הצד השני של הבריכה – פרק ג'

לפרק הקודם
================================
לרגע אני כל כך מושפל מהבריחה שלה ואיך שהיא השאירה אותי עם הכלים שכל התחושות הישנות מהשנים האחרונות חוזרות לי, של עוד עימות שהפסדתי בו, של עוד השפלה. אבל אני מתעשת. זה היה ניצחון קטן וזמני במלחמה שהיא הפסידה בה כבר היום בצהריים. אני נאנח, מסדר את המכנסיים, ומתחיל לקרצף את המחבת.

המחשבות נודדות אל כרטיס האשראי של מיכל. כאן זה לא יהיה פשוט כמו עם שירן. אם היא מועלת, אני אצטרך לדעת מה הפרטים של הכרטיס ואז להוציא דוחות, אבל אין לי מושג איזה כרטיס זה ואני כבר לא כל כך מכיר אנשים בחברה של אבא. כשהייתי קטן יותר הכרתי אבל כבר כמה שנים אני פחות מתלהב מלהיות הבן של הבוס ואנשים התחלפו. חוץ מזה, מיכל עובדת שם והיא אשתו של הבוס. היא בטח חזקה שם, אנשים לא ירצו ללכלך עליה בשביל איזה ילד מעפן. למה בכלל היא עובדת שם? היא מאמנת יוגה פעמיים בשבוע ולפי מה שהיא אומרת הקבוצות שלה מפוצצות ולוחצים עליה לפתוח עוד אז למה בכלל היא צריכה להמשיך לעבוד בחברה? רק בשביל לשתות את אבא שלי?

סאלי, אני נזכר. סאלי הייתה… מה היא הייתה בעצם? משהו בעבודה של אבא שלי הרבה שנים ותמיד היא הייתה מפנקת אותי כשהייתי מגיע למשרד. כשגדלתי כבר לא הייתי צריך את הפינוקים האלה והם אפילו עצבנו אותי בתחילת גיל ההתבגרות אז התרחקתי ממנה. אבא שלי הזכיר את השם שלה פעם או פעמיים בשנה האחרונה… הוא דיבר עליה עם מיכל… מה זה היה? בכל אופן, אני בטוח שסאלי לא בכיס של מיכל, כשאני חושב על זה אני חושב שאולי הייתה שם איזו דרמה שקשורה לסאלי שלא היה לי ממנה אכפת כששמעתי את אבא שלי ומיכל מדברים עליה אבל עכשיו מתבאס שלא הקשבתי.

טוב, אז מה עושים כשמתים לזיין את הבחורה הכי שווה בעולם והיא כמעט בהישג יד אבל צריך לחכות? הנה בעיה שעד לפני יום לא חשבתי שאני אצטרך להתמודד איתה. כשאמרתי לשירן "לכי תמצצי" באמת שלא התכוונתי לזה אבל אז התחילה קומדיית הטעויות הזאת שבסופה… פאק, זה היה פיצוץ מוח אמיתי. אולי יותר מהמציצה עצמה, הכוח הוא זה שסחרר אותי. טוב, זה כיוון מחשבה דפוק לגמרי: בשביל לנסות להירגע מהחרמנות והתסכול כנראה שמה שאני צריך לעשות זה לא לחשוב על המציצה מהצהרים, לא לנתח אותה. הולך לטלוויזיה בסלון.

חדשות. סרט. ספורט. בחצי שנה האחרונה התחלתי להתעניין קצת במרוצי פורמולה אחת. אני גם אוהב את המרוצים וגם את הסטטיסטיקות, אני יכול לנבור שעות במהירויות הקפה, משקל דלק, שינויי חוקים בהיסטוריה של התחרות ועוד מלא מלא מספרים וגרפים שאני מכין לי במחשב בחדר. אבל הערב אני לא ממש מצליח להתרכז במירוץ כי אני כל הזמן שומע את שירן ואמא שלה מחדר העבודה. פעם אחת אני קולט את שירן חולפת ליד הסלון בדרך למטבח ומבחין שהבת זונה הורידה את הטרנינג והחליפה למכנסיים קצרים. אני מוכן לשים כסף שהיא עשתה את זה בשביל להטריף אותי, עכשיו כשאמא שלה יעני מגינה עליה. לפי איך שהשדיים שלה רוקדים כשהיא חוזרת לחדר העבודה עם כוסות שתייה ואיך שהפטמות שלה מוציאות לי לשון מתחת לחולצה אני מבין שהיא גם הורידה את החזייה. והיא מחייכת כשהיא עוברת לידי. אשכרה מחייכת. לא אלי, לעצמה, אבל מחייכת. יש לה חיוך יפה, אני מבין פתאום. כל כך הייתי עסוק בציצי ובתחת שלה שלא שמתי לב שיש לה חיוך יפה.

הדילמה היא אם ללכת לשירותים ולהביא ביד או לשמור הכל בשביל שירן, כי המצפון שלי נעלם עכשיו ואין מצב שאני הולך לישון בלי ליהנות ממנה עוד קצת. מצד שני, החרמנות הזאת באמת מטריפה אותי, אני מרגיש כמו איזה חתול מיוחם, עוד רגע אני מתחיל לצעוק מתסכול בחוץ. עד היום בצהריים הייתי בתול שלא ממש ראה סיכוי לזיין בעתיד הנראה לעין ופתאום אני מרגיש שלקחו לי משהו שהיה שלי תמיד. מצחיק כמה מהר מתרגלים לטוב.

קרקוש מפתחות ואבא שלי נכנס והלב שלי קצת מתכווץ כשאני רואה אותו מניח את התיק והארנק במקומות הרגילים. זה שוב מזכיר לי את הגנבות של צמד הנוכלות.

"אֶה.” הוא אומר. זאת הדרך שלו להגיד שלום במינמום האנרגיה האפשרית.

"הי.”

"איפה כולם?”

"מתכננות את הנסיעה ללונדון.”

הוא נוהם או גונח לאות ששמע את דברי והולך אל המטבח להכין לעצמו משהו לאכול. לא שואל אותי מה שלומי. איך עבר היום שלי. מה התכניות, כלום. למה בכלל אני מתרגז כל כך שהן עוקצות אותו? זה לא מגיע לו. אני בוהה במסך, המכוניות הופכות לצבעים נעים חסרי פרטים ואני מתחיל לשקוע פנימה, מתאמץ ומצליח לנהל את החרמנות והתסכול שלי.

הוא נכנס לסלון אחרי כמה רגעים עם מגש וכריך ומתיישב על ספה סמוכה.

"תגיד לי,” אני פותח.

"אה.”

"זוכר את סאלי שעבדה אצלך? איך קראו לה? השם המלא כאילו.”

"למה?”

"סתם,” אני משקר ומושך בכתף. “היא הייתה מטפלת בי הרבה כשהייתי קטן והייתי בא אלייך… בשנים הראשונות אחרי שאמא… פתאום נזכרתי שאני לא יודע את השם שלה.”

הוא מביט אל תוך הבית, לכיוון חדר העבודה.

"שומר. סאלי שומר.” הוא אומר בקול טיפה נמוך.

"ואללה.” אני אומר. “ידעתי, לא זכרתי. מה קורה איתה? היא עדיין אצלכם?”

"כן.” הוא מהנהן. “מי מוביל?”

"האמת היא שאני לא כל כך מרוכז.” אני מודה.

"בגלל המחשבות על סאלי?”

"לא, סתם. בצפר.”

הוא נוהם בסתמיות וחוזר לבהות במסך. אבא אחר היה אולי שואל למה בעיות בבית הספר מטרידות את הבן שלו אבל לא אבא שלי. הוא מניח שאנשים צריכים לפתור לבד את הבעיות שלהם, גם ילדים. גם ילדים קטנים. גם כאלה שאמא שלהם נפטרה.

טוב, עכשיו יש לי שם מלא ואני תוהה איך להמשיך. למצוא אותה באינטרנט או לנסות לאתר אותה בטלפון של אבא שלי. לא בא לי שוב להציץ בגניבה בטלפון של מישהו אחר אז אני מחליט לנסות לאתר אותה לבד כדי שתעזור לי לגלות עם באיזה כרטיס אשראי מיכל משתמשת. בלי להגיד כלום אני קם ועולה לחדר, הוא לא מגיב.

מתברר שיש בדיוק סאלי שומר אחת ברשתות החברתיות. הפרופיל שלה לא מאוד מעודכן ויש רק תמונה אחת קטנה אבל אני מזהה אותה ושולח לה בקשת חברות. אני מקווה שהיא תראה את הבקשה בקרוב, יש אנשים שנכנסים לפרופיל שלהם רק פעם בכמה זמן. אחר כך אני מקשקש בצ'ט עם אפק, אבל לא מספר לו כלום על מה שהיה עם שירן, עוד לא בטוח בעצמי מה אני הולך להגיד ולמי. כרגע נראה לי שכלום לאף אחד.

שוב אני רעב אז אני יורד למטה אל המטבח להכין לי משהו לאכול. אבא שלי ומיכל רואים טלוויזיה ביחד אבל את שירן אני לא רואה איתם.

"גמרתם לדבר על לונדון?” אני שואל את מיכל בדרך למטבח.

"להיום.” היא מחייכת אלי, נחמדה במפתיע.

"ואיפה שירן?”

"הלכה להתקלח ולישון, היא עייפה. האמת היא שגם אני.” היא מפהקת ומתמתחת, חושפת את ברכיה מתחת לחצאית ההדוקה.

אוקיי, אז שירן בחדר שלה לבד. הרעב עבר לי, או יותר נכון הרעב לאוכל התחלף ברעב אחר.

"לילה טוב.” אני אומר ומסתובב.

"לא רצית לאכול?” שואלת מיכל.

"ערן לא מרשה לנו לאכול אחרי עשר בלילה.” אני נאנח ומתרחק, מרגיש את הזין מתקשה. מה עכשיו?

אני יכול ללכת לחדר שלה עכשיו. אולי היא במקלחת, עירומה, יהיה נחמד להצטרף אליה. מצד שני, מסוכן מדי. מה אם אמא שלה תחליט לבוא להגיד לה עוד משהו? לחכות לה בחדר כשהיא יוצאת? אותו סיכון. לא, אני מחליט בצער. הדבר הנכון לעשות הוא לחכות עד שאני אהיה בטוח שהיא כבר במיטה, עדיף אחרי שאמא שלה תלך לישון.

אז אני הולך לחדר ומחכה. ומתיישב ליד המחשב. וקם. ומתיישב שוב. עברו שבע דקות. פותח את הדלת ומקשיב. הבית נרגע, אין דיבורים, מלמולים מאזור הטלוויזיה. מתגנב החוצה. בחדר של שירן שקט, בחדר השינה מים זורמים, אבא שלי מול הטלוויזיה. אוקיי, מיכל מתקלחת, שירן אחרי מקלחת ואבא שלי… לא במשחק.

לעבודה.

אני מתגנב אל החדר של שירן ופותח את הדלת. מנורת הלילה דולקת והיא מעיינת בטלפון שלה.

"ששש…” אני אומר בשקט ומניח אצבע על השפתיים. העיניים שלה נפתחות.

"מה אתה עושה כאן, יא דפוק?” היא שואלת, אבל בשקט.

אני מחייך אליה חיוך של רשע בסרטים ונועל את דלת החדר שלה. אין ייסוריי מצפון, אין חרטה, יש רק רעב לוהט.

"מה את חושבת?” אני עונה ופושט את החולצה.

"עזי, עוף מפה, נו!” היא לוחשת כשאני פושט את המכנסיים והתחתונים במשיכה אחת, מניח לה לראות את הזין שלי, כבר חצי קשה ומתנדנד באיום.

"תצעקי, תצעקי, אבא שלי ער, אולי הוא יבוא לבדוק מה הרעש. אולי הוא ירצה לראות מה הבת המאומצת הגנבת שלו עושה באמצע הלילה.” אני אומר ומטפס על המיטה שלה.

היא שוקלת את המצב אבל אני לא ממש מחכה לתגובה שלה אלא מושך ממנה את השמיכה הקלה. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה את שירן שרועה תחתי, רגליה החטובות עדיין פשוקות כמעט ובמפגש ביניהן תחתונים סקסיים עם איור של "תותית", בטח איזה קטע אירוני של נערות מתחכמות. דרך הבד הדק אני מבחין בקווי המתאר של שפתי הערווה שלה המטילות צל פתייני באור מנורת הלילה. חזהּ המוצק עולה ויורד במהירות מתחת לחולצה המשמשת לה כפיג'מה ופטמותיה מזדקרות בהתרגשות.
"תרימי את התחת.” אני אומר מנסה לשדר ביטחון, לא לחץ.

מבלי להסס שירן מרימה את התחת מהמזרון ושרירי הירכיים שלה משתרגים מתחת לעור השזוף. בקור רוח, כאילו אני עושה את בכל יום, אני אוחז בתחתונים הקטנים ומושך אותם מטה, כמעט מסתנוור מהבוהק של תלתלי ערוותה הזהובים.

"וואו.” אני אומר, חצי המום. שפתי הערווה שמנמנות ומעליהן, כמו התפרצות וולקנית, מתפוצץ פס זהוב של פרוות ערוותה, רחב מספיק כדי להיות עוצר נשימה אך מגולח בקפידה מהצדדים כדי שהכל יתאים לתחתונים הקטנים שהיא כל כך אוהבת.

בלי לחשוב אני הודף את אגנה מטה ואז גוהר כדי לנשק את העור הקטיפתי של ירכיה. הנשיקות שלי עולות למעלה עד שאני מגיע לחריץ העסיסי שלה ואז אני מלקק אותו, מניח לטעם הזר והמרגש להציף אותי. הטעם והריח של הכּוּס של שירן. או-יֶה!

כבתול, אי אפשר לצפות ממני לעבודה יותר מדי מדויקת אבל ראיתי מספיק פורנו בחיים אז אני משתדל לאלתר. עם המרפקים אני מפשק לה את הירכיים ועם האצבעות אני חושף את הדגדגן האמיתי הראשון שאני רואה בחיים ואז מתחיל ללקק אותו, לא יודע בדיוק איך וכמה זמן צריך אבל זורם עם הקטע. באופן מפתיע אצל בחורה מרירה בדרך כלל, הטעם שלה מתקתק משהו. לא דבש, אבל לא… מוזר או משהו. שירן שואפת אוויר בחדות וכשאני מביט בה מלמטה עם פה מלא כּוּס אני רואה מבט שלא ראיתי אצלה עד עכשיו: זאת יִראה. לאורך כל הסיפור הזה, מהיום בצהריים, אני כל הזמן שלושה צעדים לפניה ובפעם הראשונה מהיום שהיא מכירה אותי נראה שהיא מאבדת שליטה על המצב. עד עכשיו לא החטאתי ונראה לי שהקצב שלי מסחרר אותה. זאת כנראה הסיבה לזה שהיא לא הצליחה להגיד לי "לא" אחד יעיל מהצהריים.

אני מתעודד מהנשימות הכבדות ומהמבט ההמום שלה וממשיך ללקק אותה במרץ, מחפש את הנקודה, הזווית והקצב שאני מרגיש שעושים לה את זה ואז מתמיד בהם עד שהנשימות שלה נהיות מהירות והפה שלה נפשק טיפה. זהרור אור ניתז מהלחות על שפתיה החושניות ואני נזכר שוב בתחושה המשכרת של השפתיים האלה על הזין שלי. ממילא גם הלשון מתחילה לכאוב לי אז אני מחליט להעלות הילוך, להמשיך להוביל במשחק הזה ולנצח עוד לפני שהיא באמת מבינה מה קורה.

הכּוּס שלה רטוב ופתוח עכשיו מכל ההשקעה שלי בעשר דקות האחרונות וכשאני מרים ממנה את הראש היא רק מביטה בי מבולבלת, כאילו הייתה באיזה חלום, מופתעת למצוא את אחיה כורע וזקור בין הרגליים הפשוקות שלה. אבל את ההחלטה כבר קיבלתי והיו לי כמה דקות להריץ את הצעדים הבאים בראש כמו שאני מתכנן את ההסתובבות בקצה הברכה בתחרות אז זה לא ממש הוגן: היא המומה, פשוקה ולא לגמרי מבינה מה קורה ואני מריץ מהלכים שתכננתי טוב, מפשפש עם ראש הזין בין שפתיים רטובות.

הזין שלי כבר קשה לגמרי ואני מחליק את ראש הזין בסדק הרך עד שאני מרגיש את הרטיבות והחמימות של הכּוּס שלה מהבילות לי את הזין. עכשיו היא מתחילה להבין מי נגד מי והעיניים שלה נפערות בבהלה.

"עזי…לא…אני בתולה…”

"באמת?” אני מופתע קצת. לא שאני עוקב יותר מדי אבל עם כל הווסאח שלה איפשהו הנחתי שהיא כבר הזדיינה מזמן.

היא מהנהנת במהירות. רגע של היסוס. זה קורה מהר מאוד בשבילה אבל גם בשבילי. אני לא רוצה לחשוב, החמימות מהכּוּס שלה קוראת לי לעשות.

"טוב, זה מצב הפיך.” אני אומר ודוחף קצת, מחליק לתוך הסדק הצר והרטוב שלה.

"עזי… תהייה עדין…” היא מבקשת ברכות מפתיעה, עיניה נפערות כשאני מרגיש את ההתנגדות שם למטה. אבל שנים של השפלות ועלבונות עושות אותי קצת חירש עכשיו או אולי אפילו טיפה סאדיסט. אולי אני אפילו באיזשהו מקום נהנה לראות את הפנים היפות שלה מתעוותות כשאני מפעיל עליה לחץ, עם כל הגוף החזק שלי שיודע טוב להתאמץ כשצריך.

"ששש… איזי…” אני אומר וממשיך לדחוף, חזק אבל בשליטה. “ו…זהו. מזל טוב, מתוקית, את כבר לא בתולה.”

"בן זונה.” היא מסננת, נושכת את השפה התחתונה כדי לא לבכות. "למה אתה כזה דפוק?"

"את התחלת.” אני עונה, מתנשף מעט. “…ואמרתי לך כבר לא לדבר על אמא שלי.”

אני נשען עכשיו על המרפקים ולא זז כדי לתת לה להתרגל אלי, ושירן מביטה בי מתחת בזעם וחוסר אונים, יפה כל כך שאם הייתה בי איזושהי חרטה היא נשטפת בשיכרון הכוח שמציף אותי עכשיו. החשבון בינינו ארוך מספיק שאני מביט בחזרה בעיניים החומות בלי למצמץ, בלי שמץ של אשמה עד שהיא כבר מתחילה להרגיש לא נוח ומשפילה את המבט. בדיוק ככה, יפה שלי. אל תטעי. את היית אלי כלבה שמונה שנים, אני רק התחלתי.

כמה רגעים חולפים עד שהגוף שלה נרפה מעט מתחתי ואני מניע את האגן בזהירות. היא נאנקת אבל יותר משתדלת לשמור על פאסון מאשר להלחם בי ואני ממשיך לנוע בתוכה, בעדינות ובאטיות, לא רוצה להרוס אותה בזיון הראשון. יהיו עוד, אני מבין בהתרגשות. היא שלי עכשיו, עד הנסיעה. היא הוכיחה עכשיו שהטיול הדפוק הזה חשוב לה יותר מהכל, יותר מהבתולין שלה אפילו, מה שאומר שהיא תעשה כל מה שאני ארצה. הראש שלי מסתחרר לרגע כשאני חושב על כל האפשרויות.

בהדרגה אני מתחיל לנוע בקצב, למרות שהוא איטי ועדין. אני מזיין! את הילדה הכי כוסית בבצפר! שהיא גם אחותי! המוח על סף פיצוץ. ההלם מתפוגג אחרי כמה רגעים ואני מתחיל ממש להרגיש ולהנות מכמה שזה כיף כל הדבר הזה. כמה היא חמה ורטובה שם למטה ואיך הכּוּס שלה לוחץ עלי, חולב אותי כמו איזה רפתנית סקסית. אני תוהה אם הרטיבות שאני מרגיש זה ממה שליקקתי אותה קודם או שזה כבר ממנה. יש מצב שהיא נהנית מכל הקטע?

"תורידי את החולצה.” אני אומר ושירן מצייתת. גם כשהיא שוכבת השדיים שלה מהממים: עגולים ומוצקים כמו תפוזים ושזופים כמעט כמו שאר הגוף שלה, למרות שפסי השיזוף שלהם דווקא הופכים אותם לעוד יותר מהממים. אני גוהר ומוצץ את פטמתה הימנית, יותר כי בא לי ופחות מתוך מחשבה מה זה עושה לה אבל אני שומע את הנשימה שלה נקטעת מעלי ואז מרגיש גל של רטיבות בכּוּס שלה ומבין, בפליאה מסוימת, שזה בהחלט עושה לה משהו.

אני ממשיך לזיין אותה בקצה אטי וקצוב ועובר לפטמה השנייה. היא פולטת אנחה רכה והכּוּס שלה מעודד אותי להמשיך. בניסוי וטעייה אני לומד אותה: לא למצוץ חזק מדי אבל גם לא רפה מדי, ללקק זה טוב אבל בלי שיניים. מצד לצד, משד לשד אני עובר, שניהם כל כך מהממים שאני נהנה לטפל בהם כמו כמו שאני נהנה לזיין אותה. את שירן. אחותי. פאק!

אני מעיף מבט למטה, כמעט מתעלף כשאני רואה את הזין שלי מחליק בין שפתיי הכּוּס השמנמנות ומופתע לראות גם את שירן מגביהה את הראש שלה כדי להציץ בסקרנות. כשהיא קולטת שאני רואה אותה היא מסבה את המבט ועושה פרצוף מרוחק ואדיש, כאילו לא שמעתי אותה מתנשפת ונאנחת וכאילו הכּוּס שלה לא גילה לי שהיא משקרת. לא משנה. משקרת או לא, נהנית או לא, מה שמשנה זה שהיא שלי עכשיו ושהיא הוכיחה שהיא תעשה מה שיבוא לי ולא תצייץ והתובנה הזאת מעיפה אותי באופן סופי ואני יודע שאני הולך לגמור תוך כמה שניות.

שירן מרגישה מה קורה ורושפת "שלא תעיז לגמור לי בפנים, מטומטם!” אז אני מוציא את הזין, נעמד על הברכיים בין הירכיים המהממות שלה ומתחיל לאונן כמו באיזה סרט פורנו. תוך שנייה או שתיים הממטרה נפתחת ונתזים ארוכים של שפיך פורצים מהזין שלי ונוחתים על הגוף העירום והאתלטי שלה בשרוכים ארוכים. מהפנים, דרך השדיים, הבטן ופרוות הכּוּס שלה, אני גומר ושופך עוד ועוד זרע על פרוות ערוותה הנוצצת, מכוון בעיקר אל גיזת הזהב שלה ומטנף אותה עד שהשפיך שלי מכסה את הבלונד הזוהר שלה ושניהם מתנוצצים באור מנורת הלילה.

אני מצחקק בהתלהבות ונשכב לידה, מביט בתקרה אבל היא נזכרת עכשיו מה התפקיד שלה בהצגה.

"עוף מפה!” היא לוחשת בכעס. “אני לא רוצה אותך כאן, יא דפוק. עוף!”

עדיין מצחקק אני קם מהמיטה שלה, לוקח את הבגדים שלי ופותח את מנעול הדלת בשקט. אני מעיף מבט אל המיטה והלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה אותה עדיין עירומה, פשוקה ומכוסה בשפיך שלי, מביטה בי. אני לא מצליח לפענח את הבעת פניה, אבל לרגע נדמה לי שזה לא רק זעם.

"עוף, נו! מישהו יבוא!” היא לוחשת ואני פותח את הדלת ומציץ החוצה. הטלוויזיה עדיין מקשקשת אבל חוץ מזה הבית שקט אז אני מתגנב לחדר שלי ונכנס למיטה. באופן מפתיע אני נרדם מיד אבל המחשבה האחרונה שחולפת לי בראש זה שאם אני לא אצליח להירדם אני חוזר לחדר שלה ומביא בה עוד סיבוב והזין שלי מאותת לי שהוא לגמרי סבבה עם זה.

* * *
בבוקר אני מוצא רק את מיכל במטבח, עומדת ומכינה לעצמה כריך. היא נועלת נעלי עקב שמבליטות את השוקיים החטובות ואת הישבן הקטן שלה והתיספורת הבלונדינית הקצרה שלה שחושפת ומדגישה עורף ארוך וחושני. ההתעמלות וכל היוגה עושים את שלהם, אין ספק שיש לה גוף פצצה: קטן וקומפקטי והדוק.

"בוקר טוב.” אני אומר במצב רוח טוב, למרות שאני יודע שהיא לא תענה לי באותו אופן.

"בוקר טוב עזי.”

"איפה שירן?” אני עונה, כבר שבע ועשרים.

"לא מרגישה טוב.”

אני שמח שהיא עם הגב אלי כי היא לא יכולה לראות את הגיחוך המתנשא שלי.

"מה יש לה?” אני מתעניין.

"ענייני נשים.”

הפעם אני לא מצליח לעצור את נחרת הצחוק והיא מסתובבת, מביטה בי בתרעומת קלה.

"משהו מצחיק אותך?”

"לא, לא. סתם.”

"אתה מאחר.” היא אומרת, רומזת שהיא לא מתכוונת להקפיץ אותי. אם שירן הייתה כאן היא הייתה מקפיצה את שנינו כמובן.

"אוקיי. יום טוב.” אני אומר והיא לא טורחת לענות. יאללה יאללה.

כל הדרך לבית הספר אני כמו מרחף על האופניים החשמליים, מחייך לכולם. למרות שהייתי מעדיף לחזור הביתה ולהמשיך לזיין את שירן, אני כל כך עף על מה שעשיתי אתמול שזה כמעט מפצה על השעות שאני מפספס בין הרגליים שלה. אני נזכר בסאלי שומר וברמזור בודק בסלולרי אם היא ענתה לי. מתברר שכן, אני אצטרך לבדוק בהפסקה מה בדיוק.

אפק מרגיש מיד שמשהו השתנה ובהפסקה הוא שואל.

"נו, דיברת איתה?”

"כן.” אני אומר.

"…ו?”

"אני חושב שזה עבד. הפחדתי אותה.”

"לך תמצוץ!" הוא קורא. "באמא של… ברצינות?"

"א-הה. היא כל כך לחוצה על הנסיעה הזאת שהיא לא מעיזה להתעסק איתי.”

"כל הכבוד!” אומר אפק בהתלהבות. “הכנסת לה.”

"הכנסת לה?” מתערב עידן, מרים את הראש בפעם הראשונה מהמשחק שהוא משחק בטלפון.

"מטאפורית, מפגר.” מסביר אפק.

"הוא יכול גם מילולית.” עונה עידן שחזר למשחק שלו. "אני הייתי."

"אל תהיה דפוק.” אני עונה והזין שלי רוקד קצת.

"הנה קארין מנקל.” אומר עידן שמצליח לקלוט את קארין מכל מרחק, גם אם הוא באמצע משחק. קארין גבוהה ורזה עם חזה גדול ותסרוקת פּוּקה שאוספת את השיער שלה בשני "גולגולים" משני צדי הראש שלה. היא חברה של שירן אבל אני מרגיש שיש ביניהן איזו תחרות סמויה ועידן מאוהב בה מרחוק, לא שהיא אי פעם תשים עליו.

"אתה יכול לקלוט אותה מתוך שינה, הא?” אומר אפק.

"היא משדרת לי למוח.” מסביר עידן.

"החלק שאליו היא משדרת נקרא הזין.” עונה אפק.

הם ממשיכים לקשקש ואני מוציא את הטלפון שלי, מוצא את ההודעה של סאלי שומר.

"אהלן חמוד, מה שלומך? איזה כיף לשמוע ממך! מה העניינים?” היא כותבת.

"אני סבבה.” אני כותב. “מה שלומך?”

לצערי היא לא עונה אז אני מחזיר את הטלפון לכיס וכשהצילצול קורא לנו לחזור, זורם לכיתה ביחד עם כל הקהל, מדשדשים בשמש כעדר ג'מוסים.

אין לי אימון אחרי בית ספר אבל לצערי יש לי משמרת בחנות. אני מתקשר לעודד בעל החנות ומנסה לרחרח אם הוא צריך אותי והרחרוחים שלי לא עוזרים כי הוא מתעלם מהרמזים ומבהיר לי שהוא צריך שאגיע לחנות אז אני נאנח, עולה על האופניים ונוסע לחנות, כל הדרך חושב על שירן לבדה במיטה. לפעמים כשיש עומס בחנות אז המשמרת עוברת בצ'יק אבל הפעם אין הרבה לקוחות אז אני סתם משתעמם ומתעצבן על עודד שהכריח אותי לבוא סתם ואני לא ממש נחמד אליו עד שהוא אפילו לא מציק לי עם הפרויקט שלו שהוא רוצה שאני אקח. לא שאני לא צריך את הכסף: יפן רחוקה וכרטיסים לפורמולה 1 לא מחלקים חינם. אבל גם בגרויות, גם שחייה וגם עבודה… אי אפשר הכל.

הטלפון משמיע צפצוף ואני פותח אותו. סאלי שומר.

סאלי – "אני בסדר גמור עדיין עובדת ומציירת”

אני – “יופי. אני רוצה לדבר איתך על משהו אבל עדיף פנים אל פנים.”

סאלי – “קרה משהו?”

אני – “כן ולא.”

סאלי – "נשמע רציני”

אני – “כן ולא :)”

סאלי – “נשמע מסקרן :)”

אני – "כן, קצת.”

סאלי – “טוב סיקרנת אני בדיוק יוצאת מהעבודה איפה אתה?”

אני חושב על זה רגע. אין לחץ בעבודה, אני יכול לדבר איתה כאן.

אני – “אני בעבודה, אני אשלח לך את המיקום.”

סאלי – "בסדר.”

עודד יוצא ונכנס איש בגיל של אבא שלי שרוצה לקנות מחשב וכמובן לא יודע מה הוא רוצה. אני משתדל למצוא לו את הדגם הכי זול שיתאים לו אבל הוא דווקא חושב שאני מנסה לדחוף לו משהו יקר. אני מכיר את סוג הלקוחות האלה: בגלל שהם לא מבינים כלום הם מרגישים שעובדים עליהם ומנסים להתמקח, והמבוגרים עוד תופסים עלי תחת כי אני צעיר. הרבה סבלנות איתם, אבל עודד מגבה אותי ולא לוקח ללב יותר מדי אם טמבלים כאלה הולכים בלי לקנות. לשמחתי האיש הזה קצת פחות טמבל מהשאר ואני שאני מוסיף לו בחינם פד ארגונומי לעכבר הוא מרגיש מרוצה ומשלם.

לוקח לי כמה שניות לזהות את סאלי. זכרתי אותה כאישה ענקית והאישה שנכנסת לחנות עכשיו קטנה בהרבה מזו שבזיכרונות שלי אבל עדיין די גדולה. היא לא שמנה, רק הכל גדול אצלה. גבוהה יחסית, רגליים ארוכות ועבות, כתפיים רחבות, שדיים עצומים. הכל בפרופורציה, אבל יותר.

"עזי?” היא שואלת בתדהמה כשהיא רואה אותי.

אני יוצא מאחורי הדלפק ושנינו מתחבקים בספונטניות. אני כל כך מתרגש פתאום. בשנים אחרי שאמא נפטרה סאלי הייתה הדבר הכי קרוב לאמא שהיה לי, היחידה שהייתה חמה אלי כשאבא הלך והתרחק לתוך העסק שלו. כל כך אהבתי לבקר אצלו בעבודה בגלל סאלי שתמיד הרעיפה עלי תשומת לב וחום ולפעמים גם הייתה מוציאה אותי מהגן אם המטפלת הייתה חולה או משהו.

"מה העניינים?” אני שואל אחרי שאנחנו נפרדים קצת.

"הכל בסדר.” היא מהנהנת. השיער שלה מתולתל וערמוני וקמטים מעטרים את פניה. היא נראית יותר מבוגרת ממה שזכרתי אבל העיניים הירוקות והעליזות מרצדות באותה שובבות כמו שזכרתי והיא בהחלט שמורה היטב. “מה שלומך?”

"בסדר גמור. לומד, עובד, שוחה.”

"איזה ענק נהיית!” היא משתאה, סוקרת אותי מלמטה למעלה.

"אה…כן. בטח הגנים של אמא.”

היא מחייכת חיוך קטן ועצוב.

"וכאן אתה עובד? כמה זמן?”

"עוד מעט שנה.”

"איזה יופי, איזה ילד חרוץ!”

"לא אוהב לקחת כסף מאבא.” אני אומר ונזכר למה רציתי להיפגש איתה.

"אז…למה רצית לראות אותי?”

אני מעיף מבט סביב לראות שהחנות ריקה.

"אוּ, איזה סודיות…” היא מחייכת. “ממש מסקרן.”

"מיכל.” אני אומר והבעת פניה משתנה מיד, מצחה מתקמט ושפתיה מתהדקות.

"יופי, אני רואה שאת מחבבת אותה כמוני.”

"מה היא עשתה?”

אני נאנח.

"אני חושד שהיא גונבת מהחברה. ומאבא שלי.”

"למה היא צריכה? היא אשתו.”

"אני די בטוח שיש להם חשבונות נפרדים, את יודעת איזה קמצן הוא.”

סאלי מהנהנת.

"למה אתה חושד?”

אני מספר לה על הצ'ט שתפסתי אבל לא מרחיב על מעללי עם שירן.

"הממ…” היא ממלמלת.

"ואני מניח שכל מי שאני אפנה אליו בחברה ישר ירוץ אליה להלשין ואז היא תעלים את הראיות.”

"הגיוני.”

"אז…חשבתי שאולי לך יש איזה רעיון.”

"הממ…אני גם קצת פחות מעוּרה היום כי היא הרחיקה אותי מהמטֶה, עשיתי לה שם יותר מדי רעש.” אומרת סאלי בקול עצור. “אז המצב שלי לא שונה בהרבה משלך. אבל יכול להיות שיש כמה טלפונים שאני יכולה לעשות. תן לי לחשוב על זה…אולי. אולי.”

"אני רוצה לבוא אליה עם הוכחה שתגרום לה להפסיק.”

"אליה או לאבא שלך?”

"שאלה טובה. לא יודע.” אני אומר בכנות. “אבא שלי לא רואה בעיניים. הוא יגיש תלונה למשטרה בלי להתבלבל, אני לא סובל אותה אבל…לא יודע. כלא…קצת מוגזם.”

סאלי מהנהנת.

"תמיד היה לך לב טוב, ילד. תן לי לבדוק כמה דברים ואני אחזור אלייך, אוקיי?”

"יופי, תודה!”

"להתראות חמוד.”

אנחנו מתחבקים עוד פעם והיא הולכת, משאירה אותי עם לב הולם וזין חצי קשה משום מה.

עודד חוזר אחרי איזה חצי שעה וקולט את מצב הרוח שלי.

"היה אקשן?” הוא שואל.

"קצת.”

"מה?”

"תבדוק בקופה.”

הוא בודק והעיניים שלו נפתחות קצת שהוא שמכרתי "מערכת" כמו שהוא קורא לזה.

"כל הכבוד, ילד. אתה רוצה לזוז?”

"כן.” אני אומר מהר.

"דייט לוהט?" הוא מרים גבה ואני חושב על אחותי הלוהטת עירומה במיטה.

"משהו כזה."

"יאללה, ביי, אני אסגור.”

"תודה, ביי.”

אני מסתלק מהחנות וקופץ על האופניים, דוהר בדרך הביתה ומתפלל למצוא את שירן לבד בבית, שהאמא הכלבה שלה עוד לא חזרה מהעבודה. המנוע החשמלי לא נוסע מספיק מהר ואני מתבאס, אולי בפעם הראשונה, שלא קניתי אוטו כמו שירן אלא העדפתי לחסוך לנסיעה ליפן בקיץ הקרוב. מצד שני, אם עכשיו זה הכּוּס של שירן מול מרוץ מכוניות…

כשאני מגיע הביתה אני מתבאס לגלות את הporsche של מיכל בחניה. בפנים אני לא רואה זכר לאשתו של אבא שלי, אבל אני שומע דיבורים מהסלון ומזהה את קולה של קארין מנקל, החברה של שירן.

"עזי?” קוראת שירן.

"כן.” אני עונה ומניח את הילקוט שלי במקום, מקלל את אמא שלה ואת אמא של אמ-אמא שלה.

שתיהן על הספה מול הטלוויזיה. הן כנראה השתזפו קודם כי שתיהן לבושות עדיין בבגד ים, מהממות כל אחת בדרכה. הגוף של שירן אתלטי וחושני, עורה שזוף וחלק מתחת לביקיני הקטן והאדום שלה. קארין גבוהה וארוכה ממנה, המותניים שלה צרות ומעליהן מתפרץ החזה שלה בחזיית ביקיני ורודה שכנראה נועדה לשיזוף בפרטיות כי אין מצב שהיא מסתובבת בפומבי ככה כשהבד בקושי מצליח להכיל את הפומלות שגדלות לה שם. בניגוד לבלונד של אחותי, השיער של קארין שחור ואסוף עכשיו בשני "גולגולים" קטנים וגבוהים בשני צדי ראשה והתסרוקת הזאת משווה לה מראה מתוחכם וילדותי ביחד. שירן יפה וחטובה, קארין ארוכה ושופעת ושתיהן ביחד עושות לי חגיגה במכנסיים.

"מה?” אני שואל.

"מישהו קרא לך?” שואלת שירן וזוקפת את גבותיה המעוצבות. אני נעלב ומתרגז קצת אבל שומר על פאסון, לא רוצה לרמוז לקארין שמערכת היחסים שלנו השתנתה באופן יסודי. לא נורא, אני מבטיח לעצמי. על היציאה הזאת היא תשלם אחר כך.

"רציתי לראות מה שלומך אחות אהובה.” אני מחייך אליה בהתרסה. “אני בטוח שהתגעגעת אלי.”

קארין מופתעת מהמענה שלי, בדרך כלל היא רגילה לראות את חברתה משביתה אותי ללא מענה מצדי, וחיוך מופתע מתגנב לזוויות פיה.

"איך קראת לי?” זועפת שירן.

"אחות אהובה.” אני מיתמם, מעודד מהאפקט של דברי על קארין, הסמוי בינתיים מחברתה.

"אל תקרא לי ככה בחיים!”

"את מעדיפה 'נפש תאומה'?” אני שואל וקארין מגחכת בקול.

"עוף מפה, חנֶרד!” מתעצבנת שירן, שוכחת את מאזן הכוח בינינו.

"משוש נפשי?” אני מציע ונכנס אל המטבח. “בבת עיני?”

"תגידי, בצד של מי את?!” אני שומע את אחותי נוזפת בחברתה ולראשונה מאז שהכרתי אותה, חש שיצאתי ממפגש מילולי בינינו כשידי על העליונה. אני מכין לעצמי כריך, שומע את שירן ממשיכה לגעור בחברתה מהסלון. זאת לא הפעם הראשונה, אני מבין בעודי לועס את הכריך וצופה בנקבת שחרוּר מדלגת על הדשא בחוץ. הרבה פעמים שמעתי את שירן מדברת בגסות אל קארין וקארין בדרך כלל רק מתגוננת. בנות, אני חושב לעצמי במשיכת כתף דמיונית. אני אף פעם לא אבין אותן.

אחר כך הן כנראה השלימו כי קארין נשארת לארוחת ערב, אותה אנחנו אוכלים עם אבא שלי ומיכל שהגיעו ביחד.

"אתה הולך להתקלח, גרי?” שואלת מיכל.

"בשביל מה? לא הזעתי היום.” מנסה אבא שלי להתחמק.

"גרי, אני לא יוצאת איתך אם אתה לא מתקלח,” רושפת מיכל. “זה המינימום שאתה יכול לעשות.”

"קודם את.” מתעקש אבא שלי, מקווה שאולי בינתיים יגמרו המים. ביקום. “ממילא את צריכה יותר זמן להתארגן אחר כך.”

"לאן אתם יוצאים?” אני שואל. הממ…ערב ללא הפרעה עם שירן, יֶה בייבי.

"בילי ורונן חונכים את הוילה החדשה שלהם.” עונה מיכל. “מהתמונות של בילי נראה שהיא מהממת.”

"מהדיווחים של רונן, נראה שהיא יקרה בטירוף.” עונה אבא שלי מיד.

"אני יוצאת להביא את תיק האיפור שלי מהאוטו,” מודיעה מיכל. “תעלה כבר להתקלח, גרי.”

"שנייה.” אומר אבא שלי שלא אוהב לבוא רעב לארוחות. הוא מנצל את העובדה שהשוטרת יצאה ופותח את הלפטופ שלו. אני נותן מבט בשירן ולפי הבעת פניה אני רואה שהיא מבינה בדיוק את מה שאני הבנתי.

מיכל חוזרת אחרי דקה, שפתיה רוטטות בזעם, הדוקות וצרות כמו שני סכינים.

"מי דפק לי את האוטו?”

דממה מושלכת במטבח ואפילו אבא שלי מרים את הראש מהמחשב.

"מה?” הוא שואל.

שירן מביטה בקארין במבט נוקב וזו משפילה עיניים כמי שמנסה לאזור אומץ או התחייבה למשהו שעכשיו היא מתחרטת עליו.

"שירן?!” ממשיכה מיכל, עיניה מחוררות את ביתה הממשיכה לנעוץ מבט נזעם בקארין.

"מה קרה?” שואל אבא שלי.

"היא נסעה באוטו שלי ודפקה את הטמבון.” אומרת מיכל. “למרות שאמרתי לה אלף פעם שלא תעז להיכנס אליו, היא ניצלה את העובדה שנסעתי איתך והאוטו נשאר בבית ו…דפקה אותו.”

"זה לא אני.” מתחילה שירן למלמל.

"אל תשקרי!” נוהם אבא שלי.

"הנסיעה שלך ללונדון?” פותחת מיכל, סמוקה ורועדת מזעם.

"אמא, לא!”

"…תשכחי ממנה.”

"אמא!” זועקת שירן, אימה אמיתית בעיניה.

באותו רגע אין בי שום שמחה לאיד. כל הסבל שהיא הסבה לי בשנים האחרונות נשכח לרגע ואני רק מגיש את הפחד והאובדן שממלאים אותה. היא הייתה מוכנה לאבד את הבתולין שלה בשביל הנסיעה הזאת, רבאק. אני מעריך אנשים שהולכים עד הסוף.

"היא צודקת.” אני שומע את עצמי אומר.

"מה?” אומרים כולם בבת אחת, או לפחות ככה נראה לי. ארבעה זוגות עיניים מביטים בי עכשיו בפליאה.

"אני דפקתי לך את האוטו, מצטער.”

"אתה?” שואלת מיכל.

"אני.”

"למה?” היא מתפלאת.

אני מושך בכתף. כל הקטע הזה הוא אלתור ואין לי שקר מוצלח עכשיו.

דממה. אני מגרד את האגודל וכובש מבט בשולחן.

"מצטער.” אני אומר בסוף.

"הצער שלך לא עוזר לי.” מתעקשת מיכל. “זה יעלה כסף לתקן את זה.”

"אני אשלם. יש לי כסף.” אני נסחף, מתחיל לקלל את רוח ההתנדבות שלי. הכסף שלי נועד להביא אותי ליפן, לא להיות איזה אביר דפוק.

"אוקיי. זה חצי מהעונש שלך. החצי השני זה שאין לך אימונים עד סוף החודש.” אומר אבא שלי.

"מה?!”

"מה ששמעת.” הוא אומר בקול קשה. “נסעת באוטו שאמרו לכם מאה פעם לא להתקרב אליו? תשלם. אתה יכול להיות בית הספר, בבית, בעבודה שלך וזהו. עד סוף החודש. אולי זה ילמד אותך לקחת אותנו ברצינות.”

עכשיו אני ממש עצבני, אני רק קם מהשולחן בלי להגיד כלום והולך לחדר.

בחדר לא בא לי לחשוב. לא בא לי לשחזר את האירועים. לא בא לי לשאול את עצמי למה עשיתי ככה או ככה. אני סתם שוכב ומביט בתקרה, בדגל של 'תלתן', מרוקן את המוח. לא חושב. אחרי ארבעים דקות אני יוצא מהחדר והולך לסלון. אבא שלי ומיכל עדיין מתארגנים בחדר שלהם ושירן צופה בטלוויזיה. אני מתיישב בספה סמוכה, צופה איתה באיזו תוכנית ריאליטי אמריקאית. שירן מתעלמת ממני.

אבא שלי ומיכל נפרדים מאיתנו, אבא שלי ארוז היטב בבגדים שמיכל הורתה לו ללבוש ומיכל, קומפקטית ועדינה והו-כה-סקסית על עקביה בשמלה שחורה והדוקה, שיערה הבלונדיני הקצר מעוצב כמו סערה אלגנטית סביב עורפה העירום. אחרי שהם יוצאים שירן ואני נשארים לשתוק אבל אחרי כמה דקות שירן קוטעת את השתיקה:

"נו, מה אתה רוצה? מדליה?”

"את מה שאני רוצה אני הולך לקבל גם ככה.” אני עונה ונותן בה מבט שלא משאיר מקום לספק לגבי האופן שאני מתכוון לנצל את המשך הערב. היא לבושה עדיין בביקיני מהצהריים ומעליו לבשה מכנסיים קצרים אפורים וחולצה לבנה, שקופה למחצה. “בואי הנה.” אני אומר וטופח על הספה לידי.

שירן מתחילה להתריס אבל מתאפקת. היא קמה ממקומה ומתיישבת לידי, אפילו לא נורא רחוק. אני גוהר אליה, מחבק את כתפיה ביד שמאל ואת יד ימין מניח לעת עתה על זרועה.

"את יודעת מה עוד לא עשינו?”

"מה?”

"את זה.” אני אומר ומנשק אותה. שירן מופתעת ומשאירה את השפתיים קפוצות ואני מחליט התעלם מזה בינתיים ומנשק לה את הלחיים, הסנטר והאף.

"דבר אחד אני לא מבין.” אני אומר.

"מה?” שואלת שירן, סקרנית למרות חזות ההתרסה שלה.

"חשבתי שקארין חברה שלך, למה הפלת את זה עליה? את תכננת להפיל את זה עליה, נכון?”

שירן מושכת בכתפה.

"רציתי לראות כמה…אכפת לה ממני.” היא אומרת בפשטות. “אולי זה היה סוג של מבחן.”
"הבנתי.” אני אומר למרות שלא ומלטף לה את השד מעל החולצה. אני מנשק את סנטרה, לחייה ואז מלחך מעט את אוזנה באפי ואומר: “את מבינה שיש לנו את כל הלילה? אני בטוח שהם עוד לא עלו על כביש שש בכלל…”

שירן עדיין ממשיכה בהצגה שלה אבל ככל שאני מלטף לה יותר את השד ומנשק לה את הצוואר, אני שומע את הנשימה שלה נהיית מהירה יותר ויותר וכשאני לוקח את יד שמאל שלה ומניח אותה על הזקפה שלי היא נושמת בחדות ולא מסלקת אותה משם. להיפך, היא מניעה בעדינות את אצבעותיה, אומדת בסקרנות את הזין המתקשה מתחתן.

"תלטפי אותי.” אני מורה לה והיא מתחילה ללטף לי את הזין מעל המכנסיים, שורטת אותו בעדינות בציפורניה המטופחות מעל בד המכנסיים קצרים והתחתונים. השפתיים שלי על צווארה ולחייה אבל אני עוד לא מקרב אותן אל השפתיים שלה, אני רוצה להיות בטוח שכשארצה לנשק אותה, היא תקבל אותי בברכה.

יד ימין שלי מחליקה משדהּ אל ירכיה ומלטפת את העור החמים והחלק של מעלה ירכיה ונשימה קטועה מהבילה על אוזני. אם היא תכננה לשמור על פאסון, התכנית שלה מתפרקת תחת אצבעותיי ושפתיי ובתוך כמה רגעים גופה החושני נע תחתי בחוסר שקט. האצבע האמצעית שלי נוגעת במפשעתה ואחותי נאנחת, מופתעת מהמגע, כשכרית האצבע שלי מחליקה על החריץ הבולט עכשיו שבין שפתי ערוותה התפוחות, הבד הדקיק של מכנסיה מסגיר את אחרוני הפרטים של מפשעתה.

ידה של שירן אוחזת בזין הקשה שלי ומלטפת אותו בחמדנות ברורה, אצבעותיה מודדות את אורכו, את עוביו ואת קשיותו, מראש הזין ועד האשכים. היא מתנשפת תחתי ומתמסרת לנשיקותיי על פניה ולמטר הליטופים על מפשעתה, החמימות והלחות המתגברים מתחת לבד ומלהיטים את אצבעותיי. יד שמאל שלי, הלכודה בין גבה לכריות הספה אינה יעילה במיוחד אבל מצליח ללטף את שיערותיה, צווארה ואוזנה וההתקפה המשולשת שלי סוחטת ממנה נשימות מהירות ונרגשות, מתובלות באנחות רכות ומתוקות.

רגע האמת מגיע כאשר אני מקרב את שפתיי אל שלה. בניגוד לסרבנות מקודם, שירן מפשקת את שפתיה הרכות בכניעה מתוקה וכאשר אני מחדיר את לשוני לתוכה, לשונה פוגשת אותי בהתרגשות. זה הזמן להסיט את מכנסיה ותחתוניה אל הצד ואחותי נאנקת כאשר אצבעי מפלסת את דרכה במפשעתה הרטובה, הישר אל תוך החריץ החמים והלח שלה. בתנועות מהירות אני מתחיל לבעול אותה באצבעי והיא גונחת אל תוך פי, מפשקת את ירכיה החטובות לקראתי ומעניקה לי מרווח תמרון ככל שארצה.

היא הייתה לחה כשהחלקתי לתוכה אך אחרי כמה רגעים היא רטובה לחלוטין ומיציה החלקלקים משמנים את אצבעי. שירן שרועה לאחור על כריות גב הספה, פשוקה ונרגשת, ידה האחת ממשיכה ללטף את הזין שלי שקשה כמו ברזל מתחת למכנסיים והשנייה מלטפת את הפנים, השערות והכתפיים שלי. אני גוהר מטה כדי למצוץ שד אחד מעל החולצה והחזייה והיא ממהרת להרים את שכבות הבד הסוררות, חושפת בטן שטוחה ושרירית ושדיים תפוחיים וזקופים.

"רגע…” היא מתנשפת אחרי כמה רגעים. “זה מציק לי.”

שירן מרימה את אגנה ומקפלת את מכנסיה ותחתוניה הלחים, חושפת את ערוותה הזהובה מולי בהזמנה. היא מנצלת את ההזדמנות כדי להיפטר מהחולצה והחזייה וכעת היא שרועה לאחור על הספה, עירומה כביום היוולדה, רגליה החטובות פשוקות מולי, ירכיה חלקות ושזופות ופס פרוותי בהיר מתלקח מעל החריץ המלא שבין שפתיה.

עכשיו דבר לא מפריע לי ואני חוזר כמעט לאותה התנוחה, רק שאני לא חוזר על הטעות של לכלוא את יד שמאל מאחורי הגב שלה אלא רק נשען על מרפק שמאל בזמן שיד ימין שלי מרטיטה אותה בתנועות מהירות. במלמולים ומחוות היא מסמנת לי מה הוא הקצב הנכון, כיצד בדיוק לנוע עם האצבע וכמה עמוק להגיע וכאשר השפתיים שלי ננעלות על פטמה אחת, אצבעות יד שמאל משחקות עם השנייה, שירן לא יכולה יותר לעצור בעצמה וגומרת בסדרת התנשפויות ואנחות קולניות שגורמות לתהות אם התריסים לחצר סגורים ואם יש חלון אשר בעדו יכולים השכנים שלנו לראות אותנו.

שירן שרועה על הספה, חצי מעולפת ומתנשמת עמוקות. הרגליים המהממות שלה פשוקות לרווחה, ירכיה נוצצות מזיעה ומיצי ערווה, כפות רגליה על השטיח וזרועותיה שמוטות משני צדיה. העיניים שלה עצומות למחצה וחזהּ עולה ויורד במהירות, שדיה המופלאים שומרים על צורתם גם כשהיא כמעט שוכבת. אני מתרומם ומביט במעשה ידי, מתמלא בגאווה גברית ופראית: גם כמי שהיה בתול עד לפני 24 שעות, אני יודע שאין הרבה דברים שתורמים לתחושת הגבריות של אדם מאשר לראות יפיפייה כמו שירן מפורקת מאורגזמה ככה. וזה רק באצבע, אני עף על עצמי. אולי כל הפורנו בו צפיתי בשנים האחרונות השתלם, אני שמח שתמיד נמשכתי לדברים הפחות מופרכים. אולי למדתי משהו מועיל ואולי היא סתם חרמנית.

בלי להגיד כלום אני מתפשט מולה בתנועות מכוונות והעיניים החומות שלה מתעגלות מולי. היא סוקרת את הגוף שלי ולמרות שהרגע גמרה אני מבחין ברטט קל של התרגשות שחולף בגופה. הזין שלי קשה ומבטה נמשך אליו, שיניה נושכות בהיסח הדעת את שפתה התחתונה.

"איך אני הולך לזיין אותך…” חוכך בדעתי בקול. אני יכול לשכב עליה ככה על הספה. אני יכול להעמיד אותה על ארבע ולזיין אותה מאחורה תוך כדי זה שאני מסתכל על התחת הכי מושלם בעולם. אני יכול לשבת כמו שייח ושהיא תרכב עלי. הזין שלי הזדקר כשחשבתי על הרעיון האחרון, מחליט בשבילי.

אני מתיישב על הקצה השני של הספה ומלטף את ירכי בהזמנה.

"בואי, עכשיו תורך לעבוד.” אני אומר.

"נראה לך?” היא אומרת, מפתיעה אותי.

"מה?”

"שאני אשב עלייך?”

"יש לך תנוחה מועדפת?”

"תעשה מה שאתה רוצה, אחרת תלשין עלי לאבא שלך, לא?”

מה הקטע שלה? היא לא גמרה הרגע כאילו כל הזיקוקים של יום העצמאות התפוצצו בתוכה? למה היא חזרה להיות כזאת כלבה?

"כאילו מה, חשבת שאנחנו באדי-באדי עכשיו? חברים הכי טובים? כי מה קרה?” היא ממשיכה, תופסת ביטחון לנוכח ההפתעה שלי. כושאלמא שלה, אני לא מבין את המשחק הזה ולא בא לי לשחק אותו. מה שאני רוצה זה מה שרציתי מהבוקר, וזה את הכּוּס שלה סביב הזין שלי.

"אוקיי, אם אני עושה מה שאני רוצה אז אני רוצה שתשבי עלי.” אני אומר בקול קשה. “עכשיו.”
==========================
 לפרק הבא

Print Friendly, PDF & Email

6 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק ג'”

  1. בפרק הזה אלמנט הסחיטה יורד. שירן נהנית ממה שהיא נהנית ומתנהגת בגסות איפה שהוא רוצה. לא נראה שהוא ממש שולט בה או משפיל אותה בינתיים. אבל אולי זו לא הכוונה.
    אני כבר מת לראות מה יקרה עם מיכל.
    עוד סיפור מצויין

  2. אהבתי מאוד את הפרק,אוהב מאוד את החם/קר עם שירן,א הכיבוש האיטי שלה שהחל בסחיטה ויגמר ככל הנראה ברצון מופגן. מאוד אהבתי גם את הכיוון בהקשרה של מיכל,ומאוד מקווה לכיבוש מוצלח גם שם,למרות שמצפייה חפוזה בכותרות הפרקים בסמאשוורדס הכיוון מתרחק ממיכל והולך לכיוונים אחרים חלקם מפתיעים. מה שבטוח שגם שם צפויות לנות נצורות וגדולות,עזי הוא גיבור על אמיתי.

  3. לאבא של עזי קוראים גרי או גדי? יש פעם אחת שמיכל קוראת לו גדי, ובשאר הפעמים גרי.. עוד טעות קטנה: בקטע לפני שעזי לוקח על עצמו את האשמה על הרכב, כתוב מגיש במקום מרגיש.. אני עובר עכשיו פעם שניה על הסיפור.. ואו ואו סיפור מושלם, עכשיו אני שם לב להמון דברים שלא שמתי לב עד עכשיו..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *