גרסאות של ברק – סיפור גייז מאת לא נוכח

גרסאות של ברק

אני יודע שאומרים שגבעתי זה חברים לחיים, אבל החברים שלי לשירות הם יותר מזה אפילו. אני נזכר בחיילים מהפלוגה לידנו בטירונות, שצעקו שעת ט"ש שלמה 'אחים! אחים!' ואני חושב שהם היו עוד ילדים. מה שיש לי היום במסייעת, זה חברים לחיים. ויותר מזה. אין לי שם למה שיש בינינו, אני לא חושב שאנשים בחוץ יודעים שחברים יכולים להיות כאלה קרובים. אני לא מתבייש להגיד שאני אוהב אותם.

בחדר שלנו יש שש מיטות וחמישה חיילים: יש את דוד, עם הכיפה השחורה והזקן הקצוץ, שצוחק איתי על כל דבר עד שזה מגיע למסורת; יש את מימון, שם פרטי מתן אם אתם לא חברים, ששונא את טבריה, העיר שלו, אבל עוד יותר שונא את צפת; ויש את אור שטרן, הקרנף של החדר שלנו, ששם על המיטה הפנויה בחדר שלושה קונטיינרים של אבקת חלבון; ויש את תומר, שיודע איך לסדר את השיער והזקן שלו "כמו שגבר צריך להיראות", ובשאר הזמן משחק כל משחק שהוא משיג בסופ"שים בקונסולה של המועדון; ויש אותי, דניאל בניטה (דווקא לי החברים הקרובים קוראים בשם הפרטי ולהיפך). כמו תומר, גם אני מהקריות. לא הכרנו לפני, אבל שנינו בקטע של הים ולשבת בחוף, וככה התחלנו לדבר ולהכיר.

חמישתנו הגענו ביחד למסייעת לפני יותר מחצי שנה, ובגלל שאני ותומר ודוד הכרנו כבר מהמסלול, הקמנו סביבנו את החדר. אור שטרן היה בטח חצי מהמשקל שהוא היום באותו זמן, אז לא ידענו שהוא יאכל לנו הכל כשצירפנו אותו. מימון הצטרף אלינו עם חבר שלו מהמסלול, שי, שהוא דאג לו, אבל אחרי חודש שהשי הזה רק הפליץ ושתק והלך לקב"ן, שחררו אותו מצה"ל ואפילו מימון הרגיש הקלה. בינתיים גם הוא וגם אור שטרן כבר נהיו חברים טובים שלנו גם. כשרצו לצרף לנו שותף שישי במקום שי, כבר היה קונטיינר ראשון של אור על המיטה הפנויה, וגם התחלנו ממש להתגבש בינינו כחדר, אז גרמנו להם להעביר את החייל לחדר אחר.

אחרי החגים, שסגרנו בהם "כמו זונות משק" (ביטוי של מימון, אני לא מבין איך השטות הזאת תפסה), הבטיחו לנו שבוע נופש, לא פחות. ואני יודע שזה לא משהו שקורה בצה"ל, אבל זאת הבטחה שקיימו דווקא. גם בנופש חלקנו חמישתנו חדר, אבל במקום שגרה של מסייעת, שהיא כבר שכונה, עשינו שכונה בהתנדבות. הלכנו לישון כל לילה בשתיים לפחות, ובחיים שלי אני לא חושב שדיברתי כל כך הרבה עם אותם אנשים. זה לא היה רק כיף ושטויות, ולראות את אור שטרן גונב ביצים מהמטבח (למרות שזה גם משהו שקרה), כל לילה היינו נשכבים במיטות ומתחילים לדבר בחושך, ושיחות רציניות.

בלילה הראשון תומר שאל את דוד על ההתחזקות שלו, ואיך עינב הגיבה לזה מאז שהוא התחיל. ודוד סיפר לנו הכל: על הרב שלו בבית כנסת, על זה שהוא תמיד היה מניח תפילין ובשר-חלב עוד לפני ששם כיפה בצבא. שאלתי אותו "אז אתה דתי עכשיו?"

דוד היה נבוך לענות. "לא יודע אחי, לא יודע להגדיר. אני שומר. מה שאפשר אני שומר, מה שאני… זה, ולאט לאט מתקדמים. יש נסיונות אבל, שלא תחשוב, מה, לא הייתי רוצה לצאת למסיבות ולתת כל לילה באחת אחרת? כמו מימון פה?"

מימון התנער. "הי, הי, מה זה עשית ממני איזה…"

תומר אמר: "תראה".

"מה 'תראה', אני הולך למסיבות כמו כל בנאדם נורמלי אחי, מפה ועד זה".

דוד צחק. "תשמע, מימונידס, תעשה מה שטוב לך, אני רק אומר, זה גם בשבילי זה ניסיון, אתה מבין אחי?"

על עינב דיברנו בזהירות, אבל דוד סיפר הרבה. הוא אמר שהיא מבינה אותו כי בסוף היא גם כן מבית מסורתי ושומרת בשר-וחלב ועושים קידוש והכל, אז לא אכפת לה כזה.

אור שטרן פלט "אבל אתם – " ומיד עצר את עצמו ונהיה שקט. איזה קול עמוק יש לגוש חלבון הזה.

"מה?" דוד שאל בחיוך של צחוק. הוא ידע בדיוק מה השאלה, הוא רצה לשמוע את אור שואל אותה.

"לא משנה".

"מה, נו"

"סתם, אחי, עזוב, כאילו"

"אם אנחנו עושים סקס יענו?"

אור שטרן שתק. תומר צחק. בסוף, אור לחש "כן?"

דוד נשם עמוק. "אני לא נזיר. תדע שנזיר זה לא משהו טוב ביהדות, זה רק הנוצרים אוהבים את זה".

שאלתי: "זה גם הרב שלך אמר לך?"

"זה כתוב! איזה נזירים יש בתורה? כמה? יש לך אחד!"

מימון אמר "אליהו הנביא" וכולנו צחקנו עליו, ודוד יותר מהשאר.

בלילה השני דיברנו על סדרות וסרטים שראינו. בלילה השלישי, בעיקר על הגירושין של ההורים של אור שטרן, ועל החברה המכוערת החדשה של אבא שלו ועל זה שהוא היה רוצה לתקוע אותה למרות שהיא מכוערת, פשוט בחושך ועם כרית בפה שלה, ותומר העיר, "ועדיף שהיא תהיה בר רפאלי ולא היא". בלילה הרביעי נרדמנו בשלוש וחצי אחרי שני 'מהיר ועצבני'. בלילה החמישי, פתאום דיברנו על ליטל מהמפקדה. תכננו ללכת לישון מוקדם באותו לילה, כדי לקום מוקדם ולנסוע לים לפני החום, וגם באמת היינו עייפים כבר, אבל ברגע שאור הזכיר את השם שלה, כולנו התעוררנו מיד.

דוד גנח בקול מתסכול מיני ומהמחשבה עליה. תומר אמר "אוקי אוקי תעצרו הכל אחים שלי, ליטל מלמד. ליטל מלמד, מפורסמת לא רק בגלל שהיא גוף יפה, אלא גם השדיים של אלוהים". כולנו נהמנו מצחוק, אפילו דוד, שהיה חייב להוסיף שאין לאלוהים חזה. תומר לא רצה להיכנס לויכוח הזה, אז הוא המשיך: "איך, איך יוצא, הבחורה הכי יפה בצה"ל, יכולה לקבל זין מכל זה, מכל… טובי בנינו" (מימון העיר "כל אם עבריה" כמו אידיוט, כרגיל, אבל זה נבלע בתוך הצחוק המשותף שלנו) "והבחירה שלה היתה ללכת עם אליאב יוסף, כן כן, אליאב יוסף, AKA – "

"הדיביל!" קראתי.

"המ"כ הדיביל בכל צה"ל!" אליאב היה איתנו בטירונות, והוא היה אומר על כל דבר, כל הזמן, 'דיביל' ו'זה דיבילי', עד שהבנו שהוא פשוט חוזר על תיאור מצב של עצמו.

דוד אמר "תראה, אולי יש לו גדול, אתה לא יודע".

כאן תומר דפק את היד שלו בעוצמה על השולחן של החדר וקרא: "אני יודע! טוב מאוד אני יודע ואני יגיד לך בידיוק מה יש לדיביל הזה בין הרגליים, כי אני ודניאל התקלחנו איתו, אתה זוכר דניאל?"

צחקתי. "אני זוכר יותר ממה שאני רוצה לזכור".

מימון אמר "הוא גם מכוער, כאילו".

אור קטע את הדיבור שלנו. "אתם לא יודעים?" שאלתי אותו מה אנחנו לא יודעים, והוא המשיך: "אתם הייתם איתו כל המסלול ולא ידעתם כמה הוא טחון? הוא מפליץ שטרות אליאב, הוא שוחה בכסף כל המשפחה שלו. טחונים".

הסתכלתי על תומר. "אשכרה?"

"אשכרה אחי".

תומר הניח למידע לחלוף על פניו. "אתם סוטים מהנושא אחים שלי, והנושא הוא ליטל מלמד".

"ליטל מלמד", דוד גנח אחריו כמו הד.

מימון התנשם. "אני גמרתי מלאן פעמים על המחשבה עליה".

צחקתי בקול. "בדוק אחי. נהר של שפיך".

"בדוק". מימון נראה מתגעגע. "מהיום הראשון שראיתי אותה, רצתי למקלחות בלילה להביא עליה, הייתי לא רגוע". כולנו צעקנו ביחד "איכס!" ו"יא מגעיל!", אבל הוא המשיך, "לא יצאה לי מהראש אני אומר לכם. איזה, איזה פפפפפפפ…. איזה גוף, פאק!"

אור שטרן קבע שהיא "אחת השוות", ותומר נעמד על הריצפה והתחיל לעשות תנועות כאילו הוא מזיין אותה עם כאפות לתחת דמיוני, וצעק (בשקט איכשהו): "ליטל יא בת זונה מה הייתי עושה לך!"

דוד נבח עליו "יא גזור!" עד שתומר חזר למיטה שלו. הוא היה נסער, כמו כולנו, מהמחשבה על ליטל מלמד.

האמת, זאת היתה אותה ליטל מלמד שאיחדה אותנו סופית לפני כמה חודשים. היינו חרמנים אחרי שלושה שבועות בבסיס, התכוננו לצאת בחמישי למחרת הביתה, ואני חזרתי מהמקלחות רטוב ומתוסכל מינית לחדר ושאגתי לתוך הכרית שלי "ליטל!!!" דיברנו עליה כל אותו הערב, כשאור שטרן חילק בינינו ערק שהגניב לבסיס לאותו ערב בדיוק. כבר היינו שיכורים, עייפים וחרמנים, כשזה קרה: תוך כדי שאנחנו מדברים שטויות של שיכורים על ליטל מלמד, מימון התחיל לגעת בעצמו דרך המכנס. במקום לצאת עליו, תומר הצטרף לתנועות במיטה שלו. שקט של הבנה מילא את החדר, ואני, דוד ואור הצטרפנו לעסק בזהירות. כל אחד שכב במיטה שלו, מלטף את הבליטה במכנסיים שלו, חושב על הכוס החם של ליטל מלמד. אני לא זוכר מי החליק את הזין שלו החוצה ראשון, אבל אני כן יודע להגיד שהערב הסתיים כשכולנו עם המכנסיים והבוקסר מופשלים לרגליים, גומרים כל אחד בתורו לתוך המיטה הפנויה בשאגת ניצחון. כל אחד, כשגמר, צעק "מיטללללל" ושפך על כתם הזרע של הקודם על המיטה. אני ודוד גמרנו באותו זמן, אחד ליד השני. הלכנו לישון. כשקמנו בבוקר למחרת, כבר היינו החברים הכי טובים.

זה לא משהו שקרה הרבה מאז, אבל זה כן קרה, לפעמים, וכבר לא היה נראה לנו מוזר. האינטימיות בינינו רק הוסיפה לקשר שפיתחנו.

בנופש, אור המשיך להתגעגע אליה. "כמעט בכיתי כשהיא השתחררה".

"די".

"נודר. היא היתה הכי יפה בפער, אחריה היה רק את גל מאפסנאות". כולנו השמענו קולות של מחאה כשהוא הזכיר את גל. "אני יודע! לחשוב שמעכשיו יהיה לי לראות רק את גל מאפסנאות! זה שובר".

אמרתי, "אני דווקא הייתי בטוח שיביאו במקומה מישהי יפה אחרת".

"באמת?"

"כן, יענו, יש תקן".

תומר צחק. "תקן לכוסית, אהבתי. 'מלש"בית יקרה, התפקיד פנוי רק לבעלות כוס ברמה שמונה ומעלה'". כולנו צחקנו חזק.

דוד אמר "ובמקומה בסוף הביאו את ברק". הצחוק גווע, כמעט מיד.

מימון מלמל "כן", ותומר הנהן. פתאום ליטל כבר לא היתה בחדר. משהו מוזר תפס את המקום שלה. ברק הגיע לבסיס כמה ימים אחרי שליטל השתחררה. הוא היה טיפוס שלא רואים הרבה ביחידות של גבעתי, אפילו לא במפקדות.

אור שטרן אמר "כאילו, אני מחבב את ברק סך הכל". כולנו הסכמנו.

אמרתי: "אני פשוט, אני ראיתי אותו פעם ראשונה מגיע למשרד איפה שליטל היתה יושבת, בהתחלה לא הבנתי עד שלא אמרו לי שהוא מחליף אותה". כולם המהמו בהסכמה. "הוא… עדין כזה".

"בידיוק!"

"זהו".

המשכתי. "זהו, הוא עדין כזה, והייתי בטוח שהוא יעוף ישר".

אור אמר: "אתה לא יודע בכלל. אושר התחיל איתו. בא, נטפל אליו כזה, התחיל איומים, לאיים עליו, שהוא ייתן בו מכות, הוא לא רצה שהוא יהיה בחדר איתו".

תומר נשמע נוקב פתאום. "אושר הזה הוא בן של זונה".

"בדוק".

אושר צדוק הוא הגורילה של המסייעת. הוא התגייס במחזור לפנינו אז יש לו איזה ותק סך הכל, והוא ענק והוא עושה את מה שצריך, כשצריך, אבל הוא פשוט בן אדם רע. אם מישהו בחדר שלו בא לו רע בעין, הוא גורם לו לעזוב, בכל דרך אפשרית. הוא פעם כמעט הוציא עין לחייל מפקדה שישן איתו במגורים כי הוא התכתב עם החברה שלו עד מאוחר בלילה, והטלפון עשה לאושר אור בחדר. כשברק הגיע לבסיס, רצו בהתחלה לשים אותו עם אושר בחדר, אבל אושר אוכל חיילים כמו ברק בלי מלח. הקצין שלישות, שאחראי על ברק, ידע את זה, והתערב כדי לשים אותו בחדר אחר.

אור המשיך: "אושר לא ידע בהתחלה שלא שמים את ברק בחדר אחר, הוא רק שמע שמועות שהוא יהיה איתו בחדר. אני ראיתי אותו כשהוא בא לשלישות על היום שברק הגיע לבסיס. רק המבט שלו הספיק לי לדעת שיהיה לא טוב".

מימון לחש "הוא לא נגע בו…?"

"הוא חיכה לו מחוץ לשירותים איפה שלא היו אנשים ועשה לו כזה 'אתה החדש?' אז ברק עושה לו 'כה אחי'. ואז פתאום משום מקום, אושר בא עליו, הצמיד אותו לקיר והתחיל לאיים עליו, זה, 'אתה דיר באלק שאתה רק חושב להיכנס למגורים איתי כי אני יקרע אותך'".

תומר צעק "בן של אלף זונות!"

"בדוק אחי! ידעתי שהוא בא ברע, אושר, אז רצתי לשם ועשיתי לו 'אושר תעיף תידיים שלך ממנו זה לא אחותך השרמוטה'" כולנו צחקנו, וגם אור. שאלתי אותו אם בדיוק ככה הוא עשה, ואור ענה: "לא יודע, אמרתי לו משהו קיצר. עכשיו אושר, הוא גוליית" כולנו הסכמנו. "אבל גם לי לא חסר, בדיוק חזרתי מאימון אז הייתי עוד יותר מנופח, וואלה אושר עזב אותו".

"יא מלך". תומר הנהן תוך כדי שאמר את זה.

מימון שאל, "אז מה ברק אמר לך?"

אור צחק. "אחי, אחי, נכון יש לבן ויש לבן טייד?" כולנו צחקנו. "הוא היה לבן ברק. אפילו בשביל הצבע הרגיל שלו זה היה לבן. הוא פחד רצח, אמרתי לו שאם אושר בא עליו ככה עוד פעם שיבוא אליי".

תומר אמר שוב, "אתה מלך אחי".

"איזה בן זונה האושר הזה".

תומר המשיך: "וואלה כשראיתי אותו פעם ראשונה גם אני חשבתי שהוא לא יחזיק. גם לא הבנתי אם הוא גיי או סתם אשכנזי". אור מחה, משהו לגבי הגבריות של המשפחה של אבא שלו, אבל תומר התעלם. "והוא גם כזה קטן. אחי; הוא קטנטן. רק רציתי להגן עליו שלא יאכלו אותו כאן".

"ממש", מימון הוסיף.

התערבתי. "אני לא ידעתי בהתחלה בכלל אם הוא מוצא חן בעיני. ברק הכוונה". נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו. חייל בגובה ממוצע (שזה נחשב נמוך במקומות כמו גבעתי), רזה ודק, בהיר ממש, עם שיער חום, נמשים של ילד ועיניים בהירות גדולות באמצע הפנים. שכחתי לנשום לרגע כשראיתי אותו אז. שכחתי שיש אנשים בעולם שנראים ככה, מחוץ לסדרות אמריקאיות. הייתי רגיל כל כך לראות אנשים כמו אור שטרן ואושר צדוק, גברים גדולים ומחוטטים וכהים וגם לרוב שעירים, לפחות באיזושהי רמה. אני זוכר שראיתי אותו במקלחות בפעם הראשונה, גוף עדין וחלק ובהיר, ועדיין. כאילו, הוא לא היה נראה כמו בחורה או משהו. הוא פשוט היה נראה כמו הבחורים האלה שאתה רואה בטלוויזיה, או בתל אביב לפעמים. "הוא היה כזה חנון מהסרטים", המשכתי. האחרים הסכימו. "אבל לא החנונים עם המשקפיים והשלייקעס, אתם יודעים".

מימון הסכים. "חנון בקטע של כמו ברק".

תומר הסתכל על מימון, ואז אמר בחיבה (ובציניות) "יפה אחי!" הוא הסתובב אליי. "אז מה היום אתה חושב על ברק?"

פתאום נתקעתי. רציתי להגיד 'היום אני אוהב אותו', אבל לרגע זה הרגיש כמו דבר נועז מדי להגיד. "אה, אני גם מחבב אותו היום, בדוק אחי. הוא נשמה טובה".

דוד הסכים איתי. "הוא באמת נשמה טובה. הייתי צריך משהו מהשלישות ופתאום אני רואה אותו שם אז דיברתי איתו. הוא גזור, הוא הצחיק אותי ממש".

"מה הוא אמר לך?"

"אה, לא זוכר. אבל היה מצחיק. אבל אין לו… הוא לא מצחיק כמונו, יש לו צחוקים בסגנון שלו יותר". כולנו הסכמנו איתו מיד. דוד סיכם: "כן, הוא אחר".

"אני אפילו קצת מתגעגע אליו אחי, אני יגיד לך תאמת", תומר אמר. "הוא אשכרה נהנה לשחק איתי במועדון. היחיד שמשחק איתי במועדון בתכלס. כאילו בלי להעליב דניאל, אבל הוא גם באמת נהנה מזה. הוא מכיר את העולם הזה, אז אנחנו באמת יושבים ומשחקים ומדברים והכל".

"וואלה!"

"כה אחי. סורי, אני יודע שאתה מעדיף לעשות דברים אחרים, אז איתו זה נוח לי. הוא בחור זהב".

"בכיף אחי", אמרתי. "אתה אוהב משחקים".

"כה וגם ברק".

אור אמר בחיוך, "פעם הוא אמר לי שאם אני ימשיך לגדול, לא רגע, הוא אמר 'לתפוח'. אם אני ימשיך לתפוח יצטרכו לעשות לי מידה משלי במדים".

משהו באווירה של החדר נפתח לאט. התחלנו לספר סיפורים שכוללים את ברק, את ההערות שהוא העיר, או התגובות שלו לדברים שעשינו. דיברנו על הלוח שהוא תלה במשרד של השלישות, עם כל מיני תמונות מהאינטרנט של דברים של חנונים עליו, ועל השיחות העמוקות שהוא ודוד ניהלו על החיים ועל המשמעות ועל אמונה ("זה בנאדם אחי, אתה מבין? הוא לא חייב להסכים איתך על הכל, אבל הוא מקשיב והוא מבין"). אור סיפר שהוא גרר אותו איתו פעם לאימון בחדר כושר, אבל ברק נהיה מותש אחרי חמש דקות, ואמר לו 'אולי אני יישאר בגודל שלי, ואתה תישאר בגודל שלך', וכולנו צחקנו. אני שיתפתי שהוא שאל אותי פעם אם אני שמח שגדלתי בקרית ים, אפילו שזה מקום דפוק. תומר אמר שזאת שאלה טובה.

ואז מימון אמר שברק עשה לו מסאז' פעם, ופתאום כל החדר נהיה מעוניין אפילו יותר. "כה, זה היה בשבת שרק אני נשארתי בחדר, ובצהריים ברק ישב איתי. חצי גב היה לי תפוס כי ישנתי עם המאוורר כל הלילה" ("דפוק"), "והוא כזה בא ואמר לי 'שמע אני יכול לנסות לעזור לך'".

"לא נכון! עשה לך מסאז'?" תומר פתח עיניים.

"כה אחי, היה חם אז לבשתי רק גופייה כזה בלי שרוולים, והוא אמר לי לשבת על הכיסא בכיוון הפוך, עם המשענת לבטן, והוא התחיל לעשות לי בגב ובכתפיים".

"איך הוא היה?"

"מדהים אחי. בהתחלה הגופייה הפריעה לו אז הורדתי אותה, ישבתי בבוקסר עצמתי עיניים, והוא עשה לי בגב, שמע אחי. הוא לא עשה לי נעימי וקיצי וכאלה, זה היה ממש מסאז', אבל לא כואב. לא יודע איך להסביר לכם, הוא פשוט עשה את זה נעים, לא חזק מדי ולא חלש מדי. אתם חייבים לבקש ממנו שיעשה לכם גם".

אמרתי, "איזה נסיך".

"וואלה". תומר חייך. "פעם אני עשיתי לו מסאז'. כה אחים שלי מה ששמעתם". כולנו התפקסנו על תומר, ואני חייב להודות שבשלב הזה היה ברור שרגעים אינטימיים עם ברק היו דבר להתגאות בו. החיוך של תומר אמר את זה בבירור – היה לו סיפוק מרוח על הפרצוף. "היינו במועדון בערב וכזה שיחקנו כרגיל והלכתי לשירותים, וכשחזרתי הוא שיחק סולו אז כזה פשוט נעמדתי מאחוריו, כזה מאחורי הספה, והתחלתי לעסות לו את הכתפיים כשהוא משחק".

אור פלט: "איזה כיף לך יואו".

"תודה אחי, באמת היה. הוא כזה דק, אלוהים, הייתי יכול לשבור אותו בטעות. אבל לא שברתי, והוא אמר שזה ממש נעים לו וקבלו את הקטע הכי טוב, מקשיבים? הוא כזה עשה לי 'אבל בוא תישב מאחוריי זה יהיה יותר נעים', אתם קולטים? אז אני מתיישב על הספה במועדון, והוא מתיישב צמוד, ואני עשיתי לו מסאז' תוך כדי".

"די!" קראתי בהתלהבות, וברגע הזה היה ברור לי בוודאות שכבר עומד לי הזין במכנסיים מכל הדיבורים האלה.

תומר הנהן אליי. "הכל אמת אחי. אין, הוא מדהים".

"אוקיי אוקיי", אור דרש את תשומת הלב. "אז הנה משהו שקרה בשבת שבה אני הייתי לבד בחדר איתו. בשישי בערב ישבנו במגורים יחד ודיברנו כזה, והוצאתי אלכוהול של שבת ושתינו והיינו מחוקים מעייפות. מתישהו אני התחלתי להישכב על המיטה שלי והוא ישב על המיטה ממש לידי והיה בטלפון או משהו… זה, קיצר, זה הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה. התעוררתי בבוקר ואני קולט אותו יושן עם הראש על היד שלי, צמוד אליי".

כולנו קראנו ביחד "מהההההה!"

"כן, ואיך שאני קולט את זה, כזה אני מבין שהוא ישן לידי אז הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו גם עם היד השניה וככה נרדמתי שוב".

הפה של תומר נפער. "כפיות! אשכרה".

"אני יזכור את הבוקר הזה לתמיד. התעוררנו אחרי עוד איזה שעתיים והוא אמר שהיה לו לילה מדהים".

"בן זונה!" לא יכולתי להסתיר את הקנאה שלי. לא כעסתי, כמובן, פירגנתי לכולם על החוויות שהיו להם עם ברק, פשוט – הלוואי עליי גם ככה. רק המחשבה על להתעורר ליד ברק בבוקר ולחבק אותו… הזיקפה שלי כבר היתה עובדה מוגמרת ובוערת. הרגשתי שזה תורי לספר על הפעם ההיא שהיתה לי איתו גם:

זה היה בפעם שחיפשתי את אטיאס שיחזיר לי כסף על הפיצה משבוע שעבר. אטיאס לא היה בחדר, רק ברק, שחולק איתו ועם עוד כמה מהמפקדה את המגורים. ברק ישב על המיטת קומותיים שלו והשתעמם באינסטגרם כשהגעתי.

"אטיאס פה?"

"נראה לי הוא באפטר, לא?" ברק לא הרים את העיניים מהמסך.

"אה שיט, איזה בן זונה".

ברק גלל עם האצבע ומלמל, "נראה לי שהיא בכלל רוקחת או משהו כזה".

"מה?"

"בסופר פארם הכוונה".

"מי?"

ברק הרים את העיניים מהמסך וחייך אליי. "אמא של אטיאס".

"מה אמא של אטיאס עכשיו?"

"אמרת שהיא זונה, אני פשוט לא חושב שזה נכון".

חייכתי אליו. "זה הבדיחות שאתם עושים בהרצליה?"

"זה הבדיחות שאני עושה בהרצליה".

"ויש לך חברים ככה?"

הוא צחק. "הנה תראה, זה מעורר שיחה. היית מעדיף להיכנס, להגיד שאטיאס בן זונה וללכת? בזכות ההומור שלי הרווחת שיחה. אולי אפילו חברות אמת".

"אתה מהיר מדי בשבילי עכשיו". הוא עשה פרצוף מוזר, ואני הרגשתי בנוח להיכנס למגורים ולהתיישב על כיסא מולו. הסתכלתי למעלה אליו. "מה אתה עושה?"

השאריות של החיוך התחילו להיעלם לו מהפרצוף. הוא הסתכל לתוך הטלפון שלו, ואז סובב אותו אליי שאראה את הפיד אינסטגרם שלו. "הנה, כאן אתה רואה איך אני מתחזק את החברויות האמיצות שלי מהרצליה".

"אני רק רואה תמונה של סיר".

הוא חייך, והבנתי מאוחר מדי שאמרתי בדיוק את מה שהוא רצה שאני אגיד. "זאת לא חברות אמת בלי תמונה של סיר גולאש באינסטה". הוא כיבה את המסך שלו והניח את המכשיר הפוך על המיטה לידו. ברק נשם עמוק והביט לאיזו פינה של החדר. "אני לא מבין למה אני עדיין באפליקציות המשעממות האלה. כאילו שזה גורם לי להרגיש טוב יותר, או להרגיש קרוב יותר לחברים שלי, שמכינים פאקינג גולאש באמצע השבוע, כאילו זה איזה… כאילו, מה אני אמור לעשות? לייק, סבבה, ואז לומר 'הי, נועם, אני רואה שהכנת גולאש השבוע! אני אכלתי אלף זין בשלישות גבעתי! יש לנו כל כך הרבה במשותף!'" הוא הצליח לעשות את הדבר הזה של לצחוק ולהיות ממורמר באותו זמן, ועוד מהבדיחה של עצמו.

אני לא יכול להגיד שעקבתי אחרי כל ההיגיון במילים שלו, אבל אני יודע שהבנתי שהוא מה שנקרא 'מצוברח'. "הכל בסדר ברק?" הוא הסתכל עליי כמה שניות, ופתאום ראיתי אותו – פשוט עצוב, עצוב ועייף. הרגשתי שאני לא שואל אותו רק מתוך נימוס, וזה באמת היה נכון, ורציתי שיידע את זה. "אני שואל כי אכפת לי אחי".

זה עבד. הוא לא דחק אותי הצידה באיזה 'יהיה בסדר'. "לא כל כך טוב לי, דניאל. אני יכול לקרוא לך דניאל, כן?"

"בטח".

"תודה. אני מרגיש קצת בודד, mind you, אני מרגיש פה קצת לבד בבסיס הזה. כל החברים שלי ביומיות בקריה וכאלה, יוצאים, מבלים, רואים סרטים, ואני פה, בחור תחת של אלוהים, בחדר עם כל מיני חיילים כמו בן קדוש או פישמן, והם או משעממים או מטומטמים, וכל היום מדברים על כדורגל ורק עושים לי 'הנה הרצליה', 'שם הרצליה', 'פה הרצליה', 'זה הרצליה', אין לי כוח אליהם כבר. אין לי כמעט עם מי לדבר פה. הבנות בשלישות, שמע, אני בדקתי, אני עשיתי ניסוי. היה שקט במשרד, אמרתי בקול פתאום 'לק-ג'ל', ואז פתחתי סטופר. הן המשיכו לדבר על לק-ג'ל שעה וחצי. שעה, וחצי. אני יודע שזה שוביניסטי, אבל כאילו, ראבק, איך לק-ג'ל זה נושא לשיחה של שעה וחצי? איך?"

התחלתי לצחוק. הוא נעץ בי מבט שלא הבנתי מה המשמעות שלו, ואז מהמבוכה הוא חייך. "מה?"

"אתה מצחיק, מה מה". החזרתי לו מבט. "שמע, ברק, אני יגיד לך תאמת אחי, כן? אתה לא הסוג בנאדם שרואים ברגיל בבסיס כמו שלנו. אתה כזה… אתה מבין? אתה קצת אחר מכולנו. אתה מדבר ואתה נשמע כאילו אתה בתוכנית טלוויזיה, אנחנו כאן… זה משהו אחר". הוא גיחך, ונשען לאחור על המיטה ככה שראיתי רק את הרגליים שלו משתלשלות מהקצה. "אל תיעלב, זה לא משהו רע, אתה פשוט… שונה, אחי".

"אני לא אומר מספיק 'אחי'?"

"בדוק שאתה לא אומר מספיק 'אחי'".

"אחי". הוא עשה קול נמוך ועבה.

חייכתי ועניתי, "אחי". הוא צחק, ואני המשכתי. "אבל אל תיקח את זה קשה, אחי" ("אחי", הוא המהם) "אני מחבב אותך מאוד. אני חושב שאתה מצחיק. וגם עוד אנשים פה בבסיס. בטוח החבר'ה איתי בחדר גם כן איתי בזה. עכשיו אני לא יודע מה הקטע של עומרי או בן או אטיאס, אני חושב שנהיה פה יותר כיף מאז שהגעת. כאילו, אני רואה שאתה לא כזה נהנה, וזה באסה לי אחי, אני לא רוצה שיהיה לך רע. אבל שתדע שמאז שבאת לבסיס, אז וואלה כשאתה נמצא אז לי תמיד נעים יותר. אתה מבין? כזה, יש עם מי לדבר, ויש את השטויות שאתה אומר, ולפעמים זה מצחיק. עכשיו, כן, לפעמים זה סתם מוזר, אבל אני חושב שזה עדיין בסדר". שתקתי לרגע, לא ראיתי את הפנים שלו כשהוא שוכב על המיטה מעל, אבל קיוויתי שאני עוזר. "אני חושב קיצר שאתה חבר אחי. מבאס אותי שאתה מרגיש לבד, כי מאיפה שאני מסתכל זה נראה שהרבה אנשים פה בבסיס אוהבים אותך".

אני לא יודע מאיפה הוצאתי את הנאום הזה, נשבע שאין לי מושג. אבל זה יצא ממני, ברק תמיד מוציא ממני המון מילים, כי אני יודע שהוא מקשיב, והוא איכשהו תמיד גורם לזה שאני ירגיש שהמילים שלי חשובות לו. שזה מעניין אותו לשמוע את מה שיש לי להגיד, וכל מה שאמרתי, זה כי האמנתי שזה נכון.

והיה שם איזה רגע פתאום, שהבנתי שכל מה שאמרתי, אמרתי את זה לא סתם.  פתאום נפל עליי שהבנתי שברק בבסיס רק כמה חודשים קצרים, אבל הוא כבר הביא את האופי שלו לכל מקום, ובאמת כל מקום שהוא נמצא, מרגישים את ההבדל. בשיחה, בצורה שאנשים מדברים, הם פתאום לידו מדברים הרבה יותר. וגם צוחקים, אפילו שזה בדיחות יותר מוזרות. והרגע הזה פתאום עשה לי חם בלב. פתאום, יותר מסתם ככה, ממש אהבתי אותו. כאב לי לראות שהוא לא רואה את זה.

ברק הרים את הראש שלו מהמיטה, ופתאום ראיתי שהעיניים שלו אדומות. ראיתי שביל רטוב של דמעה על אחת הלחיים הקטנות שלו. אני במסלול קשוח בצבא, קשה לומר כמובן שיש מסלולים קלים, ובאמת המסלול שלי היה לא קל. אבל חוץ מדמעה פה דמעה שם בטירונות, כאלה שאנשים בדרך כלל הסתירו מיד, אני לא זוכר שראיתי בחור שמראה את הכאב שלו ככה, בלי לסובב את הראש או לנגב את העיניים. המראה שלו שבר אותי. פשוט הייתי חייב לומר את מה שאמרתי לו באותו הרגע: "אני אוהב אותך, בנאדם".

ברק קפץ מהמיטה לריצפה, ואני קמתי אליו מהכיסא. הוא הסתכל לי בעיניים ואז חיבק אותי חזק. חיבקתי אותו בחזרה, וזה היה אולי החיבוק הכי ארוך שחיבקתי בן אי פעם בחיים שלי. הוא לחש לי באוזן "תודה" והשעין עליי את הראש שלו.

לא הרגשתי נבוך בכלל. פשוט עמדתי שם וחיבקתי אותו קרוב, ליטפתי לו את הגב ואמרתי לו שיהיה בסדר. זה היה הדבר הכי נכון בעולם לעשות, ואני זוכר שהרגשתי באותו רגע גאווה עצומה, בזה שהוא הרגיש מספיק בנוח לחבק אותי ככה. הוא הרים את הראש שלו מהכתף שלי, והסתכל לי בעיניים, וחייך חיוך קטן ממש, אבל אני נשבע שהוא היה הכי יפה שיש.

וזה פשוט קרה.

כולם קפצו במיטות שלהם בנופש כשהגעתי לחלק הזה. "לא – נכון!" תומר השתולל בתוך השמיכה שלו, ומימון הניח יד על הפה שלו בלי לחשוב. אור שטרן קפץ למיטה שלי והסתכל לי עמוק בעיניים. "אתה נישקת אותו? באמת באמת?"

"וואלה באמת אחי".

"די! איזה מלך!"

"מאליכ!"

אבל כולנו השתתקנו כשדוד אמר, "וואו". הסתובבנו אליו, והכיפה השחורה שלו, שהייתה מונחת על השידה הקטנה היתה פתאום מאוד בולטת בחדר. אני ותומר החלפנו מבטים חוששים, כשדוד המשיך: "גם אני".

"מההההההה!!"

"דוד יא שובב!"

הוא חייך לעצמו. "שמעו, אני לא יכולתי לעצור את עצמי, הוא באמת בנאדם קסם. אני חזרתי מהשקם איתו איזה ערב, והתחלנו להסתובב, לקשקש, הגענו למגרש והיה ריק, רק שנינו, וחושך. אכלנו ארטיקים מהשקם וישבנו ביציע לבד. דיברנו על כדורסל, כי הוא גם אוהב, אפילו שהוא לא אוהב כדורגל. פתאום נכבו כמה פרוז'קטורים, נשארו רק שניים שמה בצד השני של המגרש. ראיתי רק את הצורה של הראש שלו, ואת הצורה של הפה שלו כשהוא דיבר. כזה המשכנו לקשקש, אני באמת כבר לא זוכר על מה, רק ראיתי את השפתיים שלו זזות, וראיתי את הפסים הקטנים האלה שיש עליהם? כזה? ופתאום אני שם לב שהוא שותק כבר איזה שתי דקות. לא מדבר, רק מסתכל עליי. וכבר ישבנו קרוב אחי, ישבנו שאנחנו נוגעים עם הרגליים ככה אחד בשני, אז כזה, הרגשתי אותו. אז פשוט התקרבתי עם הפנים אליו ו… וזהו".

תומר שאג. "'וזהו' עלק!"

"ומה אז?"

"זהו, אחר כך הוא כזה נשען על הכתף שלי והסתכלנו לשמים אחי, משהו…" דוד צחק. "משהו רומנטי אש אחי. כוכבים והכל".

תומר התחיל לגנוח. הסתכלתי אליו וראיתי שהיד שלו עולה ויורדת על המפשעה מרוב חרמנות, וכשהסתכלתי על מימון ראיתי שגם הוא כבר שם. בכמה שניות, כולנו כבר התחלנו להתענג על ברק, על הגוף שלו, על הדברים שהיינו עושים לו, ואפילו, זה קצת מוזר, אבל אפילו על האופי שלו, האופי שלו בזמן שאנחנו עושים לו את הדברים האלו. "פאק! ברק", אור נאנק ושלף את הזין שלו החוצה, וזה היה הסימן לכולנו.

הוצאתי את הזין שלי מהמכנס, הוא היה כואב מרוב חרמנות כבר, והתחלתי לשפשף כמו מטורף. דמיינתי את ברק: ברק נשען עליי ומחבק אותי, ברק מסתכל לי בעיניים מלמטה, עם הגובה החמוד שלו, העיניים שלו, השפתיים הרכות שלו על השפתיים שלי, הגוף הדק שלו בין הידיים שלי…

עברתי לחשוב על הדברים שגם האחרים סיפרו. חשבתי על הידיים שלו על הגב שלי, ועל הידיים שלי על הכתפיים שלו, דמיינתי את זה קורה בלי חולצה עליו, לגעת בכל סנטימטר מהעור העדין שלו, לשמוע אותו גונח… זה לא היה קשה לדמיין, כל החדר סביבי התחיל להתמלא גניחות, חלק מהן היו שלי. פתאום מימון קפץ בתוך המיטה שלו, תפס בכוח את אחד המוטות של המעקה ונהם "כן ברקקקק" – ואז ראיתי את הזרע של מימון נורה על הריצפה מהמיטת קומותיים.

זה הביא את כולנו לגמירה, ואחד אחרי השני התחלנו לגנוח חזק על המחשבה שאנחנו מזיינים את ברק, וגמרנו על הריצפה. לא הרבה אחר כך, בלי לנגב, נרדמנו.

Print Friendly, PDF & Email

8 thoughts on “גרסאות של ברק – סיפור גייז מאת לא נוכח”

    1. אדון "מערבל מטבח", אני 80% בטוח שאתה בוט יצירתי שמשום מה בוחר להשתמש ביידיש (הוא כתב ביידיש: "זה בלוג מעניין" בלי להתייחס לסיפור). מתוך הנחה שאנשים חוזרים לקרוא את התגובות שלהם, אני נותן לך שבוע להגיב לתגובה שלי, אחרת אניח שאתה בוט ואמחק אותה.

  1. שאפו לא נוכח,
    לסיפור בכורה זה יפה מאד.
    יש שם טעות קטנה באמצע בין ליטל למיטל.
    הוא בנוי אמין (עד כמה שאשה שלא הייתה בקרבי מעולם יכולה לדמיין) ועדין, ולא מתלהם לאיזה גאנג בנג שהיה אפשר לחשוב שיגיע.
    עושה חשק לחשוב על איך הגירסאות יתפתחו, ולאן זה ימשך, בהמשך השירות.
    עבודה נאה, בהצלחה.

  2. אהבתי את התכנון, את הבנייה והעדינות שבה זה הוגש.
    אבל היה קצת דחוס מדי לטעמי, יותר מדי דמויות והתרחשויות בפחות מדי מילים. הרגשתי כמו במופע של קומיקאי מחונן שיש לו רק 20 דקות על הבמה אז הוא יורה בדיחות בקצב מסחרר ולא משאיר זמן להבין ולצחוק כמו שצריך.
    הייתי שמח לקרוא את זה בסיפור של שני חלקים ועם ארבע דמויות בלבד נניח, כך שגם יהיה יותר טוב לעקוב וגם הציפייה תיבנה בצורה טבעית יותר.
    בכל מקרה היה טוב מאוד באופן כללי אז כל הכבוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *