הצד השני של הבריכה – פרק כ"ט

אנחנו מתנשקים בעצלתיים ואני מחליק את ידי מתחת לסווצ'ר הרפוי של מיכל, חופן שד קטן ועירום. מיכל נאנקת בחתוליות עצלה ומניחה לי להפשיל את הסווצ'ר מעלה, לחשוף את פטמותיה ולמצוץ אותן, מגרגרת בסיפוק ומלטפת את שערותיי. משהו בי מודאג לרגע שבתה תשמע אותנו אבל אני מגחך לעצמו אחרי שנייה: שירן כבר יודעת היטב שאני מזיין את האמא שלה. המחשבה על לגרום למיכל להיאנח עד שקולה יגיע לאוזניה של שירן מרגשת אותי ואני מוצץ את הפטמה שבפי עד לקשיות.

אני מחליק את ידי השנייה לתוך מכנסי הטרנינג מאחור, חופן שם פלח עכוז מוצק. עוד כמה סנטימטרים של חוצפה ואני נוגע בערווה רטובה מעל התחתונים, סוחט ממנה השתנקות נרגשת. ביד אחת אני אוחז בשד קטן ובשנייה מלטף את החריץ החמים, שפתי מפנקות את הפטמה השנייה של האישה הקטנה, נעות בין השד לשפתיה, ידיה מרקדות בין שערות ראשי.

מיכל מתרוממת ממני ומושכת אותי לעבר המזרון המתנפח הגדול מזמינה אותי להישכב עליה, קובר את גופה הקטן תחתי. אני מביט בה באפלולית, מלטף את שערותיה ואומר:

“אז זה מה שעושים בערב בלי מָסָכים?”

“א-הה…” היא ממלמלת ומרימה את שפתיה לנשיקה. אני נעתר בשמחה ולשונותינו מתכרבלות זו בזו, מלטפות האחת את השנייה בקטיפה. שנינו לבושים עדיין והזין הקשה שלי נלחץ מול מפשעתה, מופרד ממשאת נפשו על ידי יותר מדי שכבות בד. אני מניע את האגן בתנועה רבת משמעות ומיכל נאנקת בפי.

היא שולחת את ידיה מטה בתנועות מהירות, בהולות, פושטת את מכנסי הטרנינג והתחתונים גם יחד. אחר כך היא מרימה את רגליה, נועצת את עקביה באחורי מכנסי הטרנינג שלי וכך פושטת אותם ממני. מיכל מפשקת את רגליה החזקות אל על ואוחזת בזין הקשה, כמו נרקומנית מתוקה מובילה אותו אל בין שפתי ערוותה באצבעות רועדות תשוקה. אנחה גרונית נפלטת מפיה כאשר ראש הזין מחליק פנימה, שוקע כדי שליש מאורכו בניעה אחת.

“ממממ…” היא מגרגרת.

זיון מתוק. זיון אטי של ערב ארוך אשר שנינו מבינים שאין לנו הרבה מה לעשות בו חוץ מאשר להזדיין לכן אין טעם למהר. מתנשקים במתינות ואני מלטף לה את החזה ואת הצלעות, יורד אל הישבן הקטן, חופן את שני הפלחים הקומפקטיים בכפות ידי. אני אוחז בהם ומפמפם אותה בתנועות קצובות, כאילו מתאמץ לשמור על השקט. מצד אחד אני מתחרמן מזה ששירן תשמע אותי מזיין את אמא שלה, מצד שני מגניב אותי הזיון הסודי הזה בחושך המתוק.

מיכל מסמנת לי להזדקף על הידיים ואז מנצלת את קוצר קומתה כדי להגיע בקלות לפטמות שלי, מוצצת אותן בקלות בעודי שוגל אותה. הלשון הזריזה מנתרת מפטמה לפטמה ושפתיה מוצצות אותי, דופנות ערוותה לופתות אותי בכפפת קטיפה חלקלקה ולוהטת.

“תעמוד על ארבע.” היא לוחשת מתחתי, כאילו שהחשאיות שלנו דבקה גם בה.

אוקיי, זה קצת מוזר לעמוד על ארבע כשאני מעל הבחורה אבל אני זורם. מיכל משלבת את עקביה סביב ישבני, סוגרת עלי ומחליקה את איברי לתוכה. פאק, זה מוזר וסקסי! אני כורע על ארבע והיא מתחתי, מזיינת את עצמה על איברי בתנועות קצובות, מתנשפת בהתרגשות תוך כדי. דקות ארוכות היא מזיינת את עצמה ככה, מביטה בי בעיניים במבט מתגרה וסקסי. איזה כושר יש לה. בתור ספורטאי אני יכול לדמיין כמה קשה שרירי הבטן והירכיים העליונים שלה עובדים עכשיו אבל נראה לי שזה קטן עליה, היא רק עסוקה בלשפד את עצמה על הזין שלי.

מיכל אוחזת עכשיו גם בעורף שלי. היא אישה קומפקטית וחזקה ועכשיו היא ממש מתרוממת לחלוטין מהמזרון, תלויה עלי כמו קופיפה מענף, עקביה משולבים על הישבן שלי, זרועותיה מחבקות אותי והיא דופקת את עצמה ככה, מגחכת לרגע לנוכח הפליאה על הפרצוף שלי. זה לוהט ברמות, אני פשוט כורע על ארבע ומניח לה לזיין את עצמה, לזיין אותי, ווטאבר.

“מיכל…זה פסיכי…” אני לוחש לה באוזן.

“אתה…כל כך…פאקינג חזק…זה כמו להיתלות על קורה…” היא נאנחת בחזרה.

“אל תפסיקי…”

“אין לי שום כוונה כזאת…אני יכולה לעשות את זה עד מחר…”

אני מזיע והיא רטובה מבפנים ומבחוץ ואנחנו מתנשקים בחושך, מתנשפים ברכות. האגן שלה נע בתנועות קצובות ורעבות והיא לא מראה סימנים של התעייפות, רק של התרגשות גוברת והולכת.

“את הולכת לגמור ככה?”

“א-הה…” היא מתנשפת.

“תלויה עלי?”

“לא…רד עלי…עכשיו…”

אני יורד בזהירות לשכיבה, גופה הקומפקטי של מיכל עדיין משופד על הזין שלי והיא נאנחת בסיפוק כאשר משקלי נח על שלה.

“אוהּ, אני אוהבת את זה עלי…” היא מגרגרת מתחתי. “אתה מועך אותי ככה…איזה כיף…”

“מה אתם עושים?!” נשמע קולה של שירן ולרגע אני מרגיש כמי שנתפס בקלקלתו.

“אין חשמל, אין מסכים…משעמם.” מסבירה מיכל מתחתי, מתנשפת.

“יופי לכם, ואני צריכה ללמוד לבגרות. תמותו.” רוטנת שירן, פותחת את המקרר הקטן. היא לוקחת משם משהו ואז עומדת ומביטה בי, על אמא שלה, בתוך אמא שלה. “אולי אני עושה איזה הפסקה קטנה?”

“לא.” פוסקת מיכל, פשוקה מתחתי.

“את צריכה ללמוד לבגרות.” אני מוסיף מבין רגליה הפשוקות.

“וואלה יופי, אמא ואבא. תבלו לכם, אני חוזרת ל All my sons .”

היא גונחת במרירות וחוזרת לחדרה.

“זה בא לך בקלות, הא?” אומרת מיכל מתחתי.

“מה?”

“להגיד לה מה לעשות. להגיד לכולם מה לעשות.”

“יש לה בגרות, מה.” אני מתגונן.

“מישהו אחר שהיה מקבל הצעה כזו ממנה כבר מזמן היא קופץ עליה אבל אתה שולח אותה לחדר ללמוד. כאילו אתה אבא שלה.”

“נו, אכפת לי ממנה. אני דואג לה. אני חייב להפסיק ללמוד אבל היא לא.”

“איזה ילד מתוק אתה. יאללה, תזיין אותי כבר יא מהמם. אני כל כך חרמנית שבסוף אני לא אצליח לשמור על השקט ומהצרחות שלי היא תבוא ולא תלמד ותיכשל במבחן, זה מה שאתה רוצה?”

“חס חלילה…” אני אומר ומתחיל לדפוק אותה. “חלילה לי מלהרוס את הקריירה האקדמית של שירן…”

אנחנו שוב מתנשקים, החרמנות מדלגת בינינו כמו מכות ברק, האחד מלהיב את השנייה וחוזר חלילה. ירכיה של מיכל מתפשקות לרווחה כדי לאפשר לי לחדור עמוק יותר לתוכה והיא מלטפת את עורפי, סוגרת עלי בעקביה ברעבתנות. עמוק וחזק ונחוש אני מזיין אותה והיא רטובה וחמה ופתוחה אליי, מקבלת אותי. היא מקבלת אותי בתור הגבר שלה, המחשבה מדליקה אותי ואני נועץ את עצמי בתוכה עמוק יותר, סוחט ממנה נאקה נרגשת.

אני נשען על המרפקים, ידי מוצאות את השדיים הקטנים שלה. אצבעותיי מאתרות את הפטמות הזקורות ואני ממולל אותן, חש במיציה הלוהטים מציפים את איברי. אנחנו מתנשקים שוב, יד קטנה אוחזת בעורפי ולשונה פולשת ברעבתנות אל לשוני, שפתינו מתנגשות. ידיים על שדיים, אגן על אגן, מצח למצח, לשון מול לשון אנחנו ביחד, הכי צמוד שאפשר להיות. היא הייתה "של" אבא שלי ועכשיו היא "שלי", והמחשבה הזאת מבעירה אותי.

"מיכל." אני לוחש באוזנה מבלי להפסיק לזיין את הכּוּס הרטוב.

"הא..?"

"אני הולך לגמור…" אני ממשיך. אני רוצה שהיא תדע. אני רוצה שהיא תדע שאני עומד לפלוט ברחם הלא מוגן שלה.

התשובה שלה, רגליה מתרוממות ונסגרות על גבי, היא אולי האירוע הכי מרגש במערכת היחסים בינינו עד כה. הכניעה המוחלטת. ההכרה בי כגבר שלה. אני מנשק אותה הכי עמוק וחודר אליה הכי עמוק כשאני מתחיל לפלוט בתוכה. מיכל נאחזת בי חזק, פתוחה ונכנעת, מניחה לי לחלוש עליה, לבעול אותה, לעבּר אותה. הרגעים כמעט שלא נגמרים בעודי משגר נתז אחר נתז של זרע לתוכה והיא נאנקת ומתנשפת, גומרת באוזני ומקבלת אותי.

רגעים ארוכים אנחנו שוכבים ומתנשפים בכבדות, מיוזעים ומצחקקים כמו שני תיכוניסטים ואני מנשק את מצחה הרטוב של מיכל.

“אז מה, משעמם לך בלי מסכים?” אני שואל.

“פחות.” היא מודה.

“אנחנו עוד נתגעגע לחדר החשוך הזה, עם הפקפק בחוץ והנרות על החלון.” אני מבין פתאום.

“נכון.” היא אומרת ומתרוממת מעט כדי לנשק לי את הסנטר. “איזה ילד גדול אתה. גדול וחכם. מה שכן, למקלחות המים הקרים אני לא אתגעגע.”

“תכלס.”

“מה זה, אתה שוב..?”

“משעמם בלי מסכים.” אני מושך בכתף. שתי דקות אחר כך היא על ארבע, ואני מזיין את גופה העדין מאחור בתנועות איטיות ומתונות. מה כבר יש לעשות?

* * *

למחרת אני עושה עוד סבב בתי ספר עם דוניא (שאוספת אותי מהבית), אנחנו אוכלים צהריים על חשבון עודד ובאישורו באיזה קיוסק ואחר כך היא מורידה אותי בחנות כי עודד ביקש שאבוא לכמה שעות. אני מתבאס כי כל שעה שאני לא עובד בבית השיפוץ מתעכב אבל כל השיפוץ הזה בנוי על הכסף שאני ארוויח מעודד אז עדיף לי ללכת לקראתו כשאני יכול.

עודד נמצא בחנות והוא ממש שמח לראות אותי. פרויקט בתי הספר מתקדם יפה והוא מקבל פידבקים טובים מרכזות המִחשוּב והוא ממש שמח שהחלטתי להצטרף לזה. אני שואל אותו איך הבחור שהוא שהביא שיעזור לו עם המעבדה והוא עושה פרצוף כזה.

“הוא ילמד.” אני אומר.

“כן.” מהנהן עודד. “ובכל מקרה יותר חשוב לי שתעבוד בבתי הספר. איך העבודה עם דוניא?”

“סבבה.” אני אומר בפנים ניטרליות.

“'סבבה' או 'סבבה'?” הוא שואל וזוקף גבה. לרגע אני נזכר בכל הפעמים שזיינתי את התחת ההדוק שלה ואת הצעקות שלה בערבית והלב שלי נותן איזה דילוג קטן אבל אני רק אומר: “אני נהנה לעבוד איתה.”

חיוך רחב מתפשט על פניו של עודד אבל הוא לא אומר כלום.

“אתה משהו אתה. בונקר. כל הכבוד לך. בוא תעיף מבט על איזה לפטופ מניאק שאני לא מצליח לאפס.”

כשאני חוזר הביתה החושך כבר ירד. מיכל קוראת ספר בחדר הגדול והיא מחייכת אליי חיוך רחב כשאני נכנס.

“מה קורה?” אני שואל.

“הכל טוב.”

“איפה שירן?”

“עוד לא חזרה מהסטודיו.”

“טוב, אני הולך לעבוד על חדר השינה. עם אני אתן פוש רציני היום, מחר אני כבר אוכל להגיד לערן שאפשר להתחיל לשפץ שם.”

“אכלת?”

“בצהריים, עם דוניא.”

“להכין לך איזה כריך חפוז?”

“אחר כך, תודה. אני רוצה להתחיל לעבוד.”

ספיידרמן מביט בי ממרחק בטוח כשאני מסתער על הקיר. הוא לא מבין מה אני עושה אבל מניח שזה טוב וחשוב. מבחינתו, כל מה שאני עושה זה טוב וחשוב. בעוד שעה או משהו אני אגמור לבצע את כל ההנחיות של ערן ואז נוכל לשפץ את החדר הזה כדי לשפץ את הבית הקטן כדי שנוכל לגור שם בסבבה בזמן השיפוץ הגדול.

“הי.” נשמע קולה של שירן.

אני מוריד את הפטיש ומוחה זיעה.

“הי.” אני אומר. “מה קורה?”

פניה של שירן מתכרכמות, היא נאבקת בבכי.

“מה קרה?”

היא לא עונה וזה יותר מפחיד.

"מה קרה?!"

“קארין. אני מאבדת אותה.”

“למה?”

“אמרתי לך אתמול. היא מרגישה ש…אתה נכנס בינינו. שהיא לא יודעת מה המקום שלה. לא יודעת.”

“אז מה היא אמרה לך?”

“היא לא אמרה לי. היא בקושי מדברת איתי. לא יכולה להסתכל לי בעיניים. על סף דמעות. היינו היום באימון ושתינו כל הזמן כמעט בכינו. זה היה גהינום, עזי.”

אני מתקרב אליה אבל נעצר כי אני רטוב מזיעה.

“הייתי מחבק אותך…” אבל היא מרימה את ידיה לרמוז לי שלא לגעת בה.

“התקלחתי במכון, לא בא לי להתקלח שוב. סורי.” היא אומרת באומללות. “אני לא רוצה לאבד אותה. אני לא רוצה לאבד אותך. בא לי למות, עזי.”

אני שותק, לא יודע בדיוק מה להגיד.

“אתמול כשהזדיינת עם אמא שלי…אחת הסיבות שלא הצטרפתי אליכם זה בגלל ש…כאילו ככה אני יותר נאמנה אליה. לא יודעת. היא סובלת. אני קרועה. אני לא רוצה לוותר עליה ולא יכולה לוותר עליך.”

“אולי אל תוותרי אל אף אחד מאיתנו?”

“מה זאת אומרת?”

“נזמין אותה להיות…איתנו.” אני אומר, בלי לדעת בדיוק מה.

“מה זאת אומרת?” היא מביטה בי, עיניה החומות יפות כל כך.

“לא יודע…אולי כמו שאני יודע שאני מחויב לאהוב רק אותך ואת אותי…נרחיב את זה קצת ו…נכניס אותה ל…אהבה שלנו….האמת היא שזה נשמע קצת מפגר כשאני אומר את זה.”

“אולי לא.” היא אומרת. “אולי היא תסכים.”

“ומה זה אומר…בפועל כאילו?” אני מגרד את הראש.

“שאתה מתחייב לאהוב רק אותה ואותי ולהיות כנה איתנו ולספר לנו הכל.”

“זה קל.”

“אני לא יודעת אם היא תסכים לזה.”

“שווה לנסות.” אני אומר.

שירן מהנהנת.

“אני אוהבת אותך.”

“אני אוהב אותך.”

אני מתקרב לחבק אותה אבל היא נרתעת.

“לא, נו. התקלחתי ואתה מג'וייף טילים. אחרי שתתקלח.”

שירן מסתובבת בחינניות ומעכסת משם, ישבנה עגול ומושלם מתחת לבגד הגוף השחור.

הפטיש קל בידי אחרי כן והלבנים כמו עשויות מקלקר. אני מסתער עליהן בחמת זעם, המכות שלי עזות ומדויקות ובתוך חצי שעה הקיר השבור הרוס לגמרי. אחר כך אני מתחיל לעקור את המרצפות השבורות בחדר, חושף חול וצינורות מתפתלים מתחת. כשאני גומר אני סוקר את החדר הגדול והלב שלי מתרחב: אם קצת מזל זה יהיה חדר השינה שלי בשנים הקרובות. אבל כמו תמיד אני לא מרשה ללב שלי להתרחב יותר מדי וכמו גומי שנמתח, מיד מזנקות החרדות מתוך החלונות האפלים: האם יהיה לנו כסף? ומה אם לא? אם ניתקע באמצע ונצטרך למכור? ומה עם קארין ושירן? אם לא נמצא לזה פתרון שירן תיקרע. תמיד היא הייתה יותר דומיננטית מבין שניהן אבל אני מבין עכשיו שזה שהיא הדומיננטית זה לא אומר שהיא פחות אוהבת את קארין או שקארין יותר חלשה בקשר הזה. רגע ההתלהבות שלי מאיר לרגע אבל כשאני יורד במדרגות אני שוב מוטרד.

חוזר לבית הקטן, מקלחת קרה (די עם זה!!!) ואז אני מתלבש בבגדים יבשים ונקיים ומתקשר לערן. אני מספר לו על ההתקדמות ושולח כמה תמונות וסרטונים שצילמתי והוא מבסוט, ינסה לקפוץ מחר, מחרתיים לכל היאוחר. בארוחת הערב יש דוק קל של דכדוך מכיוון שירן, ומיכל נותנת בי מבט שואל. אני מהנהן לעברה באיטיות, “הכל בשליטה" והיא מהנהנת בחזרה, כאילו סומכת עלי.

“אולי נצא היום?” אני שואל אותן.

“באמת? לאן?” שואלת מיכל.

“לא יודע.”

“לא בא לי.” אומרת שירן. “אבל אתם תצאו.”

“לא נצא בלעדייך.” אני אומר ומלטף את שערותיה.

“צאו.” היא מביטה בנו. “אני טיפה בדאון אבל זה לא אשמתכם. אמא שלי תקועה כל היום בבית וגם לך לא יזיק להשתחרר קצת. יאללה, לכי, תלבשי את הבגדים היפים שלך, תתאפרי קצת וצאו.”

מיכל מביטה בי, ברור שהיא מתה לצאת. אני קרוע בין יפתי הסובלת לבין אמהּ שמשתוקקת לצאת קצת מהבית החשוך והקר.

“אל תסתכל עלי ככה, יפֶה שלי, זה לא איזה מבחן נאמנות או משו.” מחייכת שירן. “באמת תצאו. אני רצינית.”

“לא חשבתי שזה מבחן.” אני אומר, קצת נעלב. “פשוט מבאס אותי להשאיר אותך ככה.”

“אני צריכה ללמוד, זוכר 'אבא'?”

“כן.” אני מודה. “יאללה, אמא. עזי הביא לך את הבגדים היפים שלך מהבית, לכי תבחרי לך איזה שמלה סקסית, תתאפרי קצת וצאו. קחו את האוטו שלי.”

“בסדר.” אני מסכים, לא ממש משתוקק לזה. רציתי לצאת בעיקר למען שירן, לא מיכל.

“יאללה, עופו.” קוראת שירן.

עשרים דקות אחר כך אנחנו יושבים באוטו של שירן. מתחת למעיל כבד מיכל לובשת שמלה שחורה קטנה וסקסית שחושפת את הברכיים והשוקיים הנהדרות שלה ואני…נו, ג'ינס וחולצת טי לבנה וארוכת שרוולים. כשעזבנו את הבית של אבא שלי לא התמקדתי בלארוז בגדי דייטים.

“לאן נצא?” אני שואל כשמיכל מתחילה לנסוע.

“לא יודעת…ארוחת ערב כבר אכלנו וממילא במצבנו הכלכלי עדיף לאכול בבית. בא לי…להסתובב ולראות אנשים. לרקוד אולי.”

“אולי נחפש הופעה?”

“יאללה, מתאים. תחפש.”

אני מחפש בטלפון הופעות שעוד לא התחילו ומקריא בזו אחר זו למיכל אבל כל ההופעות רחוקות מדי או של להקות שהיא לא מכירה או אוהבת אז בסוף אנחנו מתפשרים על סרט.

“לא אכפת לך שזה סרט בנות?” היא שואלת כשאנחנו קונים כרטיסים.

“אם יש פופקורן, לא אכפת לי כלום.”

האמת היא שהסרט מתחיל לשעמם אותי אחרי איזה חצי שעה אז אני שולח יד אל בִּרכה עטוית הגרביון של מיכל אבל היא מסלקת לי אותה.

“ששש…” היא אומרת בלי להביט בי. “תן לראות סרט.”

אני מנסה שוב אבל התגובה זהה.

“עד שאנחנו יוצאים סוף סוף, תן ליהנות, עזי."

“סבבה.” אני לוחש בחזרה.

"אחר כך תקבל מה שבא לך, אוקיי?” היא מוסיפה.

מתרכז בסרט. או לפחות מנסה, כי המוח חוזר להריץ שוב ושוב את כל המשתנים והתכניות. הפרויקט של עודד בשביל להזרים כסף. השיפוץ של חדר השינה בבית הגדול, מעבר לחדר השינה, שיפוץ הבית הקטן ואז מעבר לבית הקטן. חשמל. גז. דוד מים חמים. הגיוס שלי. עקירת מרצפות. מכירת מרצפות. שוב ושוב אני מריץ את התכניות בראש, זה אפשרי אבל יש מעט מאוד מרווח טעות.

הסרט נגמר ומיכל מנגבת דמעה.

“נהניתָ?” היא שואלת בסרקזם מסוים.

"בעיקר מהחברה."

"איזה חנפן אתה, אני מתה. זאת השיטה שלך להעיף מכולן את התחתונים?"

"לא." אני מהמר על בוטות. "זה הזין הגדול שלי."

היא צוחקת ומשלבת את ידה בידי.

“אני שמחה שהצעת לצאת.” היא אומרת, עקביה מטופפים על הכביש בדרך למכונית. הרוח הקרה התגברה ושנינו עטופים במעילים.

"גם אני.” אני אומר. “היה נחמד סתם לשנות אווירה.”

האוטו חונה באפלולית מתחת לעץ אקליפטוס והענפים שורקים ומתלחששים ברוח החורפית. אני ממהר להגיע אל המכונית, אל המושב שליד הנהג, אבל כשאני עוקף את חזית המכונית אני מופתע למצוא שם את מיכל. מתישהו היא הספיקה לפתוח את המעיל ומבלי לומר מילה היא מרימה את חזית שמלתה השחורה, חושפת גרבי ירך ארוכות ומשולש שערות ערווה זהוב וחצוף.

“תודה על הדייט.” היא אומרת ומתקרבת לנשיקה.

“הצעתי בעיקר בגלל שירן.” אני מודה.

“אני יודעת, חמוד.” עונה מיכל, אצבעותיה מתעסקות לי עם החגורה. "אני שמחה שאתה כל כך דואג לה.”

“אני אוהב אותה.”

“גם את זה אני יודעת.”

מיכל מניחה לי להדוף אותה על מכסה המנוע, נשענת על מרפקיה וירכיה שוב מתפשקות לעברי, חטובות ומזמינות. היא שולחת יד לעבר הזין שלי, אוחזת בו באצבעות קרירות ונעימות ומובילה אותו אל בין השפתיים שלה והחמימות המבטיחה שבינהן. מעלינו שריקת הרוח בין הענפים, מתחתינו אספלט ומכסה מנוע ובטווח העיניים נעולות אלו באלו, השפתיים מתרסקות זו אל זו. אתמול זיינתי אותה לאט ושקט אבל הפעם לא אכפת לי שהיא תצרח.

אני חש בשרירי הבטן שלה משתרגים כשהיא ממשיכה להשאיר את כתפיה וראשה באוויר, רגליה מתיישרות כדי לשפר את שווי המשקל שלה ואני מחליק בינהן במקצב מענג, קובר את עצמי עד האשכים ברטיבות הלוהטת של המילף הקומפקטית. ידי נחות על מכסה המנוע ומיכל מלטפת אותן, מתענגת מעל בד החולצה ממגע השרירים המשורגים. אני עובד קשה כדי להביא אותם לרמה הזאת, אז לפחות שמישהו ייהנה מהם.

מיכל נשענת עכשיו על מכסה המנוע, פאסיבית לחלוטין, מניחה לי לעשות בה כרצוני. אני גוהר עליה וחופן את פלחי העכוז הקטנים בידי, דופק אותה בתנועות קצובות המרעידות את כל המכונית הקטנה. אצבעותיי מלטפות את ערוותה החשופה, הזרת מוצאת את הדגדגן שלה ואני מרגש אותה, חש את מיציה גואים בכבשן הרטוב שלה. ברוב חוצפתי אני גם שולח את האצבע המורה אל פי הטבעת שלה, חש בנשימתה נעתקת כשאני לוחץ.

“אל תהיה חצוף, עזי.” היא ממלמלת ברוח, פניה מוארות לפתע לאור ברק.

“אולי יום אחד אני אהיה ממש חצוף.” אני אומר באוזנה, מחליק את קצה האצבע לתוכה, אל תוך החור הקטן.

רעם נשבר בעוצמה על הקרקע וכמה רגעים אחר כך אנחנו שומעים את הלחישה הרכה של מליוני טיפות גשם.

"בואי ניכנס לאוטו." אני אומר, נזכר לרגע בעצמי רועד מקור בחדרה של סגנית המנהלת.

“ממש לא! תזיין אותי, עזי.” היא מתחננת. “תזיין אותי בגשם!”

אז אני מזיין אותה בגשם. הטיפות ניתכות על הגב והכתפיים והתחת העירום שלי אבל לא מפסיק, דופק אותה חזק ועמוק, מרעיד אותה ביחד עם המכונית.

“זה טוב…” היא נאנקת בקול הצרוד והסקסי שלה. “פאק! פאק, זה טוב ככה בגשם..!”

האמת היא די מהר אני מגלה שהגשם יוצר בעיה: מכסה המנוע חלקלק ואני צריך לשמור שמיכל לא תחליק ממנו ובזה אני מתרכז. אבל היא פחות חשה בזה והיא עסוקה לצעוק בגשם וברוח ולהיאחז בי בידיים (חופנת לי את התחת) וברגליים (נועלת את העקבים עלי) עד שהיא מתפרקת מתחתי כמו רעם, הגוף שלה מזדעזע ורועד במשך רגעים ארוכים.

“פאק…” היא מתנשפת. “זה היה…אינטנסיבי.”

“בואי ניכנס למכונית לפני שנקבל דלקת ראות.” אני אומר, מחליק ממנה בזהירות.

“וואו, אתה רומנטיקן שזה משהו.” היא מצחקקת.

“מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.”

נכנסים למכונית, הגשם דופק בזעם על הגג והחלונות כאילו רוצה להיכנס.

“גמרת?” שואלת מיכל.

“לא.”

“יופי. תעבור למושב האחורי.”

“נראה לך?” אני אומר.

“למה לא?”

“כי האוטו הזה גמדי. אם תתחילי לקפוץ עלי תדפקי את הראש בגג ותקבלי זעזוע מוח.”

“הממ…” היא מעקמת את אפה החמוד. “טוב, בסדר. ניצלת. בינתיים.”

מזגן המכונית מייבש אותנו במהירות ולשמחתי הגשם שוכך כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים הביתה. תוך שאנחנו נזהרים משלוליות, שיחים רטובים ועצים נוטפי מים אנחנו חוצים את הגן האפל ומגיעים אל הבית הקטן. הבית חשוך מלבד זוהר תנור הספירלות ואני משש את הדרך באפלולית, שומע את מיכל מאחורי.

שנינו מתפשטים בשקט כדי לא להעיר את שירן המכורבלת בשק שינה אך המזרון המתנפח מזדעזע כדוגית בים סוער כשאני עולה עליו ושירן מתעוררת, שולחת אליי יד לליטוף עצל. אוושת רוכסן נשמעת כאשר אחותי פותחת את שק השינה שלה ומתהפכת על גבה.

“עזי.” היא אומרת בקול מנומנם. שירן תמיד אפופה כשהיא מתעוררת.

“מה, יפה שלי.”

“התגעגעתי אלייך.”

“גם אני אלייך.”

“בוא אליי.” קולה מנומנם, מצווה ומתפנק כאחד. כמו חתולה מתוקה היא מתמתחת בעצלתיים וערוותה העירומה זוהרת לרגע בזהב באור העמום של תנור הספירלות. היא לובשת רק גופיה, אני מבין, מחסיר פעימה. מיכל נכנסת אל שק השינה שלה בעודי נשכב על בתהּ, איברי המזדקר במהירות מתחכך בירכיה הקטיפתיות.

מתנשקים פעם, פעמיים שלוש.

“איך היה הסרט?” היא שואלת בקול מנומנם עדיין, אבל החום הבוקע מערוותה מבהיר בי שחלקים מסוימים בה כבר ערים לחלוטין.

“אמא שלך נהנתה.”

“נהנית, אמא?”

“כן חמודה.”

“יופי.” ממלמלת שירן. “הזדיינתם?”

“כן.” אני עונה, עדיין נבוך להגיד את זה כך, עדייך נסער להגיד את זה כך. היא שולחת אצבעות רכות לאחוז בזין קשה, מלטפת אותו בעדינות.

“נו…” היא מתנשפת, אצבעותיה מחככות את ראש הזין בשפתי ערוותה, מושחות אותו במיציה.

אני דוחף ונשימתה נעתקת.

“ממממ…” היא מגרגרת.

בתנועות קצובות ואטיות אני כובש את אחותי הפשוקה תחתי, מנשק את מצחה, אפה ושפתיה. מצחיק, למרות שהיא לוהטת ורטובה אלי היא עדיין עם עיניים עצומות, כאילו ישנה. החושך, המלמולים והשקט נותנים לזיון הזה ממד חלומי, הזוי במובן הבסיסי של המילה. שירן לא נוגעת בי, רק שוכבת תחתי מנומנמת ורעבה, ידיה אוחזות בירכיה, מפשקות אותן בעודי עולה ויורד בינהן, משקיע בה זין עבה עד האשכים.

שקט. בחוץ צליפת הרוח וטיפוף הגשם. בפנים התנשפויות רכות שלי ושל שירן ושל…מיכל. באפלה אני מבחין במילף הקטנה שוכבת על בטנה לצדנו, ידה מתחת לגופה והיא מאוננת חרישית, צופה בי בועל את בתה בדומיה, אצבעותיה הנמרצות בערוותה הרטובה הן הדבר הכי רועש בחדר. אני מחייך אליה, לא יודע אם היא רואה את החיוך בחושך ואז נותן לשירן אחת עמוקה במיוחד, כאילו מזיין את שתיהן בדרך זו. נשימתה של שירן נעתקת והיא מחייכת, פחות מנומנמת מכפי שהייתה קודם לכן אך עיניה נשארות סגורות.

המזרון המתנפח האידיוטי מגביר כל תחושה ותנועה ואני חש במיכל נעה פתאום ומתרוממת. נדמה שבזיון הזה אסור לדבר לכן אני ממתין לראות מה היא תעשה, בינתיים רק מביט בה בסקרנות. אני שוכב מעל שירן ומיכל ניגשת אליי מאחור ובזהירות רבה נשכבת עלי.

היא קלה ואני חזק ובתוך שנייה אני מתייצב כך שמשקלה של מיכל יישאר רק עלי ולא ימעך את שירן אך כאשר אני מוצא את התנוחה המתאימה, התחושה מטריפה: מיכל עירומה מעלי, שירן עירומה מתחתי, ערוותה של האמא לוהטת על שרירי העכוז שלי, ערוותה של הבת לופתת את הזין שלי ברעבתנות. בגלל התנוחה המורכבת התנועות שלי יותר מחושבות עכשיו אך לא פחות רעבות, ואני מזיין את שירן בתשוקה מתגברת, מתחרמן בטירוף מלזיין את הבת כשאני מרגיש את גופה העירום של האם מול עורי.

ההתנשפויות של שירן מתגברות והופכות לאנחות רכות, אנקותיה הנמוכות של אמה כמו מהדהדות מאחורי. גם אני לא נשאר אדיש לסנדוויץ' הגופים העירומים הסקסי הזה ואני גוהר שוב אל פניה של אחותי, מנשק אותה במה שאני יודע שיהיה הנשיקה האחרונה בזיון הזה כי ברגע שלשוני פוגשת בשלה אני נאנח אל תוך פיה, חש בזרע באשכי משתחרר סוף סוף. אני קוטע את הנשיקה וקובר את פני בחיקה של אחותי-אהובתי, מתנשף חרישית ושומע אותה נאנקת ברכות גם היא. רגעים ארוכים אנחנו מתפרקים ללא מילה ואז נשארים כך שלושתנו, מתנשפים ונרגשים. מתישהו אני חש במשקלה של מיכל עלי ואז יורד בזהירות, מאפשר לה להתגלגל ממני באיטיות. עד שאני שם לב מה קורה עם שירן, היא ישנה שנת ישרים. אני מחבק אותה ואת אמה ונרדם.

כשאני מתעורר בבוקר אני מבחין בהודעה בטלפון הסלולרי. זה מערן: ״אני בדרך אליך לראות איך התקדמה העבודה בקומה השנייה תכין קפה ותהיה לבוש שאני מגיע בבקשה.״

המשך יבוא. מי שלא יכול להתאפק: את הספר השני אפשר לרכוש במלואו כאן. מחיר הספר מגלם הנחה של שני פרקים חינם על פני רכישת כל פרק בנפרד.

פרק ל עלה לסמאשוורדס: עזי ודוניא בחדר השרתים

מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.

Print Friendly, PDF & Email

13 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק כ"ט”

  1. כבר הבעתי כאן את הרתיעה שלי מסגנון הזיון-רודף-זיון של הסדרה הזו, אבל רגעים קטנים כמו ה"אולי אני עושה איזה הפסקה קטנה?" מזכירים שעדיין מדובר במאסטר דור נוב 🙂

    1. אין ספק שזה סיפור בסוגת "זיון רודף זיון" וגם הסיפור הבא (שכבר גמרתי ארבעה פרקים ראשונים שלו!) הוא מאותה סוגה, אם כי יהיה כנראה יותר קצר.

      1. שיהיה ברור, אין לי בעיה עם ריבוי של מין ותיאורים גרפיים וכו'. זאת אחרי הכל הסיבה שלשמה התכנסנו. אבל בחלק מתיאורי סקס בפרקים האחרונים יש נטיה קצת… לא יודע… מכאנית. לתחושתי בסיפורים הותיקים שלך (כולל אלו מהסוכנות) יש הרבה יותר דקויות וסבטקסט.

  2. פרק מוצלח!

    יש כמה טעויות עריכה קלות, נראה לי :
    "מבחינתו, כל מה שאני עושה זה טוב וחשוב מבחינתו", מבחינתו פעמיים בכוונה? ספיידרמן, בקטע בניית הקיר.

    "אני חנפן אתה, אני מתה. זאת השיטה שלך להעיף מכולן את התחתונים?" בטח צריך להיות "איזה" או משהו, לא "אני" בהתחלה. מיכל, מיד אחרי הסרט.

    מקווה שלא מפריעות ההערות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *