכון טמבלול?” אני שואל אותו והוא מרים אליי ראש כאילו מבין שאני מתכוון אליו, עיניו עצובות פתאום.
“אויש, תסתום.” אני אומר. “יש לך עוד מלא זמן.”
שירן יוצאת מהבית הקטן, נעצרת וסוקרת אותי. חיוך פתייני מתפשט באיטיות על פניה ואני לא יכול שלא לשים לב לאופן שבו פטמותיה מזדקרות מתחת לחולצת בית הספר ההדוקה.
“יפה לך מזיע בלי חולצה.” היא אומרת.
“יפה לך.” אני אומר. לא בדיוק מתוחכם, אני יודע.
“באתי לקרוא לך לאכול.” היא מתקרבת.
“טוב.” אני אומר והיא נצמדת אליי. “אני מזיע.”
“שמתי לב.” היא אומרת ושולחת יד חצופה אל מפשעתי, חופנת שם את כל העסק המתרומם במהירות.
הבטן שלי מקרקרת בקול ושירן מצחקקת.
“אני מצטער, אני ממש רעב.”
“איזה חמודון, יאללה, בוא נלך לאכול לפני שאמא שלי תוריד לי את הראש.”
“שירן!” נשמע קולה של אמהּ מהבית. “תעזבי את אח שלך לחמש שניות ובואו כבר לאכול!”
“מה אמרתי לך?” היא אומרת ומתנתקת ממני חוסר רצון בולט. “ניצלת הפעם…”
החזרה לעבודה ממלאת את מיכל התלהבות וגם אני מאושר לספר להם על הפגישה עם חאלד, מספר בפרטי פרטים את מצב המסגרות והחלונות עד שאני מבין שאני שוב אוכל להן את הראש עם פרטים זעירים ומשעממים.
“ראיתי שהתחלת להעלות ולהוריד מרצפות.” אומרת שירן.
אני נאנח.
“מה?”
“יש סדר גודל של 1400 מרצפות. אני משתדל לא להעלות יותר מ5 בכל פעם, אני לא רוצה שישברו לי בטעות. זה אומר…”
“280 נגלות?” מחשבת שירן מהר.
“פאק, לא חשבתי על זה.” אני אומר ביאוש.
“חצי מזה זה לקומה הראשונה.” מעודדת מיכל.
“עדיין הרבה.” אני עונה.
“אנחנו נצטרך לעזור.” אומרת שירן.
“לך יש בגרות באנגלית.” אני ממהר לומר. “אני אסתדר עם מיכל.”
“די, אבא…” נותנת לי שירן אגרוף בכתף. “תנוח כבר. בין לבין, סבבה?”
“סבבה.” אני רוטן. “מה עם קארין, שמעת ממנה משהו?”
“היא אמרה שהיא אולי תבוא לדבר איתנו היום.”
“די!” אני אומר. “וואו, מעולה מעולה מעולה.”
“גמרת לאכול?” שואלת שירן בתמימות.
“כן.”
“מצוין, אני רוצה קינוח.” היא אומרת.
שירן מזיזה בזהירות את שולחן האוכל האוכל וכל תכולתו הצידה ואז כורעת באדישות בין רגלי.
“יופי, אני צריכה גם לבשל וגם לפנות?” מתלוננת אמהּ.
“אני אעשה את זה אחר כך.” מבטיחה לה שירן ואוחזת במכנסי הטרנינג שלי.
“אני צריך לחזור לעבוד, נו.” אני ממלמל ברפיון ואז מרים את האגן, מניח לה להפשיל את מכנסי ותחתוני.
קרקוש הכלים שמיכל בכל זאת מפנה מהשולחן לא מחריש את האנחה הנפלטת מפי כאשר שפתיה הרכות של אחותי סוגרות על הזין שלי. לאחר עטיפה ראשונית של ראש הזין היא מתחילה לנשק אותו מהראש ועד הביצים, אותן היא מלקקת ומנשקת כמו שהיא אוהבת.
מיכל נוטשת את הכיור ומתקרבת כדי לצפות מקרוב במתרחש ואני אוחז בידה ומושך אותה אליי לנשיקה לוהטת. אין, אין הרגשה יותר מטריפה בעולם מאשר להתנשק עם האמא כשהבת מוצצת לך או להיפך.
“אין לך עבודה?” מתגרה בי מיכל.
“אמא!” מוחה שירן מלמטה בפה מלא זין.
ואז נפתחת הדלת. לוקח לי כמה רגעים לזהות את הדמות שהתפרצה, פנימה: ספיר.
“ווֹ-אוֹ…” היא קוראת, עיניה נפערות, עיגולים לבנים בפניה השחורות כמעט.
שירן מעיפה בה מבט מזועזע ואז נעמדת ואני ממהר לעמוד גם, לובש את מכנסי ותחתוני בתנועה אחת.
“הם כאן!” היא קוראת החוצה ויוצאת מהבית.
“מה זה?!” שואלת שירן בשקט.
“פאק, היא בטח עם עידן ואפק פה.” אני אומר.
“לא מתאים לי שהם ידעו.” עונה שירן.
“ברור. לא אמרתי להם כלום.”
“אני אצא אליהם,” אומרת מיכל. “אתה צריך שה…דבר הזה שאתה מנייד שם במכנסיים…ירגע קצת.”
מיכל יוצאת ושירן נותנת בי מבט ואז יוצאת גם. אני מסתדר, מרגיע קצת את העסק ואז יוצא גם.
ספיר, אפק ועידן עומדים בחוץ ומדברים עם מיכל, שירן עומדת קצת בצד ונראית כאילו היא לא יודעת אם להיות יותר עצבנית או יותר נבוכה.
“באנו לעבוד.” אומרת ספיר וחושפת חיוך של שיניים בוהקות על רקע פניה הכהות. “מה עושים?”
“איזה חמודים אתם.” אני אומר. “אה…”
“צריך להעלות ולהוריד את המרצפות.” מסבירה מיכל.
“מה?” משתוממת ספיר.
“צריך להעלות מרצפות חדשות ולהוריד את הישנות.” אני מסביר.
“למה?” שואלת ספיר.
“הישנות…חלקן מלוכלכות או הרוסות.” אני מתעשת. “אנחנו מפרקים אותן וננסה למכור כמה שיותר מהן, אז ממש תשתדלו לא לשבור. במקומן אני אתחיל לרצף את החדשות.”
“טוב, נעשה צוותים.” מחליטה ספיר. “אני ועזי ושירן נעבוד בחדרים של הקומה השנייה ואפק ועידן יעלו ויורידו, מתאים?”
“אה…בסדר…” עונה אפק. לא שאני מבין למה ספיר "ציוותה" את עצמה לא בצוות שלו, אבל זה לא ממש משנה לי, אני מרגיש כמו בטטריס: אם אני לא אשתלט על המרצפות, המרצפות ישתלטו עלי.
מבלי לחכות לשירן וספיר אני עולה לקומה השנייה ומתחיל לעבוד. בורר את המרצפות וממשיך למיין לארבע ערימות: שבורות ומלוכלכות לאשפה, שבורות ונקיות יחסית לשבירה והקטנה, שלמות ומלוכלכות לניקיון כימי והיקרות ביותר, שלמות ונקיות, אותן אוכל למכור בשלמות.
די מהר אני מבחין שאני לבד, ספיר ושירן מדברות בחדר השינה. קצת קצר רוח, אני מתקרב לחדר השינה כדי לדרבן אותן אבל אז אני שומע את קולה של ספיר ונעצר מחוץ לחדר.
“…זמן אתם כבר מזדיינים?”
“מה זה עניינך?!” מגיע קולה של שירן, הזעם מבעבע בו למרות שהיא מנסה לשמור על העוצמה נמוכה.
“סתם, סקרנות.” עונה ספיר בקור רוח. “את יודעת, בכל זאת אתם אחים…”
“ההורים שלנו נשואים, אנחנו לא אחים באמת…”
אני יודע לזהות מתי אחותי עומדת להתפרץ ומחליט להיכנס לחדר.
“מה קורה?” אני מיתמם. “יש לנו מרצפות וזה?”
אבל ספיר לא נופלת בפח.
“שאלתי את שירן על זה שראיתי אתכם מזדיינים אז היא כולה מתחרפנת.”
“את יודעת מה? עופי מפה.” נובחת שירן, סמוקה לגמרי. “קחי את התחת שלך ועופי מפה.”
“אני מצטערת.” אומרת ספיר. “אני לפעמים סתם מקשקשת יותר מדי, סבבה? מצטערת. סליחה.”
שירן מביטה בה בחשדנות, נרגעת לאט.
“כאילו…לפעמים אני סתם מקשקשת ומקשקשת…” ממשיכה ספיר. “בלה בלה בלה ואז נכנסתי לבית שלהם וראיתי את שירן מזדיינת עם אח שלה…”
“אני אהרוג אותך..!” רושפת שירן ואני מספיק רק ברגע האחרון לעצור אותה מלזנק על האתיופית.
“מה…מה הקטע, ספיר?” אני שואל, מרחיק ממנה את שירן. “מה הקטע שלך? אז ראית משהו, ביג פאקינג דיל. מה זה עניינך?”
“אין קטע, סתם הייתי מופתעת, זה הכל.” היא אומרת. “ותגיד לזאתי שתרגע.”
“ומה עם 'לקשקש' וזה?” אני שואל.
היא מושכת בכתפיים.
“מה אני אמורה להבין מזה?” שואלת שירן, בקושי שולטת בזעמה.
“שאני צריכה לחשוב על זה.” מחליטה ספיר ויוצאת מהחדר.
“החלטתי שאני יעבוד איתכם.” נשמע קולה מהמסדרון.
“מה זה היה?” אני שואל.
“אין לי מושג. אני בקושי מכירה אותה, היא חברה של החבר שלך.”
“כן.” אני ממלמל.
“תתקן את זה.” אומרת שירן בנחישות. “אני ממש לא צריכה שכל בצפר ידבר על מה אני עושה עם מי. תסדר את זה, עזי.”
“סבבה.”
האווירה קצת מתוחה בשעתיים הקרובות, במיוחד בין ספיר לשירן אבל גם אני מביט בספיר במבטים אלכסוניים. מצידה, היא מעמידה פנים שלא קרה כלום וכשאנחנו עושים הפסקה לאכול כריכים ולשתות (בונוס: מיכל קנתה קצת בירות!) ניגש אליי עידן ושואל אותי בשקט:
“מה קרה עם שירן וספיר?”
“ענייני בנות, עזוב.” אני מושך בכתף. “הן יתקררו.”
אחרי ההפסקה אנחנו ממשיכים לעבוד ובכל פעם ששירן מתקרבת לספיר אני מצפה לשמוע רעמים וברקים. אבל לפני שזה יוצא משליטה אני שומע את קולה של קארין מדברת עם מיכל מהחצר ולרגע קשה לי לנשום. היא באה!
גם שירן שמעה אותה ואנחנו מביטים זה בזו בכאלה מבטים נלהבים שאני צריך לסמן לשירן שלא לקפוץ על קארין ולדחוף לה לשון לפה, במיוחד כשספיר פה. אני מניח לשירן לרדת במדרגות נושך את האגרוף כדי להישאר בקומה ולהמשיך לעבוד. אחרי הכל, באופן רשמי קארין היא חברה של שירן, לא שלי.
אחרי כמה דקות אני שומע את שירן וקארין עולות במדרגות ונעמד, נאבק עם עצמי לא לקפוץ החוצה. קארין לובשת ג'ינס וחולצה ארוכת שרוולים סגולה והדוקה שמבליטה את השדיים הגדולים והשיער שלה מגולגל בשתי פקעות "פוקה" מתוקות משני צדי פדחתה.
“הי.” היא אומרת, נראה שהיא נבוכה מעט.
שירן לוחשת לי משהו שאני לא מבין.
“מה?”
“היא אמרה 'כן'.” מגבירה שירן את קולה ומביטה החוצה, מוודאת שאף אחד לא ישמע אותנו מחוץ לחדר. “תגידי לו, נו.”
קארין מתקרבת אליי ואני אוחז במותניה.
“אמרת לשירן 'כן'? את רוצה לנסות?”
היא מהנהנת.
אני מחבק אותה, עוטף אותה בזרועות מיוזעות.
“איך אני שמח.” אני קובר את ראשי בכתפה. “איך אני מתבאס עכשיו שכולם באו…”
“אל תהיה כזה, הם חברים שלך, אני צריכה להכיר אותם, לא רק להסתלבט עליהם מרחוק בבצפר.”
שירן שומרת בדלת בזמן שקארין ואני מתנשקים. לאט, בחושניות, באהבה. רק עכשיו אני מבין כמה עמוק היא נכנסה לי ללב וכמה קשה הייתי לוקח את זה אם היא הייתה מחליטה שהסידור המוזר שהצענו לה לא לרוחה. הידיים שלי על המותניים שלה ואני מתאמץ להשאיר אותן שם כי השדיים הכבדים קרובים כל כך ומתאימים לי בדיוק ליד…
“יאללה.” אומרת שירן לאחר כמה רגעים. “יש לנו מלא עבודה ואני נרטבת מלראות את שניכם ככה.”
קארין ואני נפרדים כמו גלד מפצע ואני מסביר לה מה אנחנו עושים. לשמחתי קארין נכנסת לעבודה במהירות ומחויבות, מורידה למטה מרצפות ממוינות ומעלה למעלה את החדשות. שירן מפרקת את המרצפות שמתפרקות בקלות, אני את העקשניות יותר וקארין מובילה. מדי פעם הן מתחלפות או עובדות ביחד כשהמרצפות מתחילות להתאסף אבל העבודה מתקדמת והלב שלי מתרחב כשאני רואה איך כולם, כולל אפק, עידן וספיר נותנים עבודה רצינית. איזה חברים מצוינים יש לי, אני מוריד את המשקפיים ומנגב אות העדשות שמתאבכות פתאום.
השמש שוקעת מוקדם בסוף אוקטובר. אין חשמל בבית הגדול לכן אנחנו מדליקים מנורות עבודה אבל האור שלהן חלש יותר והעבודה אטית הרבה יותר, אני גם לא רוצה לעשות טעויות: לא רוצה לפגוע במרצפות טובות וקצת חושש שמישהו ייפול במדרגות. אני לא יודע מה המצב של הביטוח של הבית הזה וגם לא ממש רוצה לנסות.
“יאללה, גמרנו להיום.” אני אומר ואוסף את הבנות שלי. אנחנו אוספים את מנורות העבודה ומכבים אותן ואני הולך ומתרגש לקראת ערב עם שירן, קארין ומיכל. בחוץ אפק ועידן נראים כאילו דרס אותם אוטובוס ורק ספיר, קטנה ושחורה וקשוחה נראה כאילו לא מזיז לה כלום.
“אולי נעשה מדורה?” מציעה מיכל ואני נושך את הלחי מבפנים מתסכול. “יש בירות, יש אוכל, אין לכם לימודים מחר, אפשר לעשות ערב בכיף.”
לעזאזל. לעזאזל לעזאזל. היא צודקת אבל ממש הייתי שמח להיות כאן עכשיו רק עם הבנות.
==================================================================
מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.
וואו. אחלה פרק. תודה
מדהים. חיכיתי לספיר, עכשיו אני מחכה לרותם…
מה יגבר, הנחישות של רותם או האימה של עזי מאביה? ימים יגידו…
פרק מצוין!
רק זוג הערות:
הראשונה, יש שגיאות הקלדה בפסקה החמישית מהסוף:
…כשאני [רואה?] איך כולם, כולל אפק, עידן וספיר נותנים עבודה רצינית. איזה חברים מצוינים יש לי[נקודה?] אני מוריד את המשקפיים ומנגב אות העדשות שמתאבכות פתאום.
השנייה פחות טכנית, יותר עניין של שיקול דעת, אבל הביטוי"רישול מטריף" מופיע פעמיים ביחס לשני מקרים בהם מיכל\מיכל ושירן מביאות לעזי ביד בתחילת הפרק, ולפחות לי הוא הרגיש ייחודי מכדי להופיע פעמיים בסמיכות כזו.
יתוקן, תודה!
חייב לציין שהאיורים של שירן פי כמה יותר טובים ממה שהיו בהתחלה. היא הרבה יותר יפה. באמת מהממת. הגוף שלה הרבה יותר סקסי ובפרופורציות מושלמות.
אז אני לוקח בחזרה את ההערה שכתבתי בעונה הראשונה על האיורים של שירן.
הייתי אומר שזה בסדר וששירן לא נוטרת טינה אבל… אנחנו יודעים שהיא כן.
תודה רבה. היה מצוין. לא יכול לחכות להמשך. הקטע הזה של עזי, שירן וקארין באמת מעורר מחשבה. האם בעקבות מהפכת הלהט"ב תינתן בעתיד לגיטימציה גם למערכות יחסים כמו אלה? ימים יגידו…
מתי יהיה כאן המשך?
אפשרי לדעת כמה פרקים יש לסדרה הזאת ומתי יהיה חומר מקורי אחר מכתב ידך?
אני לא נוהג לפרסם את לוחות הזמנים שלי.
מדהים! פשוט סיפור מעולה!
מתי אתה מוציא את הספר השלישי
לא התאפקתי וקניתי את כל שאר הפרקים
איזה כיף לשמוע! אני מקווה שתהנה לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב אותו. הספר השלישי (והאחרון) יכנס להגהה בתחילת יוני אינשאללה ויפורסם ביולי אם ירצה השם.
אפשר לעזור בהגהה? 🙂
ספר מהמם, מתי עולה הפרק הבא?
בדרך כלל כשבועיים אחרי הפרק הקודם.
שירן יפהפיה בתמונות!
אפשר עוד ממנה?
היא מוסרת שאתה חמוד ולאור הביקוש מקווה שיהיו תמונות שלה בשבועיים הקרובים.
אחלה פרק
לא משעמם איתך
תודה!
ראיתי שהתחלת להעלות ולהוריד מדרגות.” אומרת שירן.
תיקון: מדרגות => מרצפות.
כמובן! תודה!