הצד השני של הבריכה – פרק י"ב

למחרת קארין ממשיכה להתעלם ממני אבל משתדלת שאני אראה אותה עם עדי דלוש הכוסון. הוא מצדו דווקא מבסוט מתשומת הלב ואני רואה שהוא כל הזמן מנסה לגעת בה יותר ויותר אבל היא שומרת ממנו מרחק. מצד אחד אני שמח שהיא מתרחקת ממני, אם היא רוצה ממני נאמנות וזוגיות וזה אני סתם אכאיב לה אבל מצד שני אני שם לב שבהפסקות כל הזמן נמצא במקום שבו אני יכול לראות אותה. 

סאלי שולחת לי הודעה ואנחנו מקשקשים קצת. יש לה רעיון למשהו קינקי שהיא רוצה לנסות, שואלת אם אני זורם. אני כותב לה שבעקרון כן אבל בכל זאת רוצה לדעת פרטים. כשהיא שולחת לי את הרעיון שלה אני בהלם ולוקח לי שיעור שלם כדי להחליט שיאללה, אני אזרום איתה. אני נשבע שהיא תהפוך אותי לסוטה כמוה בסוף.

"מה, אתה וקארין כבר לא?” שואל עידן, לא בלי קצת שמחה בקול שלו. אנחנו ליד הקיוסק, אוכלים ארטיקים ואני צופה מרחוק בקארין עם עדי דלוש מוקפים בחברים.

"אף פעם לא היינו כן.” אני אומר. 

"אחלה.”

“היא כולה שלך.” אני אומר בשמץ של ארסיות. שנינו יודעים שגם אם פתאום אלי הקארמה השתגעו ונתנו לי סיכוי עם קארין, לעידן אין באמת סיכוי.

"אני יוצא הערב עם ספיר.” מפטיר פתאום אפק.

"באמת?!” פולט עידן.

"א-הה.”

"וואי, מעולה!”

"היא הייתה צריכה עזרה בכלכלה אז דיברנו ו…סרט.”

"מגניב, אחי!” אני אומר בפליאה. האמת היא שאף פעם לא הבנתי באיזה בנות אפק מתעניין וכבר התחלתי לחשוד שאולי הן בכלל לא מעניינות אותי בכלל, ופתאום זה. נכון שספיר היא ערסית קטנה עם פה גדול אבל יש לה את הקטע שלה. היא לא מתקרבת לקארין אבל יאללה, מה יזיק לי לפרגן?

"תודה.”

בדרך הביתה אני מתרגש כשאני חושב על מה שסאלי הציעה. לאו דווקא מתרגש-מתחרמן אלא סתם מתרגש. הלב שלי דופק כשאני רואה את המכונית שלה מחוץ לבית ואני פותח את דלת הכניסה. 

שואוטיים, נתחיל עם ההצגה שלה.

"הי אמא.” אני צועק והלב שלי דופק חזק כשאני אומר את המילים האלו לפי מה שהסכמנו.

"הי חמוד.” היא עונה מהמטבח. “מה שלומך?”

"סבבה.” אני אומר וזורק את התיק.

"מאה פעמים אמרתי לך אל תזרוק את התיק על הרצפה!” היא גוערת בי. פאק, היא ממש נכנסת לתפקיד, כמעט יותר מדי…

יכולתי ללכת למטבח לראות אותה, לראות מה היא לובשת ולהגיד שלום אבל אני מתרגש מדי, מבולבל מדי.

"אני מוציא את ספיידרמן!” אני קורא וקושר אותו לרצועה באצבעות רועדות. כשהסכמתי הייתי הרבה יותר קול ממה שאני עכשיו.

"בסדר אבל אל תאחר, ארוחת הצהריים כמעט מוכנה.”

ספיידרמן הולך באיטיות ברחוב ואני לא ממהר, מרגיע את עצמי ואת המחשבות. לאט לאט אני נרגע וזורם עם הקטע, לאמא שלי האמיתית אין באמת משקל בחיים שלי ואם זה מדליק את סאלי אז יאללה, אני כבר מתגעגע לכּוּס הרטוב שלה. אחרי שספיידרמן גומר את העניינים שלו אני חוזר הביתה, יותר רגוע ומוכן למשחק הסוטה שלה.

"הממ…איזה ריח…” אני אומר כשאני נכנס למטבח. היא עומדת ליד השיש ומבשלת משהו, לבושה בשמלת בית חסרת שרוולים וסינר לבן שהיא הביאה אלוהים יודע מאיפה. היא שמה קשת וסידרה את השיער ככה שהיא נראית כמו איזה עקרת בית אמריקאית משנות החמישים או משהו והיא מפנה אלי את הראש ומחייכת במתיקות. הסינר מבליט את הישבן הרך והמותניים הצרות שלה וחלקם התחתון של השוקיים נחשף מתחת לשמלה, מלאים וחטובים.

"הי חמוד, איך היה בבית הספר?” היא שואלת בתמימות.

"סבבה.” אני אומר ומחבק אותה מאחור. “איך היה בבית?”

"בישלתי, כיבסתי, אתה יודע. יום רגיל.”

"א-הה…” אני אומר ומנשק לה את העורף. “התגעגעתי אלייך, אמא…” אני ממלמל באוזנה.

"עזי…אמרנו שלא נעשה את זה יותר…אני אמא שלך…הסברתי לך…”

אני שולח יד קדימה וחופן את העטינים שלה מעל השמלה, מעסה אותם ברכות באצבעות רעבות.

"עזי…אוהּ…די חמוד…אם אבא יבוא?”

"אבא בעבודה…רק אני כאן, אמא…” אני אומר, הודף את הזין הקשה שלי אל בין פלחי עכוזה דרך כל שכבות הבד.

"זה אסור, בנצ'יק…” היא נאנחת, מתמכרת לידי על שדיה. “אסור לנו…”

אני הודף אותה קדימה, כולא אותה בין הזין הקשה לשיש וממשיך לנשק אותה מאחור, אצבעותיי מגששות אחר רוכסן השמלה מאחור. 

"עזי מספיק…” היא ממלמלת כשאני מחליק את הרוכסן מטה, חושף את גבה ואת הרצועה המאסיבית של החזייה. בתנועה מהירה אני משחרר את החזייה ואז מרים אותה מלפנים, משחרר את השדיים העצומים.

"עכשיו הגזמת.” היא נאנחת כשאצבעות שלי מוצאות את פטמותיה, מלטפות וממוללות אותן. “אתה ינקת מהשדיים האלה, ריבונו של עולם…”

נשיקות על העורף והתרפקויות על האוזניים, מלמולי מחאה רפים ומתוקים, שדיים כבדים בידיים שלי. הזין שלי נע בתנועות קטנות אך קצובות בין פלחי העכוז שלה, מבהיר לה שאנחנו לא הולכים להסתפק במזמוזים בלבד. אני מפשיל את כתפיות השמלה עד המותניים ומסלק את החזייה, מעסה ומלטף את השדיים וממזמז את הפטמות והיא נאבקת לשמור על תפקיד האם המוסרית, מוחה ברפיון ומזכירה לי ללא הרף כמה אסורים המעשים שאני עושה.

"עזי!” היא רושפת כשאני אוחז בתחתית השמלה ומתחיל להפשיל אותה מעלה. “רק מעל החגורה!”

"ששש…אמא, אני רוצה אותך עכשיו.” אני אומר וחושף הפתעה קטנה: סאלי הלכה עד הסוף עם שנות החמישים והיא לובשת ביריות שחורות וחגורה תואמת ומתחתן תחתוני כותנה שמרניים ואימהיים. נדרשות לי כמה שניות כדי לפצח את האופן שבו הביריות קשורות לחגורה ואחרי שאני מתיר אותן אני יכול להחליק ממנה את התחתונים לקול מחאותיה הקלושות.

סאלי משתנקת כשאצבע שלי מחליקה אל תוך הכּוּס שלה, פאק, היא רטובה וחמה. אני מתחיל לאונן לה ביד אחת, השנייה מלטפת את גווה, שדיה וירכיה ונשימותיה מתגברות במהירות, מיצים משמנים את אצבעותיי. 

"אני בתוכך, אמא.” אני לוחש באוזנה והיא נאנחת בתגובה.

"די, בנצ'יק…זה אסור…אנחנו צריכים להפסיק עכשיו…”

אני לא מפסיק וממשיך לאונן לה, מביא את אנקותיה לגבהים. פיה של סאלי פעור עכשיו, עיניה מתגלגלות מעלה והיא שעונה על השיש בכניעה, מתמסרת לאצבעותיי ולפנטזיה האסורה שלה. בנה בועל אותה עכשיו במטבח והיא נכנעת לו למרות שהיא יודעת כמה אסור הדבר והידיעה מטריפה אותה, מציפה אותה בריגוש מוּתך ומשבשת את דעתה. ביד אחת אני ממשיך לאונן לה, בשנייה אני משחרר את הזין מהמכנסיים, אוחז בידה ומוביל אותה אל הזין הזקור שלי וקריאה נרגשת נפלטת מפיה כשאצבעותיה פוגשות באיבר הקשה.

"עזי! לא!”

"ששש…”

בהיסוס היא אוחזת בי, אצבעותיה רכות ועדינות על הזין הקשה. אני ממשיך לאונן לה והיא מתחילה ללטף אותי בהססנות, כאילו פוגשת בו בפעם הראשונה. 

"אמא, את מטריפה אותי…” אני נאנק בכנות. “אל תפסיקי…”

"זה אסור…ילד'לה…” היא נאנחת.

"שימי אותו בפה, אמא…” אני מבקש.

"השתגעת? בפה?”

"בבקשה…”

"ירדת מהפסים לגמרי.” היא אומרת כמו איזו מטרוניתא שמרנית. “באמת, נו?! שאני אשים את הדבר הזה בפה?”

"כן, בבקשה…רדי על הברכיים, אמא…” אני מתחנן בלב הולם. 

"אני לא יודעת מי יותר משוגע, עזי'לה.” היא נאנחת ואז לוקחת מגבת מטבח, מקפלת אותה בקפידה וכורעת למרגלותיי, עטיניה מתנודדים מצד לצד. פאק, היא יפה ככה, כורעת מתחתי בצייתנות.

נאמנה לתפקיד, היא אוחזת בזין שלי בהססנות, כאילו מנסה לעכל את הרעיון המתועב של להכניס אותו לפה. היא מעקמת את אפה בגועל קל ומעפעפת בעיניה בצדקנות ואז פוערת את שפתיה הרכות ועוטפת אותו, פיה רטוב וחם סביב ראש הזין.

"אמא…” אני נאנח כשהיא מתחילה למצוץ והיא מביטה בי מלמטה, ראשה נע קדימה ואחורה.

היא אוחזת בזין שלי ומוצצת אותו, עיניה הכחולות נעוצות בין בעוד שפתיה הרכות עוטפות אותי באהבה אמהית. היא מניעה בעדינות עצלה את אצבעותיה, מאוננת לי לתוך פיה ביד אחת ומשחקת לי באשכים בידה השנייה. לפרקים היא צוללת עמוק עד שהזין שלי מתדפק על הגרון שלה וקולות לעלוע רמים ממלאים את המטבח ואז היא עולה, רוק ניגר במפלים על סנטרה וחוזרת לאונן את הזין הרטוב והחלקלק. בתוך כמה רגעים שדיה האדירים רטובים מרוק והם מתנוצצים קלות באור השמש החודר מחלון המטבח, מתנודדים בחדווה עם תנועות גופה. 

תלתליה הערמוניים של אמא שלי אסופים בקשת התכולה, מרקדים בקצב המציצה. עיניה הכחולות מביטות בי מלמטה כשהיא מפנקת אותי בפה רך ורטוב ואצבעות זריזות, מעסה את הזין שלי ומאוננת לי לתוך שפתיה הרכות. קדימה ואחורה, פנימה והחוצה אמא מענגת אותי בפה רטוב ומשתוקק וקולות המציצה ממלאים את המטבח, מתמזגים עם הקולות השלווים בחוץ ואני מרגיש את העונג מתגבר והולך ואני יודע שאני עומד לגמור עוד מעט.

אמא-סאלי מניחה עכשיו את הידיים על רצפת המטבח ומוצצת בלי ידיים. היא גוהרת למטה ומלקקת את הביצים שלי והזין שלי נח על הפנים שלה, רטוב ועבה וכבד למראה. היא נעה אחורה, מניחה לו למרוח את הפנים שלה ברוק בזנותיות מטריפה ומנוגדת כל כך לדמות שהיא מגלמת עד שאני לא יכול יותר ופולט "אמא!” בלי לחשוב.

היא שומעת אותי ועיניה ננעצות בשלי, כאילו היא מחכה לראות את הרגע שבו אני מאבד שליטה. אני נזכר בפעם ההיא שהיא נדלקה מלראות את עצמה עם פנים מלאים שפיך ותוהה אם לחזור על זה או לגמור לה בפנים, לתת לה לינוק ממני כמו שאני ינקתי ממנה בעבר הדמיוני. אני מתנשף בכבדות, די מאבד שליטה על העסק ואז מתחיל לגמור בלי שהיא כמעט נוגעת בי. שרוכים ארוכים של שפיך נורים בעוצמה מקצה הזין שלי ונוחתים על פניה היפות, מטנפים אותה בזרע לבנבן. מוזר לגמור ככה כמעט בלי שאני נוגע ולרגע נדמה לי שאני משתין לה על הפנים. המחשבה הזאת מטריפה אותי עוד יותר ואני פולט עוד נתז ארוך אשר נוחת לה מהמצח ועד אמצע האף ואז אני מצטמרר, נאחז בשיש ומתנשף בקול.

"גמרת, חמוד?” היא שואלת בקול אימהי, חוזרת במהירות לדמות. ג'יזס, איך היא יכולה לחזור למשחק כל כך מהר?

"א-הה.”

"אז שב לאכול, אתה בטח רעב.” היא אומרת במתיקות אמהית.

בלב הולם אני כושל אל שולחן האוכל והיא מתרוממת מהרצפה ומסדרת את שדיה, תוחבת אותם לתוך השמלה בלי לטרוח ללבוש את החזייה. אחרי כמה רגעים היא מגישה לי עוף ואורז בחיוך אימהי ושדיה הכבדים מתנודדים מתחת לשמלה. פאק, היא אפילו יותר סקסית ככה מקודם.

"אז איך היה בבית ספר?” היא שואלת בתמימות, פניה מלאות עדיין בשפיך שלי.

"מצוין.” אני אומר בפה מלא אורז.

"אל תדבר בפה מלא, עזי.” היא גוערת בי. “ככה חינכתי אותך?”

"סליחה.” אני אומר וגומר מהפה. “היה סבבה. לאפק יש חברה חדשה.”

היא זוקפת גבות בהפתעה, את אפק היא פגשה.

"אפק זה החבר שלך שהיה פה אתמול?”

"לא, זה היה עידן.”

"חבל.” היא אומרת. “עידן נראה בחור כל כך נחמד.”

"הוא נראה לך נחמד? בגלל זה הראית לו את השדיים?”

היא נותנת בי מבט כדי לבחון אם אני רציני או במשחק ומחליטה שאני במשחק.

"עזי! איך אתה מדבר לאמא שלך?”

"זאת האמת, אמא. נראה לי שזה הדליק אותך לפתות אותו. בטח היית רטובה לגמרי.”

"עזי! תפסיק עם זה מיד! זה לא מכבד ולא מכובד!”

"בטח את רטובה עכשיו, הא, אמא? 'די, עזי!' אבל אני בטוח שלא היית מתנגדת לרכב עלי.”

"אומרים 'לרכוב'.” היא מתקנת אותי אינסטינקטיבית. “…ולא, זה כבר מוגזם לגמרי. מה ש…הכרחת אותי לעשות קודם…זה היה דבר אחד אבל מה שאמרת עכשיו…”

"לרכוב עלי?”

"עזי, אני מבקשת ממך…” היא מתנשפת. “אל תדבר ככה.”

אם הייתי טיפוס יותר דרמטי הייתי מפנה את כל השולחן בתנועת יד אחת ומרסק את כל הכלים על רצפת המטבח אבל אני מכיר את הפראייר שיצטרך לנקות את הכל אז אני פשוט קם ומתחיל לפנות את הכלים והאוכל במהירות אל השיש.

"מה אתה עושה?”

"מפנה את השולחן כדי שיהיה לי מקום לזיין אותך.”

"עזי, בשום פנים ואופן…זה כבר מוגזם, באמת! מה שעשינו קודם זה…ניחא אבל…זה?!”

שתי צלחות; שתי כוסות; סכ"ום; צלחת סלט; עציץ (עם פרחים שמיכל קנתה לפני שהיא טסה) ותחתיות: הכל עף (טוב, לא ממש עף, יותר מפונה במהירות) אל השיש עד שהשולחן נשאר נקי.

"עזי, אני אמא שלך, תפסיק עם זה!” היא קוראת בשכנוע עמוק, עיניה הכחולות פעורות בכמעט חרדה והשפיך שלי עדיין בוהק על המצח, האף והלחיים שלה. מהממת, זאת.

היא אוהבת קשוח והיא אוהבת הצגות ואני נותן לה שתיים במחיר אחד כשאני אוחז בתלתלים הערמוניים שלה ומקים אותה מהכיסא רק בשביל לכופף אותה על שולחן האוכל. היא גוערת בי שאני מגזים ומנסה להתרומם אבל לא ממש מתנגדת כשאני הודף אותה למטה ומפשיל בנחישות את השמלה, חושף את הביריות המקסימות, החגורה התואמת והתחת הרך הממוסגר בין השנצים השחורים.

"עזי מספיק…אמרנו רק מעל החגורה, חמוד!” היא נאנקת כשאני מפשפש לה בין שפתי הערווה, מוצא אותה רטובה וניגרת כמובן. 

"אני רוצה אותך, אמא.” אני אומר ומוביל את ראש הזין אל בין שפתיה.

"עזי!”

דחיפה קטנה ואני מחליק פנימה.

"עזי…לא…אסור לנו…עזי, רגע! חכה שנייה!”

אני מתחיל ישר בפול גז, אפילו שאני מרגיש שהיא עוד לא 100% מוכנה, דוחף בכוח לתוך הכּוּס שלה ומתעלם מהצעקות שלה. כן אמא שלי, לא אמא שלי, כן מוכנה, לא מוכנה, כבר לא אכפת לי כלום מרוב שאני חם עליה. אחרי כמה שניות היא כבר כולה רטובה וצעקות הולכות ושוככות, מתחלפות בהתנשפויות. אני תוהה אם ההצגה ממשיכה או לא אבל לא מתעסק עם זה יותר מדי, שוקע בכיף בכּוס החם והרטוב שלה, נותן לה אותו עד הביצים. אין לה רגליים מהממות כמו של שירן, מיכל או אפילו קארין אבל יש משהו סקסי ברמיזות הצלוליט שמופיעות פה ושם על התחת הדשן והירכיים ואני אוחז לה במותניים ורוכב על "אמא" שלי בתנועות עמוקות ונחושות.

"אהּ…אהּ…אהּ…” היא נאנחת ברכות, נאחזת בשולחן לנוכח החדירות הקצובות שלי. כדי לא לקבל מכות מהשולחן היא דוחפת את עצמה אחורה, משפדת את הכּוּס הרטוב שלה על הזין בזמן שאני דופק אותה מאחורה. התחת והירכיים רוטטים בכל פעם שהאגן שלי פוגש בישבנה ואני מרקיד את הגוף הדשן שלה, סוחט ממנה נאקות נרגשות שמשתלבות בקצב החרישי של חריקת השולחן. ידיה אוחזות בשולחן, פרקי האצבעות מלבינים מרוב מאמץ לייצב את עצמה, תלתליה מרקדים בקצב הזיון.

אחרי הסיפתח אני מוריד הילוך ועוזב לה את התחת כדי לגהור ולחפון את השדיים הכבדים. תחת המשקל שלי היא משנה את התנוחה ונשענת על המרפקים, נאנחת בקול רך ומתוק כשאני דופק אותה מאחורה, מעסה לה את השדיים וממולל את הפטמות. בגלל שהיא אוהבת את זה קשוח אני מגביר את הלחץ על השדיים שלה ומרגיש אותה נרטבת מתחתי עד שאני מגזים והיא נותנת לי מכה קטנה ביד ואני מחליש את הלחץ. בדקות הבאות אני משחק עם השדיים שלה, מלטף, מעסה, מכאיב, מרגיע וחוזר חלילה. בכל מחזור כזה היא נרטבת ונאנחת עד שאני מגזים אבל כשאני מתחיל מחדש היא נגנבת שוב ושוב, יודעת שאני הולך לחצות את הגבול ומתחרמנת מזה.

"אני הולך לגמור…” אני מתנשף אחרי עוד כמה דקות.

"בוא אלי, חמוד שלי…תגמור לי בפנים, ילד…תעבּר אותי…” 

אוקיי, עד עכשיו זה היה הקטע של הסטיות שלה, עכשיו זה של שלי. אין לי זמן לחשוב למה זה מדליק אותי כל כך ואיך היא יודעת שאני מתחרמן מזה אבל זה מעיף אותי לגמרי. אני מנשק לה את האוזן ומתנשף בקול ומרגיש איך אני מתחיל להתפוצץ, מציף אותה בזרע. השדיים שלה רכים וכבדים בידיים שלי ואני מחזיק אותם כמו ידיות בזמן שאני מביא בה את התנופות של השיא, כמעט רואה זיקוקים מול העיניים תוך שאני גומר וגומר בלי הפסקה בתוכה, שומע אותה קוראת לי. בתוך כל זה היא מפנה את הראש אחורה, הפנים היפים שלה מיוזעים ומכוסים עדיין בשפיך שלי מקודם ואנחנו מתנשקים, חרמנים כמו שני כלבים. 

אני קם ממנה באיטיות, הזין נשלף מהכּוּס המהביל שלה וזרזיף זרע ניגר החוצה בחדווה, מטפטף על ירכיה. סאלי מתרוממת אחרי בכבדות, נאנקת בכאב של מאמץ ותנוחה לא נוחה.

"את בסדר?” אני שואל בדאגה לנוכח הבעת הכאב על פניה.

"בסדר גמור.” היא מהנהנת. השדיים שלה סמוקים וחבולים אחרי ההתעללות שעברו והיא מלטפת אותם בעדינות.

"הגזמתי?” אני שואל.

"אתה יודע שאני אוהבת כשאתה מגזים, אם אתה לא מגזים בלהגזים…” עיניה הכחולות זורחות. “איך אתה?”

"סבבה.”

"לא היה לך…קשה?”

"יותר קשה מזה אני לא יכול להיות…” אני מגחך, מתנשף ומיוזע.

"אל תתחכם.” מרצינה סאלי. "באופן…רגשי.”

"לא, היה סבבה. אמא שלי זה לא קטע רגיש אצלי.” אני אומר בביטחון. כבר שנים שאני אומר לעצמי את זה, כבר התרגלתי. סאלי מהנהנת.

"זה קטע.” אני אומר ומוציא מים קרים מהמקרר. “תמיד חשבתי שהנשים הן סטרייטיות…לא ממש רוצות סקס ואם כן אז…קוצ'י מוצ'י כזה ושהגברים הם הסוטים.”

אני מוזג שתי כוסות של מים קרים ומגיש אחת לסאלי.

"נשים הן מה שהן רוצות להיות, לא מה שגברים רוצים שהם יהיו.” היא אומרת, עיניה הכחולות נעוצות בשלי, מוודאת שכל מילה נקלטת. “אישה יכולה לאהוב סקס או לא, לאהוב סקס סוטה או לא, אל תחיל את השקפת העולם והציפיות שלך על הנשים בחיים שלך.”

אני מהנהן.

"זה הכל חדש לי, סקס וזה.” אני אומר.

"אתה לומד יופי, אל תדאג. רק תזכור להיות קשוב תמיד לבת הזוג שלך ולנסות להבין מה היא רוצה ומה כיף לה.”

"ואם אני לא רוצה את מה שהיא רוצה?”

"אז ביי. סקס עובד רק כששניכם רוצים אותו דבר. אתה לא חייב לזרום איתה כי אתה גבר והתפקיד שלך זה לספק אותה. כל התפקידים הם הדדיים.”

"ואם היא לא אומרת?”

"אז תנחש ותרמוז ותגשש ותתכונן להפסיק מיד ברגע שהיא אומרת 'לא' או 'די'.”

"אוקיי.”

"אבל את…”

"איתי זה היה משחק. משחק שאני שיחקתי. אל תשחק את זה עם בחורות צעירות, זה יכול להיגמר רע, לך ולבת הזוג שלך.”

"אוקיי.”

"יאללה, חמוד. אני זזה. עד הפעם הבאה.”

אנחנו מתנשקים ומתחבקים ברכות והיא הולכת ואני נשאר לבד במטבח, ספיידרמן מביט בי עם פרצוף מדובלל.

"ראית הכל?” אני שואל אותו. הוא סתם ממשיך להסתכל עלי.

אני לוקח אותו החוצה ואנחנו מטיילים ברחובות. בערב אני מופתע לקבל הודעה ממיכל. אין טקסט, רק תמונות של פרטי לבוש מונחים על מיטה. לנז'רי. הלב שלי דופק ואני מתחרמן כשאני חושב עליה מעשנת במיטה שלי בזמן שאני אוכל לה את הכּוּס.

"וואו.” אני כותב לה.

מ- חכה שתראה אותי בהם.

ע- אני לא יכול לחכות.

אחר כך היא שולחת לי תמונה של אבא שלי עומד ומחבק אותה בצד אחד ואת שירן בצד השני. פאק, היא נהנית מהקטע של ללכת לו מאחורי הגב. להתחבק איתו ולשלוח לי תמונות של לנז'רי. אני מרגיש קצת מטונף. שוב, אחרי די הרבה שנים שהוא שם עלי זין אני לא צריך לדאוג לו או לרגשות שלו אבל ללכת מאחורי הגב לא בא לי ממש טוב. ובכל זאת, המחשבה על הגוף הקטן וההדוק של מיכל בהלבשה התחתונה הזאת…פי, כּוּס אמק. אלו מחשבות לא רעות להירדם איתן.

ביום חמישי אני רק מסתכל על קארין מרחוק אבל היא גם מסתכלת עלי. אני קצת מסתובב עם עידן ואפק וספיר, החברה החדשה של אפק (שיצאתי איתה פעם) ואני כאילו איתם אבל כל הזמן שומר את קארין בקשר עין. וגם היא אותי. אני קרוע. מצד אחד מתגעגע אליה, מצד שני יודע שאני לא אוכל להיות חבר רק שלה. אני באמת לא בקטע עכשיו של להיות חבר של מישהי וזה. אני שמח שאנחנו לא לומדים באותה כיתה אבל גם מתבאס. תכלס, עדיף לה ככה, אני כל הזמן אומר לעצמי. אני רק כאב לב בשבילה. אולי מהאי הבנה הזו שהיא חשבה שסיפרתי לשירן יצא דבר טוב. האם כאב לב זה סימן לדבר הנכון?

"מה הפרצוף תחת?” מאנפף אפק בהפסקה השלישית.

"סתם.” אני נאנח.

"קארין ועדי דלוש.” עונה עידן, קבור במשחק בסלולרי שלו. איך הבנזונה הזה שלא מסתכל מסביב אף פעם יודע הכל?

"עדיף ככה.” אני אומר.

"למה?” מתעניינת ספיר. מהרגע שהיא התחילה לצאת עם אפק היא מיד התחילה להסתובב איתנו. אם שלושה חנונים לא היה מספיק מוזר, עכשיו אנחנו שלושה חנונים וצ'וחה. לזכותה של הצ'וחה יאמר שהיא באמת לא עושה מזה עניין. "למה לא מתאים לך קשר עכשיו, חיימי?" 

"אני…לא מתאים לי קשר עכשיו.”

"לא מתאים לו קשר עם קארין מנקל.” אומר עידן במרירות. “לזמנים טובים הגענו.”

"לא מתאים לי קשר עם אף אחת.” אני מבהיר.

"למה?” שואלת ספיר בסקרנות. לנו הרי יש קצת היסטוריה ואני לא בטוח ב100% שהיא שחררה מאז שיצאנו בכיתה י'.

"יש לי…אישוז.” אני אומר. 

"אמא שלו נפטרה.” מרחיב עידן.

"מה זה קשור?” אני מתעצבן ואומר לספיר. “זה קרה כשהייתי מאוד קטן, זה לא קשור. וחוץ מזה ספיר כבר יודעת את זה. סתם לא מתאים לי חברה עכשיו.”

"גם לא קארין מנקל.” אומר אפק, שם לב פתאום למבט הרצחני של ספיר. “מה?” הוא ממלמל בהתגוננות.

"כלום ימפגר,” אומרת ספיר וקמה. “אני הולכת לגדל זוג שדיים ענקיות, כמו של קארין מנקל.”

ספיר מתרחקת ואינסטינקטיבית העיניים שלי עוקבות אחרי התחת העצבני שלה מתנדנד בחצאית הג'ינס. האמת היא שיש לה גוף פצצה: היא קטנה, בקושי מטר חמשים לדעתי אבל איכשהו מצליחה לדחוס לגוף הקטן שלה שדיים מרשימים בגודלם ותחת עסיסי שהיא תמיד מבליטה כי אין מצב למצוא אותה בלי עקבים מאיזשהו סוג.העור שלה הוא כהה מאוד, הרבה יותר משל רוב האתיופים שראיתי והעיניים שלה, שהן קצת בולטות, מאוד אקזוטיות בפנים הכהות. 

"לך תתנצל, דביל.” אני אומר.

"על מה?” מתפלא אפק.

"על זה שאתה שאתה מתפעל מקארין מנקל ליד החברה שלך, מפגר.”

"אה…” הוא משתומם. “אני לא…'ת'יודע…”

"אני לא, אני כן, התנהגות של דביל.”

"באמת יצאת דביל, אחי.” מסכים עידן.

"אפילו עידן קלט. לך אליה.”

"באמא'שך?” נאנח אפק ואז מסתכל עלי בבהלה. “מצטער, לא התכוונתי…”

"לא קרה כלום, לך אליה.”

"ספיר!” צועק אפק וקם בבהילות. “ספיר! חכי שנייה!”

"איזה דביל.” ממלמל עידן בלי להרים את העיניים מהמסך.

אחרי הלימודים יש לי חור מפגר איפה שהיה אמור להיות האימון שלי אז אני הולך לחדר הכושר של בצפר ומתאמן קצת, מוציא את התסכול של כל הקטע עם קארין על המכשירים. ברור שאני נמשך אליה בקטע יותר מאשר פיזי אבל אני מרגיש גם שאני לא יכול להיות נאמן לה, לא עכשיו בכל אופן. גיליתי את הסקס ואני לא מוכן לוותר עליו בשביל אף אחת, גם לא קארין. לא ברור לי למה החיים מעיפים את כל הבחורות האלה עלי אבל אני לא מתכוון להגיד לא, גם אם אני צריך לוותר על עליה.

יש לי משמרת בחנות ואני מגיע בעשרה לארבע כי אני לא רוצה לאחר אבל מתעכב כי יש איזה רכב של חברת חשמל או משהו ועובדים שמה ואני לא יכול להחנות את האופניים איפה שאני תמיד מחנה אז אני מחפש מקום אחר ובסוף צריך לרוץ בשביל להגיע בזמן. מכל הקטע יוצא שלמרות שבאתי מוקדם אני מאחר בשתי דקות.

"מצטער!” אני אומר לעודד כשאני נכנס לחנות בסערה. “יש איזה חברת חשמל או משו למטה…והכניסה מיגאל אלון חסומה…”

"אין בעיה.” אומר עודד באדישות.

רק אז אני מבחין בדוניא. מאחורי הדלפק שלה היא מציצה בי ומסמיקה מיד. היא מחייכת אלי חיוך קטן, פניה עטופים בחיג'ב הזה שאני לא מצליח להתרגל אליו.

"שלום, עזי.” היא אומרת בקולה המתוק.

"הי דוניא, מה קורה?”

"בִּסדר גמור.”

הזיכרונות מההרפתקה הקטנה במעבדה מקפיצים לי את הלב לרגע.

"המשלוח ממיקרוסורט הגיע?” אני שואל את עודד.

"כן, בבוקר.” הוא עונה.

"סבבה, אז אני אתחיל לעבוד עליו.”

"אין לחץ, תראה מה צריך להיות מתוקן היום ורק אם הכל יגמר תתחיל עם המשלוח. אף אחד לא מחכה לזה.”

"אחלה.”

אני הולך למעבדה ומתחיל לעבוד על המחשבים שיש שם. אחד חדש, רק צריך להתקין לו מערכת הפעלה, אחר כך אחד שהשתלטו עליו והצפינו לו את כל הקבצים וכשאני ניגש לשלישי אני שומע מהומה מהחנות.

"עופי מפה מיד!” נשמע קול גברי.

אני קם ממקומי ויוצא מהמעבדה. אבי, אחד מהשומרים של הקניון עומד מול דוניא, פניו סמוקות מזעם. אני לא רואה את עודד, כנראה יצא לאחד מעיסוקיו.

"מה נהיה?” אני שואל.

"תעיף 'תמחבלת הזאת מכאן.” הוא תובע.

"מה?” לרגע אני באמת מחפש מחבלת בחנות אבל אז אני מבין שהוא מתכוון לדוניא. "אבי מה אתה מבלבל את המוח?”

"היה פיגוע בויצמן. אחד החברים שלה דקר שלושה אנשים.”

"זה לא קשור אלי!” קוראת דוניא.

"כן, מה הקשר אליה אחי?” אני שואל.

"הקשר זה שכולם ערבים בני זונות והיא אחושרמוטה סיכון בטחוני אז עד שאני אקבל הוראות אחרות מהמשטרה, אין ערבושים בקניון. זה הקשר.”

"תפסיק לזיין 'תשכל.” אני מתרגז. “אתה כולה שומר בקניון אבי, לא באמת שוטר.”

"בואי הנה.” אומר אבי בכעס ואוחז בזרועה.

"תעזוב אותה!” אני צועק וניגש אליו.

"או שמה?” הוא מרפה ממנה ומסתובב אלי.

הוא נמוך ממני ושמנמן אבל יש לו איזה אש בעיניים שלי אין והוא גם אחרי צבא ונראה לי שהוא יותר מנוסה בכל הקטע הזה של מכות.

"פשוט תעזוב אותה.” אני אומר בקול שאני מקווה שהוא נמוך ומאיים.

אבי מחליט (בצדק) שאני לא מהווה איום וחוזר לאחוז בזרועה של דוניא וזו צווחת בבהלה. אני תופס את זרועו ומנסה לסלק אותו אבל נראה שהוא חיכה בדיוק לזה: הוא משחרר את זרועו בעוצמה לעבר האף שלי וכוכבים של כאב מתפוצצים לי מול העיניים. לפני שאני מבין מה קורה הוא דופק לי אגרוף לבטן ואני נאבק רק להישאר עומד, חש באוויר מתרוקן ממני. 

הוא לא מתייחס אלי וניגש שוב אל דוניא שעומדת בצד ומביטה בי בעיניים קרועות. אבי אוחז בזרועה בגסות ומתחיל למשוך אותה מחוץ לחנות אבל היא צועקת לו שיעזוב אותה וקוראת לי, או כדי שאני אעזור לה או כי היא מודאגת ממני, אני לא קולט בדיוק. 

אני לא ממש מאוּשש אבל כשאבי עובר לידי, נאבק בדוניא, אני מפיל את עצמי עליו ונאחז בו. לא מאוד קטלני, לא משהו שהיו מראים בסרט מכות כי אני די נשען ונגרר עליו אבל אני כבד וחזק ועכשיו הוא צריך להיאבק גם בדוניא שצורחת לו באוזן וגם בתשעים ושלושה קילו שלי. הוא מתחיל להביא בי אגרופים בראש ובגב אבל אין לו יותר מדי מקום לקחת תנופה ואני רק נאחז בו וחוטף את המכות, מבין שכל עוד אני צמוד אליו ככה הוא לא יכול לפגוע לי בבטן או בפנים. מתישהו המשקפיים שלי נופלים, מקווה שלא ישברו.

אנחנו צועקים ונאבקים, דוניא קוראת בשמי וצורחת עליו שיעזוב אותי והוא מקלל אותי וקורא לה מחבלת מזדיינת. ואז אני שומע או מרגיש שקרה משהו וכשאני מביט אני רואה צג גדול של ה60 אינץ' על הרצפה, עם סדק גדול ומכוער חוצה אותו מלמעלה למטה.

אבי קופא, מתחיל להבין שהוא בבעיה. אולי לאף אחד לא אכפת אם הוא העיף איזה ערביה מהקניון אבל לעשות נזק בחנות זה משהו אחר.

"חתיכת מפגר, תראה מה עשית.” אני נעמד, מתנשף. הוא לא קופץ עלי יותר.

"אני?! זאת השרמוטה הזאת!” הוא מתעצבן אבל עוזב אותה. הוא מתנשף כמו חזיר, מזיע ואדום בפרצוף והשיער המעפן שלו דבוק לו למצח.

“אתה יודע כמה עולה מסך כזה?” אני אומר. אני יודע שהמסך המנופץ זאת שטות, עודד יחליף את זה תוך שנייה אצל אברמוב הספּק אבל אבי לא יודע את זה ורואים את הפחד בפנים שלו. 

“מספיק נזק עשית, יא מפגר.” אני מוסיף. "יאללה, עוף מפה.”

"סתום 'תפה.” נוהם אבי אבל הוא כבר לא מסתכל על דוניא יותר וגם לא עלי, רק על המסך המנופץ. 

"נו, עוף כבר!” אני ממשיך, מעוּדד מההיסוס הברור שעל פניו.

"לך תזדיין.” אומר אבי בסתמיות ויוצא מהחנות. “שניכם.” הוא מוסיף.

אני כולי רועד מהמתח ודוניא ניגשת אלי.

"אתה בסדר?” היא שואלת בדאגה.

"כן.” אני אומר, מנסה להפסיק את הרעידות ולא ממש מצליח. אני מאתר את המשקפיים על הרצפה ומרכיב אותן. יופי, שום דבר לא נשבר.

"הוא הזיק לך?”

"לא, אני בסדר. באמת.” אני אומר ואז הולך קצת כדי לראות אם משהו מרגיש ממש כואב. בינתיים שום דבר לא כואב עכשיו אבל אני יודע שאני מפוצץ באדרנלין ויש מצב שהבלגן יתחיל אחר כך. 

אבל יש כאב, כאב של השפלה והוא בא אלי בבום כשארועי הדקות האחרונות חוזרים אלי. המכות שחטפתי ממנו, איך שלא הצלחתי לעצור אותו מלגרור את דוניא, איך נתליתי על האפס הזה כמו תינוק. כוסאמק, אני יותר גדול ויותר חזק ממנו והוא כיפכף אותי כאילו הייתי איזה ילד כאפות, ועוד ליד דוניא.

"עזי…” מתקרבת אלי דוניא אבל אני מתמלא רגש פתאום ואפילו קצת דמעות מציפות אותי. לא רוצה שהיא תראה אותי ככה, בוכה כמו ילדון אחרי שקיבלתי מכות מהילדים הגדולים. אני מתרחק ממנה, חצי הודף אותה, וממהר למעבדה.

"אני צריך לעבוד.” אני אומר, מקווה שלא שמעה את הבכי בקול שלי.

אני נכנס למעבדה ומתיישב, הגוף שלי רועד, מפוצץ מאדרנלין. התמונות רצות לי בלופ בראש: האגרוף הראשון מאבי, הכאב, אני מתקפל, אני נתלה עליו, גשם של אגרופים ומרפקים, הצרחות של דוניא ואני רק נתלה עליו כמו איזה קוף תינוק על אמא שלו. מנסה להתרכז, מה אני צריך לעשות? מה קורה עם המחשב הזה? לוקח ביד רועדת את הכרטיס שעליו ומנסה לקרוא רק שכשאני מגיע לסוף משפט אין לי מושג מה קראתי בהתחלה. האגרוף של אבי מתפוצץ בי. אני לא מחזיר לו. דוניא צורחת.

חושק שיניים וחוזר לכרטיס. תתרכז, טמבל. היה, נגמר, שחרר. איזו השפלה ליד דוניא, אללה יוסטור. עוצם עיניים. מנסה לנשום עמוק כמו לפני תחרות, מנסה להתאפס כמו שקורא לזה ערן המאמן. זה עוזר קצת אבל אני עדיין רועד ונאבק כדי לחבר את המילים על הכרטיס למשפטים ואת המשפטים למשימה הגיונית עם התחלה וסוף. למחשב הזה צריך לשחרר את ההצפנה שאיזה האקר זבל שם לו על הקבצים אבל כשאני נכנס אני רואה שאין קבצים מוצפנים. מה קורה? אה, פאק, כבר טיפלתי בו קודם. עדיין רועד ואני מתעצבן על זה שאני רועד.

פתאום כובה האור והמיזוג. אני מחכה לראות אם החשמל חוזר אחרי כמה שניות אבל לא.

"דוניא מה קורה?” אני שואל בקול רם.

"לא יודעת.” עונה דוניא. “אין חשמל בֹּה.”

"ומה בחוץ?”

"גם חושך שמה.” היא עונה.

אני מתרומם ויוצא מהמעבדה ומציץ החוצה. נראה שהחשמל בכל הקניון כבה ואם יש גנרטורים גם הם לא פועלים.

"אי אפשר למכור ככה.” אני אומר וסוגר את החנות. אין חשמל, אין קופות. “אני מתקשר לעודד.”

עודד מקלל כשהוא שומע על הפסקת החשמל.

"ומה עם הגנרטורים?”

"לא עובדים.”

"באמת?” מתעצבן עודד. "אמרו כמה זמן?”

"אף אחד לא דיבר איתי.”

"טוב, תחכו שם, אני אתקשר לשימון לראות מה מי מו.”

"אוקיי.”

"אבל תנעלו את החנות ואל תמכור כלום אם אין תקשורת. לא רוצה להסתבך בלי קבלות שוב.”

"ברור.”

"ביי.” אומר עודד ומנתק.

"מה הוא אמר?” שואלת דוניא.

"שהוא יתקשר לשימון מהתפעול של הקניון ויברר ושבינתיים נחכה כאן.”

בהיעדר חשמל, האור היחיד בוקע מתאורת החירום של הקניון. הלהג הבלתי פוסק של קריינית הפרסומות נאלם, הקונים שמבינים במהירות שאין להם מה לעשות בקניון ללא חשמל מסתלקים ולפני שחולפות עשר דקות דממה שאינה בלתי נעימה עוטפת אותנו האפלולית של החנות.

"עזי.” אומרת דוניא.

"הא?”

"תודה ש…היגנת עלי.” אומרת דוניא.

"פחחח…סתם חטפתי מכות כמו ילד.” אני פולט את המילים כאילו היו גחלים על פי, מעפעף כמה פעמים נגד הדמעות שמאיימות לצוץ.

"לא נכון. אתה הברחת אותו. אתה היגנת עלי.” היא מתעקשת. “פחדתי שהוא יגרור אותי החוצה כִּמו בּושעת.”

אני מושך בכתף.

"מה זה, קיבלת כאן מכה?” היא שולחת יד אל המצח שלי. “זה כואב?” היא שואלת בדאגה.

"לא.”

ידה חמימה ונעימה על המצח שלי ואני שם לב שהיא לא ממהרת לסלק אותה וגם לי זה לא דחוף. ריחה של דוניא ממלא את אפי ואני מודע פתאום לעובדה ששנינו לבד בחנות האפלולית, הנעולה, בקניון הריק. הידיים שלי מתרוממות אולי להדוף אותה אבל פתאום אני מניח אותן על מותניה. לרגע היא קופאת ואז היא מתקרבת אלי.

היא נמוכה ממני מעט לכן היא צריכה להגביהה את פניה כדי לנשק אותי. הנשיקה הראשונה מהוססת ונראה לי שהיא מופתעת ממנה לא פחות ממני אבל השנייה ממש מתוקה ובשלישית הלשונות שלנו נפגשות ומלהיטות זו את זו. האגודלים שלי מלטפים את גופה, מספרים לי על בטן חזקה מתחת לבד החולצה. דוניא מתנשפת בהתרגשות כשאגודלים שלי מחליקים אל מתחת לחולצה ומלטפים את עור בטנה החמים אך היא אינה נרתעת אלא נצמדת אלי עוד יותר, מפשעתה נלחצת את איברי המתקשה במהירות.

פרק י"ג עלה לסמאשוורדס: "تعطيني أكثر!" – זועקת דוניא
פרק י"ד עלה לסמאשוורדס.
פרק ט"ו עלה לסאשוורדס.
פרק ט"ז עלה לסמאשוורדס.
פרק י"ז עלה לסמאשוורדס.
פרק י"ח עלה לסמאשוורדס.
פרק י"ט עלה לסמאשוורדס.
פרק כ' עלה לסמאשוורדס.
פרק כ"א ואחרון עלה לסמאשוורדס.

7 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק י"ב”

  1. אהבתי את ההנחיות של סאלי לגבי זוגיות וסקס. הפרק נגמר מהר מדי. טוב לראות שהגיבור חוטף מכות, אחרי הכל הוא לא גיבור על למרות שלפעמים זה מרגיש כך עם ההצלחות שלו.

  2. עכשיו כשהשלמתי..

    וואו! סיפור מצוין עד כה. מרגיש לי כמו גרסא של אדוניס רק בלי גיבור שמאבד שליטה ונכנס להזיית כוח (על גבול האנס). עזי הרבה יותר אנושי (לטוב ולרע) עם הרבה מזל, ונחשפים כל מיני סוגים של נשים עם כמה טוויסטים והפתעות. אהבתי גם מאוד שסאלי היא גם קול ההיגיון וגם חוסר ההיגיון בו זמנית. מאוד מחכה לראות מה יהיו ב10 הפרקים שנותרו (אני מהמר ומקווה לסקייטבורד נתפסת באיזו שלישיה עם הסקייטרים האחרים ;))

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *