קרן הגיעה הביתה ומצאה הפתעה על הדלת, הודעה מUPS "ניסינו למסור את החבילה אבל לא היית בבית". ככל שאימצה את זיכרונה היא לא הצליחה לזכור שום הזמנה. כשהיא הורידה את המדבקה מהדלת, היא ראתה שהחבילה תהיה זמינה לאיסוף בחנות תיקון מחשבים. היא בדקה את הכתובת, והחנות היתה מרוחקת רק חמש דקות הליכה. היא התקשרה לוודא שהם עדיין פתוחים והזבן אישר שהם יהיו פתוחים עוד כ20 דקות, היא הודיעה לו שהיא תהיה שם עוד כמה דקות.
זו לא היתה חבילה גדולה או כבדה, אבל השולח לא היה מישהו מוכר לה או חברה מוכרת לה. זה כשלעצמו היה רמז. הצפיה העבירה בה רטט, ולבה פרפר לרגע בחזה. בחזרה לביתה קרן עצרה בחנות המכולת הפינתית, וקנתה גבינה, פירות יער, וגלידת וניל, כדאי שהיא תהיה מוכנה ועם מזווה מלא.
למרבה הפלא הוא לא שלח סמס לגבי החבילה. כשהגיעה הביתה היא התלבטה מה לעשות. האם לפתוח את החבילה או לא? אם החבילה היא ממנו, אסור לה לפתוח אותה אלא אם הוא יורה לעשות זאת. אבל אם זה לא ממנו, היא תוכל לספק את הסקרנות הבוערת בה. זה היה היום הקבוע שלהם, והוא עמד להגיע.
המממ, אולי היא תוכל לגשש?
היא סמסה: "האם אנחנו נפגשים הערב?"
"19:45 כרגיל"
זה לא עזר בכלל. קרן הסתכלה בשעון, 18:55, איסוף החבילה, והעצירה במכולת לקחו יותר זמן ממה שהיא חשבה. לעזאזל. עכשיו היא תצטרך למהר ולאלתר כדי להיות מוכנה לקראתו. היא מיהרה לחדרה, פותחת את כפתורי החולצה, מורידה את החזיה וזרקה אותם לסל הכביסה. היא נפטרה מהחצאית והתחתונים באותה מהירות. העגילים הונחו על שולחן האיפור, את הגרבונים היא הורידה בזהירות, מאבדת זמן, כדי לא להרוס אותם. היא נכנסה במהירות למקלחת. 19:01, לא טוב. שיערה יהיה לח כשהוא יגיע, אבל לא להתרחץ, לא היתה אפשרות קבילה. היא התרחצה ביסודיות ככל שיכלה תחת מגבלת הזמן, לקחה מגבת, כרכה את שיערה, וסחטה בחוזקה. היא זרקה את המגבת הזו, עטפה את שערה במגבת יבשה, לקחה מגבת שלישית ועטפה את גופה. 19:28. יופי. נשאר לה זמן.
החבילה הסתכלה עליה משולחן הסלון. נו מה כבר יכול לקרות. קרן צעדה שני צעדים מהירים, חטפה את החבילה, לקחה סכין מהמטבח ופתחה אותה. היא צווחה בעונג כשהתוכן נחשף. סט תואם של חזייה, תחתונים, גרביונים, וחגורת ביריות, עם עיטורי מלמלה. הוא היה כל כך נדיב. היא לבשה אותם בזריזות. קרן פתחה את ארון הבגדים, הוציאה אחת מחולצות העסקים הלבנות שלה, כפתרה אותה, כשהיא משאירה את שני הכפתורים העליונים פתוחים. היא ידעה כמה הוא אוהב את הניגוד בין אשת העסקים והפתיינית-הזנותית. היא ענדה את שני עגילי הפנינה הקטנים שהוא אוהב, והשלימה את התלבושת עם חצאית שחורה יקרה ומוקפדת. 19:43 היא חפזה למטבח, מזגה שתי כוסות מים, הניחה אותן על תחתיות והציבה אותן על השולחן בסלון. היא סובבה את המפתח בדלת, כרעה על ברכיה, וחיכתה. 19:44. היא הספיקה.
הוא פתח את הדלת. וכתמיד הוא חייך כשראה אותה לבושה לכבודו, עם מחוות השירות של כוס המים. הוא הניח את ידו על שערה, וגירד את ראשה. הוא הרגיש את השיער הלח, ושאל בעדינות: "הגעת מאוחר מהעבודה?"
היא ידעה שהוא לא יכעס אם היא לא היתה לגמרי מוכנה, אם זו היתה הסיבה. "לא."
"אז…"
"היתה פתקה מUPS, אז הלכתי לאסוף את החבילה, ועצרתי לקנות פירות יער ו.."
"אני מבין. בסדר. איפה החבילה?"
"אה, אני פתחתי אותה."
"מה?!" קולו התחדד עכשיו, והיה ללא ספק מרוגז. "את פתחת אותה? בלי לבקש רשות?" היא הרגישה חום בבטנה. לא חום של ריגוש. חום של בושה מלאכזב אותו. היא גמגמה: " אני.. אני.. לא ידעתי שזה היה ממך, עדש, עד שפתחתי אותה ואז אני" "האם שאלת אותי?" הוא קטע אותה.
"לא" היא לחשה בבושה, מרכינה את ראשה ומסתתרת מאחורי שערה.
הוא משך את שערה בחדות והפנה את ראשה כדי שתרים את מבטה אליו. "אני לא חושב ששמעתי." קולה חנוק מדמעות, אבל איכשהו היא הצליחה לענות בקול צלול "לא". היא הרגישה את גופה מגיב לקולו הקשה, לידייו השולטות בראשה. השרירים בישבנה התכווצו בציפיה. העונשה שלה מגיע. היא רצתה למחות, להצדיק את עצמה, לתרץ. אבל עם זאת היא ידעה שמגיע לה להיענש. ובסתר ליבה היא גם רצתה להענש. אבל היא לא אהבה להיענש שלא בצדק. היא עמדה לפתוח את פיה, ועצרה. במצב הנוכחי, אסור לה לדבר בלי רשות.
"הגידי לי, מה אני מעריך יותר מהכל ביחסי מרות?"^1
"תקשורת ברורה." היא ראתה לאן הוא חותר. לפחות היא לא החמירה את מצבה בנסיונות שווא להצטדקות.
"ו…"
"אם חשדתי שהחבילה היא ממך, הייתי צריכה לשאול בבירור"
"בגלל…?"
"בגלל שאתה אף פעם לא מתעצבן עלי כשאני שואלת."
וכך העולם התייצב. עונשה יגיע, היא לא הייתה בטוחה מה הוא יהיה, אבל זה לא שינה דבר. הוא יהנה מלהעניש אותה. היא תלמד, היא תבכה, הוא ידחוף אותה קצת מעבר לסיבולת שלה, וכשהיא תישבר הוא איכשהו ידע, ויפסיק, ויחבק אותה.
אחר כך הוא יורה לה לשים חטיפים על השולחן, הוא יבחר סרט והם יתכרבלו ביחד. הוא יבדוק כמה היא רטובה ויקניט אותה על כך. הוא יצבוט את פיטמותיה המתקשחות. היא תרצה לגמור, אבל הוא לא ירשה לה. היא תהיה חייבת לצפות בסרט, ולשים לב לסרט, תוך כדי שהוא מגרה אותה ומחזיק אותה על סף השיא, בלי להניח לה לגמור.
אחרי הסרט אם היא תצליח לעקוב אחרי העלילה, הוא יקשור את ידיה, וירשה לה לגמור כשיחדור לתוכה. היא תביט אליו, עיניה מלאות בדמעות ותגיד בקול צלול: "תודה לך על המתנה, ותודה לך על הלקח." הוא יחייך אליה, והיא תראה בעיניו כמה הוא שמח להיות איתה הלילה, כמה הוא גאה בה, מכיון שלמרות שהיא שגתה, היא זיהתה את השגיאה במהירות, ולקחה אחריות על השגיאה.
השראה: BendyBallerina בFetlife.
הערות:
There is a convention in English BDSM writing of Capitalizing all the instances of the Dom and lower case for the sub regardless of normal spelling and grammar. Here I choose a smaller font and a bigger font to convey this.
בכתיבה באנגלית על בדס"מ יש מוסכמה סגנונית של שימוש באות גדולה לכל המקומות שמתייחסים לדום, ואות קטנה לסאב בלי קשר לכללים הרגילים. מכיון שאין את זה בעברית, השתמשתי בפונט קטן וגדול כדי להעביר תחושה דומה.
^1 power exchange in English
=========================================
משהו קצר על אודותי. גדלתי בארץ, עברתי לפני 20 שנה לארה"ב והייתי פעיל בסצנת הBDSM של ניו-יורק במשך חמש שנים.
אני מאלה שדווקא שמחים לכתוב לפי הזמנה. (אבל רק לנשים והסיפורים שאני כותב הם של שליטה/סדיזם של גבר על אשה) הדרישות שלי כדי לכתוב צריך לשלוח לי את הפרטים הבאים:
שם פרטי או אות ראשונה.
סגנון לבוש / בגדים לסיפור
אחד או שניים של turn on
עד שלושה של turn off.
ניתן לפנות אלי במייל הבא:
יפה. שונה מאוד.
קצר ומדויק, אהבתי מאוד ואשמח לקרוא עוד ממך (פה או במקום אחר אם קיים)
העברת את התחושות בצורה כמעט מדויקת ומאוד מחרמנת ואני מזדהה עם הסיפור מאוד
איילה אני אשמח להגשים לך את המחשבות ולתת לך להרגיש את התחושות בלייב
<נערך על ידי דור>
עזוב… חבל על זמן הכתיבה שלך וזמן הקריאה שלנו. בטוח שאתה מוכשר במשהו. אתה רק צריך למצוא מהו ולעוף על זה.