אני מתעורר מודאג. היה סקס מטורף אתמול בלילה אבל כשאני מתעורר העונג כמעט התפוגג, ערפל דליל מול רוחות המציאות הקרה. הבית של סבא גדול מדי. לא יהיה לי כסף לשפץ אותו. אני רק ילד. אני מוותר על תלתן. מאיפה הקטע של להפסיק ללכת לבית הספר? מתי אני אשלים את הבגרויות? ומה עם יפאן?פוג'י? פורמולה אחת חוזרת לפוג'י אבל אני לא אהיה שם והלב שלי מתכווץ לנוכח האובדן, כל כך רציתי את זה.
יש רגעים שאני מרגיש שאני על גג העולם אבל היקום הוא חתיכת בן של זונה קשוח, הוא לא מוותר בקלות.
זאת חרדה, אני מבין. יש לי התקף חרדה. כאילו קיבלתי מכה בראש בבריכה ואני בולע מים, נאבק להסדיר את הנשימה כאילו הטביעו אותי כמה שניות יותר מדי. מיכל ושירן סומכות עלי. למה בכלל הן סומכות עלי? אני רק פאקינג ילד. מה יקרה אם אני אאכזב אותן? מה יקרה אם המשפחה תתפרק?
שוכב על הגב, מביט בטיח המתקלף שעל התקרה, ממטיר פתיתים עדינים של סיד ישן עם כל משב רוח שחודר דרך החלון השבור. זה גדול עליך. לא תצליח, מה אתה מבין בשיפוץ? מאיפה תביא את הכסף? אתה טובע.
לא, זה לא. יהיה בסדר. נשימות עמוקות. להתרכז. להתמקד בצד השני של הברכה. יהיה בסדר. אני לא יכול להיכנס לפאניקה, אנשים תלויים בי. אני צריך להיות קר. ממוקד. נחוש. אני צריך להיות אבא של עצמי, כמו שתמיד הייתי. מגדל את עצמי. דוחף את עצמי. מרים את עצמי אחרי שנפלתי.
“הכל בסדר?” שואלת שירן. אני מהנהן במהירות. לא ידעתי שהיא ערה.
“מה קרה?” היא מתעקשת.
“כלום.” אני אומר בשקט.
“אני מכירה אותך הרבה שנים, קרציה. אתה לא רגוע. מה קרה?”
אני נושף לאט, שוקע בתקרה ובמזרון בעת ובעונה אחת.
“התקפת פאניקה קלה.” אני אומר לבסוף.
“בגלל הבית?”
“בגלל הבית. בגלל החלומות שלי. בגלל הפרויקט הפסיכי הזה של עודד. בגלל שאתן תלויות בי ואני לא יודע אם אני…”
“אנחנו תלויות בך כי בחרנו להיות תלויות בך, בסדר?” קוטעת אותי אחותי ברכות. “ואנחנו לא באמת 'תלויות בך', אנחנו מניחות לך להוביל, זה לא אותו דבר. לא אמא שלי ולא אני שיות חסרות אונים.”
“תכלס.” אני אומר, נרגע קצת.
“אנחנו איתך כי אנחנו מאמינות בך. כי אתה תגיע רחוק, תמיד ידעתי את זה, כמעט מהפעם הראשונה שראיתי אותך, ילד מוזר עם רגליים וידיים ארוכות ומשקפיים ענקיות וכלב עם שם מפגר.”
“הי!” אני מוחה בשם ספיידרמן שנוחר בפינה, אבל שירן ממשיכה לדבר בשקט.
"אנחנו מאמינות בך כי אתה מאמין במשפחה המוזרה הזאת וממה שאני מכירה אותך: כשאתה מאמין במשהו אתה מתאבד עליו. אתה נכנס בו בכל הכח. אז הכל יהיה בסדר, אח גדול.” היא אומרת ומניחה את ראשה על חזי, מתכרבלת מולי.
“תודה.” אני אומר, חש ברווחה מציפה אותי, חמימה וזהובה. "אני ממש שמח שאת אחותי."
שירן חצי שכובה עלי כך שרגלה נחה עכשיו בין רגלי. התנוחה הזו יכולה להיחשב כרומנטית אבל ערוותה העירומה מול ירכי היא הרבה פחות רומנטית. אני דווקא משתדל לא לתת לרגע המתוק להתמסמס אבל שירן מרגישה את ההתקשות שלי מול בטנה.
“אוף איתך, רק דבר אחד יש לך בראש.” היא מצחקקת בשקט.
“כאילו שאני לא מרגיש שהדלקת את התנור.” אני מחזיר לה, חש בחמימות המתגברת בערוותה מול עורי. אבל אנחנו לא ממשיכים עם זה, יש מתיקות ברגע הזה שאני לא רוצה לקלקל. עדיין…
“עזי.” היא אומרת בשקט, ראשה על חזי.
“מה?”
“אתה באמת מתכוון להפסיק לשכב עם אחרות?”
“כן.” אני אומר מיד, יודע שאני אוכל לעמוד בזה, עכשיו כשזה או זה או המשפחה שלי.
“איזה חמוד אח שלי.”
מתנשקים בשקט, לשון מחוללת מול לשון. משתדלים שלא לזוז כדי שלא להעיר את מיכל הישנה מצדי השני, במזרון המתנפח כל תנועה מורגשת היטב. ידה מחליקה מטה ומוצאת אותי זקור מאוד ואצבעותיה מעודדות אותי להגיע לקשיות מלאה. גם אני לא נותר חייב וידי חופנת פלח עכוז מוצק ועגול, אצבעותיי מרחפות על הסדק המתעורר ועל פי הטבעת שלה. ידה מלטפת את חזי, כריות האצבעות משחקות בפטמה השמאלית וידי שלי עוטפת שד מוצק ומושלם, סוחטת אותו בעדינות שקוטעת לרגע את נשימתה של שירן.
ללא מילים, בתנועות איטיות וזהירות שירן נשכבת על גבה ורומזת לי במבטה הדומם לבוא. אני נע באיטיות, משתדל שלא לטלטל את המזרון ונשכב מעל אחותי, אצבעותיה פוגשות אותי מעל מפשעתה כמו ספינות גרר רכות המובילות אוניה אל תוך תעלה צרה. שירן נאנקת ברכות חרישית כשראש הזין שלי מחליק לתוך הלהט הרטוב שלה ואני מניח לה להתרגל ולהשתחרר במשך כמה רגעים. שוכב על מרפקי מעליה, עיני טובעות בחום עיניה.
זה לאט. לאט. ואנחנו מרוכזים זה בזו. והיא מלטפת את הגב שלי ואני את קווצות השיער שעל מצחה. שוב מתנשקים כשאני שוקע בתוכה ושריריה הפנימיים לופתים אותי בחמדנות, מעסים את הזין שלי כמו כפפה רטובה. ידיה מחליקות במורד גבי, מלטפות ומאמצות אותי לתוכה עד שהן נחות על שרירי עכוזי, לופתות אותי בחמדנות כשאני ננעץ בתוך הנדן הקטיפתי. רגליה מתרוממות לאטן עד שעקביה מלטפים את ירכי והיא כולאת אותי בתאוותה, משביעה את רעבונה בי. ואני? אני טובע בין רגליה, שוקע בעיניה, שותה את שפתיה.
“עזי…” היא לוחשת, רטט עדין עובר בעפעפיה.
“כן, יפה אחת?”
“אני גומרת…”
“ששש…” אני מחייך, צופה בה מתחתי כמו בזיקוקין מחוץ לחלון חסין רעש. פיה נפתח ונסגר כמה פעמים והיא נושכת את שפתיה התחתונה כדי להתאפק שלא לצעוק.
“ששש…” אני אומר בשנית.
“מה 'ששש…', כבר הערתם אותי לפני חמש דקות, שני ילדים חרמנים אתם, שלא נדע.” רוטנת מיכל אך מסתובבת אלינו.
“אמא..!” משתנקת שירן ומבטה של מכל מתרכך לעבר בתה המרוגשת כל כך. “אני גומרת…עזי מדהים…”
“אני יודעת, יפה שלי. איזה ילדה מהממת את.” אומרת מיכל ברוך ומלטפת את שיערה של בתהּ. שירן שולחת את ידה לעבר מיכל והן משלבות אצבעות, כמו פוסעות יד ביד במטרים האחרונים של המרוץ של שירן.
“אתם כל כך יפים ביחד.” אומרת מיכל.
“עזי מדהים.” מתנשפת שירן.
“נשאר משהו בשבילי?” שואלת מיכל, קולה מעובה. היא נשכבת על גבה ומפשקת את רגליה כמו בתה, חושפת את שיער ערוותה הזהוב והמטופח, שפתיה החיצוניות צרות ומתוכן מציצות הפנימיות. פאק, זה מגרה בטירוף.
“כן, גמרתי איתו, את יכולה לקחת.” אומרת שירן בקלילות.
“ככה את מוסרת אותי?” אני נעלב.
“אויש, תשתוק. אתה תרוץ לכל כּוּס פתוח.” מגחכת שירן.
“הפסקתי עם זה. עכשיו אני רק שלכן.”
“נכון…” היא מודה. “אז תדפוק אותה, עזי. תזיין את אמא שלי חזק. אני רוצה לראות.”
“מאמי…” ממלמלת מיכל הנרגשת.
אני יוצא מהכּוּס הרטוב של הבת ותוך חמש שניות שוקע בזה של האמא.
“אוֹהּ…זה טוֹוֹב!” נאנחת מיכל, מתפנקת על גופי הכבד המועך אותה. היא כמו מתמתחת בעצלנות חתולית, מתענגת על הזיון העמוק והיסודי שאני מעניק לה ואני פחות מופתע כשאני רואה אותה שולחת יד לעבר בתה והן מחזיקות ידיים, שירן שוכבת על הצד וצופה באמהּ נדפקת.
“אמא…” פותחת שירן.
“מה…מאמי?”
“את יודעת שעזי זיין אותי בתחת?” אומרת שירן ואני חש בערוותה של מיכל מוצפת תוך שניות.
“לא נכון…באמת?” נאנקת מיכל.
“א-הה..”
“הזין העבה הזה בתחת שלך..? ואו…” היא מתרגשת מתחתי.
“את רוצה לראות?” מלקקת שירן את שפתיה.
מיכל ממצמצת במהירות בהתרגשות גלויה ומתחילה לענות אבל אז נשמעת דפיקה בדלת. אני קופא ושלושתנו מביטים זה בזה בתימהון.
“מי זה?” לוחשת שירן.
“מי זה?” אני צועק.
“ערן.” נובח המאמן שלי. “קבענו לשבע. עכשיו שבע ושתי דקות.”
“כּוּס אמק.” אני אומר וממהר לצאת ממיכל. “אני בא!”
בצחקוקים וגיחוכים שלושתנו ממהרים להתלבש ובתוך כמה דקות אני מוכן. בודק שהבנות מאורגנות גם הן ואז פותח את הדלת.
ערן עומד בחוץ אבל הוא לא לבד. כשאני רואה את לאה, אמא של אפק הלסת שלי נשמטת לרגע. לידה עומד נערה ג'ינג'ית בגילנו שראיתי פה ושם אבל אני לא יודע כרגע מאיפה. רגע, לאה? מה היא עושה פה?!
“אה…” אני מלמל. “אנחנו…אני לא התעוררנו. התעוררתי, כאילו. סליחה.”
“לא התעוררתם?” שואל ערן בפרצוף חסר הבעה אבל החיוכים הקטנים על פניהן של לאה והג'ינג'ית רומזים שאולי הם שמעו קולות שגרמו להם לחשוב אחרת. אני מרגיש את הפנים שלי מתלהטים ואדים מתאבכים לרגע במשקפיים שלי.
“כאילו…התעוררנו קודם.” אני ממלמל. “פשוט לא בזמן.”
“אוקיי…” מהנהן ערן ונראה שממש קשה לו לשמור על פוקר פייס. “טוב…בכל אופן זאת לאה זיס, היא מעצבת פנים שאני עובד איתה וזאת רותם, הבת שלי.” הוא אומר, שתי המילים האחרונות נשמעות כמו נהמה של זאב.
רותם מרכיבה משקפי שמש של טייסים. תלתליה האדמוניים יוצרים מדורה סביב ראשה ונמשים מפוזרים בנדיבות על פניה הבהירים. אני מספיק לקלוט שדיים בהחלט לא קטנים בחולצה הדוקה לפני שאני חש במבטו של ערן קודח בי חור. אני מנסה להתאפס על עצמי ואז שוב נזרק אחורה: לאה? כאן? מה? מה?!
“אה…שלום…שלום…אני עזי…” אני מושיט לרותם יד ללחיצה גמלונית והיא לוחצת לי בחזרה, משועשעת.
"רותם.”
כשאני מושיט יד ללאה היא מחייכת אליי ולוחצת אותה בליווי חיוך קטן, מלטפת בחשאיות את גב כף ידי באגודלה. לרגע אני שומע את נאקותיה מתחתי כשאני מזיין אותה במיטתה ביום הכיפורים והלב שלי נעצר.
“אנחנו מכירים.” היא אומרת ואני מסמיק עוד יותר.
“ברצינות?” משתומם ערן.
“אני אמא של אפק, חבר של עזי.” היא מסבירה. “הוא פשוט לא ציפה לראות אותי פה ואני לא חשבתי שהוא מוביל את הפרויקט הזה.”
“זאת אמא של אפק?” שואלת מיכל ואומדת אותה. “עזי סיפר עליך.”
“ברצינות? בהזדמנות אני אברר מה בדיוק הוא סיפר, אבל עכשיו בואו ניכנס לבית, בסדר?”
“רעיון טוב.” אני ממהר להגיד, בולע רוק.
הרוח קרירה אבל השמיים ריקים מעננים כשאנחנו מתחילים מסיור בגינה, מקיפים את הבית. לאה וערן משוחחים בינהם על מצב הצמחייה, הריצוף, הקירות והחלונות מבחוץ ואני מקשיב ומנסה לגבש את הדעות שלי. שירן מצטרפת אלינו וכשהיא מזהה את רעמתה האדמונית של רותם, אני מופתע לראות אותה שולחת רגל ובועטת לה בישבן.
רותם מסתובבת, עיניה רושפות מתחת למשקפי הטייסים שלה אך הבעת הפתעה מתפשטת על פניה כשהיא רואה את שירן.
“יו! שירן!”
“רותם!”
הן מתחבקות ומרקדות בעליזות ומהשיחה בינהן אני מבין שהן רקדו ביחד כל היסודי ונפרדו כשרותם התחילה להתמקד במחול קלאסי. אני רוצה להקשיב בשיחה (ולהביט בהן) אבל אני צריך להיות ממוקד על מה שאומרים ערן ולאה אז אני חוזר אל המבוגרים.
הסיור ממשיך אל תוך הבית. ערן שוב סוקר את תוכו ומתייעץ עם לאה והם מדברים על הרס קירות, חללים אקוסטיים, גופי תאורה, מרצפות, חלונות, משקופים, דלתות חסימות רטיבות ועוד מונחים שאני לא מכיר עכשיו אבל מניח שימלאו לי את החיים בחודשים הקרובים. לבסוף אנחנו יורדים במדרגות וחוזרים אל הסלון הגדול, אשר בקיר הדרומי שלו ממוקם האח, אשר לידו ביליתי ימים רבים לפני שסבא נפטר. הרבה ערמונים סבא קלה לי שם.
“חבל על המרצפות האלה. זה מאוריציוס אמיתי, מה קרה להן?” שואלת לאה. רבות מהמרצפות היפות בבית מלוכלכות בצבע או נוזלים לא מוגדרים אחרים.
“מתישהו לפני כמה שנים…גרו כאן כמה…לא יודע איך לקרוא להם.” אני מסביר. “איזה קומונה או משהו. הם אלה שציירו על הקירות ושברו דברים וכנראה גם טינפו את המרצפות. בסוף אבא שלי קרא למשטרה ופינו אותם מפה.”
“זאת בעיה עם המרצפות.” מסביר ערן. “אי אפשר לנקות אותן ולקנות חדשות זה בלתי אפשרי: גם כי כבר לא מייצרים וגם כי מה שנשאר הוא יקר בטירוף. תצטרך להחליף הכל.”
“אוי ואבוי…עוד כסף?”
“אני חושש.” אומר ערן. “הרבה כסף.”
אני קופא, מרגיש שהפרויקט הזה גוסס עוד לפני שהתחיל.
“ואם אני…לא יודע…אפרק את המרצפות הישנות…הטובות…אפשר למכור אותן?”
לאה וערן מסתכלים זה בזה.
“יש מצב.” אומרת לאה. "אני מכירה איזה בחור בנווה צדק שישמח לקנות מאוריציוס."
“נו, אני אעשה את זה.” אני אומר במהירות.
“תלוי כמה תצליח לפרק אבל… האמת היא שאם הקונה של לאה מוכן לשלם, זה יכול אפילו לכסות על העלות של מרצפות חדשות. ואם אתה נורא אוהב את אלה אפשר לקנות חיקוי סיני סביר וזול בהרבה שנראה כמעט אותו דבר.” ממשיך ערן. “רעיון לא רע, ילד.”
לאה נותנת בי מבט מאשר. יש לה כמה רעיונות והיא תגבש תכנית בהמשך השבוע אבל עבודה יש לי כבר מעכשיו: קיר אחד קרס ואחר יהיה חייב לההרס וערן משאיל לי פטיש כבד, כמה דליים לאיסוף של הפסולת ורשימת קניות לצורך טיוח, ריצוף וצביעה. חוץ מזה, בשנים האחרונות העצים והשיחים בקצה הדרומי של הגינה יצאו משליטה אז אני מקבל גם מסור ארוך ומזמרה גדולה ומרושעת. קיר, גינה ומרצפות. לא ישעמם לי בחודשים הקרובים.
“יאללה, אנחנו זזים. אני צריך להקפיץ את רותם לבית הספר ולהמשיך לביאליק.” אומר ערן. “לאה, את באה?”
“אה…לא.” אומרת לאה. “אני רוצה לעשות עוד סיבוב. זה בסדר?” היא פונה אליי בתמימות.
“כן. בטח.” אני אומר.
“גם שירן צריכה להגיע לבית ספר.” אומרת מיכל. “שירני, אולי תקפיצי אותי לסופר?”
“יאללה.”
בתוך כמה דקות החצר מתרוקנת ואני נשאר עם לאה וספיידרמן שמנסה לגרד לעצמו נקודה בגב שהוא כבר לא מצליח להגיע אליה איזה שמונה שנים או משהו. אני רוכן ומגרד לו שם והוא קופא על מקומו, מתמסר לאצבעותיי המגרדות.
“אוקיי, אתה רוצה לספר לי איך הגענו לזה?” שואלת לאה ומצביעה על הבית.
“סבא שלי הוריש לי אותו.” אני אומר ומתיישר. העיניים שלי נמשכות אוטומטית אל החזה הקטן שלה ופטמותיה זקורות-הקור מבהירות שכרגיל, היא אינה לובשת חזייה מתחת לחולצה הסגולה.
“אז…סבא שלך מת…ידה-ידה-ידה מזיין את האמא החורגת שלך בבית הרוס למחצה בוילה שלו?”
“אני לא זיינ…”
“עזי'לה, תעשה לי טובה.” היא קוטעת אותי. “ערן ורותם היו מנומסים, אני ראיתי אותך מזיין אותה. שלושתנו למען האמת.”
אני שותק.
“חסרים לי קצת פרטים מאז יום כיפור.” היא אומרת ביתר רכות. “נו, אל תהיה כזה.”
טוב, נו. אין לי הרבה מה להסתיר. אני מספר לה איך שכבתי עם מיכל ואיך אבא שלי תפס אותנו והעיף אותנו מהבית ואיך עברנו לפה.
“אז למה אתה לא מוכר את הבית?”
“אל"ף, אני לא יכול. בצוואה של סבא שלי כתוב שבמקרה שאני רוצה למכור את הבית, הוא עובר אוטומטית לאיזה ועדת שימור של העיריה או משהו. בי"ת…” אני נושף באיטיות. “אני לא רוצה להפרד ממיכל ושירן. הן המשפחה שלי עכשיו.”
“גם כן משפחה.” מגחכת. לרגע אני מתחמם ובא להגיד לה משהו גועלי אבל אחרי שניה אני מבין איך זה נראה מצד שלה. מצד אחד לאורך השנים היא קלטה ממני ומאפק כמה זה נורא לחיות איתן, מצד שני היא כנראה ראתה אותי טוחן את מיכל אז התגובה שלה די מובנת.
“זאת המשפחה שיש לי.” אני אומר בשקט. “זה הן, החורבה והכלב האידיוט.”
“חשבת איפה אתה רוצה את חדר השינה…שלכם?”
“אני חושב על החדר הצפון מזרחי. אולי אפילו לשבור את הקיר עם החדר המזרחי.”
“תראה לי.”
אנחנו מטפסים במדרגות ונכנסים אל החדר הקטן ששימש כחדר העבודה של סבא. החדר משקיף אל הסבך של הגינה הצפונית והוא חרב ברובו, אפילו המרצפות נשברו אי אז.
“כאן.” אני אומר. “ואולי גם לשבור את הקיר…”
אני נקטע כשאני מרגיש את לאה נצמדת אליי מאחור, שולחת יד חצופה אל המפשעה שלי.
“ידעתי שאני אוכל לסתום לך את הפה בסוף.” היא אומרת, אוחזת באיברי המתקשה מעל המכנסיים. “כבר חצי שעה אני מתה להרגיש את הדבר הזה בין הרגליים שלי אבל גם אחרי שכולם הלכו המשכת לקשקש.”
אני מסתובב אליה אינסטינקטיבית ואנחנו מתנשקים, לשון מול לשון, ידי על עורפה, ידה על איברי. לא גמרתי בפעם השנייה עם מיכל ואני חרמן אבל נזכר מיד בהבטחה שהבטחתי לשירן: אני רק שלה. ובכל זאת היד נודדת מטה, במורד בטנה הרזה ואל תוך מכנסי הג'ינס המשופשפים ולאה נאנקת אל פי כשאני מוצא את ערוותה, רטובה ולוהטת כמו שאמרה. מצידה לאה לא מבזבזת זמן והיא מחליקה את ידה אל מתחת לחולצה שלי, מלטפת בטן מוצקה ושרירי חזה שרכשתי בעמל רב.
“לאה…” אני ממלמל.
“שתוק כבר…” היא מסננת.
“אני…לא יכול.” אני קורע את עצמי ממנה במאמץ עצום. לאה היא הפנטזיה שלי מאז שהייתי ילד ולמרות שזיינתי אותה את בלילה הארוך ההוא, או בגלל אותו זיון מטורף, אני חם עליה בטירוף והידיעה שאין אף אחד שרואה אותנו או יפריע לנו מפוצצת לי את המוח. ועדיין, הבטחתי משהו לשירן ואני חייב לקיים אותו.
“אתה צוחק עלי? שוב בגלל אפק?”
“לא…הפעם בגלל שירן.” אני ממלמל, מרגיש קצת מטומטם על זה שכל פעם אני צריך למצוא תירוץ ללמה לא לזיין אותה.
“מה היא קשורה?”
“הבטחתי לה שאני…לא אשכב עם אחרות. זאת המחויבות שלי למשפחה.”
“מה הקשר בין לבנות בית לבין להיות עם אחרות?”
“אני לא יודע אם יש באמת קשר,” אני מודה. "אני פשוט מרגיש ככה. שזו הדרך שלי להתחייב. לבנות בית ולהקים משפחה.”
“אתה רציני, הא?” היא אומרת, קולה תערובת מוזרה של עלבון ופליאה.
“כן.” אני מתאמץ לומר. היא עומדת לא יותר משני מטר ממני, בלי חזייה למעלה ורטובה למטה ואני, לא רק שאני לא קופץ עליה, אני דוחה אותה וגם מעליב אותה על הדרך.
“אתה משהו מיוחד, מר עזי.” היא נושפת נשיפה ארוכה. “אין ספק.”
אני שותק.
“טוב, אני זזה. תהנה עם המשפחה שלך…אין ספק שזה נשמע שמאוד נהניתם שם בבוקר…אנחנו נתראה בשבועות הקרובים.”
“סבבה.” אני אומר.
צעדיה של לאה מהדהדים בבית הריק ואני נשאר לבד ומבולבל. מה עכשיו?
כדי לא לחשוב אני לוקח את כלי הגינה שהשאיר לי ערן וניגש אל החצר הצפונית. בשעות הקרובות אני מנסר וסוחב, חוטב ומקצץ ונשרט ומקלל וסוחב עוד. עד שהשמש כבר גבוהה בשמיים יש ערימה ענקית של גזם ליד השער לרחוב אבל באופן מפליא משהו אני לא מרגיש שהג'ונגל שצמח לו שם קטן באופן משמעותי. מי שלא ממש מכיר את הגינה (ואף אחד לא מכיר את החלקים האלה שלה, אפילו לא אני) לא יראה שעבדתי בכלל. מזל שערמת הגזם בחוץ מעידה על השעות ששפכתי כאן.
חם ואני עייף ופתאום בא לי רעיון. אני נכנס לבית הקטן, רוחץ פנים, לוקח תרמיל גדול, עולה על האופניים ורוכב הביתה…הבית של אבא שלי הכוונה. זה כבר לא "הביתה".
אני מביט בבית מרחוק, בודק אם הוא אבא שלי שם. המכונית לא נמצאת, רק הporsche של מיכל אז אני מחנה את האופניים רחוק ומתקרב בזהירות, משתדל להיות עירני מצד אחד ולא חשוד מצד שני. אחרי הכל, אנשים רגילים לראות אותי בבית הזה.
נכנס לחצר ומבחין במשהו זרוק על הדשא. בגדים. של מיכל. נעליים, קוסמטיקה, מלא דברים. כעס, אני מבין בהפתעה מסוימת. הוא זרק את הפריטים מתוך כעס אבל לא השליך אותם לפח מצד שני. גיחוך מריר מבעבע בי, זו בין הפעמים היחידות שראיתי אותו מפגין רגשות וגם זה כלפי חפצים. לוקח כמה שיותר בגדים ודוחף אותם לתרמיל, לוקח גם קוסמטיקה וכאלה. לא יודע מה חשוב, משתדל לקחת את מה שנראה לי הכי שווה.
הדלת הראשית נעולה כמובן ואני מעמיד פנים כאילו שכחתי את המפתח, אם איזה שכן מביט בי מרחוק. עם התרמיל על הגב אני מקיף את הבית ומגיע למרזב, הרבה פעמים טיפסתי בו. השרירים קצת כואבים מעבודת הגינה אבל תוך שבע שניות אני על המרפסת הזעירה מחוץ לחדר שלי, פותח את החלון ונכנס פנימה.
מוזר.
אני זר כאן פתאום. זה לא הבית שלי, רק אוסף של קירות וחפצים של…עזי אחר. החלומות והשאיפות של עזי שגר כאן תלויים על הקירות, קטנים וילדותיים, אני עזי אחר. יוצא למסדרון. החדר של שירן, נראה שלא נגעו בו מאז שעזבנו. חדר השינה. פותח את הארונות. כל הארונות של מיכל ריקים, תכולתם כנראה זו הערמה שראיתי בחוץ. רחש מבחוץ. אני נדרך.
נהם מנוע מבחוץ ואני מבחין בג'יפ הגדול של אבא שלי נכנס לחנייה. מה הוא עושה כאן באמצע היום? שיט, יום שישי. יום קצר.
ממהר אל החדר שלי, יוצא מהחלון ויורד במרזב. שומע את דלת המכונית נפתחת ונסגרת בטריקה וממהר להתקרב אל חזית הבית תוך שאני חבוי מעבר לפינת הבית. שיט! ערמת הבגדים. האם הוא יבחין שרוב הבגדים נעלמו? הלב שלי דופק חזק.
קרקוש מפתח בדלת הכניסה ואבא שלי נכנס פנימה. אני מספיק לשמוע אותו נאנח בקול לפני שהוא סוגר את הדלת ומשהו באנחה הזו צובט לי בלב. אני חושב כל הזמן רק עלי ועל המשפחה החדשה שלי אבל גם לו זה לא קל. היית צריך לחשוב על זה קודם, לפני שהתייחסת אליי כמו אל קקי שנדבק לך לנעל אני מזכיר לעצמי אבל לא ממש משתכנע.
כשאני חוזר אל הבית מחכה לי הפתעה. קארין משחקת עם ספיידרמן הקשור והלב שלי נעצר לרגע כשאני רואה אותה, לא דיברתי איתה מאז שעברנו לכאן. היא לובשת ג'ינס משופשף והדוק שמדגיש את רגליה הארוכות וחולצת טריקו ארוכת שרוולים של בצפר.
“הי.” אני אומר.
“הי!” היא עוזבת את ספיידרמן ומתקרבת אליי בעליצות. פאק, חולצת בית הספר ארוכת השרוולים מצרה את המותניים שלה ונצמדת לשדיים הגדולים אבל דווקא השמחה בעיניים שלה צובטת לי בלב. הבטחתי לשירן שאני מפסיק עם אחרות ולמרות שאני יודע שאני אעמוד בהבטחה הזו, אני יודע שהצלב הזה יהיה כבד יותר מיום ליום. ביחוד כאשר נערות עוצרות נשימה כמו קארין מסתובבות סביבי.
“מגיעות לך מכות.” היא אומרת ומגיעה אליי. “אני צריכה לשמוע משירן מה קרה?”
“את צודקת, אבל הייתי ממש ממש עסוק. עדיין יצאתי זבל, אני מודה. איפה שירן ומיכל, פה?” אני שואל בתקווה. יהיה לי הרבה יותר פשוט אם הן כאן.
“לא. שירן אמרה לי שהיא נוסעת עם אמא שלה לאנשהו. לקנות דברים לבית או משהו.”
“אה.”
“אתה רוצה להראות לי את הבית?” היא שואלת וזה נשמע ממש כמו: “אתה רוצה להתנשק איתי ולעסות לי את השדיים?”
“סבבה.” אני עונה לשתי השאלות.
אנחנו נכנסים למבואה ואני מראה לה את הסלון הגדול עם האח, מספר לה על הלילות שהייתי מבלה כאן עם סבא. אחר כך אנחנו עולים לקומה השנייה ומסיירים בין החדרים ואני מסביר לה על התכניות, לפחות על הראשוניות. הלב שלי מתחיל לדפוק כשהסיור מתקרב לקיצו, אני יודע שהיא תרצה לעשות דברים שגם אני ארצה אבל החלטתי שלא. כל עוד אנחנו הולכים ומדברים אני מרגיש כמו הדמות בסרטים המצוירים שרצה באוויר מעל תהום אבל אם אפסיק את הסיור, ניפול.
יוצאים אל החצר ואני מראה לה את הבריכה ואת זירת הקרב שלי עם הצמחיה, מתלוצץ קצת שהצמחים כאן מכושפים, הם גדלים בשנייה שאני מנסר אותם. אני ממש משתדל לא להסתכל עליה, כי בכל פעם שכן אני רואה כמה היא יפה וכמה השדיים שלה מתרוננים מתחת לחולצת בצפר ההדוקה וכמה המותניים שלה צרות וכמה הבטן שלה מוצקה ונזכר כמה היא מתאימה לי בין הידיים ונזכר מה שהבטחתי לשירן ויודע שאני אעמוד בהבטחה הזאת גם אם זה יקרע אותי כי שירן ומיכל זה המשפחה שלי עכשיו והלב שלי כבד כמו שהזין שלי קשה.
“אז איפה אתם חיים וזה?” שואלת קארין ואני נשאר חסר נשימה לרגע. “שירן אמרה שיש עוד בית ששמה אתם גרים. זה זה שראיתי בכניסה?”
“כן.” אני אומר בלי ללכת לשם.
“אפשר לראות?” היא שואלת. נדמה לי שהפטמות שלה יותר זקורות עכשיו אבל גם אם לא, אני מבחין בהן בבירור מבעד לחולצתה הירוקה. אני מוריד את המשקפיים שולי ומנקה אותן. מנסה לגרום לרגע הזה להיעלם, לא להיות איתה לבד בחדר, בטח שלא עם מזרון ענק.
“עזי?” היא שואלת.
“בטח, סבבה.” אני מהנהן.
היא מובילה לכיוון הבית והעיניים שלי נמשכות לעבר הישבן הקטן המעכס בג'ינס, להיצרות של מותניה ואז להתפרצות של השדיים אשר מציצים מצדי גבה הצר. לרגע היא מתכופפת ללטף את ספיידרמן, זוקרת את ישבנה לעומתי ומפשעתי נעצרת כארבעים סנטימטרים מהטוסיק החמוד.
“מתה על הכלב הזה!” היא מצהירה ומזדקפת ואנחנו ממשיכים לעבר הבית הקטן, צעדי כבדים כשל נידון למוות. מת לחבק אותה, מת לנשק אותה, אסור לי.
הדלת נפתחת בחריקה ואנחנו נכנסים פנימה. קארין בוחנת את הסלון על המזרן הגדול הממלא אותו ואת המטבחון שהקמנו.
“מי ישן כאן?” היא שואלת.
“אני ושירן.” אני לא מדייק.
“ומיכל?”
“איפה שבא לה.”
לשמחתי היא לא מתעסקת עם זה יותר מדי.
לצערי היא מתקרבת אליי ואומרת: “ואיפה בא לך?”
================================================================
הצד השני של הבריכה – פרק כ"ה
מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.
אם יורשה לי לנחש, קארין נשלחה על ידי שירן כנערת פיתוי במטרה לבחון את עזי. במידה ויעמוד במבחן היא תרשה לו לשכב עם אחרות.
תאוריה מעניינת…
מעולה דור, שווה לחכות שבועיים!
אולי הסדרה האהובה עליי באתר כבר עכשיו
תודה, גם אני מאוד נהנה לכתוב אותה 🙂
פשוט מטורף!!! רק חבל שלוקח כזה מלא זמן לכל פרק…
מת על זה שפעם בשבועיים עולה פרק, אפשר להעריך ולקרוא אותו.
לא הייתי עומד בסיפור ארוך כלכך אם היה יוצא בתדירות גבוהה יותר. הייתי מרגיש שזה טרחני מידי
אימפוסטר סינדרום…
לא יודע למה, יש תחושה של גל של אלימות שעומד לפרוץ. אולי עזי יתפוס עצבים על מישהו ויפרק אותו. מיכל היא הנחש הגדול ביותר פה.
bg_collapse view="button-orange" color="#4a4949" expand_text="הצג תמונה" collapse_text="הסתר תמונה" ][/bg_collapse]
מופיע בתוך הטקסט, בסמוך לתמונה. נכון לתקן
קיר אחד קרס ואחר יהיה חייב לההרס וערן משאיל לי פטיש כבד, כמה דליים לאיסוף של הפסולת ורשימת קניות לצורך טיוח, ריצוף וצביעה.
תיקון: לההרס => להרוס
זה בסדר. תודה!
תוקן, תודה!
אני רוכן ומגרד לו שם והיא קופא על מקומו, מתמסר לאצבעותיי המגרדות.
תיקון: והיא => והוא
תוקן, תודה!
יוצא למסדרון. החדר שלי שירן, נראה שלא נגעו בו מאז שעזבנו.
תיקון: שלי => של