"שני מטומטמים.” מתרגזת שירן אבל מתניעה את המכונית בכל זאת. עשר דקות אחר כך אנחנו עוצרים בתחנת הדלק וקונים מה שנצטרך לימים הקרובים, כי מרגע לרגע אני מבין את גודל הבור שנפלנו לתוכו: למיכל אין כסף בכלל וגם לא עבודה רצינית כי אבא שלי יפטר אותה מיד ויעשה הכל כדי למנוע ממנה פיצויים. לשירן יש אולי מעט מזומנים שיגמרו די מהר. היחיד שעובד זה אני וגם זה למען מטרה: רציתי לראות את פורמולה אחת חוזרת לפוג'י והתובנה שאני עומד לפספס את זה מתחילה לחלחל בי, ממלאת אותי בהחמצה עזה, אולי אפילו עצב.
כשאנחנו גומרים לקנות אנחנו חוזרים למכונית ונוסעים אל הבית של סבא שלי. הבית קודר וחשוך אבל אני מכיר אותו כמו את כף ידי אז אני פחות מבוהל ממיכל ושירן. אני מחליט לא ללכת אל הבית עצמו אלא אל "בית האירוח", המבנה הקטן יותר שהוא היו לפעמים משכנים אורחים. יש לי מפתח ואחרי מאבק קצר במנעול אני מצליח לפתוח את הדלת ושתי הבנות נשארות מאחור בזמן שספיידרמן ואני סורקים את הבית.
"הכל ריק.” אני אומר. הבית הזה השתמר טוב יותר מהבית המרכזי, בגלל שהדלת הכבדה הגנה עליו. הרצפות כולן קיימות, וגם הדלתות. אין מים או חשמל כמובן, אבל אחרי שאני מנפח שלושה מזרנים אני מכניס גם את שאר הציוד פנימה ופורש שקי שינה. מלבד הסלון/מטבח יש רק חדר אחד בבית הזה וכולנו ישנים אחד ליד השני בסלון, אני במרכז, שירן הנזעמת משמאלי ואמהּ מימיני. למרות ההלם והזעזוע, אחרי רבע שעה אני שומע נשימות עמוקות משני צדדי, מלוות בנחירותיו העמוקות של ספיידרמן. כשאני מרגיש שהן ישנות אני מתחיל לחשוב בעצמי על המצב, לשקלל את כל המשתנים במשוואה.
עבודה? יש לי. עודד גם יכול לתת לי יותר. אבל אני לא יכול לעבוד יותר אם אני שוחה ולומד. וגם אם אעבוד, מה התכנית? איפה נגור? מהכסף שלי נשכור דירה לשלושתנו? ומה הקשר שלהן אליי בכלל, עכשיו שאנחנו לא גרים ביחד? משום מה המחשבה האחרונה היא זו שדוקרת אותי הכי עמוק. אני לא יכול לאבד אותן. הן מה שנשאר מהמשפחה שלי, ואני הכנסתי אותן לבוץ הזה. אבל איפה נגור, אני מביט בתקרה. נשכור דירה?
קם מהמזרן בשקט ויוצא החוצה. בחוץ קר כבר, לגיונותיו האחרונים של הסתיו ניגפים בקרבות הלילה מול חילות החלוץ של גנרל חורף. הבית העצום של סבא ניצב מולי, גוש דומם של זיכרונות עם הרבה כאב ומעט תקווה. הלוואי והייתי יכול למכור אותו, הוא שווה טונות של כסף. אבל לפי הצוואה של סבא שלי אני לא יכול למכור אותו אלא רק …לגור בו. פאק.
לגור בו.
אבל הוא חייב שיפוץ רציני.
כמה עולה שיפוץ?
כמה כסף יש לי? כמה אני יכול להרוויח? אני לא יכול גם לעבוד בפרויקט וגם להמשיך לשחות וגם ללמוד.
אז אפסיק ללמוד. בום!
אם אני מוציא את הלימודים מהמשוואה יש לי זמן לעבוד יותר. להרוויח יותר כסף. לשפץ את הבית. אני אשפץ את הבית. אני אבנה לנו בית. זה יכול לעבוד.
הרבה סימני שאלה. כמה עולה שיפוץ? האם יש לי מספיק בשביל להתחיל? ומה נעשה עם הבית המשופץ בכלל, זה יקר להחזיק כזה בית. אפשר להרוויח ממנו כסף? לפתוח איזה סטודיו ל …יוגה! פאק! נשפץ את הבית, נפתח כמה סטודיואים, נרוויח כסף. יש סיכוי. יש תכנית. איך אומר תמיד ערן? להתמקד בצד השני של הבריכה. שום דבר לא יותר חשוב. אז אם הצד השני של הבריכה היה עד היום בבוקר התחרות ביפאן, הבגרויות והגיוס, הוא השתנה. הדבר הכי חשוב עכשיו זה לשפץ את הבית. להציל את המשפחה שלי.
הצד השני של הבריכה? עוד אמת מבאסת מתחילה לחפור את דרכה אל פני השטח, כמו מת-חי כועס ונחוש. אני לא יכול ביממה אחת גם לעבוד, גם לשפץ וגם לשחות. אני אצטרך לוותר על השחייה. המחשבה הזאת כמעט פוצעת אותי, מפלחת לי את הלב מצער. זה או החיים החדשים שלך או השחייה, ילד. מביט בבית הענק, הדומם. מה עושים, סבא?
אני חוזר למזרן ומצליח לישון בסוף אבל ישן די מעפן כי הראש מלא בשאלות ומספרים. מעט ההתלהבות שנשארה שוככת עוד כשאני חושב על זה שאני לא מכיר שום שיפוצניק וכל שיפוצניק שידבר עם ילד כמוני יזיין אותו במחיר. מה אני מבין בעלויות שיפוץ? ואולי צריך גם אדריכל או מהנדס או איך שקוראים לזה? ואיך בדיוק אני מחזיר מים וחשמל למקום הזה?
אנחנו לא נשרוד פה שלושה ימים בקור ובחושך כשפיפי וקקי עושים בגינה. הן יעזבו אותך כשהשמש תזרח.
כשאני מתעורר אני שומע את מיכל ושירן משוחחות בקולות מהוסים ונזעמים. השמש כבר עלתה אבל עדיין קריר בחדר.
"מה קורה?” אני שואל מתוך שק השינה.
"היא רוצה לעוף מפה.” מסבירה מיכל.
"אין לי מה לחפש כאן.” מתריסה שירן. אין לאף אחד מה לחפש בחורבה הזאת. אם פאקינג הייתה לך עבודה היינו יכולות לשכור בית נורמלי לפחות אבל …”
"נגור פה, זה הבית שלי.”
"זאת חורבה.” עונה שירן בארסיות.
"אנחנו הולכים לשפץ פה.” אני אומר בביטחון מזויף.
"מה?!” אומרות שתיהן.
"נשפץ. קודם את הבית הקטן ואז את הגדול.”
"יש לך מושג כמה עולה לתחזק כזה בית גדול?” שואלת מיכל.
"נבנה בו סטודיואים. גם ככה את מאמנת יוגה פעמיים בשבוע, נכון? תפתחי סטודיו משלך. ושירן יכולה ללמד מחול. או שנשכיר למדריכות אחרות. תמיד אמרת שהמועדון שוחט את המדריכות עם שכר הדירה, לא?”
שתיקה.
"ומי ישפץ?” שואלת מיכל.
"אני, וכמובן שאני אצטרך איש מקצוע שיגיד לי מה לעשות.”
"אין לך כסף.” אומרת שירן, פחות מתריסה מקודם.
"יש לי. חסכתי לנסיעה ליפאן.”
"זה מספיק לשיפוץ?”
"זה מספיק להתחיל.” אני אומר בלי היסוס, בולע את חרדותי.
שתיהן שותקות. מביטות זו בזו. מביטות בי. שירן לועסת את שפתה התחתונה.
"מתי תשפץ?” היא מקשה. “אתה לומד, בטוח תצטרך להמשיך לעבוד, יש לך את השחייה שלך …”
"אני אפסיק ללמוד ואפסיק לשחות.”
"מה?!” אומרת מיכל. “לא!”
"כן.” אני עונה בנחישות קרה. "להשלים בגרויות אפשר גם אחר כך. וחוץ מזה שאת לא אמא שלי.”
"אז גם אני מפסיקה!” אומרת שירן.
"לא!” מיכל ואני אומרים ביחד.
"למה מה קרה, נהיית אבא שלי?” שואלת שירן.
"השלב הראשוני של השיפוץ הוא פיזי וקשה מאוד, לא תוכלי לעזור.” אני מסביר. “תמשיכי את הלימודים, תהיה לך הרבה עבודה חוץ מזה.”
"אמא?” פונה שירן לאמה.
"הוא צודק, שירני.” אומרת מיכל בשקט.
"וואלה מי ישמע. אמא ואבא נהייתם לי.” זועפת שירן. אבל מול שנינו היא לא עומדת.
"את צריכה להגיע ללימודים.” אומרת לה מיכל. “כבר שבע וחצי.”
"אני אכין לי כריך.” היא אומרת.
"עזבי, קני בקפטריה.” אני אומר ומגיש לה שטר של חמישים. “את תאכלי עוד הרבה כריכים תוצרת בית בחודשים הקרובים, הסנדוויצ'ים של יעקב זה ליגה אחרת.”
שירן מהנהנת, מתחילה להפנים את המצב.
"אתה דואג למים? ולחשמל וזה?” היא שואלת.
"כן.” אני אומר, בלי שמץ של מושג איך לעשות את זה.
"עד שאני חוזרת אני רוצה פה בוורלי הילס.” היא אומרת בחיוך קטן.
אני מגחך ברווחה קלה.
"ברור.” אני עונה. בוורלי הילס? אני אפילו לא יודע איך להביא את זה לרמה של שועיפט.
שירן אוספת את הדברים שלה ויוצאת מהבית הקטן ואנחנו שומעים אותה מניעה את מכוניתה הקטנה ומתרחקת.
"אני מפחדת.” אומרת מיכל בשקט. “יהיה בסדר, נכון?”
"יהיה בסדר. יהיה קשה ויהיו מלא אתגרים אבל יהיה בסדר.”
"כשהוא נכנס לחדר … גרי … נבהלתי כל כך … הרגשתי כמו ילדה קטנה. מושפלת. אבל ברגע שהתחלת להגיד לנו 'תיכנסי לאוטו', 'בואו ניסע לתחנת הדלק' והכל … נרגעתי. ישנתי בלילה אבל ישנתי רע. כל הזמן התהפכתי. כמה שלא חשבתי על פתרונות שקעתי יותר עמוק בבוץ. אבל בבוקר באת עם התכנית שלך ופתאום הכל הסתדר. יהיה קשה אבל יהיה בסדר.”
"בדיוק.”
מיכל עומדת שמוטת כפיים, קטנה ובודדה בטרנינג המכוער שאבא שלי זרק לה. אני ניגש אליה ומחבק אותה בעדינות.
"יהיה בסדר. באמת.” היא אומרת כשאני מלטף את ראשה, חש בה רועדת מעט. כל כך שונה מהליידי של אתמול בלילה.
"יהיה קשה בהתחלה אבל יהיה בסדר.”
"תודה עזי.”
"אין בעד מה.” אני מנשק לה את השיער.
מיכל מרימה את ראשה אליי לנשיקה ואנחנו מתנשקים נשיקה מהוססת, כאילו לומדים זה את זו מחדש. היא כבר לא אשתו-של-אבא-שלי ואני לא הבן-של-בעלה. אנחנו משהו אחר. עוד לא מוגדר.
"איך נעשה את הכל?” מקשה מיכל. היא לא ממש מתרחקת אבל עוצרת את מה שהתחלנו, אז גם אני נעצר.
"אני אעבוד אצל עודד בפרויקט החדש הזה שהוא אוכל לי את הראש עליו. אם ההערכות שלו נכונות, אני ארוויח שם מלא כסף. בשאר הזמן אני אעבוד בבית.”
"ומתי תשחה?”
"אני לא אשחה.” אני אומר בקור.
"תפסיק לשחות? למה?”
"בשביל המשפחה שלי.” אני מבין פתאום.
עיניה של מיכל מתמלאות דמעות לרגע והיא חוזרת לחבק אותי, מתרפקת עלי.
"אנחנו המשפחה שלך?”
"כן.” אני מהנהן. שנינו שותקים בין המזרנים המתנפחים, החלונות השבורים, הקירות המתקלפים, ה"שלג" מהסיד, החטיפים ושקי השינה.
"אני מבינה למה שירן מאוהבת בך.” היא אומרת ומלטפת את גבי.
אני מחליק יד אל מתחת לחולצת הטרנינג ומלטף לה את הגב אבל כעבור כמה שניות מעביר את היד לפנים, מוצא שם שד עירום. אבא שלי לא נתן לה אפילו חזייה וכנראה שגם תחתונים. מתנשקים, במתינות, ברכות. מיכל מפשילה את הטרנינג מעלה, חושפת את שדהּ ואני גוהר מטה ומכניס אותו לפה שלי.
"עזי …” היא נאנקת ומלטפת לי את הראש. “זה טוב …”
אני מוצץ לה שד אחד ואחר כך את השני והיא נאנקת באוזני ומנשקת אותי. ביד ימין אני מפשיל לה מעט את המכנסיים עד שאני מקבל גישה לערוותה העירומה ואני מתחיל ללטף לה את הכּוּס, מוצא אותה רטובה ושוקקת. מיכל שולחת יד רעבה אל תחתוני הבוקסר שלי, עוטפת זין זקור כמעט לחלוטין, אצבעותיה החמימות והמלטפות מביאות אותו לקשיות מלאה תוך שניות. היא מחליקה מטה ובעוד אני מוצץ לה את הפטמות, כריות אצבעותיה משחקות לי עכשיו באשכים, קרירות ונעימות.
אוקיי, סבבה, אז יש לה את הקטע שלה שהיא אוהבת לשלוט ולהיות למעלה וזה אבל תכלס אני כבר חם כבר מאתמול בערב ולא גמרתי ומכל ההתרגשות של הלילה האחרון אני כמעט לא רואה בעיניים. מיכל לא מתנגדת כשאני הודף אותה בעדינות על גבה על המזרן ואז אוחז בקצות מכנסיי הטרנינג שלה, פושט אותם ממנה.
"בוא אליי.” היא נאנקת ומפשקת את ערוותה המעוצבת לקראתי. אני כורע בין ירכיה הפשוקות, מניח את ראש הזין בכניסה אליה והודף. מיכל נאנקת כשאני מחליק לתוכה ואז נשכב עליה, קובר את גופה תחת גופי השרירי.
אוהבת למעלה, אוהבת לשלוט על הזיון, לא אכפת לי כלום עכשיו. אני שוכב עליה והיא פותחת את הרגליים ואני דופק אותה, אבא ואמא סטייל בלי שום תחכום, רק גבר ואישה רעבים אחד לשני. מיכל מחבקת את כתפי ורגליה נסגרות על ירכי, מאמצת אותי לתוכה ברעבתנות.
"קח אותי, עזי …” היא ממלמלת. “קח אותי חזק … יהיה בסדר …”
"יהיה בסדר, מיכלי.” אני מבטיח לה והיא טורפת אותי בנשיקה. “אני אדאג להכל.” אני ממשיך, חש בה גועשת בין הרגליים למשמע דברי. “הכל יהיה בסדר.”
"הכל יהיה בסדר …” היא מלמלת ומלחכת לי את האוזן, תוקעת את לשונה פנימה ושולחת בי גל צמרמורת. “הכל יסתדר … תדפוק אותי עזי שיהיה בסדר, עזי …” היא נאנחת. “תדפוק אותי חזק …”
אני שולח את ידי מטה וחופן את פלחי עכוזה העגלגלים, החלקלקים עכשיו מזיעה. הזרת שלי מוצאת את הדגדגן שלה ואני מאונן לה תוך שאני דופק אותה בתנועות קצובות, שוקע שוב ושוב בתוך הנדן הרטוב. האצבע מוצאת עצמה מחליקה על החריץ שבין פלחי העכוז עד שהיא נחה על פי הטבעת ואני נזכר כמה התחרמנתי אתמול מלגעת לה שם.
אתמול נגעתי שם ברפרוף, נזהר מזעמה אבל הבוקר משהו השתנה בה ומשהו השתנה בי ומערכת היחסים שלנו היא כבר לא של מילף דומיננטית וילדון מבוהל. אני מניח את האצבע האמצעית על פי הטבעת החלקלק שלה ואז הודף אותה פנימה בתנועה רבת משמעות, חודר אל התחת ההדוק שלה באצבע עבה בעודי דופק אותה ללא הפוגה.
"עזי …” היא נאנקת תחתי, מקבלת אותי. הטבעת הקפוצה נרפית לאיטה ואני מחליק עכשיו פנימה והחוצה בתנועות קטנות אך נחושות.
מיכל מגביהה את ברכיה, מרימה את עקביה מעלה עד שהיא מניחה אותם על ישבני. היא מתמסרת למשקל גופי על שלה, לנוכחותי בין הרגליים שלה, מוצאת בי מסתור ונחמה מהסערה. אנחנו מתנשקים שוב, טורפים זה את זו, מלקקים זיעה, נושכים כתפיים, מחככים מצחים, נועצים מבטים. תוך שהיא נאחזת בי, מיכל קוברת את פניה בכתפי, נאנקת כאשר אני שוקע שוב ושוב בסדק הלוהט שלה.
למרות החששות ואי הוודאות, למרות הקרבנות שנאלצתי להקריב ואלו שעוד אאלץ בחודשים הקרובים, אני לרגע שוכח מהכל ושוקע במוּדעות לדינמיקה של הזיון הזה. מיכל הדומיננטית, ה"אני מרשה לך לזיין אותי אבל רק כשאני מעליך!" שוכבת עכשיו מתחתי ופותחת את הרגליים בהתמסרות מוחלטת. המראה שלה זקוקה לי כל כך מרגש אותי ובמקום הילד המגושם והפחדן שאני, אני מרגיש בוס. אני מרגיש קינג. וזה מטריף אותי.
ואז אני מבין עוד משהו: מיכל לא במצב ל"אל תגמור לי בפנים". היא לא הולכת להלביש לי קונדום. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני נזכר איך הסבירה לי שהגלולות משמינות אותה וההתקן, מה שזה לא יהיה, לא עושה לה טוב. היא חשופה. המחשבה על הרחם הלא מוגן שלה מבעירה בי אש ואני מגביר את קצב הזיון: גם אם היא תצעק ותכה אותי עכשיו אני לא חושב שאני אוכל לעצור. עוד ארבע או חמש ניעות ואני מתחיל לגמור, נאנח ומתנשף תוך שאני מפמפם לתוכה מנה אחר מנה של נתזי זרע מהביל, הישר לתוך רחמה הלא מוגן. כדאי מאוד שאני אחשוב על ההשלכות של האובססיה הזאת שלי אבל כרגע זה מטריף אותי לגמור בתוכה בידיעה שיש מצב שאני מעבר אותה ברגע זה. הצעקות שלה הן קריאות עונג והכּוּס שלה רטוב וחם ואני לא יכול להפסיק לחשוב על להציף לה את הרחם בזרע שלי ולעבר אותה ולעשות משפחה ואני נאנק בקול ומרגיש רעד בכל הגוף והעיניים שלי לא מצליחות לשמור על פוקוס והגוף מתעוות מעט כשהנתז הראשון נורה לתוכה ואז השני והשלישי ואני לא מפסיק לחשוב על איך מיכל המלכה מתחתי עם הרגליים פתוחות ואני גומר לה בפנים בפנים בפנים.
"נרגעת?” אני שואל אותה, רטוב ומתנשף. מיכל מביטה בי מלמטה, עיניה כנות. היא מהנהנת.
"יהיה בסדר." אני אומר ומנשק מצח רטוב. היא מהנהנת.
"יש לי אחת בחוג שלי, שרית, שעובדת במחלקת המים בעירייה.” היא אומרת. “אני יכולה לבקש ממנה לעזור לנו עם המים.”
"מעולה.” אני אומר ומנשק את מצחה, טועם את הזיעה שם.
"אבל חשמל יהיה יותר מסובך.” היא ממשיכה.
"אם נזדרז באמת נוכל לדאוג לפחות למים עד ששירן תחזור מבית ספר.” אני אומר. “נשתמש במנורות קמפינג עד שנסתדר על חשמל אמיתי.”
"הרגעת אותי, עזי. כשאני בפאניקה אני לא מסוגלת לחשוב, לא מסוגלת לצאת מהלוּפ.”
"אני תמיד אשמח להרגיע אותך.” אני אומר ונותן תנועה קטנה עם האגן.
"אל תהיה מפגר, הרגעת אותי עם קור הרוח שלך. עם הביטחון. עם התכנית. לא עם הזין.”
"אה.” אני אומר באכזבה מעושה, מזיז את האגן שלי שוב. “לא עם זה?”
"זה …עזר.” היא מחייכת מתחתי.
"את רגועה לגמרי?”
"לא לגמרי …” היא מודה. "תמשיך לנסות."
כמה רגעים אחר כך אני שוב דופק אותה בתנועות קצובות, איברי משתכשך בקוקטייל של זרע והמיצים הלוהטים של נרתיקה. כמו קודם אני שולח את ידי אל מפשעתה ומאונן לה כמה רגעים לפני שאני מניח את אצבעי האמצעית על פי הטבעת. הפעם אני מביט בעיניה לפני שאני לוחץ את האצבע וחודר אליה שם ומיכל מהנהנת הנהון זעיר של הסכמה, אולי אפילו של כניעה. מעוּדד וחרמן אני מתחיל לזיין אותה בשני החורים, ממלא אותה בזין ואצבע, פולש אליה מכל הפתחים. מיכל רק מתפשקת תחתי ומקבלת אותי, מניחה לי לענג אותה ולהשתמש בגופה כפי שלא הרשתה לי בעבר.
החרמנות גואה בי, מוציאה ממני משהו קמאי ודומיננטי. אני מזדקף ואוחז בשוקה השמאלי, ואז הופך אותה על בטנה כמו שלא הייתי מעז לעשות בחיים קודם לכן. מיכל משתנקת בהפתעה אך לא מוחה כאשר אני אוחז באגנה ומעמיד אותה על ברכיה בתנועה חדה, והיא מזדקפת על המרפקים, עומדת על ארבע בתנוחה העתיקה והכנועה ביותר. היא משפילה את ראשה ונאנחת כאשר אני מחדיר את הזין אל בין שפתיה הרטובות, מחליק פנימה ומשפד אותה עד הביצים בניעה ארוכה אחת.
מיכל על ארבע המחשבה הזו מטלטלת אותי כמעט כמו כל מה שקרה ב12 השעות האחרונות. מיכל עומדת על ארבע ונותנת לי לדפוק אותה מאחורה. המחשבה הזו מבהילה אותי, כמו מדגישה לי את כובד האחריות על כתפי. מיכל בוטחת בי לחלוטין, אם הכל ישבר, הכל יהיה אשמתי. אני אחראי לנווט את הספינה הזו, את שלוש הנפשות האלו, אל מחוץ למיצרים הסוערים. כמו קפטן מול סערה אני אוחז בישבנה החטוב כאילו היה ההגה ודופק אותה עמוק וטוב, מרגיש את הכּוּס הרעב שלה כמו חולב את הזין, כותליה חלקלקים ורכים כמו קטיפה. התחת שלה קטן, עגלגל ומוצק ואני שולח בו אדוות עדינות בכל פעם שאגני פוגע בה, מלוות באנקותיה הרמות. מבלי להחמיץ ניעה אחת, האגודלים שלי מלטפים את הישבן ואני מתענג על האופן שבו ידי אוחזות בו, שוב מתרגש מהעובדה שזו מיכל כורעת על ארבע מתחתי, כנועה וכמהה.
אני חולש עליה, מבהיקה המילה במוחי, אולי נזכר בה מאיזה שיעור לשון . חולש. אני כורע מאחורי מיכל, זקוף וחזק, לופת את הישבן הקטן שלה בשתי ידי ואני דופק אותה מאחורה בתנועות קצובות, חולש עליה. האנקות שלה מתגברות ואני שומר על הקצב, דופק אותה נחוש ועמוק, משפד אותה עד שהאשכים שלי מלטפים את שפתי ערוותה. אני נזכר באופן שבו גמרתי בתוכה קודם לכן וחש בהתלקחות מהירה נוספת מתקרבת, מתודלקת על ידי התנשפויותיה הנרגשות של מיכל. יֶה, בייבי, אני הולך לגמור בתוכך שוב. אבל הפעם מיכל מאופסת יותר כנראה ולמרות שהיא גומרת באנקות רמות מתחתי, ברגע שהיא מרגישה שאני מתחיל לגמור היא נעה קדימה, חומקת ממני ואני רק אוחז בזין, מכוון אותת אל הישבן הקטן ומתחיל לגמור עליו, מתיז עליו נתזה אחר נתז של זרע לבנבן.
גומרים. נשכבים ומתלטפים. במידה מסוימת ההתלטפות הזו מוזרה לא פחות מהשינוי שחל בה בסקס עצמו. היא קוברת את ראשה בחיקי ואני מלטף את שיערה הקצר, חש בשדיים הקטנים מול חזי העירום, מלטף, מלטף.
אחר כך עוברים לתכלס. אנחנו אוכלים כריכים ועורכים רשימת ציוד וסדרי עדיפויות. קודם כל מים וחשמל אבל גם רהיטים נורמליים נצטרך. חושבים על הטווח הקצר והטווח הארוך: לטווח הקצר נצטרך להשמיש את הבית הזה, לטווח הארוך לשפץ את הבית הגדול.
בהיעדר חשמל כל שיחת טלפון בסלולרי היא קריטית. הטלפון של מיכל מנותק כי אבא שלי היסודי ניתק לה את הקו אבל היא מתקשרת מהטלפון שלי לחברה שלה בעירייה שמעבירה אותה למחלקה אחרת ואז לאחרת ובסוף אנחנו מקבלים הבטחה שאספקת המים תחודש עוד הערב. אני יוצא לחפש זבל שימושי וחוזר בצהרים עם שולחן קטן שאפשר לאכול עליו בצפיפות ושלושה כיסאות שלא ראו זה את זה בחיים. אחר הצהריים אני צריך ללכת לעבודה ואני משאיר את מיכל לבד בבית לחכות לאיש מהעירייה שיפעיל את המים.
בעבודה אני תופס את עודד לבד ומבקש ממנו לדבר איתו בפרטיות.
"מה קורה?” הוא שואל כשאנחנו שנינו במעבדה ודוניא מלפנים. “הכל בסדר?”
השאלה הזאת מציפה פתאום את כל הטלטלות והפחדים ואני מעפעף כמה פעמים כדי לסלק את הדמעות, עושה את עצמי משתעל. אחרי כמה שניות אני מהנהן.
"אז …על מה רצית לדבר?”
"אני רוצה להיכנס לפרויקט. אם ההצעה עדיין רלוונטית.”
עודד פוער את העיניים בהשתאות.
"אתה רציני?”
אני מהנהן.
"מה קרה?”
"אבא שלי זרק אותי מהבית," אני פולט. "אני צריך כסף.”
"וואו …זה מפתיע …אוקיי, אוקיי …בסדר. אין בעיה. ומה, תפסיק לשחות?”
"לא, אני אפסיק ללמוד.”
"אני לא אוהב את זה, עזי.” הוא מרצין
"גם אני לא, אבל אני צריך את הכסף.”
"למה?”
"אני רוצה לשפץ את הבית של סבא שלי ולגור בו ולהשכיר אותו.”
"וואלה.”
"וואלה.”
"דוניא, תתקשרי בבקשה לאופיר ותגידי לו שההצעה לא רלוונטית.” אומר עודד.
דוניא מגיעה אל פתח המעבדה.
"לא רלוונטית?” היא שואלת בקולה המתנגן. “אז מי יעשה הבּרויקט?”
"עזי.” אומר עודד בגאווה, כאילו הייתי בנו הבכור שחזר כדי לרשת את העסק.
"עזי ינהל הברויקט של בתי הספר?” היא מביטה בי.
"א-הה.” אני אומר לה והיא מסמיקה מעט.
"בואי, נתחיל לסגור פרטים.” אומר עודד. "דוניא יודעת כמעט הכל על הצד האדמיניסטרטי ועל החוזים. אתם תעבדו הרבה ביחד.”
"אני אשמח.” אני אומר ודוניא מסמיקה לגמרי.
בשעות הקרובות, בין ביקורי לקוחות בחנות עודד ודוניא מסבירים לי על הפרויקט. דוניא שולפת בקלות את רשימות בתי הספר, את הפערים הקיימים, את ההזמנות שהובטחו לכל בית ספר והספקים שצריכים לספק את המחשוב. לעשות את הכל ייקח לי לפחות שש-שבע שעות ביום, לא כולל עבודה בחנות, שחייה ועבודת השיפוץ. מתי אני אספיק את הכל, אלוהים יודע. לפחות הכסף טוב, העמלה שלי על כל בית ספר שאנחנו סוגרים גבוהה פי כמה ממה שהייתי עושה בחנות על מספר שעות דומה. אני לא יודע כמה כסף אצטרך בחודשים הקרובים, אבל זה הרבה. בהברקה של רגע אני קונה מעודד שלוש סוללות חיצוניות לטלפונים סלולריים במחיר עלות. עד שנתארגן על חשמל, נצטרך להיות מסוגלים לטעון את הטלפונים שלנו.
בדרך הביתה אני חושב על סאלי. משום מה חייב לעדכן אותה.
ע: אפשר להתקשר?
ס: קרה משהו? הכל בסדר?
ע: אפשר?
היא מתקשרת אליי.
"עזי, קרה משהו? אתה מדאיג אותי."
דמעות חונקות את גרוני פתאום ואני לא יכול לדבר.
"עזי?!"
אני משתלט על עצמי. נושם.
"שניה." אני אומר לבסוף.
"אתה מלחיץ אותי."
בסוף אני מתעשת. עומד באמצע הרחוב ומספר לה את השתלשלות האירועים. איך שכבתי עם מיכל ושירן במקביל, איך הסתרתי משירן, איך אבא שלי זרק אותנו מהבית ואיך אנחנו גרים עכשיו בבית הישן.
"זה המצב." אני מסכם. "אנחנו מנסים לשרוד בבית הקטן והישן."
סאלי לא עונה.
"סאלי?"
"אז … אתה בסדר עם מיכל עכשיו?" היא שואלת.
כאילו … פאק, זה מה שחשוב עכשיו? הריב האדיוטי שלך עם מיכל?
"כן." אני עונה, בקוצר רוח מסוים. "למה?"
"כי אני לא ממש יכולה לבוא לשם אם היא שם כל הזמן."
"זה מה שחשוב עכשיו, סאלי?"
"אתה יודע מה היא עשתה לי בערך מהיום שהיא הגיעה לחברה."
"סאלי … ממש ממש אין לי רוחב פס לנהל את ה … עניינים הישנים שלך."
"בשבילי זה לא עניינים ישנים." קולה נשמע קר יותר מהרוח שמנסה לפלח את דרכה לתוך העצמות שלי עכשיו.
"טוב, לא יודע מה להגיד לך. זה המצב." אני אומר, עצבני בעצמי.
"אני צריכה לחשוב על זה." היא אומרת. "אני כבר מודיעה לך שאני לא אבוא לשם כל עוד מיכל גרה שם."
"אני לא ביקשתי ממך כלום." אני מתרגז ממש. "רק רציתי לעדכן אותך מה קורה בחיים שלי."
"תודה על זה."
אני ממש רותח שאני לא יודע מה להגיד לה.
"להתראות." אני אומר וסוגר את השיחה.
אני מופתע לגלות שהשיחה הזאת לא מערערת אותי כמו שאולי חשבתי שהיא תערער, יש לי יותר מדי כאבי ראש גם ככה. כשאני מגיע אני מוצא אותו מואר באור נרות. מישהי מצאה עוד רהיטים ויש לנו גם שידה קטנה ואיזה ארון לבגדים. מיכל ושירן משוחחות בינהן במטבח הריק.
"שלום.” אני מכריז. אני רואה ששירן בכתה ומיכל נותנת בי מבט רב משמעות אך אינני מבין את אותה משמעות.
"מה?”
"אני אקח את ספיידרמן לטיול.” מתנדבת מיכל. היא לובשת בגדים של שירן ומכיוון ששירן מתלבשת …שירן..יוצא לה לוק חושפני וסקסי יותר ממה שהתכוונה. “לכם יש מה לדבר.”
"אני צריך להתנצל שוב?” אני שואל ברוך.
"אני צריכה כבר להתרגל.” אומרת שירן. “הייתי צריכה לחשוב על זה לבד שאתה מזיין את אמא שלי.”
אני שותק.
"אבל זה עדיין כואב טילים.”
"גם לי. כנראה שלא כמו שלך, אבל גם לי.”
"מה כואב לך?” היא שואלת במרירות.
"אכפת לי ממך, אז כואב לי כשאת נפגעת.”
"גם אם זה אתה פוגע.”
"כן.”
אנחנו שותקים.
"אבל עם אמא שלי, רבאק …” היא מפנה אליי את הגב, נראית קטנה כמו ילדה פתאום. בא לי לחבק אותה, להגיד לה שהכל יהיה בסדר אבל אני מרגיש כאילו קוץ פלדה צומח לי מהחזה ואם אחבק אותה, אשפד לה את הלב.
שירן נושפת נשיפה ארוכה של השלמה ואוספת את עצמה. היא מנגבת את הפנים ואז פונה אליי.
"לא יודעת, עזי. על קארין התגברתי והשלמתי. על אמא שלי? לא יודעת. בכל אופן, זה לא יהיה כל כך מהר כמו עם קארין, זה בטוח. ואני בטח לא הולכת לשכב לידכם כשאתם מזדיינים.”
שירן לוקחת את המזרון המתנפח שלה ושאר חפציה המועטים והולכת לחדר הקטן. אחרי כמה שניות היא חוזרת.
"בכל אופן, צריך לחשוב על סיפור. אתה לא יכול להיעלם מבצפר בלי להסביר כלום לאף אחד.”
"מה אני אגיד?”
נשמעת דפיקה בדלת.
"אפשר להיכנס? אני קופאת פה.” אומרת מיכל מבחוץ.
כשהיא נכנסת, אנחנו ממשיכים את הדיון.
"אמרתי לעזי שאנחנו צריכים למצוא איזה סיפור,” אומרת שירן בקול שטוח. “הוא לא יכול פתאום להפסיק לבוא לבית הספר ולהיעלם סתם ככה מעל פני האדמה.”
"לכו על האמת, או הכי קרוב לאמת.” מציעה מיכל. “גרי ואני מתגרשים ועזבנו את הבית. כל המשפחה.” היא מוסיפה ונותנת בי מבט מחויך.
"אמא ואבא …” אומרת שירן בלאות. “טוב …כל העסק הזה דפוק ברמות. בינתיים אני נשארת איתכם למרות שתכלס? אני לא יודעת לכמה זמן. אבל אם לא יהיו פה חשמל ומים חמים, בטח שלא עוד הרבה.”
"יש מים.” אומרת מיכל בגאווה.
"יש מים קרים, ממש בא לי להתקלח במי קרח בקור הזה.”
"התקלחת בסטודיו?” שואלת אמהּ.
"כן.”
"במכון שאני מלמדת יש מקלחות וזה רק עשר דקות מפה." אומרת מיכל. "נוכל להתקלח שם במים חמים, יש לי את המפתח לכניסת העובדים."
"יופי, מקלחת מחוץ לבית. חזרנו למאה ה18."
אחר כך אנחנו אוכלים ארוחת חטיפים, פירות ושימורים לאור נרות. מדברים על העתיד אבל בהססנות, הוא נראה עדין כל כך כאילו מילים יכולות לשבור אותו. מחר אני אצטרך להתקשר לערן להגיד לו שאני מפסיק לשחות. רק המחשבה על זה מועכת לי את הלב.
שירן פורשת והולכת לחדר שלה ומיכל ואני נשארים בחדר השינה. יש הרבה זמן עד הבוקר ומעט בידור ושיחה חרישית ביני לבין מיכל הופכת לחיבוקים ומזמוזים ובמהרה אנקותיה של מיכל ממלאות את הבית הקטן וזולגות לגן החשוך שבחוץ.
=========================
לפרק הבא
מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.
ברוך שובך, איש יקר. אתה האור בסגר הזה. אהבתי את השינוי מנער לגבר שלוקח אחריות.
עוד לפני הקריאה… תענוג שחופשת הקיץ נגמרה!
ואחרי הקריאה… וואו, מחרמן מאוד, קשה כבר לחכות לפרק הבא 🙃
נראה לי ששוה לחכות 🙂
אני ואישתי כבר קראנו את כל הספר.
ועכשיו מחכים בקוצר רוח לבא….
שמח שנהניתם!
אושר גדול שחזר הסיפור. באמת אושר, במלוא מובן המילה. תודה לך 🙂
ברוך שובך
חיכיתי לקרוא אותך שוב, ועברו כמעט 4 חודשים, תענוג כמו תמיד ואכן זה נחמד לראות רת השינוי שעזי עובר מנער שמתפרפר לו לגבר צעיר שלוקח אחריות.
מצפה לראות מה העתיד צופן לו
דור – אני מכור לאתר שלך ולסיפורים הנהדרים שלו.
אבל – די!!
סיפור עם כל כך הרבה המשכים הוא מיגע, חסר תוחלת, ללא חידושי עלילה וסתם זיונים.
איפה ההתפתחות, ההתרגשות, הסיפורים המעניינים והסקרנות לעלילה חדשה.
קח נשימה ארוכה, זה סיפור ארוך.
היי קח צעד אחורה
אחד מהחידושים פה זה הסיפורים הארוכים
היי
אתה כותב נהדר.
עברית עשירה, רהוטה. הרבה ליגות מעל כל האחרים.
הסיפורים בנויים היטב, מרתקים, "מבקשים" שיקראו בהם עוד ועוד.
ממש רומן אירוטי בנוי לתלפיות ולא סתם זין, כוס ושדיים. שכויח!
שלוש הערות:
1. אתה משתמש במילה 'לפרוף' במובן של 'להתיר' 'לפתוח' ופירוש המילה הוא הפוך: 'לרכוס' 'לכפתר'.
2. על אף שאתה משלב נפלא בין שפה סיפרותית עשירה ושפת נוער (כאילו, חיימי) הביטוי "להביא בה" פוגם לעניות דעתי בסיפור.
3. סתם מחשבה: סבא של עזי היה עשיר. מה עם הכסף שלו? אם אביו קיבל אותו בנאמנות כאפוטרופוס אז הוא איבד את הזכות כשזרק את עזי מהבית. אולי
איזה מאבק משפטי? עורכדינית בשלה ומבטיחה?
מלבד זאת הכל טוב. מחכה לפרק הבא.
1. אתה צודק, אבל אני אוהב את המילה לפרוף ויש בערך שבעה אנשים בארץ שיודעים את הפירוש המדויק שלה (אני כנראה לא אחד מהם) אז זה בסדר. אם יהיה לי כח, אתקן אחורה באחד הימים.
2. "להביא בה" זה ביטוי מעולה לסקס לוהט ומטונף.
3. סבא של עזי לא גמר את חייו כאיש עשיר. הוא סייע לאבא של עזי להקים את החברה אבל רבות מהשקעותיו בסוף ימיו לא נשאו פרי. הכסף הלך, נשאר רק הבית. לא יהיה טוויסט בעלילה של "אתה עשיר, עזי!".
דור, ומה יעשו אלה שרכשו כבר את כל הספר? שממה לחצי שנה הקרובה?
זאת הבאסה בבינג' 🙁
הצעה –
סיפורים ארוכים למשקיעים ברכישה.
סיפורים נקודתיים (אפילו של כותבים חיצוניים) מידי פעם כדי לא ליצור כבדות עם סיפורים ארוכים בלבד, ולשמור על עניין להיכנס לאתר למי שרכש סדרה מלאה.
זה הכיוון. בקרוב אפרסם סיפור של כותב בשם נדב. כמו כן אני מפרסם מדי פעם סקירות על משחקי פורנו למי שמתעניין.
באיזה יום בשבוע עולה פרק חדש?
אני משתדל שזה יקרה בתחילת השבוע.
וואו דור הציפיה השתלמה. איזה פרק מעורר ומשאיר טעם של עוד.
שורה שלישית יש טעות, כתוב "בתחת הדלק" במקום "בתחנת הדלק". במקרה הזה, אולי מדובר בטעות פרוידיאנית…