ג'ימבורי – מאת BeastiGirl

יש רעש נוראי מהגימבורי. חופש גדול. ערימות של ילדים משועממים מחליטים לרדת לשם ולהפוך לנו את חדר המפלט שלי. תמיד כשאין לי כח לבלגן בבית, לחום בחוץ, ללחות, או לילדים רבים זה עם זה אני יורדת לג'ימבורי.

רק כשבני הזונות האלה הופכים אותו – המפלט שלי הופך לדיכאון. כי קודם כל צריך לסדר.

ירדתי למחסן. ואני שומעת צווחות ואותם פשוט הורסים את המקום.

מצלמות במעגל סגור או לא מצלמות – זה לא מעניין אותם. אפילו קונדומים ובקבוקי בירות כבר מצאנו שם פעם! ואז סגרו את המקום לשבועיים.

מרוטה אחרי יום ארוך. אינטרוולים בלתי נגמרים של הנקה, עוד סיפור, להאכיל, לנקות, לסדר, לעלות, לרדת… בכפכפים, מכנסיים קצרצרים וטוניקה ירוקה נשפכת. ובעיקר בעצבים שמגיעים עכשיו לסף פיצוץ… גאד דמט, חארות קטנים – אני אזמזם ואפתח את הג׳ימבורי עם הבאזר הזה שמחלק הוועד תמורת 30₪, לכל ארחי-פרחי ואצרח עליהם שיסדרו. שעוד מישהו בעולם הזה יסדר!

אולי אני אפילו אהנה מזה קצת, לפרוק את העצבים. להפחיד. המכשפה המרשעת מן המערב ממש.
אני מוצאת בפנים ארבעה בני 16? 17? כאלה שלא אמורים להיות שם זה בטוח.

הם בועטים בנחום תקום האומלל.

״זה נראה לכם הגיוני לשחק בחדר של ילדים קטנים?״ אני שואגת, ״רק סיימו פה את השיפוץ לפני חצי שנה, חידשו את הציוד״ רושפת זעם, מהול קמצוץ הנאה דרמטית – מדגישה ״ כל זה בשביל שאתם תשחיתו אותו בשעמום שלכם?״

הם לא מתרשמים ממני…

אני כבר רואה את זה על הפנים שלהם.

מביטים אלי בעיניים גדולות, אבל המבט נע בין אדישות להתרסה.

החדר ממש הפוך ותחת זה שציפיתי שהם ירימו את כל הכדורים מהרצפה. הם מגחכים מולי.
״חם בחוץ״ עונה לי ערס שחרחר, בחליפת אדידס קצרה. ״משלמים ועד כמוך, יש לנו מפתח, לא טוב לך? זוזי.״

הוא פשוט עומד שם.

״מה זוזי, מה? תסדרו פה! ברצינות!״

אני שועטת עכשיו פנימה שיהיה ברור יותר שאין לי כוונה לזוז לשומקום עד שהם מזיזים את התחת שלהם.

ארבע זוגות עיניים סוקרים לי את הגוף, במבט רעב, ובלי בושה, צמוד צמוד; שדיים, תחת, ירכיים.
זאבים ואיילה. בולעים כל נתח.

חצופים. למה הם לא מקשיבים לי?

ערס אחר, גופיה שחורה ומכנסיים צהובים, מביט בי בהתגרות. ממשיך להתעלל בנחום תקום. מחלק לו אגרופים ובעיטות, משל היה שק איגרוף, אני רואה את החוטים שלו נפרמים מעוצמת החבטות שלא תואמת את הצעצוע. זה המשחק שהגדול שלי הכי אוהב. אני לא יכולה לתת לו לההרס.

יש לו נוכחות שקטה, שחרחר, עם ציצה בהירה ומחומצנת על צדעי ראש מגולחים, בציורי ברקים, מיטב אופנת ערסלנד. שקטה אבל בוטחת. בוטחת אבל מאיימת.

אני אראה להם מה זה… מתקדמת לעברו בזעם. דוחפת אותו. ״אתה שמעת אותי?!״ תופסת את מקומו ומחבקת את הנחום תקום האומלל.

״את הנחת עלי אצבע?״ הוא שורק בזעף. עומד שם לידי, קרוב. ״אני הרגשתי טוב?״

הוא תופס לי את המותניים. אני עדיין חבוקה בעמידה עם הנחום תקום.

״גברת מגונדרת, לא נהוג לגעת באנשים.״ הוא נוחר אלי בבוז, מטעים מסנן ״זה נעים לך שאני נוגע?״
המרחב האישי שלי… הלב שלי מנתר בבהלה. אני נגעתי בו רק לרגע. הוא, הידיים שלו ממש עלי. פולש אלי. אוחזות לי היטב במותניים, אצבעות חזקות, כמעט צביטה.

והם צוחקים.

אני מודעת עכשיו עד כאב לזה שהחזה שלי לא מסודר טוב בתוך חרך ההנקה. וכשהוא לא מסודר טוב הוא גם יכול לקפוץ החוצה וזה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו…

״תעזבי ת׳שק איגרוף!״ פוקד עלי איזה רוסי חלש למראה, שיער חום משוך בקרם לחות. גבוה ולבן.
הערס עם המכנסיים הצהובים מושך אותי. ואני חבוקה חזק עם נחום, נאבקת לשמור על יציבות. הידיים שלו עולות מהמותניים שלי למעלה. לצידי החזה.

והנה חרך ההנקה הבוגדני חושף טפח. מהחזה הלבן הגדול שלי שבתוך חזיית ההנקה.
שקט.

ארבע זוגות עיניים נעוצים בי.

ובמקום שאשחרר את הנחום תקום.

במקום שהוא ימשוך אותי אחורה כמו שהיה עד כה.

הוא הודף אותי קדימה. עם נחום.

ואני מאבדת יציבות.

נופלת שכובה.

ישבן מורם למעלה. החרוט הענק בין רגליי. עם המכנסיים הללו אפשר לראות לי ככה לא רק את הירכיים.

וזה שבריר שניה שהצהוב מדביק מאחור את פער נפילתי נצמד אלי. עומד. מחכך לי באגן הירכיים מפשעה.

והם כולם מסביבי.

העכברי עם מדי הכדורסל, האדומים שישב עד כה בפינה מתקרב אף הוא. אני מוקפת.

״חם בקיץ גברת״ אני מרגישה את הידיים שלו חופנות לי קודם כל את הירכיים, עולות אל פלחי העכוז שלי.
נכנסות מתחת לטוניקה. ומוציאות את השלל שלו מתוך החרך.

״וכאן יש מזגן״.

הם מהמהמים סביבי.

״פששש איזה בז׳אז׳ים יש לזאתי״ ממלמל העכברי.

אני לא באמת מבינה איך הגעתי למצב הזה. ירדתי למחסן. מחכים לי בבית. הטלפון נשאר למעלה. מה היה דחוף לי כל כך להיכנס לפה עכשיו?

ידיים גסות וצעירות ממשמשות לי חזה גדול של הנקה. עיניים צעירות סורקות לי את הגוף, בודקות את מידת ההתנגדות שלי, אומדות את מידותי, מה עומד לקרות?

המפתחות ביד שלי בסרט הכחול. אני מרגישה אותם חדים בכף ידי. נשק.

אני מחדדת מפתח החוצה. ומסתובבת אל חתיכת החרא שמאחורי בתנועה הכי מאיימת שאני מצליחה לעזור. כמעט מזנקת בישיבה-כריעה לעברו.

מקרבת לו את המפתח אל הפנים.

״אל תיגע בי!״

אבל הנחום תקום עולה יחד עם התנופה שלי. ולא חישבתי את זה נכון…

הערס הצהוב תופס לי את היד עם המפתח.

רועדת, מושפלת.

״תראו מה יש לנו פה… זאת לא גברת זו נינג׳ה… את במצב רוח להלחם מותק?״

האומץ עוזב לי את הגוף כשהוא עוקר לי בקלות את המפתח מהיד, מצמית אותי חזרה מטה, ישבני על התקום, מעביר את הסרט הכחול על הפנים שלי.

תופס לי חזק את הלחיים. מעלי.

״את תשתקי עכשיו, ותלמדי לא להתערב במשחקים של אחרים״.

אני רואה בזוועה איך הוא מפשיל את המכנסיים הצהובים הקצרים שלו, מוציא משם נחש שחור, שמתקשה מול עיני הפעורות.

הוא לוחץ לי על הלחיים יותר חזק עד שהשפתיים שלי נפשקות לקראתו.

״תמצצי! זונה״ הוא נוהם עלי.

כבר פחות ילד.

אני מנסה לחשוב איך אני עורפת ממנו את הזין. אבל הוא לוחץ לי על הלחיים ככה שאני לא יכולה לנשוך. במקום זה אני מוצאת את עצמי תחתיו פעורת פה. והנחש שלו נדחף אלי בין השפתיים בחוזקה.

״נו תמצצי!״

רוצה או לא רוצה הוא מתחיל להניע את האגן שלו מולי. הפה שלי מתמלא רוק. ועכשיו חלקלק לו יותר.

האחיזה שלו מכאיבה לי בשיניים. בלחיים. אני לא מצליחה להתנגד.

דמעות מציפות לי את העיניים.

לבד. מוקפת.

אני מרגישה ידיים מלטפות לי את הירכיים. ידיים ממשמשות לי בגסות את החזה. מרגישה כמו גוש בשר. לא רואה כלום מלבד שיער הערווה של הערס שגוהר מעלי. מכאיב לי. מתקרב ומתרחק. וריח של זיעה. בואכה זרע.

עוד ועוד דמעות מלוחות, זולגות לי במורד לחיים בוערות, נקוות אל הפה הפעור בכח שלי. הערס הצהוב, המחומצן, חמוץ מזיעה, אונס לי את הפה. וזה עירוב של מליחות דמעות, וטעם דם מהחניכיים שלי, שהוא לוחץ עליהם, רק שאשאר פעורה. חור טעמים מלא רוק. בגרון שמתאמץ לנשום. באף שואף אוויר ותלתלי ערווה, משתנקת, בודדה, והכל זולג ממני.

הם מתעסקים לי עם המכנסיים. אני מרגישה את הכפתור נפתח. הם לא טורחים לפתוח את הרוכסן פשוט מושכים אותם ממני. שורטים לי את הרגליים.

יד עלומה חזקה בעלתנית מפשקת אותי ומצמידה לי את הירך לנחום תקום.

וכל הזמן הזה הנחש השחור קודח לי חור בפה.

אני לא רואה מרוב דמעות. מושפלת. מנסה לחשוב על הילדים בבית. הם דואגים לי?

אני מזהה את קולו של הרוסי צוהל כשהם מזיזים לי את התחתונים.

״תראו ת׳שפתיים שלה, נפוחות כמעט כמו של הפה, חובה לחגוג עליה זאתי״
וזה עלבון צורב מידי.

לא לא לא לא…. לא מתאים לי עכשיו אונס קבוצתי הילדים שלי מחכים לי למעלה.

אני צריכה לעצור את זה איכשהו. את הילדים האלה.

איכשהו.

משובות נעורים של חופש גדול.

הנחום תקום קעור בגבי, ספוג קשיח, נוח זה לא.

שפתיים על החזה שלי. אני מתמלאת ברוק. וגועל.

אחד אחרי השני הם מסתדרים כל אחד בפינה אחרת של הגוף שלי.

הערס הצהוב מזיין לי את הפה.

הרוסי דוחף לי אצבעות לכוס.

העכברי מתעסק לי עם החזה. מכין אותו כראות עיניו.

והאדידס לוקח לי את כף היד ומניח אותה על התפלצת הדוחה שבין הרגליים שלו.

אם יש דבר שאני שונאת בעולם הזה זה לעשות ביד. אבל לא נראה שמישהו שואל אותי עכשיו משהו.
גיבורה גדולה….

הצהוב סוף סוף משחרר לי את הלחיים רק כדי להשתחרר בעצמו ולמלא לי את הפה בשפיך חמוץ, נתז אחרי נתז יורה לתוך הפה שלי, את הנוזל הלבן המבחיל שלו.

הוא זז ממני.

אבל במקום שאוכל להתרומם אני רואה רגל מונפת מעלי. כדורסלן הנוער העכברי. כמעט מתיישב לי על הפנים. כשהוא שולף את הזין הזקור שלו מתוך התחתונים ומשחיל אותו לבין הגבעות הלבנות שלי.
קל לשלוף מחזיית הנקה. והוא הרטיב אותן מספיק כדי שיהיה לו נוח. מוסיף יריקה קולנית שלא יחסר.
אני מרגישה את ידו של האדידס מובילה לי את היד על גבי הזין שלו. ממוצע. זה מגעיל אותי יותר מהשפיך של הצהוב. יותר מזיון שדיים הכפוי הזה שאני לא רואה בו כלום. בקושי נושמת. רק התחת של העכברי רוקד מעלי. מסריח.

אני מנסה לסגור את האצבעות חזק ולהכאיב לאדידס. אבל שומעת נאקה של הנאה במקום. אף פעם לא באמת הבנתי את המשחק הזה.

הרוסי צוהל.

הגוף הבוגדני שלי.

האצבעות שלו מחליקות עכשיו יותר בקלות. הוא מוסיף עוד אצבע.

״שרמוטה, בלאט.״ הוא מבשר להם.

״היא נהנת!״

הם צוחקים.

״תחלבי אותי״ מאיץ בי האדידס, נאנח.

מה הוא רוצה?! הבטן שלי מתהפכת.

קולות פכפוך מהכוס שלי. קולות שקשוק מהציצי שלי. אחד מחליק אצבעות פנימה והחוצה. אחת. שתיים. שלוש. שני מחליק זין קדימה ואחורה, מצמיד לי את החזה הדוק על הזין שלו. משפשף מהר את כל הרכות הזו שלי. בשר רוטט עליו.

ואני בוכה.

האצבעות מסתלקות ממני עכשיו, ריקה כל כך. אני לא רואה כלום. ״קאטיט מיאץ׳״ אני שומעת את הרוסי ממלמל בין רגלי כמתוך טראנס, חשה בידיו אוחזות לי את השוקיים, מגלגל אותי לכדור, רגלי מעוגלות מעלה, והוא חודר לתוכי באבחה חדה.

אני מנסה לצרוח אבל התחת של העכברי תקוע לי בפרצוף, כשהוא מזיין לי את השדיים המלאים.
ככל שהוא מגביר את הקצב הדמעות שלי הולכות ומתרבות. זה הגוף האומלל הזה לא יודע לזהות בין טוב לרע. בין כאב לבין עונג. בין השפלה לבין בחירה.

בשבילו הכל אותו דבר.

ובלב כבד אני מרגישה איך הכוס שלי משתף איתם פעולה. מאפשר לאנס שלי להכנס עמוק יותר, וחזק יותר פנימה.

״רטובה, סוכה בלאט, רטובה לגמרי!״

דלתות נפתחות ונסגרות מהחניון התת קרקעי שבחוץ, הדי שיחות של אנשים עמלים חוזרים מעבודתם. אולי קריאות שמחה של ילדים העולים הביתה.

ורק אני פה. לא עליתי. ירדתי למחסן ומצאתי שאול תחתיות בג'ימבורי.

שלושה עומדים משתמשים בי עכשיו כבובת סמרטוטים. הנחום תקום משחק לילדים שרוע תחתי. אני המשחק שלהם.

וכבר אין צחוק, או לעג, רק התנשפויות, ונהמות, ורעשי חבטה של גוף בגוף, ומיצים חלקלקים, ויד אחת שלא מרחמת עלי. משפילה. מאלצת. מאוננת אותו בכפייה.

זה לוקח רק כמה רגעים קצרים-ארוכים מידי. בכל זאת בן 16…

הוא ממלא לי את הכוס בזרע חם.

לרווחתי אדידס עוזב לי את היד, רק כדי להתמקם לי בין הרגליים.

אני מוצפת זרע סמיך בין הרגליים שלי. אדידס כך נראה – נכנס בקלילות לתוכי. מגורה מהעיסוי הידני שכפה עלי.

אני שומעת אותו גונח ״הדוקה, לא פעורה כמו כל האמהות האחרות בבניין״.

הם מקפלים לי את הרגליים. כמעט יכולה להרגיש אותם מגיעים זה לזה. אחד מזיין לי את השדיים השני מזיין לי את הכוס. עמוק ומהיר וחזק.

שני מטחי זרע ניטחים עלי. אדידס ממלא לי את הכוס. והעכבר ממלא לי את החזה מלכלך לי את הטוניקה שלא טרחו לפשוט עד הסוף.

והם יורדים ממני.

אני מתגלגלת מטה מהנחום תקום אל רצפת הג׳ימבורי הספוגית, הכחולה. מתקפלת לתנוחת עובר. מייבבת חלושות. רק שילכו מכאן.

מבעד לדמעות אני רואה את הערס הצהוב גוחן אלי. חשה בו הופך אותי על הבטן. ידיים חסונות חסרות רחמים או רכות.

שומעת אותו לוחש לי באוזן: ״הרבה יותר טוב היית נותנת לנו לשחק עם השק איגרוף. פעם הבאה תדעי לא להתערבב לילדים במשחק״.

הוא אוסף זרע מרצפת הג'ימבורי, ומשפשף לי אותו על חור התחת. מושך אותו היטב בתערבות הדביקה. ואז מועך לי את הפרצוף עוד קצת במשטח הכחול החצי רך חצי קשיח. בולם זעזועים לילדים רכים.

״את תזכרי טוב טוב את השיעור הזה.״ הוא נוהם בעודו מבקיע את השער האחורי שלי.

רגע אחרי שקרע את שאריות הכבוד העצמי שלי עם התחתונים.

כבר אין לי כוחות. פשוט שוכבת שם תחתיו ונותנת לו לאנוס אותי. נודדת במחשבות לקטנים שבבית.

לקול הצחוק המתוק שלהם. לעיניים היפות.

כלום כבר לא כואב לי. גם לא הצחוק המלגלג מתגלגל שוב בין קירות הג׳ימבורי.

אני יודעת שיש מצלמה מעלי. ושזה בדיוק הזמן לבכות.

Print Friendly, PDF & Email

21 thoughts on “ג'ימבורי – מאת BeastiGirl”

  1. בקצרה: אוי ואבוי, למה ככה חזק…
    ובפירוט:
    קודם כל, ברוכה הבאה לבמה… אומנם כבר פירסמה סיפור אחד אבל עכשיו בדרך להפוך להרגל ולא משהו חד-פעמי.
    הייתי צריך לצפות את הישירות מהסיפור הקודם, אבל עדיין הפתיע אותי כמו בעיטה בבטן.
    לא חסכת בתיאורי אימה ולא סיפקת סוף טוב, שזה בסדר וגם דור כבר הרגיל אותנו. אבל הלכת עם זה ממש רחוק כשהכנסת לסיפור את הילדים שמחכים בבית ובמיוחד את התינוק.
    אם היית מרככת את זה בהקדמה על בייבי סיטר או בעל שנמצאים שם בינתיים, היה לי יותר קל לעכל. אבל לחשוב על תינוק שנשאר לבד בבית בזמן שאמא נאנסת במקלט זה כבד מדי בשבילי.
    וזה לא סתם פרט, זה צובע הכל בגוון אחר לגמרי.
    התיאורים מאוד חיים, עשית מאמץ כדי להעשיר את הסיפור עם פרטים קטנים שיהדקו את העלילה בלי לפגוע בזרימה, כמו הרקע להימצאות שלהם שם. .
    לדעתי אפשר להאריך גם קצת יותר, אפילו למשוך את זה לסיפור בהמשכים, כי מרוב זרימה זה רץ נורא מהר קדימה ופתאום נגמר.
    חוץ מזה, סחתיין על הנועזות של ללכת למחוזות כאלה וכמובן תודה על ההשקעה והשיתוף.

  2. כתוב היטב. ישר לבטן. לא יודע אם השורה האחרונה אמורה לשדר לנו ׳זה הכל משחק׳ או להעצים את ההשפלה. כך או כך, אונס הוא דבר נורא כל כך, שקשה לי לקבל אותו כמשחק.

    1. גורע יקר
      אני מעריכה מאד את התגובה שלך (ושל קודמיך). קלעת בול בפוני של הסיפור הזה…
      כשניגשתי לכתוב את הטקסט הזה, נתבקשתי לכתוב ״חצי אונס״.
      כאשה אני יודעת שאין חצי אונס… יש או כן או לא. ולכן לכתוב חצי אונס הוא לייצר יש מאין.
      עם זאת ובכוכבית חשובה צריך להזכיר שתחת גבולות: שפוי, בטוח ובהסכמה, ייתכן בהחלט ״משחק באונס״, ושפנטזיית אונס היא בהחלט פנטזיה מקובלת.
      לדור נוב יש כאן רשימה נכבדת תחת ״מין בכפייה״ וגם לך תחת ״כפייה״, ואין פוצה פה. ברור לי כשזה מגיע בגוף ראשון נקבה יש לזה אפקט אחר… ועדין – מותר לנשים לכתוב ולפנטז אונס.
      ואחרי כל הכוכבית הזו, לשורה האחרונה יש תפקיד כפול:
      א. להביא אל התודעה בדיוק את הרהור ה״חצי אונס״.
      ב. להגביר את המקום המשפיל, ועם זאת גם את נקודת הביטחון היחידה: הנאנסת לעולם לא תוכל לשנות את גורלה כנאנסת, אבל אם יש תיעוד מצלמות ביטחון היא תמיד תוכל לקום לקחת את סרט ההקלטה אל המשטרה ולדאוג לעצמה (בתקווה) למשפט צדק. מעטות הנאנסות שיכולות לדאוג לעצמן להוכחה שכזו. ואני איפשרתי אותה.
      תודה מכל הלב על התגובות
      ביסטי

      1. חצי אונס זה כמו חצי הריון. אין דבר כזה.
        משחקי שליטה שנעשים ברצון הדדי (בכוונה לא משתמש במילה הפסיבית ׳הסכמה׳) הם עניין אחר, וכל אחד רשאי לבדוק את גבולותיו, כל זמן שאינן פוגע באחר.
        מחכה לקרוא את הדבר הבא שתכתבי.

  3. סיפור מאלף, ותגובות של הכותבת עוד יותר. כיף להבין מה עומד מאחורי הסיפור ומאחורי הכותבת.

  4. אהבתי את הסיפור כמו שאהבתי את בית אומן למרות שהם משני סוגי ז'אנר שונים לחלוטין,זה לא קל לכתוב סיפור אירוטי כמו גם סיפור לא אירוטי עם 4 דמויות+ המספרת עצמה,היית יכולה לעשות לעצמך חיים קלים יותר ולהתמקד ב דמויות זכריות למשל. אבל אני רק יכול להניח שרצית את האפקט של העדר/קבוצה ומה שכרוך בכך בהקשר האונס. תכתבי יותר את טובה בזה,זכור אותך לטובה מסוכנות אירוטיקה המצוינת שלצערי כבר לא קיימת,שמח שדור נותן לך וגם לאחרים במה פה.

  5. חלפו כמה שנים מאז קראתי לאחרונה פנטזיית אונס איכותית, תוצרת ישראל, שהצליחה להזיז אותי קצת בכסא.
    אמנם אני כבר לא קורא הרבה כמו פעם, ואולי עליי לחזור לזה, אך הטקסט הזה פה למעלה הניע בי משהו, נגע בי, גרם לי להרגיש. תודה על זה.

    כותבת יקרה, את מדהימה בעיניי. קראתי בשקיקה פעמיים, וכבר יותר מדי זמן שלא קראתי רגישות כזו בתוך כאוס כזה.
    הצהרה עוצמתית ונוכחת לצד קול חלוש שבקושי מעז להתלונן, תודעה קודרת בצידה השני של רכות הנפש.
    את כולך רבדים של תחושות מתפוצצות זו על גבי זו, והטקסט הזה לא מותיר מקום לספק, יש בך שדים וחדי קרן שנאלצו ללמוד לשחק יחד, ומה שנשפך ממך על הקנבס הוא בן כלאיים כה מיוחד וענוג עם פנים שרק אמא יכולה לאהוב לעומק הלב, ולשאר לא נותר אלא להשתאות אל מול היצירה ולמצוא תירוץ לדיסאוננס הגוער בנפשם נוכח כישלון מצפונם.

    תודה על השיתוף, ביסטי,
    אמתין בסבלנות רוגזת לפרסומים הבאים 🌷

  6. למרות שאתה מבין מה הולך לקרות, הצלחת לבנות סוג של מתח שהעלה דופק עוד לפני שקרה משהו. הדיאלוג העלה אותו עוד פעם והאקט עצמו הגיע בנקודה מושלמת מבחינתי. מאוד מאוד אהבתי 😉

  7. ‏סיפור מעורר רגשות מעורבים. התנועה מנקודת המבט של האישה לזו של הנערים, והתנועה בין מספר נקחדות מבט גם במסגרת ההזדהות עם האישה (ואגב לא במסגרת ההזדהות של הנערים למרות שהם הרבה והיא אחת), מכניס את הקורא לעולם רגשי מורכב של גירוי מיני, אלימות, פחד, תשוקה, התענגות וכאב. בהחלט מעורר מחשבות ויותר

  8. סיפור cnc מצוין. נקודת המבט ההפוכה בהחלט מעניקה לו זווית חדשה ומסקרנת מאוד. כותבת יפה וחזק, בלי הנחות. גם בית אומן היה מצוין אם כי מז'אנר אחר כמובן. סקרן לקרוא סיפור שליטת bdsm שלך מנקודת המבט של הנשלטת.

  9. קראתי בשקיקה, מגורה מצד אחד, אבל עם בטן תפוסה מהצד השני…
    ראליסטי, מחרמן, מלחיץ.
    מעולה!

  10. זו אומנות.
    לספר על הסטואציה בקטע מיני טוטאלי- גם מבחינתה בתאור הגוף שמגיב אחרת מה pc.
    ולתת מדי פעם שירות יקיצה שמדובר באימא לתינוק שמחכה לה בבית בעוד היא כאן במקלט נאנסת.
    ובתוך הקונפליקט הזה לעבור ממוד של כעס על האונס לחרמנות מתאורי התשוקה הבלתי נשלטת של האישה למעשה הכפיה הזה.
    לחיות מול סטואציה ולראות אותה בו זמנית בשתי וורסיות.
    פשוט אומנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *