פייגי און די פייגלע – פרק י"ד: דברים נשברים

לפרק הקודם
==============================
פייגי מתקשרת שוב לעמוס הטכנאי והוא שומע אותה בעמדתה:
"…לא, לא דחוף, זה לגמרי בסדר. אמרנו מחר אז מחר…אני בטוחה שאתה מאוד עמוס…כן, זה לגמרי בסדר, עמוס…שוב תודה…שלום.”
"לא דחוף הא?” מגחך רפי כשהיא מנתקת את השיחה ופייגי לא עונה, מן הסתם מסמיקה מאחורי המסך.
"בואי, בואי הנה, גברת 'לא דחוף'.” הוא אומר ומלטף את איברו לקשיות.
“מה…מה רצית?” היא שואלת בנימה תמימה אך ליבו של רפי צוהל לגרונו כאשר הוא שומע את כיסאה זז והיא מתקרבת אליו, עירומה ועוצרת נשימה. פייגי גבוהה, רזה ושדיה השופעים מתנודדים בהדרת כבוד כשהיא הולכת, מותניה צרות והדוקות אך משולש הפרווה הכהה שלה מאלץ אותו להתיק את עיניו מכל השאר ולהביט רק בו.
"מה רצית?” היא שואלת בתמימות, חזהּ העולה ויורד חושף את התרגשותה.
"שתעזרי לי עם הספסל, הוא כבד.”
"מה אתה רוצה לעשות איתו?” שואלת פייגי בתמיהה.
"להצמיד אותו לקיר.”
"בסדר…למה?” שואלת פייגי ואוחזת בספסל בצד הקרוב אליה. יחד הם מרימים את הספסל המאסיבי ומצמידים אותו אל הקיר.
"בשביל שכשתשבי עלי…” אומר רפי ומתיישב על הספסל, רגליו משני הצדדים וגבו שעון אל הקיר. “אני אוכל להישען.”
"בשביל מה להי…” היא מתחילה ואז קוטעת את עצמה כאשר הוא טופח על ירכיו בהזמנה. “הוֹ..”
"בואי, תעמדי על הספסל רגע.”
פייגי מהססת לרגע ואז עומדת מולו, מפשעתה מעט מעל גובה ראשו. רפי אוחז בירכה ומקרב אותה אליו והיא מניחה יד על ראשו כדי לעצור אותו.
"אני הולך ללקק לך שם ואת מאוד תאהבי את זה.”
"לא, נו, אמרתי לך, זה לא נקי שמה, רפי…” היא מתלוננת.
"אני צריך לעשות את זה בכח כמו קודם?”
"רפי, לא…”
"רק קצת ודי, אם לא תרצי אני מפסיק.”
רפי מפרש את שתיקתה כהסכמה. הוא מניח את שתי ידיו על ישבנה ומושך אותה אליו, מתרומם מעט כדי לצמצמם את הבדלי הגבהים בין פיו למפשעתה. פייגי מציבה את ידיה על ראשו, מייצבת את עצמה בעודו מטביע את אפו בפרוות ערוותה, לשונו מאתרת במהירות את דגדגנה ומתחילה ללקוק אותו.
ידיו החזקות של רפי חופנות את ישבנה הקטן ומצמידות את אגנה אל פניו, פיו מלחך את ערוותה כאילו היה מעין מים צלולים. בתנועות מהירות לשונו מלטפת את הדגדגן, קטן ורעב ונרגש ומחאותיה של פייגי מתמוססות במהירות אי שם מעל ראשו, הידיים שנשלחו להדוף את ראשו נאחזות בו עכשיו, אצבעותיה משתרגות עם שיערות ראשו. לשונו נורית במהירות פנימה והחוצה בקצב מסחרר כאילו הייתה מקורו של נקר וכל נקישה מהדהדת ביער התאווה של פייגי.
אך התנוחה הזו המאלצת אותו להתרומם מעט ואותה לכרוע מעט לא נוחה לשניהם ובמהרה חש רפי בשרירי ירכיה רוטטים ממאמץ וגם רגליו שלו מתחילות לכאוב. הוא חוזר לישיבה מלאה על הספסל ואומר:
"רדי.”
רפי מסייע לה לרדת ברגליים רוטטות, מכוון אותה לעמוד כך שרגליו נמצאות בין רגליה.
"אני לא בכושר טוב.” היא מצחקקת, סמוקה ומתנשפת.
"חבל, כי יש לך עוד עבודה.” הוא אומר ואוחז באגנה, מכוון אותה להתיישב עליו.
פייגי מבינה במהירות את כוונתו. היא מניחה את ידיה על כתפיו ואז נעמדת מעליו עד שערוותה נמצאת מעל איברו. רפי אוחז באיברו הזקור ומתחיל להניע אותו קדימה ואחורה באטיות ונשיפה נרגשת נפלטת מפיה של פייגי כאשר ראש הזין מתחכך בין שפתי ערוותה. היא מנסה לרדת עוד אך רפי אוחז בזין בכוח ואגרופו מונע זאת ממנה ובמקום זה הוא ממשיך להניע את הזין קדימה ואחורה, מחליק שוב ושוב בתלם החמים שלה, נוגע ולא נוגע, מבטיח ולא מקיים עד שנשימותיה של פייגי מתגברות והיא מתחילה להיאבק בו ממש, מנסה ללכוד את הזין הזקור ולהחדיר אותו אל הסדק הרעב שלה.
רפי מסלק את ידו ופייגי לוכדת את הזין בין שפתי ערוותה הרטובות ובאנחת רווחה מחליקה את ראש הזין לתוכה. היא מניעה בזהירות את אגנה מעלה ואז יורדת שוב, מחדירה את הזין עוד כמה סנטימטרים לתוכה ונאנחת ברכות. לאחר עוד שניים-שלושה ניסיונות זהירים היא מבינה מה עליה לעשות ובתוך כמה רגעים היא משפדת את עצמה לחלוטין על הזין הקשה.
רפי מרים אליה את ראשו והיא רוכנת ומנשקת אותו בתאווה, שפתיה נמחצות אל מול שלו, לשונה פולשת אל פיו. פיותיהם נפרדים ועיניה נעוצות בו עכשיו, חודרות ורעבות בעודה מענגת את עצמה, משפדת את עצמה שוב ושוב עליו, נאנחת בכל פעם שהיא מחדירה אותו עמוק לתוכה. שוב היא שולחת יד אל פניו וכופה עליו נשיקה תאוותנית ורעבה, ידיה מלטפות את עורפו וכתפיו כאילו רכשה סוס אציל והיא אומדת את כוחו ואת מרצו, משתוקקת לרכוב עליו עוד ועוד עד שיתש כוחה.
ידו האחת של רפי מלטפת את שדיה הגדולים של פייגי, אצבעותיו מרחפות עיגולים סביב עטרותיה ומזקירות את פטמותיה. הוא צובט בעדינות פטמה ופייגי מתנשפת בקול באוזנו, מצטמררת באופן המתוק ביותר בידיו. היא אינה מפסיקה לזיין את עצמה גם כשהוא עובר אל הפטמה השנייה, אגנה נע מעלה ומטה עולה ואז צונח בכבדות על הזין הממלא אותה, רטוב וחלקלק ממיציה. רפי אוחז בשדה השמאלי ומקרב אותו אל פיו ופייגי נאנחת בקול כאשר שפתיו עוטפות את פטמתה והוא מתחיל למצוץ אותה: חזק ועדין, מכאיב ומענג חליפות ובתוך שניות ספורות פייגי גונחת בקול וגופה נרעד בין זרועותיו של רפי, מתלקח באורגזמה חזקה ופתאומית.
"אני אוהבת את זה.” אומרת פייגי באוזנו ורפי מתחרמן כמו שלא התחרמן כמעט מכלום עד אותו הרגע. “אני יכולה לעשות את זה שוב ושוב ושוב ושוב…אני לא רוצה להפסיק.”
רפי לא עונה, לא במלים בכל אופן. הוא מתחיל להקפיץ אותה בעזרת אגנו ובתוך כמה רגעים היא מתעוררת שוב לרעב וממשיכה לקפץ עליו, משתוקקת ומיוזעת, סמוקה ותאווה. ידו השמאלית מחליקה בין גופותיהם ומאתרת את דגדגנה ופייגי גונחת בקול כאשר הוא מתחיל לאונן לה בעוד איברו ממלא אותה. ידו הימנית מלטפת את גבה ומחליקה במורד גווה, מלטפת את ישבנה החטוב של פייגי, אצבעותיו
משחקות בפי הטבעת הרגיש, מתוות סביבו מעגלים, מלבות את תאוותה. אחר כך הוא שולח את שתי ידיו לאחוז בישבנה והוא מסייע לה להמשיך ולקפוץ מעלה מטה, לשפד את עצמה שוב ושוב עליו, לבעול אותו ולהיכבש על ידו, להיות לכמה רגעים אחד.
הוא חוזר אל שדיה ואל הפטמות הזקורות ופייגי נאנחת בקול כשהוא אוחז בשד גדול ומתחיל למצוץ את פטמתה הוורודה. היא מלטפת את פניו ומנשקת את מצחו, אנקותיה מתגברות בחלוף הדקות. משד לשד הוא עובר, יונק ומלקק, מוצץ ומעסה והיא לא מפסיקה לנתר מעלה ומטה, רטובה ורעבה ומיוזעת וסמוקה וככל שהוא ממלא אותה יותר היא זקוקה לו יותר עד שהיא מאטה ונאחזת בכתפיו, מישירה אליו מבט זגוגי ומעורפל תשוקה ואז נאנחת אנחה ארוכה ועמוקה, זיקוקין וגעש בקולה והיא מתפרקת עליו, מתאמצת להביט בו בעודה נסחפת מעלה כמו עלה ברוח. רפי אוחז בעורפה ומצמיד אותה אליו לנשיקה לוהטת וגם הוא נסחף אחריה פולט לתוכה שוב ושוב ועוד ועוד.
והם נרגעים לאט ופייגי מניחה את ראשה על כתפו ומלטפת את גבו המיוזע וגם רפי מתרפק עליה, פליטים המתחבאים להרף עין מהזרקור הלוהט של המציאות חסרת הרחמים. והיא עדיין נשואה וזרעו עדיין ממלא את רחמה והוא עדיין לא שייך לעולם הזה וכל מה שיש להם זה כמה רגעים חטופים לפני שיאלצו לצאת מהמסתור.
אחרי כמה רגעים פייגי קמה, מזרזרפת זרע על ברכו של רפי אבל הבעת פניה אדישה למראה הנוזל הלבנבן הניגר ממנה.
“בואי נתלבש.” אומר רפי והיא מהנהנת בשוויון נפש וגוהרת לנשק אותו.
כחצי שעה אחר כך הם לבושים וישובים בעמדותיהם וכמעט מצליחים לעבוד למרות החום. לפתע נפתחת הדלת ולאה אמה של פייגי נכנסת. רפי לא מצליח להסתיר את תדהמתו למראה והמחשבה מה היה עלול לקרות אליו נכנסה שעה קודם מבהילה אותו.
"א-שולם עלייכם.” היא אומרת לרפי ומביטה סביב. רפי מבין בלב נחמץ שכבל הכביסה המאולתר שלהם עדיין פרוס ועליו משתלשלות גרביו. לאה מביטה בביתה ופייגי מסמיקה ומשפילה את מבטה ואז מאלצת את עצמה להישיר מבט ולחייך אל אמה.
"א-שולם עלייכם.” היא עונה.
לאה סוקרת את בגדיה המקומטים של פייגי ואז את בגדיו של רפי ורגליו היחפות. היא מעיפה מבט במשרד, תרה אחר משהו במשך כמה רגעים ואז שואלת את בתה בקול חד:
“האט איר האָבן געשלעכט מיט אים?”
פייגי מהססת ונושכת את שפתה.
“פייגי, האט איר האָבן געשלעכט מיט אים?” שואלת לאה שנית.
"יו.” אומרת פייגי בשקט.
“שכבת איתה?” היא שואלת את רפי.
רפי מביט בפייגי וזו מהנהנת.
“כן.”
“לך מכאן.” היא פוסקת.
“מאמה!” קוראת פייגי.
“דו זאלסט נישט רעדן.” פוקדת אמה. “מספיק דיברת.”
רפי קם ממקומו ולוקח את גרביו ונעליו. כמה דקות אחר כך הוא בדרך למכונית.
יומיים יש שקט. שקט מוזר. כמו רעש עצום שמילא אותו ונעלם פתאום. יומיים של סקווש והליכות בים ולא ללכת לעבודה ולא להתלבט איך להתנהג עם פייגי ומה להגיד לזבולון ומה קורה עם הפרויקט באלעד או בבאר שבע. כמו אדם שנפל מהרכבת, צופה בה מתרחקת מבולבל, מפלבל בעיניו וצופה בקרונות מתרחקים, מתגמדים.
ואז מתחיל אבל. אבל כבד, שמושך את לבו מטה כמו עוגן אל המצולות. פייגי לא תחזור, זה נגמר. המלים לא נתפסות. זה נגמר. היא אישה נשואה מעולם אחר וזה לא היה אמור להיות בכלל וזה נגמר. וקשה לנשום. וקשה לקום מהמיטה בבוקר. ואין סקווש, בקושי הליכות בים. וחור עצום בלב שלו, חור בצורת פייגי.
“מה קורה, אתה לא הולך לעבודה יותר?” שואל יגאל ששם לב אחרי שבוע שהשותף שלו מתפורר. זאת שעת בוקר עכשיו, שעה ששניהם אמורים להתארגן בה לעבודה אבל רפי יושב בטי שרט ומכנסיים קצרים על הספה ומסתכל בטלוויזיה. והטלוויזיה כבויה.
“לא. עזבתי שם.”
“אתה נראה מפורק, אחויה. הכל בסדר?”
“הכל לא בסדר.” מודה רפי ומליט את ראשו בכפות ידיו. “הכל ממש לא בסדר.”
“מה קרה…לקחת משהו? הסתבכת?”
“לא, עזוב.” נאנח רפי. “תודה על הדאגה, באמת. אבל זה קטע שלי עם עצמי. לא הסתבכתי, אל תדאג.”
“סבבה, אחויה.” ממהר יגאל לנצל את חלון היציאה שלו. “אם אתה צריך משהו.”
“חופשי. תודה.”
ויגאל יוצא ורפי נשאר לבד עם שקט מחריש וחור בלב וטלוויזיה כבויה.
הטלפון מצלצל אבל הטלפון בחדר שלו והוא בסלון ולחצות את המרחק הזה מרגיש לו כמו לחצות את מדבר גובי. חרא על הטלפון, לפייגי אין את המספר שלו. אז הוא יושב על הספה מול הטלוויזיה הכבויה ונותן לו לצלצל.
פעם.
פעמיים.
שיצלצל הטלפון.
שלוש.
שיחפשו אותו מחר.
חמש.
“חלאס עם הטלפון!” צועק רפי וקם מהספה בגרירת רגליים. “כוסאמק מה נסגר?!”
רפי כושל אל החדר שלו. הלב שלו דופק על מאה כשהוא רואה שהמתקשר הוא זבולון והוא שוקל לנתק את השיחה בלי לענות. בסוף הוא לוקח את הטלפון בלב הולם ונשכב על המיטה.
“שלום.” הוא אומר.
“רפי?” נשמע קולו של זבולון.
“כן.”
“זה זבולון.”
“אהלן.”
“אהלן…כן. תשמע…אני שמעתי על…מה שהיה ושלאה אמרה לך ללכת אבל דיברתי איתה. הכל בסדר, אתה יכול לחזור. פייגי לא תעבוד במשרד ואתה תהיה שם לבד. הרי אתם לא צריכים לעבוד ביחד, נכון?”
רפי שותק.
“אז מה אתה אומר?” שואל זבולון.
“אני רוצה לדבר עם פייגי.” שומע את עצמו רפי אומר.
“מה?! בשום אופן.”
“זבולון, אני לא הולך להתקשקש איתך. רק פייגי יכולה להחזיר אותי. יש לך את הטלפון שלי, תגיד לה להתקשר אלי.”
“רפי..!”
רפי מנתק את השיחה באפטיה מוזרה, קהות סמיכה אופפת אותו. מה יש לו להפסיד?
היתרון במצב הנוכחי של רפי הוא שהזמן נוזלי, לא מוחשי. הוא לא יודע כמה זמן הוא נשאר על המיטה, מביט בתקרה. צף מחוץ לחדר ומחוץ לעיר ומרחף מעל הים ואין זמן ואין אנשים ושום דבר לא חשוב או קורה בכלל. אבל בתוך החלל המוזר הזה מבליחים רעיונות או קרעי רעיונות. והקרעים מתאחים לתובנות, עדינות אמנם, אבל בעלות ממשות מסוימת שמפיצה מעט אור באפלה שלו עכשיו. והוא חושב על זה שוב, קצת פחות קהה ומנותק ויותר מפוקס, שוקל את כל החלקים של מהשוואה. זבולון, לאה, האחיינים, רבקי, יששכר, רובינשטיין כולם כולם הם חלק מהמשוואה הזאת והם פחות נראים כמו אגרטל שהתנפץ לאלפי רסיסים אלא יותר כמו קוביות לגו שאפשר עם קצת מאמץ ודמיון לבנות מהם משהו.
רפי קם מהמיטה, הקהות מתפוגגת, והתקווה מתגברת. הוא הריץ את כל התרחישים בראש, יש כמה סופים רעים אבל יש גם תרחיש טוב. לא פשוט לאף אחד אבל…טוב. כולם מפסידים קצת, כולם מרוויחים. יש תקווה. ואז הוא נוזף בעצמו כי התקווה היא הקוץ עליו ההיגיון משפד את עצמו וללא תקווה אין התרסקות וכוסאמק לא מתאימה לו עוד התרסקות עכשיו, הוא ממש לא רואה איך הנוכחית בכלל נגמרת. מתנשף נשיפה ארוכה ומביט החוצה, הלב על גלגל ענק, כרגע לגמרי בדרך למטה עם סיכוי טוב להיתקע שם, לחכות שיבוא המפעיל לחלץ אותו בלי לדעת אם יעלה אי פעם.
והטלפון מצלצל, מספר שהוא לא מכיר. הלב נעצר. הוא חלש. מחליט ללכת למיטה, נשכב ועונה.
“שלום.” הוא אומר.
“רפי?” נשמע קולה של פייגי מהצד השני ולבו של רפי שוב מנתר לגרונו.
רפי מתיישב במיטה.
“פייגי?”
“מה?”
“את אוהבת אותי?” הוא פולט.
“מה זה קשור?”
“שואלים אותך שאלה פשוטה, כן או לא?”
שתיקה.
“פייגי, שאלתי אותך שאלה. את אוהבת אותי?”
“כן. אני אוהבת אותך.” אומרת פייגי בשקט. “מה זה עוזר לי?”
“את רוצה לעזוב את יששכר ולהיות איתי? להתחתן איתי?”
שתיקה.
“פייגי?”
“איך אפשר?”
“אפשר. אם תגידי כן.”
“מה יקרה אם אני אגיד 'כן'?”
“נתחיל מזה ששנינו נגיד שאנחנו רוצים להתחתן. נעבור לזה שאני אבהיר לאבא שלך שאני חוזר לעסק רק אם אנחנו מתחתנים. מפה זה נראה לי רק עניין של פרטים.”
“אבל אני נשואה, רפי.” היא אומרת בכאב.
“די עם זה כבר.” רושף רפי בכעס. “את לא אוהבת את יששכר, הוא שם עלייך זין ובכלל הוא מאוהב בריבקי. די עם כל ההצגה הזאת. אפילו לא שכבתם, רבאק.”
“אני לא הולכת…לצאת, רפי.”
“לצאת? מאיפה?”
“מהדת.”
רפי נושם ומשכב שוב על המיטה.
“בשבילך אני אכנס. אני אעשה תשובה.”
“באמת?”
“כן.”
“תעשה-תעשה או…”
“אני אעשה תשובה. מבטיח לא לעשות לך פאדיחות, רק אל תצפי לאיזה צדיק גדול, כן? אני לא יהיה ישיבה בוחער אבל אשחק את המשחק מושלם, באמת. אני אעשה אותך גאה. תראי מה אני מציע: תתגרשי מיששכר, הוא הרי לא שכב איתך, נכון? לא נתן לך עונתך. יששכר מתחתן עם ריבקי, אני מתחתן איתך, אני חוזר לעסק ועובר לגור איתך בבני ברק.”
“זה לא כל כך פשוט.”
“ועכשיו זה יותר פשוט? למי? לך זה פשוט? ליששכר זה פשוט? לריבקי זה פשוט? למי זה פשוט המצב הזה? כמה זמן זה עוד ימשך? הקב"ה נתן לכם מתנה גדולה: את לא בהריון. לא שכבתם. זאת בערך ההזדמנות האחרונה שתקבלו, שניכם, לחיות חיים טובים. מאושרים. את לא מבינה שכולם מנצחים ככה?”
“אנשים ידברו…”
“שידברו, כוס אמק.” מתרגז רפי. “סליחה, אני מצטער שצעקתי. אני מבין שזה חשוב לך ה'ידברו' הזה. אני אפנים את זה. אבל ראית מה היה בליל הסדר…כמה אנשים ידברו אם יששכר וריבקי ימשיכו עם זה? עוד אין ילדים, פייגי, זה הרגע האחרון. מתישהוא יגיעו ילדים ואז יהיה מאוחר מדי. תגידי לאבא שלך להתקשר אלי.”
פייגי ממלמלת משהו לא ברור.
“מה?”
“אני בוכה…סתם…”
“מה סתם?”
“אני אוהבת אותך.”
“גם אני אותך. תבקשי מאבא שלך להתקשר אלי.”
יותר מאוחר יגלה רפי שדווקא לאה היא זו שדחפה את בעלה להתקשר וזבולון היה זה שהתנגד. אבל רפי צדק, העסק לא היה במצב בו היה יכול להחזיק בלעדיו והוא לא מהסס להגיד את זה לזבולון.
“זבולון, בלעדי אין לך עסק. תשכח מזה. אתה לא מספיק בריא בשביל לנהל אותו ואני כבר מזמן לא סתם מתכנת. אם אני הולך, העסק הלך.”
“איך אתה מעז..!” מתרגז זבולון מהצד השני של הקו.
“אני לא מתכוון לחזור בלי פייגי.” חוזר רפי שוב. “זאת העסקה: יששכר ופייגי מתגרשים ואני מתחתן עם פייגי וחוזר לעסק, או שאתה נפרד לשלום ממני ומהעסק שלך והנדוניה של האחייניות שלך שאתה רוצה לחתן. ובתור בונוס מקבל לראות איך פייגי וריבקי שתיהן גוססות לך מול העיניים. שוב, זאת העסקה, טייק איט אור ליב איט. ו…זבולון?” הוא מכין את מטח הסיום.
“מה?”
“שכבתי איתה. כמה פעמים. אתה בטוח שהיא לא בהריון?”
הפעם תורו של זבולון לנתק את השיחה בזעם ורפי תוהה אם כל העסק הזה לא יגמר באיזה התקף לב לזקן, ואז הוא באמת יישאר קרח מכאן ומכאן, פייגי בחיים לא תעזוב את יששכר אם היא תחשוב שאבא שלה נפטר בגללה.
הטלפון הבא הוא מלאה. היא לקונית, ורפי מתקשה ללמוד מה היא חושבת על הפרשה. היא מודיעה לו שקבעו פגישה בבית קפה על הטיילת, הערב בשעה שש.
“מי יהיה בפגישה?” שואל רפי.
“זבולון, אני, יששכר, פייגי וריבקי.”
“וואו.”
“כל טוב.” אומרת לאה ומנתקת את השיחה.
הלב לא מפסיק לדפוק לפני הפגישה. כל התרחישים רצים בראש, מהפי אנד ועד איזה אמבוש עם בריונים שזבולון ישכור וגם הרבה תרחישים באמצע של בכי וכיסאות הפוכים ופערים שאי אפשר לגשר על ידי אהבה. הניסיון של רפי מלמד שהאהבה מוכרת ורדים ושוקולד אבל היא כלי די חרא לפתרון בעיות. גלגל הענק שעליו כבול לבו מסתובב עכשיו במהירות מטורפת, יותר דומה לגלגל של אוגרים שרפי רץ עליו במהירות ונשאר באותו מקום. פשוט בא לו לדפוק את הראש בקיר. די כבר עם הרעש הזה, די כבר.
הדקות האכזריות עוברות לאטן ובסוף זה סביר להתקלח ולהיכנס למכונית ורפי שמח על התנועה והפקקים שמסיחים מעט את דעתו מרכבת המחשבות ששואגת לו בראש. אם לא היה משתמש בתוכנת ניווט, אלוהים יודע לאן היה מגיע אבל אין חנייה ליד בית הקפה והוא כבר מתחיל להילחץ שאולי יאחר. בסוף הוא מחנה את המכונית כמעט עשר דקות הליכה מבית הקפה והולך בצעדים מהירים אל המקום. לרווחתו, הוא מגיע לפניהם אל המקום לכן הוא תופס להם שולחן מרוחק, בחצר, ומזמין לעצמו קפה שחור.
קשה לרפי להסביר את זה אבל הוא מרגיש אותם לפני שהוא רואה אותם. פתאום הוא יודע שהם שם ואז הוא מבחין בהם בבת אחת פוסעים על המדרכה לעבר בית הקפה במבנה שמזכיר לו דבוקה של חיילים או משהו: זבולון ויששכר ולאה כמו מקיפים את פייגי וריבקי משתרכת אחריהם. העיניים של שתי הבנות אדומות מבכי, מבחין רפי.
================
לפרק הבא