לפרק הקודם
===============================
שירן יושבת על ספת הטלוויזיה ולא מביטה בי כשאני נכנס. רגל אחת שלה נחה ברישול על השטיח והשנייה מקופלת מתחתיה, העקב ליד המפשעה בתנוחה האהובה עליה. את הג'ינס הנמוך שהיא לבשה ללימודים היא החליפה (הוא זרוק עכשיו על השטיח לידה) והיא לובשת מכנסיים קצרים ורפויים ובתנוחה הזאת אני רואה הרבה אפלולית בין המכנס לירך ומשהו בהיר מתחת, התחתונים שלה. השיער הבלונדיני שלה אסוף ל"עגבנייה" והיא בוהה בשעמום במסך, לא טורחת להעיף בי מבט. לרגע זה נראה לי שהיא מתאמצת להראות לי שהיא לא טורחת להעיף בי מבט.
"אני יודע שאת גונבת כסף מאבא שלי.” נוזלות לי המלים מהפה. בלי "אני רוצה להגיד לך משהו" או "שירן, אנחנו צריכים לדבר" בום!
שירן מביטה בי בתדהמה, עיניה החומות נפערות. פעם ראשונה בשמונה שנים אני מרגיש שאני מוביל עליה בזמן עימות וזה מרגיש טוב, נוסך בי אומץ.
"מה?” היא מקרקרת, הקול שלה נשבר ומשהו בי מופתע שאין לה איזה מענה סרקסטי שיטרוף לי את הקלפים. אני מוביל. אני מנצח. שיכרון הניצחון מסחרר לי את הראש עד שאני צריך לתת לעצמי סטירה מנטלית: זה עדיין קרב ואסור לי לעשות טעויות.
"מה ששמעת. את גונבת לאבא שלי כסף. אני הולך לספר לו ואת לא טסה ללונדון.”
וואו, מאיפה זה הגיע? לאיים עליה לא היה בתכנית! תכלס, לא הייתה תכנית, אני מבין עכשיו, קצת בפאניקה. אני רץ מהר בלי תכנית וזה יגמר בבכי. בכי שלי כנראה.
"מה? לא!” היא נזעקת ומורידה את הרגל השנייה לרצפה. "עזי!”
היא לא מכחישה, אומר לי קול צלול באחורי הראש. הלב דופק חזק אבל אני מופתע לגלות בי משהו קר ומפוקס. היא לא מתגרה בי או לועגת לי, אני מבין. ובכן, זה חדש.
"אני שונא רמאים וגנבים ויותר מזה, אבא שלי ממש שונא רמאים וגנבים.” אני אומר, שומע איך הקול שלי קשה כמו אבן מרוב הכעס. “צילמתי אותך גונבת.”
"תפסיק להמציא שקרים!”
אני מוציא את הטלפון כמו קוסם מהכיס. בגלל שצפיתי בו פעמיים בדרך הביתה, אני מריץ את הסרטון שלה מהנקודה המדויקת והפה שלה נפתח קצת כשהיא רואה את עצמה גונבת מאבא שלי.
"זה היה רק פעם אחת!” היא אומרת כשאני עוצר את הסרטון אבל השקר הזה סתם מרגיז אותי עוד יותר.
"אל תזייני את השכל!” אני צועק והיא נבהלת. “את מגלחת אותו כבר חודשיים.”
מגלחת. הציטוט הזה מהצ'אט עם קארין פוגע בה כמו סטירה והיא משתתקת, הפה שלה נפתח נסגר כמה פעמים. הטלוויזיה ממשיכה לקשקש באנגלית אבל חוץ ממנה, שקט בסלון.
"אז מה אתה הולך לעשות?” היא שואלת בקול קטן.
"אמרתי לך:” אני אומר בכעס אמיתי. “להגיד לאבא שלי. שהוא יחליט.”
"עזי, לא! אתה יודע שהוא יבטל לי את הנסיעה!”
"היית צריכה לחשוב על זה קודם.” אני אומר, כועס וקשה. היא יפיפייה תמיד ועכשיו כשהיא מבוהלת וחסרת אונים היא יפה עוד יותר אבל אני יותר מעוצבן מכל דבר אחר אז אין סיכוי שאני אתן לה לצאת מזה בכמה עפעופי עיניים.
"עזי, בבקשה, אני מתחננת!” היא כמה וניגשת אלי, מניחה יד על החזה שלי. במרירות שמתדלקת עוד יותר את הכעס שלי אני מבין שזו בטח הפעם הראשונה שהיא נוגעת בי ברכות מהיום שנפגשנו אבל משהו אחר בי מציין שזה לא רע דווקא, המגע החמים שלה. אני מריח אותה גם.
"מתחננת עלק.” אני אומר בבוז.
"הנה, אתה רוצה שאני אתחנן? אז אני מתחננת! בבקשה אל תספר לו!” היא אומרת וברוב דרמה כורעת מתחתי, משלבת את אצבעותיה העדינות זו בזו כמתפללת אלי. היא כל כך קטנה ויפה תחתי שאני מרגיש עצום, חזק ואדיר כח. הריגוש הולם בי כמו פטיש בפנים, מגביר את ריח הבושם או שמפו שממלא לי את האף ומציף אותי באדרנלין ושכרון כוח עד שאני מרגיש כמו איזה אל כל יכול.
"היית צריכה לחשוב על קודם.” אני אומר, מתנשא מעליה כמו איזה פסל עצום.
"בבקשה, עזי! אל תספר לו! מה שאתה רוצה, אני יעשה: אני יפנה את כל המטבח במקומך, את כל הכביסה, הכל! אני בחיים לא ירד עלייך, נשבעת! אני אעשה הכל! מה שתרצה!”
"מה זה 'מה שאני רוצה'?"
"מה שאמרתי. מה שאתה פאקינג רוצה." היא מדברת במהירות. "אתה רוצה לא לפנות יותר את המטבח עד הנסיעה? אני אפנה. אתה רוצה שאני אצא עם…הכלב הדפוק שלך? עלי. מה שאתה רוצה."
"לא מתאים לי." אני מתעצבן. אני שונא שהיא יורדת על ספיידרמן, הוא כל המשפחה שנשארה לי. המשפחה אמיתית, כאילו.
"אז מה אתה רוצה?" היא שואלת בכעס.
"לא רוצה כלום, לכי תמצצי." אני אומר בכעס. לא אתן לה שוב להתחמק ושוב לנצח אותי בשביל איזה קשקוש כמו כלים או כביסה או ווטאבר. אני מפנה לה את הגב וכמעט מתחיל להתרחק.
"לךּ?" השאלה שלה עוצרת אותי במקום.
"מה?!"
"לך שאני אמצוץ? זה מה שאתה רוצה?"
רגע, מה?! אני סתם זרקתי ביטוי אבל נראה לי שהוא נפל איפה שלא בדיוק התכוונתי. בלי לחשוב, אסור לי לחשוב עכשיו, אני מסתובב ואומר:
"כן. את יודעת מה? כן."
"שאני אמצוץ 'ך 'תזיין? מה?!"
אני משתתק, אני חושב שהפה שלי נפער טיפה. שירן משתתקת. שנינו שותקים ורק להג הטלוויזיה מפר את הדממה, אבל אנחנו בקושי שומעים אותו.
הפה שלי ממשיך לנהל את העסק, מתעלם מהמוח שקופא והלב שמקבל התקף קטן. חייב להפסיק את זה עכשיו. ואני כמעט מסתובב שוב ויוצא מהסלון כשהיא אומרת:
"אבל עזי, אני אחותך!”
איזה טעות היא עשתה, עכשיו אני לא רואה בעיניים (ולא רק בגלל שהמשקפיים שלי מתמלאות אדים). אני לא יכול לעצור את נחרת הבוז שלי.
"אחות שלי? שנים את אומרת לכולם שאת לא.” אני מתעצבן. “עכשיו את אחות שלי? לכי תמצצי, שירן!”
"ואז לא תספר לאבא שלך?”
האמת היא ששוב נפלט לי אבל היא שוב קיבלה את זה כמשמעו והפעם אני לא הולך להסס יותר.
"נראה מה את יודעת לעשות עכשיו ואני אחשוב על זה עד מחר. תעשי משחקים ואני שולח את הסרטון לאבא שלי. זה לא רק לונדון, זה בכלל השהות שלך בבית הזה. הוא יעיף אותך ועם קצת מזל גם את אמא שלך.” אני מוסיף בהרבה יותר בטחון ממה שיש לי, באיזשהו מקום מקווה שהיא תתרומם כבר, תתן לי סטירה ותעיף אותי לעזאזל. אף פעם לא רציתי כל כך להפסיד כמו עכשיו.
הלב שלי דופק חזק כשהיא מעפעפת עוד פעמיים, ואז שולחת את האצבעות הארוכות שלה אל אבזם החגורה שלי. הוא מקרקש כשהיא מתעסקת איתו ואני רואה כאילו בהילוך אטי איך החגורה נפתחת והיא מתירה את כפתורי המכנסיים המנומרים בצבעי הסוואה שלי. שירן מהססת עוד רגע לפני שהיא מפשילה את המכנסיים ואני נשאר רק בתחתונים ואז נותנת בי עוד מבט מתוק שמשיג בדיוק את ההיפך ממה שהיא רצתה. אחרי שנים בפה החומצי שלה, אני כבר לא יכול לחכות להרגיש את הזין בפה הרך והרטוב שלה.
התשובה שלי זה לשים יד על השיער הבלונדיני שלה.
שירן קופאת ואני יכול לראות שהיא בסוג של התקפת פאניקה אבל אני לא עושה כלום, רק מחכה. תכלס אני לא פחות בהלם ממנה. היא נושמת כמה פעמים ואז מקבלת החלטה ומפשילה לי את התחתונים.
הנשימה הקטנה כשהיא רואה אותו היא לבדה שווה את הכל. היא מביטה בו בעיניים עגולות, צופה בו מתקשה לה מול הפנים, מתעבה ומזדקר. למרבה ההפתעה היא מלקקת את השפתיים ואולי אולי אולי נותנת איזה חיוך קטן. או שזה בראש שלי כי אין לי הרבה חמצן עכשיו.
"תכניסי אותו לפּה.” אני אומר, משום מה קר כמו קרח ובשליטה.
היא בולעת רוק ואז אוחזת בו, אצבעותיה קרירות ויבשות. רטט עובר לי בגב וצמרמורת נעימה מלטפת אותו מבפנים. עוד מעט זה קורה, עוד מעט, עוד קצת ו…
שירן פוערת את השפתיים המלאות שלה ועוטפת אותו ברכות חמימה ואני ושמע את עצמי נושף בהתרגשות בזמן שהמוח שלי נשרף. שירן הבת זונה, שעשתה לי את המוות מהשנייה שראיתי אותה, כורעת עכשיו על השטיח בסלון ומוצצת לי את הזין. אור נכנס מהחלונות בסלון והזין שלי נוצץ מרוב הרוק שלה ואני שומע את הנשימות הקטועות שלה מתערבבות עם הדיאלוגים באנגלית מהטלוויזיה. היא לובשת חולצה עם פתח צוואר ענק וכתף אחת חשופה לגמרי, רצועת החזייה לבנה על הכתף השזופה שלה והמחשבה שאני לגמרי יכול להחליק לה יד לחולצה כמעט מפוצצת לי את המוח. אחרי כמה רגעים של מציצה מסורבלת (אבל הי, הראשונה שלי!) אני מוציא את הזין שלי מהפה שלה.
"מה קרה?” היא שואלת, מתנשפת.
"תורידי את החולצה.” אני מורה לה.
יש היסוס קל אבל מיד אחריו היא פושטת את החולצה הקטנה ונשארת במכנסיים וחזייה בלבד.
"גם את החזייה.”
הפעם ההיסוס ארוך יותר. היא מציצה החוצה, לראות אם אפשר לראות אותנו מהרחוב או משהו, אבל כמובן שאי אפשר. עוד רגע היא לועסת בהיסח הדעת את השפתיים ואז שולחת ידיים אחורה ופושטת את החזייה הלבנה שלה.
השדיים שלה נמצאים על הגבול שבין בינוני לגדול, משהו שעם טיפה מניפולציה יכול להראות ענקי אבל מתאים בכיף ליד גדולה כמו שלי. הם שזופים כמו שאר גופה, עדות לשעות של שיזוף בעירום, ובמרכז כל אחד עטרה עגולה, קוטרה כמטבע של עשרה שקלים בערך ופטמותיה בולטות וכהות. שדיים זקופים ומוצקים, כבדים ורכים למראה ואני יכול רק לקנא בעצמי על הכיף שיהיה לי איתם עד הנסיעה.תחת שהיא תהיה נבוכה מזה שאני רואה אותה ככה, נראה לי שהיא חושפת אותם בגאווה. באופן מוזר היא כאילו נהנית להראות אותם ככה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד על אחותי, אני מבין.
אני מתכופף ושולח יד ללטף שד אחד, מתענג על העור הרך והחמים, מחליק על פטמה וחש בה מתקשה לי בין האצבעות. אם היה לי איזה שהוא סיכוי עם בנות, שירן השקיעה הרבה משאבים בשנים האחרונות להוציא אותי סוטה בין הבנות של בית הספר, מוקצה מחמת מיאוס שצריך לשמור ממנו מרחק אז כמובן שלא היה לי הרבה ניסיון עם בנות חוץ מהרבה שעות של פורנו. אני חושב שיש בזה צדק פואטי שהניסיון הראשון שלי יבוא ממנה.
הבעיה היא שאני גבוה מדי וכשאני מתכופף כדי לשחק לה עם השדיים היא לא יכולה למצוץ לי אז אני אהיה אח טוב ואני מניח לה למצוץ לי בלי הפרעה.
"קדימה, נו.” אני דוחק בה. “תמצצי אותו. ברגש.”
היא חוזרת למלאכה ללא מחאה הפעם, ממש משקיעה אם יורשה לי לומר ממרומי אפס הניסיון שלי. כשהזין שלי רטוב היא אוחזת בו ומאוננת אותו אל פיה, ראשה זהוב המחלפות נע קדימה ואחורה בתנועות קצובות ונחושות. אני לא ממש יכול לשלוט בעניינים עכשיו, העסק יותר מדי נעים, חושני ומרגש ואני נסחף בעקבות העונג. אני מניח את הידיים על הראש שלה, לא בכוח אבל מעביר את המסר, נהנה מהכוח שזה נותן לי.
הראש שלה חמים בין ידי והוא נע קדימה ואחורה במהירות. התכנית בטלוויזיה נגמרה ונעימת הסיום ממלאת את הסלון, לא מצליחה להשתיק את קולות הלעלוע הרכים מפיה של שירן. היא מביטה בי בעיניים גדולות וחומות אשר דמעות מאמץ זולגות מהן איברי נראה מפלצתי בתוך פניה היפות, מוקף בשפתיה הרכות המתאמצות להכיל אותו. כשאני גומר אני לא טורח להגיד לה, רק אוחז בראשה בזרועות השחיין החזקות שלי ומניח לה להבין לפי הטעם מה קורה. היא מנסה להתחמק כמובן אבל אני גוער בה ולופת אותה בכוח והיא נשארת במקומה, מניחה לי לפלוט את מטען הזרע הראשון שלי לתוך פיה הלוהט.
שחיין או לא, המאמץ של הריכוז והריגוש פתאום הולמים בי ואני חש סחרחורת וממהר להתיישב על ספת הטלוויזיה, חיוך ענק מרוח לי על הפנים. שירן נשארת, כורעת על השטיח, עירומה למחצה, סנטרה וחזהּ בוהקים בתערובת נפלאה של רוק ושפיך.
"וואו, אחותי. וואו.” אני אומר בקול צרוד. “זה היה מדהים.”
"לך תזדיין.” היא רושפת ומנגבת את סנטרה בגועל.
"אני צריך לנוח קודם.” אני מחייך אליה.
"זה נגמר, אידיוט.” היא אומרת ולובשת את חזייתה. “קיבלת את מה שרצית עכשיו רד ממני.”
"אהה…את לא הבנת.” אני אומר, חרמן ושיכור כוח. החלטה מתגבשת בי במהירות.
"מה?!”
"את לא הבנת. עד הנסיעה, את שלי.”
"מה זה 'שלך'?”
"'שלי' זה כל מה שאני פאקינג אומר לך.” אני מגביר את הקול, נהנה מהמעמד החדש שלי. “'שלי' זה שאת עושה מה שאני רוצה, לובשת מה שאני רוצה ובאופן כללי מתנהגת הכי טוב שאחות קטנה יכולה. ואז, אם את האחות הקטנה הכי חמודה וסקסית שיש, אני לא מספר לאבא שלי כלום עד הנסיעה שלכן, ואחרי זה אנחנו נפרדים ואז אני יורד ממך.”
"לך קיבינימט.”
"אני מצטער, לא הבנתי את התשובה. זה היה 'כן' או 'תתקשר לאבא שלך'?”
"כן, כן.” היא רושפת ולובשת את החולצה. “מה 'שתגיד. בן זונה.”
"אל תדברי על אמא שלי.” אני רושף.
מזלה של שירן זה שיש לי אימון אחר הצהריים כי הזין שלי לא ממש רגוע למרות שהרגע גמרתי. בלי להגיד לה כלום אני יוצא מהסלון, הולך להתארגן על הציוד וזז. בסלון, שירן חוזרת פחות או יותר לאותה תנוחה מול הטלוויזיה ואני תוהה אם היא באמת חושבת שזה היה משהו חד פעמי או שהיא מדחיקה. אני תוהה אם היא באמת מבינה מה הולך לקרות בעשרת הימים הקרובים.
באימון, באופן מפתיע, אני די קול ומפוקס. יש לי מצב רוח קרבי, מפוצץ באנרגיות וערן המאמן רואה את זה וזורק כמה מלים טובות, מה שמדרבן אותי עוד יותר. במים אני חושב על שירן ועל אמא שלה מיכל ואיך הן נכנסו לנו לחיים שש שנים אחרי שאמא נפטרה ואיך רציתי שמיכל תהיה קצת אמא שלי אבל היא כבר בשיחה הראשונה הבהירה לי שהיא לא תוכל אף פעם להחליף את אמא שלי. מה שלא ידעתי אז זה כמה היא גם לא תתאמץ לנסות או כמה שאבא שלי יסתפק בלסמן וי על הורות בזה שהוא הכניס אותה הביתה. כבר הרבה שנים אני מקנא בכל אחד שיש לו משפחה נורמלית, כשאני חושב על שלי.
אחרי האימון אני מתקלח ומתוכנן לזוז ואז ערן קורא לי.
"עזי.” אני ניגש אליו בגרירת רגליים מסוימת.
"מה?”
"פנו אלי שוב מ'מיטב'.” הוא אומר בקול הבאס שלו.
"שוב זה?”
"כן, שוב זה. המחלקה לספורט תחרותי ממליצה להכניס אותך לתכנית ספורטאי מצטיין. בזמן השירות תוכל להמשיך להתאמן לאליפות אירופה.”
"אבל אני רוצה להתגייס ל'תלתן'.”
"למה אתה עקשן?” מתרגז ערן. “אתה יכול להיות ספורטאי אולימפי, מה דחוף לך ללכת להיות עוד איש קטן עם רובה?”
"כבר ניהלנו את השיחה הזאת.” אני מתעקש. “אני אוכל לחזור לשחות כאשתחרר.”
"אתה מאבד הרבה שנים, מה אתה , ילד?”
"אני לא ילד, אבל אני רוצה להתגייס ל"תלתן". סבא שלי…"
"…הקים את היחידה. שמעתי."
"אתה כנראה לא מבין כמה סבא שלי חשוב לי." אני מרים את הקול. זה אירוע די נדיר וערן קולט את זה ונסוג. זה ממש נדיר.
"עזי, דיברנו על זה." הוא אומר, קול הברזלים-נגררים-על-הכביש שלו מרוכך יותר. "אני מבין כמה אהבת אותו. אני באמת מבין. אני מגדל ילדה לבד, אני יודע מה זה לאהוב מישהו במשפחה שלך, שזה כל החיים. אבל זאת הזדמנות חד פעמית. לא רק לך, גם…למדינה. ל'תלתן' לא חסרים מתנדבים אבל לך יש פוטנציאל…עצום! אל תזרוק את זה."
"אני לא זורק את זה, רק דוחה את זה קצת."
"ערן!" קורא לו מישה מהוועד של השחייה או משהו. ערן עוצם עיניים ונושף לאט.
"אני צריך לדבר איתו אז ניצלת בינתיים, אבל אני לא מוותר עלייך כל כך בקלות."
"ואני לא מוותר על 'תלתן' כל כך בקלות."
"אתה עקשן." הוא אומר ועוזב אותי, ניגש אל העסקן.
אני זז הביתה, כל הדרך מתכנן תכניות על גופה החטוב של אחותי אבל לאכזבתי רק מיכל בבית, עובדת על הלפטופ שלה בפינת האוכל.
"אהלן.” אני אומר.
"הי.” היא עונה בלי להרים את הראש מהמסך, קולה נמוך עם שמץ צרידות נצחית. סקסי.
"איפה שירן?” אני שואל בתמימות.
"ב'מודרני'.” היא עונה, שזה ריקוד מודרני או ג'ז מודרני או משהו.
כּוּס אמק, על זה לא חשבתי. שירן היא לא אחת שיושבת בבית כל היום. אמנם היא לא עובדת כמוני אבל יש לה את הפעילויות שלה. אוקיי, זה יצטרך להשתנות בימים שנשארו עד הנסיעה. היא לא הולכת לחמוק ממני בכזאת קלות. בשביל לברוח ממנה ומהתסכול אני לוקח את ספיידרמן לטיול.
הולכים ברחובות, ילד והכלב שלו. אחרי שסבא נפטר, ספיידרמן הוא המשפחה האמיתית שלי, היחיד שאכפת לו ממני באמת. הבית הגדול של סבא עומד ריק וחשוך, העצים והשיחים מתפרעים בלי השגחה. פעם בשנה אבא שלי מביא לשם גנן אבל זהו, אף אחד לא מתחזק את הבית חוץ מזה. לפעמים אני מתגנב פנימה, מתבאס מהעזובה וההרס האיטי ומנסה לתקן מה שאני יכול אבל הבית מתפרק מהר כשלא מטפלים בו. אני מחליט להיכנס לחצר.
אני מחייך כשאני שומע את הקליק-קלאקים מהחצר. מה שהייתה פעם בריכת שחייה הפך למגרש אימונים של ידידה קטנה שלי ואני שומע אותה מחליקה על הדפנות העגולות.
"הי סקטבורד.” אני אומר.
סקטבורד עולה עם הסקייטבורד שלה, מחייכת וקופצת אל דופן הברכה.
"מה קורה?”
"סתם, עובר בסביבה. מה קורה?”
"בסדר. מה קורה, חמוד?” היא כורעת מול ספיידרמן ומלטפת לו את הראש והוא מלקק אותה בחדווה. לפעמים כשיש לי יום ארוך ואני הולך לאימון או לעבודה אחרי בצפר היא מוציאה את ספיידרמן ואני משלם לה. אני יודע שקוראים לה רווית אבל גיליתי את זה במקרה, היא סירבה להגיד לי בת כמה היא או איך קוראים לה כשמצאתי אותה כאן לפני שנה אז החלטתי לקרוא לה סקטבורד וככה אני חושב עליה.
"יש טריקים חדשים?”
"אני עובדת על משהו.” היא עונה באדישות.
סקטבורד קופצת בקלילות לתוך הקדרה של הברכה ואז, במקום להחליק ישר למטה, מסיטה את הלוח בארבעים וחמש מעלות ימינה ומחליקה באלכסון ולרגע זה נראה כאילו היא עומדת בניצב לקיר.
"נייס!” אני אומר והיא מבהיקה את שיניה הצחורות כלפי בחיוך.
היא מתלבשת כמו מישהי ששונאת להיות בת. תמיד נועלת נעליים גבוהות וכבדות, מכנסיי דגמ"ח ענקיות עם שרשרת וחולצות טי עצומות שמסתירות את הגוף שלה. השיער שלה בצבע נחושת והוא קצוץ מסביב ומזדקר למעלה והפנים היו יכולות להיות ממש נשיות אם לא הגבות הכהות והדומיננטיות מעל העיניים הכחולות. והיא תמיד חובשת כובע בייסבול כחול, עם המצחיה נוטה בזווית.
"איך השחייה?” היא שואלת את השאלה הרגילה.
"רטובה.” אני עונה את התשובה הרגילה.
"מה הפרצוף תחת?”
"סתם. את לא…”
היא נעצרת על שפת הבריכה ונותנת בי מבט עצבני מהעיניים הכחולות שלה. אין דבר שהיא יותר שונאת מאשר שאני מתייחס אליה כמו ילדה קטנה.
"אוקיי…אוקיי…שירן ואמא שלה…גונבות כסף מאבא שלי.”
"באמת?”
"כן.”
"חשבתי שהם סבבה, לא? אמרת שהיא קוראת לו 'אבא' וזה.”
"כן, נו. לא יודע מה להגיד לך.”
אחר כך אנחנו מדברים קצת על העבודה שלי וספיידרמן, סקטבורד והאחים שלה. יש לה חמישה אחים ואבא וכמוני אין לה אמא. נראה לי שמלגדול עם כל כך הרבה בנים בבית היא מתכחשת לזה שהיא בת וכל הדיבור והוויב שלה זה של בן. יש לה גם איזה חבורה של בנים שהם גולשים ביחד ולפעמים הם כולם נמצאים בחצר אבל הבהרתי להם שמבחינתי האישור שלי הוא עבורה בלבד והיא יכולה להזמין אותם אבל שלא יכנסו בלעדיה. אחרי איזה חצי שעה אני נפרד ממנה וחוזר הביתה עם ספיידרמן.
"יש כביסה לתלות.” אומרת מיכל כשאני נכנס. לעזאזל, אם שירן הייתה כאן הייתי מסנג'ר אותה אבל עכשיו אני תקוע עם התיק הזה. אני מכין לי משקה פרוטאינים והולך למכונת הכביסה.
מכונת לבנים, אני גונח בקול. איזה זין. ארבעים אלף פריטים קטנטנים שלא נגמרים. מוציא את הכביסה לגיגית והולך אל חבל הכביסה. כשאני מתחיל לתלות את הכביסה בא לי עוד טויסט. זאת נגלה של בגדים תחתונים של הבנות, שירן ואמא שלה, ובדרך כלל הן מקפידות לתלות תכולות כאלה בעצמן.
למיכל יש גוף דומה לשל שירן אבל קטן ועדין יותר. המילה שמגדירה אישה כזו היא פֶּטיט, מכף הרגל ועד הראש. האישה הזו היא סמל של אלגנטיות, תמיד לבושה טיפ-טופ, לעולם בנעלי עקב, חצאיות וז'קטים, ורק לעתים נדירות היא מחליפה את החצאיות במכנסיים מחויטים. מתחת היא לובשת רק לנג'רי: תחתונים קטנים ודקיקים בגזרות סקסיות, לפעמים קטנות כמו חוטיני ולפעמים בגזרת מכנסונים עדינים. התחתונים של אחותי הם צבעוניים ועשויי בד, של אמהּ שחורים או לבנים ועשויים משי או תחרה או איך שלא קוראים לדברים האלה. כשאני מחליק את בד תחתוניה של מיכל בין אצבעותיי, הזין שלי, שלא ממש נרגע מהפסקת הצהריים עם שירן, מתמתח לו במפשעה.
אבל החרמנות דועכת כשאני חושב על הגנבות של שתי אלה ועל כרטיס האשראי שמיכל משתמשת בו. שירן זה הכסף הקטן, אמא שלה היא הגנבת האמיתית. אני חייב למצוא הוכחה לזה, איתה אני לא יכול סתם לנפנף את הידיים ולצעוק. אבל מאיפה אשיג הוכחה? כל מה שיש לי זה איזה חצי קשקוש של שירן בצ'ט. הנה בעיה לפתור ואני יודע שאני לא אצליח להירגע מזה עד שאני לא אמצא את ההוכחה. הזין שלי מתקשה קצת כשאני חושב על הגוף העירום של שירן ומשהו בי נוזף בי על זה שאני מנצל אותה. אבל כושלאמא שלה, שנים היא מיררה לי את החיים, מגיע לה להיענש. מצד שני, לא ככה.
אני נאנח, לא ממש יודע מה הדבר הנכון לעשות.
גומר לתלות כביסה, נכנס הביתה ומכין שיעורים בחדר שלי עד שאני שומע את שירן מקשקשת עם אמא שלה: למרות ההיסוסים שלי מקודם חיוך גדול מתפשט לי על הפרצוף והלב שלי דופק חזק. אני אפסיק לנצל אותה אבל…עוד לא. אחרי שהרגעתי את עצמי עם ההבטחה העלובה הזאת בא לי לקרוא לה אלי לחדר אבל אני לא רוצה לעורר את חשדה של אמא שלה כי ממתי שירן באה כשאני קורא לה? במקום זה יש לי רעיון אחר.
אני מהמר שהיא תלך לחדר בשביל לזרוק את תיק האימון או להחליף בגדים או משהו, לכן אני ממהר בשקט לחדר שלה ומחכה. בדקות הבאות הן מקשקשות ומקשקשות בפינת האוכל ואני מתחיל להתעצבן אבל אז אני שומע את קולה של שירן מתקרב ואת צעדיה.
דלת החדר שלה נפתחת ואני מניח יד על השפתיים ומסמן לה לשתוק ברגע שהיא רואה אותי. היא קופצת בבהלה אבל מצליחה לא לצעוק.
"מה אתה עושה כאן!?” היא שואלת בלחישה.
"התגעגעתי אלייך, אחות.” אני אומר ומתקרב אליה. שירן לובשת ג'ינס הדוק ובגד ריקוד לבן והשיער הזהוב שלה אסוף עדיין ב"עגבנייה". היא נרתעת כשאני מתקרב אבל אחרי שני מטרים גבה פוגע בדלת החדר ואין לה לאן לברוח.
"אמא שלי בפינת האוכל.” היא אומרת כשאני גוהר אליה אך אני מתעלם ממנה ומנשק אותה, נושם את הריח המתוק של הזיעה שלה. אני מצמיד את אחותי הסקסית אל הדלת שלה, מניח יד אחת על שד מוצק והשנייה מלטפת את מפשעתה מעל הג'ינס בעוד לשוני פולשת לתוך פיה, מלטפת את לשונה. שירן נאנקת במחאה כשאני פותח את כפתורי הג'ינס שלה אבל הפה שלי סוגר על שלה אז שום מלים בעלות משמעות לא יוצאות לה. למען האמת אין לי ממש תכנית והידיים שלי נעות מעצמן אבל אחרי כמה שניות של מאבק ואנקות מחאה מהוסות אני מפשיל את מכנסיה עד הירכיים, משיג לעצמי גישה נוחה יותר למפשעתה.
"עזי די! מה אתה עושה?!” היא מסננת בזעם כשאני הופך אותה בכוח וכמעט מפסיק לנשום מהמראה. התחת החטוב שלה נדחק מעלה בגלל הג'ינס, יוצר שתי גבעות זהובות ומוצקות של בשר תחת מוצק. “מה אתה, דפוק? אם היא תיכנס?”
תכלס היא צודקת ואני מתרחק ממנה, הלב שלי דופק מהר. אני באמת עוד שנייה מפשיט אותה ומפרק אותה כאן וזה ממש מסוכן. אני מלקק את השפתיים ומתנשף, מהנהן ונותן לה לעבור אותי לעבר מרכז החדר. אחר כך אני פותח את הדלת חרישית וחוזר לחדר שלי. עוד קצת לחכות.
ארוחת הערב היא סיוט בשבילי, הזין שלי הורג אותי ושירן כל כך סקסית, גם כשהיא מנסה לא להיות. השיער שלה אסוף בקוקו פשוט והיא לובשת טרנינג רחב וחולצה מצ'וקמקת אבל אני יודע מה היא מחביאה שם מתחת אז כל מה שאני רואה זה בגדים שקל להחליק לתוכם יד ולחפון את האוצרות שבפנים. אבא שלי יגיע מאוחר כמובן ושירן ואמא שלה שוב חופרות על הנסיעה ועל בתי המלון וסיילים ומה קונים איפה ואני פתאום אומר:
"אני מקווה שזה לא יתבטל לכן פתאום.”
"מה? למה שיתבטל?” שואלת מיכל בפליאה מסוימת.
"לא יודע.” אני מושך בכתף, קולט את שירן בזווית העין. “שאבא שלי לא יחטוף את הג'ננה או משהו.”
"למה שזה יקרה?” ממשיכה אשתו של אבא שלי.
אני רק מושך בכתף בתמימות.
"אתה מוזר לפעמים.” היא אומרת ומגלגלת את העיניים ואז ממשיכה לדבר עם הבת שלה.
"אנחנו צריכות לעבור על כמה בתי מלון, אתה יכול לפנות כלים?” שואלת אותי מיכל. אני מביט בשירן והיא ממהרת להגיד:
"זה בסדר, אמא, אני יפנה את הכל. לחנֶ…לעזי היה אימון קשה היום.”
מיכל מרימה את גבותיה בהפתעה מסוימת אבל לא אומרת דבר.
"אוקיי. אני הולכת לחדר העבודה, יותר נוח שם לפתוח שלושה מסמכים. תצטרפי אלי כשתגמרי.”
מיכל לוקחת את הלפטופ שלה ויוצאת מפינת האוכל בנקישת עקבים, ישבנה הקטן מעכס בחצאית האלגנטית שלה ואני נשאר עם אחותי לבד במטבח.
שירן מסתכלת עלי, מחכה שאני אגיד משהו אבל אני שותק.
"מה.” היא אומרת לבסוף.
אני רק מושך בכתף.
"דפוק.” היא אומרת ואוספת את הכלים. את הקטנים היא מכניסה למדיח ואז מתחילה לסבן את מחבת החביתה שאסור להכניס למדיח כדי שהטפלון לא ייהרס. כשגבה אלי אני מתקרב אליה ומחבק אותה מאחור.
"הי סיס, יש לך ריח טוב.” אני אומר ומנשק לה את הצוואר.
"תפסיק, אמא שלי…” היא מסננת.
"אמא שלך לא כאן, אני כאן.” אני אומר ונצמד אליה.
אני מחליק את הזין הקשה שלי בין פלחי העכוז שלה, מעל הטרנינג, ונשימתה נעתקת. הידיים שלי מטיילות על קדמת החולצה שלה, חופנות את השדיים מעל הבד.
"איזה גוף, אחות קטנה. איזה גוף מהמם.”
"עזי, די.” היא מפנה אלי את ראשה בשמץ של מרי.
"שה.” אני קוטע אותה ומעבר לזעם המתעורר בעיניה היא מביטה בי בפליאה מסוימת. שנינו מופתעים לגלות איזה עזי חדש שמנהל כאן את העניינים, ואני תוהה אם הוא תמיד היה שם או שהריח של הכּוּס של שירן יצר אותו. “שירני, את שלי עד הנסיעה. תתרגלי לזה.”
כדי להבהיר את הנקודה יד ימין שלי מחליקה עכשיו במורד הבטן השטוחה שלה, לא נעצרת בגומי העבה של הטרנינג וגם לא בזה הדק שלה התחתונים והדהרה שלה נעצרת רק כשאצבעות טובעות בפרוות ערוותה וקריאת בהלה קטנה נפלטת מפיה. יד שמאל ממשיכה לחפון שד מוצק מעל הבד והזין שלי מתחפר בין פלחי העכוז החטובים שלה, השרירים שלה מתהדקים עליו ומעסים אותו ככה שאני מרגיש שעוד כמה דקות ככה ואני גומר למרות שארבע שכבות של בד מפרידות בינינו.
"עד הנסיעה את שלי, יש?” אני שואל, מנקד את דברי בנשיקה לעורפה.
שירן מהנהנת ברכות, ובתוך המכנסיים שלה אני מעביר את יד ימין מקדימה אחורה, עד שהיא חופנת פלח עכוז מוצק וחטוב, עורה חמים מול היד שלי.
"איזה תחת, מהממת.” אני אומר וסוחט אותו קצת ואז מלטף את החריץ עם האצבע האמצעית, מלמעלה עד השפתיים. וואו, זה ממש הכּוּס שלה, אני מתרגש ומפשפש שם קצת, נהנה מהתחושות הזרות וגם מהתנשפות הנרגשת הקטנה שברחה לה עכשיו. הזין קצת מתבאס שכף היד תפסה לו את המקום אבל התחת הזה כל כך חלק ומוצק ונעים ביד שהוא סולח ומפרגן לאצבעות ללכת במקומו.
"עכשיו תרדי על הברכיים.” אני אומר אחרי כמה דקות כאלה, שולף את יד ימין מהמכנסיים שלה ומניח לה אותה על העורף.
"לא כאן!” היא רושפת.
"כאן ועכשיו!” אני מסנן.
"שירני, מה קורה? את באה?” נשמע קולה של מיכל ושירן מביטה בי. אני אשכרה חושף שיניים כמו איזה זאב ובא לי ללכת להוריד לאמא איזה סטירה מרוב חרמנות אבל הילד הטוב שבי חוזר ומנסה להרגיע את הזאב. זה לא קל, כי אני בוער מרוב רעב לגוף החמים והריחני של שירן שכל כך נעים בידיים שלי וקשה לי לוותר על זה וגם המצפון שחש בהזדמנות להציץ עושה את שלו בשביל להרגיע אותי ואחרי כמה רגעים אני נרגע.
"שירן!”
אני מרים ידיים ומתרחק ושירן מפריחה לעברי נשיקה מתגרה באוויר כשהיא מתרחקת ממני. כשהיא כמעט יוצאת מהמטבח היא זורקת לי: “אתה יכול לגמור עם המחבת ההוא?” ונעלמת. בא לי לקחת את המחבת ולהוריד אותו למצפון שלי בראש: לא מגיע לה שאני אתייסר בגללה.
=======================================
לפרק הבא
אחלה סיפור,לא יודע מה יש בפרקים הבאים,אבל מאוד אשמח להשתלשלות העניינים שמיכל נכנסת לקלחת הסקס…
בהצלחה עם הסמאשוורדס.
לא ברור לי מה מרוויח מי שקונה, כי זה רק מקצר את המרווח בין הפרקים לאפס (יעני בינג') אבל מאריך את המרווח בין הסיפורים.
בניגוד לנטפליקס, אתה הרי לא מפיק סיפורים נוספים במקביל, שאיתם תוכל "להאכיל" את הקהל שמשלם לסמאשוורדס.
אז.. צוואר הבקבוק לא באמת נעלם.
המטפורה של נטפליקס די מדויקת. אפשר לומר שהעונה הראשונה כבר כתובה ומוכנה לפרסום כולה. אני משחרר פרקים לסמאשוורדס לפי דרישה. בינתיים נראה שיש דרישה.
בינתיים לשירן עוד יש כבוד וזה כאילו בא לה די בקלות. הסיםור "סטייסי בשמינית" שהבנתי שזה שואב ממנו השראה ייצר חוסר ברירה והשפלה לגיבורה מה שכאן עדיין לא קורה והייתי שמח אם כן היה קורה.
אבל….פוטנציאל עצום וכיף לראות שזו סידרת סיפורים ארוכה
מעולם לא קראתי סיפור שנקרא "סטייסי בשמינית" או סיפור בשם דומה אבל אני שמח שאתה נהנה 🙂
נהנה מאוד. אני מאלה שקוראים ואף פעם לא מגיבים. אבל אני ראיתי שכתבת וביקשת להגיב אז אני משתדל גם אם לא תמיד מצליח….סליחה….
לפרק הראשון הגיב "avishaih" וציין שזה דומה ל "סטייסי בשמינית". חיפשתי באינטרנט וראיתי שזה סיפור מתורגם. סיפור מצוין לדעתי, עלילתי וארוך עם הרבה ניצול שנכפה על ה"גיבורה" שנאלצת להסכים בשל סיטואציה שנכפית עליה שזה דבר שאני מאוד אוהב. מעדיף בהרבה מאשר ניצול שמגיע מאלימות.
אחד הסיפורים הכי…ברוטליים שקראתי עד עכשיו(וקראתי הרבה)אפשר למצוא את כולו ב"רשימות מן המרתף". החיסרון היחיד שלו הוא שמתחילים להזדהות עם הגיבורה ומרגיש קצת לא נעים עליה. וגם העובדה שהיא מסוממת ונהיית די פסיכית לקראת הסוף
נכנסתי בשביל לקרוא משהו כיף שכתוב בצורה טובה.
ראיתי שזה סיפור בתוך המשפחה לכן עלה בי ספק האם להכנס,אבל התרשמתי שהכתיבה שלך טובה,וכנראה שההחלטה באה מצורך ריגשי בלתי מוסבר.
הכתיבה שלך טובה אבל תן לי לספר לך שאני לצערי עברתי גילוי עריות אמיתי מאחי הביולוגי.זה לא צחוק.
אני מאוד מקווה שאתה לא מתנהג בחיים האמיתיים שלך כמו גיבור הסיפור.
מפה אני אפסיק לקרוא..
זאת רק פנטסיה, ומאוד פופולרית. תנוח דעתך, בחיים האמתיים אני מתנהג בצורה מאוד מאוד משעממת ומהוגנת.
בסלון, שירן חוזרת הפחות או יותר לאותה תנוחה מול הטלוויזיה
תיקון – הפחות => פחות
תוקן, תודה!