לפרק הקודם
=========================
האווירה קלה יותר בדרך חזרה, אם כי דוק של מלנכוליה אופף כל משפט, כל בדיחה. אבל ניכר בפייגי שהיא נאבקת למשול בעצמה ולא נותנת לעצב ולאשם להחריב את הזיכרונות מהנסיעה הזו ורפי אסיר תודה לה על כך. מצב רוחה מרומם ולמרות שרפי שכבר מכיר אותה מבחין במאמץ שלה לשמור על מצב רוח טוב, הוא מניח לעצמו להיסחף אחריה והם מדביקים זה את זו באופטימיות עדינה, מתיקות נוגה. רפי מפעיל את הרדיו ושר בקול רם שירים עבריים, ופייגי מצטרפת במקומות שבהם היא יודעת את המלים.
בשלב מסוים רפי מבחין במבט מסוים שפייגי נותנת בו, כאילו חוככת משהו.
“מה?” הוא שואל.
“מה מה?”
“אני רואה איך את מסתכלת עלי.”
פייגי נושמת נשימה עמוקה.
“אתה זוכר אז כש…הראית לי את התמונות?”
“איזה תמונות?”
“במחשב, על ה…מציצה.” אומרת פייגי במבוכה.
“אה…כן…אז?”
“אז הייתה תמונה אחת שאני לא שוכחת. שממש…'הטריפה' אותי, כמו שאומרים.”
“באמת? איזו?” שואל רפי בסקרנות.
“ש…שהבחור נוהג והבחורה…”
“מוצצת לו תוך כדי נהיגה?”
“כן.” פולטת פייגי.
“זה די מגניב.” מודה רפי.
“זה…אמתי אבל? אפשר ככה?”
“האמת היא שכן. את רוצה לנסות?”
מזווית העין רפי מבחין בה מהנהנת במהירות.
“ולא נעשה תאונה?”
“אני אזהר.” מבטיח רפי.
הקבינה של הפורד גבוהה ושופעת מקום ולפייגי יש מרווח מספיק כדי לגהור אליו בזהירות ולפתוח את חגורת מכנסיו. הוא מתרומם מעט וחש באצבעותיה החמימות משחררות את איברו המתקשה במהירות.
“אני אוהבת שהוא נהיה לי קשה ביד.” היא אומרת בפשטות מתוקה המאיצה את הדופק אצל רפי.
“גם אני.” הוא מתנשף.
פייגי משחקת בזין במשך כמה רגעים, מלטפת ומנשקת אותו עד שהוא נהיה קשה וזקור ורעב אבל גם אחר כך. היא מביטה ברפי במשובה והוא מבין שהיא לומדת ליהנות מהמשחק, מהטיזניג הזה.
“את אוהבת את זה, הא?” הוא שואל והיא מחייכת אליו מלמטה כילדה שנתפשה בקלקלתה, עיניה נוצצות מתחת לשביס כחול.
“גם אני.” מודה רפי בגרון ניחר.
אבל פייגי לא מתעללת בו יותר ובתוך כמה שניות אנחת רווחה נפלטת פיו של רפי כשהוא חש בשפתיה עוטפות את ראש הזין. היא נשענת בשתי ידיה על ירכו הימנית של רפי ומתחילה לענג אותו בפיה הרך והרטוב תוך כדי הנסיעה.
רפי מאט במסלול הימני, בודק מדי פעם שלא מתקרבת מכונית מאחור ושומר מרחק ממכוניות מלפנים. מתחתיו, ראשה המכוסה של פייגי עולה ויורד על איברו הזקור והוא חש בלשונה מלקקת אותו, שולחת צמרמורות עונג בגוו. כאשר הוא מציץ מטה מדי פעם הוא מבחין באופן שבו שפתיה עוטפות את איברו, נמשכות החוצה למשפך סקסי בכל פעם שהיא עולה. המציצה שלה נדיבה ברוק ובתוך כמה רגעים הזין רטוב כולו מרוקה, מתנוצץ בשמש העליזה.
ידו הימנית של רפי מלטפת את גבה של פייגי ומאתרת את חצאיתה. הוא אוסף את הבד מעלה, חושף תחתונים פשוטים ומתוקים ואז מפתיע אותה כשהוא מסיט אותם הצידה, מוצא את החריץ הרטוב שלה ומתחיל ללטף אותו מסדק הערווה ועד פי הטבעת, מחליק אצבע לתוכה. אבל הוא משתדל לא להסיח את תשומת לבה מהמציצה המפנקת שהיא נותנת לו, מתענג על הטכניקה שהיא פיתחה בשבועות האחרונים. בגלל האופן שבו התחילו עם הסקס, פייגי כמעט ולא משתמשת בידיה במהלך המציצה, תחת זאת משקיעה בעבודת לשון זריזה וצלילות עמוקות ומטריפות אל מעמקי גרונה.
מעלה ומטה היא יורדת, מרוכזת בזין הממלא את פיה, דוחקת אותו אל מעבר לבית הבליעה שלה, בואכה גרונה. רפי נאנק בכל פעם שהגרון הצר מתהדק על ראש הזין, במיוחד כאשר היא מוסיפה ליקוק בלשונה בעודו קבור בפיה. הדוק ורטוב הוא גרונה, חם ורך הוא פיה ושפתיה חושניות ומרגשות כשהן עטופות סביב הזין הנוצץ. רפי מתאמץ בלהתרכז בנהיגה, חש בריגוש שלו גואה מרגע לרגע, כאילו ראשה המכוסה העולה ויורד על מפשעתו מפמפם איזו משאבת ריגוש לתוכו.
“פייגי…” הוא מתנשף לבסוף, נאחז בהגה בעוצמה בעודו מתחיל לפלוט לפיה. פייגי כבר לא מופתעת כמו פעם והיא שואבת אותו באהבה ורכות, בולעת נתז אחר נתז עד שהוא שהסערה שוככת לבסוף ורפי ממלמל עוד "פייגי…” אחד אחרון ונרגע.
“אני לא אהיה מגעילה אלייך.” היא אומרת ומזדקפת לישיבה. “אני מבטיחה.”
“אחלה.” הוא ממלמל.
וכמו שהיא הבטיחה, פייגי באמת לא מגעילה בתקופה אחרי שהם חוזרים לעבודה. היא נחמדה כל יום ושואלת מה קורה ומספרת מה העניינים בגמ"חפלד ומה שלום אבא שלה והאחיינים וכולם. ורפי מספר מה קורה איתו ועל יגאל השותף שלו ועל הסקווש או סרטים שראה ואיך מתקדמים הפרויקטים. רק על הפרויקט בצפת הוא לא מצליח לדבר ורק על הפרויקט בצפת פייגי לא שואלת. והכל נחמד ואין החמצות פנים ואין התעלמויות, שני אנשים מתורבתים שחולקים משרד אשר חומה עצומה שאסור לדבר עליה מפרידה בין חלקיו.
באחד הימים זבולון מגיע, נשען על מקל ומתנשף במדרגות. אף פעם לא היה רזה במיוחד וניכר שהחודשים הארוכים ללא פעילות גרמו לו להעלות עוד כמה וכמה קילוגרמים. חיוך רחב מאיר את פניו למראה רפי והוא לוחץ את ידו בחום ממושכות.
"הנה המציל שלנו. הצדיק שלנו. עוקר ההרים שלנו.”
"די, תמשיך…” צוחק רפי.
"רובינשטיין מהלל אותך ובכלל, בכל הפרויקטים שואלים 'מי זה רפי? מי זה רפי?'. מושיע אתה, האמן לי. מהשמיים שלחו אותך.”
"ומה שלומך?” מנצל רפי רגע של הפוגה בדיבור כדי להשחיל מילה.
זבולון נאנח מעומק הלב.
"זאת התשובה הכי טובה שלי.”
“הפסקת לעשן?”
זבולון טופח על כרסו בתגובה ואז פונה אל בתו ביידיש וזו עונה לו ביידיש גם היא ורפי חוזר אל הספסל שלו ואל העבודה שלו. זבולון ופייגי שוקעים בשיחה ונראה שזמנו של זבולון בידו, הוא לא ממהר ממש. כמו פנסיונר חסר תעסוקה, גם זבולון מחפש לשעשע את עצמו ופייגי היא בת שיחה מצוינת.
שעת הצהריים ופייגי מזמינה את אביה לאכול והשניים מתיישבים במטבחון ובמהרה מגיע לאפו של רפי ריח התבשיל מהמיקרו בלוויית קרקוש צלחות וסכו"ם. כמה דקות אחר כך שניהם מתחילים לאכול ורפי חוזר אל הפרויקט שעליו הוא עובד, משיג את הריכוז הדרוש בדי עמל, סורק שורה אחר שורה בקוד בניסיון להבין מה משתבש בכל פעם ומשבש את החישובים האחרים. האם זאת בעיה עקרונית או שמא סתם טעות אריתמטית פשוטה ומרגיזה? המחשב, חכם ככל שיהיה, לא יודע להבדיל בין שני הסוגים ושניהם משבשים את התוצאה הסופית.
לאחר דקות ארוכות של מאבק מנטלי, נדמה לרפי שהוא מצא את הפתרון והוא לוקח דף קטן ומשרבט עליו את המחשבה לפני שתברח. אחד הלקחים שלמד במקצוע הוא שרעיון טוב כותבים מיד, לא מניחים שהוא ישמר בראש. לראש יש נטייה מעצבנת להעיף את הרעיונות הטובים בלי אזהרה כשהם משאירים אחריהם רק שובל לא מוחשי כמו עשן סיגריות. הוא כותב את הרעיון ואז מתמלא שביעות רצון כאילו לכד שועל ערמומי. רפי נעמד ומתחיל להתמתח בסיפוק, אך ההתמתחות נקטעת באיבה.
פייגי יושבת במטבחון, עיניה קשורות. אביה מוביל מזלג אל פיה ומבטו של רפי מתרסק אל בין שפתיה הפשוקות, מלאות וחושניות. כמו גומי שנמתח שבועות ארוכים, כל הזיכרונות חוזרים אליו עכשיו בעוצמה, משחקי הצוקער אָדער זאַלץ, ההתמזמזות החושנית בצפת והסקס הסוער, המשתוקק, בצימר אשר במושב הצפוני. רכות שפתיה ומגע עורה החלק, ריח הזיעה ואנקותיה הרעבות, שדיה הזקופים ועיניה החיוניות, כתפיה הצרות והמשולש האפל והמפתה אשר בין רגליה, כולם מכים בין ומשאירים אותו הלום ומנותק, לבו הולם ופיו יבש.
כמה שניות עמד כך הוא לא יודע. לפתע פייגי מסירה את הצעיף מפיה וצוחקת אך צחוקה נקטע כאשר היא מבחינה ברפי המביט בה. רפי מקיץ מהטרנס בו היה נתון וממהר להתיישב על הספסל, בוהה בעיניים ריקות במסך אשר מולו. ליבו הולם בעוז ואין לו מושג מה קורה במטבח, דבריהם של זבולון ופייגי מגיעים לאוזניו קטועות וממולמלים ורפי חושק את לסתותיו ומנסה לשווא להסדיר את מחשבותיו, לקרוא אותן לסדר ולחזור לעבודה. מה שהיה, היה ופייגי הבהירה את זה, לא שהוא זקוק להבהרה. היא נשואה, הוא לא צריך לעבר אותה, מסטוץ קטן יהיו צרות גדולות וזהו. היא הבטיחה שהיא לא תהיה כלבה קרירה והיא מקיימת. עכשיו הוא צריך לשמור על ראש צלול ושליטה עצמית מינימלית.
לפני שזבולון עוזב הוא ניגש אל שולחנו של רפי ומפטפט איתו מעט אך מחשבותיו של רפי נפוצות ברוח ומשפטיו נקטעים ומתנופפים לכל עבר כמו חבלים בסערה עד שלבסוף זבולון מניח לו ויוצא מהמשרד. כאשר הם נשארים לבדם מביט רפי בפייגי וזו משפילה את מבטה ומסמיקה לפני שהיא מסתובבת וחוזרת למקומה. הם לא מדברים הרבה בהמשך היום, אך השקט הטעון לא צופן בחובו זעם או עלבון, רק מלנכוליה וקורטוב מרומז, דק מן מן הדק, של כמיהה.
"אגיטע מורגען."
"בוקר טוב."
וזה מצב העניינים בימים הקרובים. שניהם חביבים ומנומסים זה לזה. משתפים אנקדוטות חסרות ערך משיחות ומפגשים עם לקוחות במקום להתנשק, שואלים האחד את השני לשלומו במקום להחליק אצבעות על עור משתוקק, מתעדכנים במצב הלקוחות במקום לאהוב בלהט על שטיח המשרד, להתגפף על שולחן העבודה של זבולון, להזיע זה בזרועותיה של זו במטבחון. רפי נאבק כדי לשמור על עצמו ולשמור מרחק מפייגי אך ככל שחולפים הימים והקיץ קופח ברשעות ברחובות בחוץ, כך המאבק הופך קשה יותר ויותר ומשקל המצפון מכביד את גוו עד לרצפה כמעט. אבל לא את פייגי.
"אגיטע נאחט.”
"לילה טוב.”
נדרשים לרפי כמעט שבועיים עד שהוא מבחין שמבין שניהם, היא אינה מיוסרת כמוהו וכשהיא במשרד היא אינה נראית כאילו חלק ממנה בצימר בגליל. מצב רוחה החיובי הוא באמת חיובי כאילו אינה נושאת שום משא, כאילו אינה נאבקת בעצמה, כאילו כבר קיבלה את ההחלטות שלה ועתה הוקל משאה, ורק רפי נשאר כורע תחת ערימת הלבנים של חיבוטי הנפש וציוויי הרציונל.
"אגיטע מורגען."
"בוקר טוב."
"רוצה לשתות?” שואל רפי.
"תה בבקשה.”
רפי ניגש אל המטבחון ומכין לשניהם שתייה. ביומיים האחרונים סערה בו התשוקה והלבטים ורק בקושי הצליח למשול בהם לנוכח עיניה השלוות של פייגי, יפות וארוכות ריסים אבל דווקא הבוקר התעורר עם רגיעה כאילו חלף גל עצום מעליו וכעת יוכל לנוח על קליפת האגוז של לבטיו זמן מה בטרם יתחדשו בו רוחות הגעגוע.
"מה העניינים?” הוא שואל ומתיישב על שולחנה, דבר שלא עשה כבר חודשים ארוכים. פייגי מביטה בו בשלווה.
"צו דאנקען און צו לויבן, דעס וואס זיצט אויבן.” היא מחייכת.
"השבח לאל?” הוא מנחש והיא מהנהנת.
"זה נכון.” אומר רפי ומבלי לחשוב מניח את ידו על ידה. מבלי לסלק את ידה, פייגי מחייכת אליו חיוך קטן ואומרת:
"וואס באשערט דאס ווערט. מה שהשם רוצה, זה מה שיקרה.”
"מה זאת אומרת?”
"זה אומר שאני לא יכולה להלחם יותר.”
“במי? במה?”
“במה שאני צריכה.” היא מביטה בו בעיניה היפות.
רפי מסתובב מהר ועוזב את שולחנה, לבו הולם בפראות.
היא לא יכולה להלחם יותר. במי? בעצמה. הוא עונה לעצמו. היא לא תעצור אותו. לא תגיד לו "לא" או "די". אין חומה שקופה שמפרידה בינהם זולת זו שהוא מציב.
"וואס באשערט דאס ווערט. אני לא יכולה להלחם יותר.”
באופן אבסורדי, במקום שיתנפל עליה הוא חש במשקל על גבו כבד עוד יותר. אם קודם הם סחבו את משקל ההימנעות ביחד, עכשיו היא הטילה את המשא כולו על גבו, שלווה ובוטחת שיחליט את ההחלטות הנכונות, יהיו אשר יהיו.
"וואס באשערט דאס ווערט. אני לא יכולה להלחם יותר.”
הוא רוצה לסטור לה. רוצה לצרוח עליה שהיא לא יכולה לסמוך עליו שיקבל את ההחלטה הנכונה כי ההחלטה שהוא רוצה לקבל בכלל לא בטוח שהיא נכונה ואת ההחלטה הנכונה הוא לא רוצה לקבל. הוא רוצה לטלטל אותה ולצעוק עליה שזה ממש מגעיל מצידה שהיא משאירה אותו ככה לבד עם כל המשקל הזה. כבר היה עדיף שהיא תהיה גועלית ומרוחקת ולא תכשף אותו עם העיניים היפות שלה ותשאיר אותו להלחם לבד בשביל שניהם, נסיכה חסרת ישע מאחורי אביר עם חרב כבדה וידיים עייפות אשר לגיון של שדי תשוקה מלהגים וחורצים לשון מצדו השני של הגשר, קוראים לו להיכנע. בשביל מי הוא נלחם בכלל?
"אני לא יכולה להלחם יותר.”
תכלס? גם הוא לא.
"אגיטע נאחט.”
"לילה טוב.”
ועכשיו יש לה מבט אחר. יש צל חיוך בפניה היפות. לא ממש חיוך מפתה, רק…צל. באופן שבו היא מעפעפת בביישנות כשהיא שואלת לשלומו. באצבעותיה הארוכות המלטפות את עצמן בעודה מספרת לו על אחייניה השובבים בארוחת השבת. במבט המפתיע שהיא שולחת מעבר לכתפה ולוכדת את מבטו, אותו הוא ממהר להשפיל. הבגדים אותם בגדים, רק נקיים ומסודרים וריחניים יותר וציפורניה אינן משוחות בצבעים מפתים, רק תמיד עשויות בקפידה והשביס תמיד מסתיר את כל השיער ורק במוחו של רפי הוא גועש כגלים ערמוניים סביב כתפיה העירומות על סדין צחור.
ועדיין הוא נלחם. מתוך הכבוד למוסד הזה שמעולם לא היה שותף בו ומחמת הכבוד שהוא רוחש לאביה, שהוא בחור טוב, ובגלל הידיעה שזה דבר אחד להתחיל רומן במשרד של עשרות אנשים, אבל לתחזק סיפור כזה כשרק שניהם שם יכול להפוך את החיים של שניהם לגהינום שרק עזיבה של אחד מהם את המשרד תפסיק. ומתוך האינרציה של “עד עכשיו לא קרה כלום אז למה לשנות?” ומתוך האינסטינקט להילחם בעצמו ודווקא ללכת בדרך הקשה כמו אידיוט, כאילו שהחיים נותנים פרסים למי שסבל יותר, למרות שבגילו הוא אמור לדעת שזה ממש לא ככה. כבר מזמן הבין שכשאתה מת הקב"ה לא נותן לך יותר נקודות לפי כמה סבל גרמת לעצמך.
"בוקר טוב."
"אגיטע מורגען."
אוגוסט משתולל בחוץ כמו הצבאות ההוּנים אבל להפתעתו של רפי גם המשרד חם היום.
"מה קרה למזגן?” הוא שואל את פייגי אשר דוק של זיעה כבר מבצבץ על מצחה בשעת בוקר זו.
"לא פועל.”
"ניסית לכבות ולהדליק?”
"כבר חצי שעה, כן.”
"ונתת לו לנוח?”
"כן.”
"איזו אירוניה.” נאנח רפי. “מכל החברות בארץ, דווקא חברה שמתעסקת במיזוג?”
"אולי נתקשר למישהו? סאלם או אבו–פיאד?”
"הם לא עושים עבודות כאלה.” מסביר רפי. “ובכל אופן, הם קורעים את ה…הם עובדים מאוד קשה עכשיו לקראת פתיחת שנת הלימודים, אני לא אציק להם בגלל הנוחות שלנו. נצטרך לחפש טכנאי כמו כולם.”
יש גם מאוורר תיקרה אבל זה נועד לעבוד ביחד עם המזגן ולפזר את הקרירות והמאוורר מודיע להם מיד שאין לו שום יומרות לקרר לבדו את המשרד, לכן הם מתחילים לחפש טכנאי ומבזבזים שעה אבל היום הלוהט הזה הוא כנראה היום הכי גרוע לחפש טכנאים והכי טוב שהם מצליחים זה שפייגי קובעת עם עמוס הטכנאי שאולי–אולי–אולי יצליח לקפוץ מחר בבוקר. בלי נדר. זו תקופה שבה גם העומס מתגבר לקראת פתיחת שנת הלימודים ויש הרבה פרויקטים בחוץ ואי אפשר פשוט לקום וללכת. אז מה עושים? מזיעים.
רפי פותח את החלון אבל די מהר הם מבינים שלא משם תבוא הישועה כי אפילו הרוח התאיידה מרוב חום. בהתחלה הם מנסים את המזגן ביאוש אבל לקראת שתיים עשרה מבינים שניהם שהוא לא הולך להתעורר לחיים ותכלס רפי לא ממש יכול להאשים אותו. האוויר כמו תוקף אותו מכל הכיוונים, מאדה אותו כמו ברוקולי בסיר ומגיר טיפות על מצחו ומבשל את מבושיו. באחת בצהריים הוא כבר יחף, מכנסיו מקופלים עד הברכיים, שרווליו עד מעל המרפק, זיעה ניגרת על חזהו וכפתורי חולצתו פתוחים עד החזה. חם.
תוך שהוא מנגב את מצחו בשרוול מדי כמה דקות, רפי מנסה להתעמק בתוכנה, יעיל כמו אדם המנסה לרוץ בברכת דבש. כל שורה הוא קורא פעמיים, הוא עושה טעויות מטופשות ובאופן כללי מרגיש קצת פחות אפקטיבי מהמזגן עליו השלום. מבחוץ חודרים רעשי הרחוב, נהם המנועים וצפירת המכוניות, קריאות פועלים וטרטור טוסטוסים, קקפוניה שמשתלבת באופן מושלם עם החום הגהינומי המבשל אותו חי. עוד ניגוב זיעה ממצחו ועוד אחד ושרווליו כמעט רטובים והזיעה ניגרת במורד חזהו, הוא חש בטיפות מחליקות בין שיערות החזה ומדגדגות אותו באופן המעצבן ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בעצם, כל דבר שקורה עכשיו הוא המעצבן ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
הוא קם ממקומו כדי לקחת לעצמו עוד מים קרים. לזכותה של פייגי יאמר שהמקרר גדוש בבקבוקי מים קרים וזה בערך הדבר היחיד שמציל אותם עכשיו.
לבו מזנק כאשר הוא רואה את פייגי ולרגע הוא שוכח את החום. פייגי הסירה את מטפחתה ושיערה אסוף עכשיו בעגבנייה על ראשה. חצאיתה מופשלת עד למעלה מירכיה והיא מנופפת בה בעצלתיים, מנסה להזרים אוויר אל מפשעתה הלוהטת. חולצתה פתוחה יותר משראה אותה אי פעם, חושפת כמה סנטימטרים סודיים מחזהּ השופע, פניה היפים סמוקים ומיוזעים ומחשבותיו של רפי עפות אל הפעם האחרונה שבה ראה אותה כך, לוהטת וסמוקה ומיוזעת.
הוא ניגש אל המקרר ולוקח משם בקבוק קר, לוגם לגימה ארוכה ואז מתחיל לחזור אל עמדתו.
"חם, הא?” הוא שואל את פייגי.
"נורא.” היא ממלמלת, מנופפת באטיות בבד הלבן של חולצתה כדי לצנן מעט את שדיה.
"רוצה להתקרר?”
"מאוד.” היא עונה.
רפי לוקח את בקבוק הפלסטיק ומציב אותו מעל ראשה של פייגי. הוא מטה אותו בעדינות עד שזרזיף צונן ניגר על פדחתה.
"רפי!” היא צווחת מבלי לקום מכיסאה. “אתה משוגע!”
"ששש…נעים, לא?”
פייגי לא עונה, רק אוחזת במסעדי הכיסא ומתנשפת עמוקות, גופה המום מהקור הפתאומי.
"איך זה?” שואל רפי, מזרזף עליה את המים באטיות.
"קררר….” היא מסננת לאטה.
"נעים?”
"האמת היא שכן…” היא מודה, עיניה עצומות וחיוך מאיר את פניה. “א–מחיה…אתה ממש משוגע, שתדע לך…”
פייגי אינה מודעת כנראה לחולצתה ההולכת ונרטבת וליבו של רפי מזנק אל גרונו כאשר הבד הרטוב מסגיר את העובדה שמתישהו בשעות האחרונות היא פשטה בסתר את חזייתה וכעת מתגלים בברור קווי המתאר של שדיה המפוארים מתחת לבד השקוף והצל האדמדם של עטרותיה אופף את פטמותיה הזקורות כל כך לנוכח המים הקרים עד שנדמה שעוד ירגע ינקבו את החולצה.
היא מסלקת את המים מעיניה ופוקחת אותן ואז אומרת:
"רגע, מה איתך?”
"לא, לא, אני סבבה…”
"מה פתאום?” מתריסה פייגי ומתרוממת. “תן לי את הבקבוק ושב על הכיסא.”
"פייגי, לא, נו, אני לא אוהב מים קרים…” הוא מרחיק ממנה את הבקבוק.
אבל פייגי לא מוותרת ומתקרבת אליו מתעלמת משקיפות חולצתה, אינה מודעת לאופן בו דדיה מפזזים כשהיא נעה לקראתו. היא שולחת את ידה אל הבקבוק ורפי מרחיק אותו ממנה והיא קופצת אליו אך רפי מתרחק ולפתע היא בזרועותיו, צוחקת ומתנשפת, רטובה ושקופת חולצה וגלויית שדיים.
תוך שהוא מרחיק ממנה את הבקבוק, רפי אוסף אותה בידו השנייה ושפתיו צוללות אל שפתיה. פייגי ממלמלת במחאה אך זו אינסטינקטיבית וריקה מתוכן ואל הנשיקה הבאה היא נפתחת ומתמסרת אליו, לשונה מקדמת בברכה את לשונו הפולשת. רפי מגביה את ידו האוחזת בבקבוק ומזרזף על שניהם מים צוננים בעודם מתנשקים ומתזמזים בלהט, פיותיהם כמו טורפים זה את זה.
המים בבקבוק אוזלים ורפי משליך את הבקבוק ואז מפשיט ממנה את חולצתה ופייגי נותרת חשופת חזה מולו והוא רוכן ונוטל שד אחד ומוביל אותו אל פיו, מנשק ומוצץ את פטמתה הדובדבנית. פייגי נאנחת ברכות ומלטפת את ראשו, מצמידה אותו אל חזהּ בידה האחת ומונעת ממנו באנוכיות להפסיק לענג אותה. בידה שהשנייה היא נאבקת בכפתורי חולצתו ורפי מניח לה להפשיט אותה ממנה עד ששתי החולצות הרטובות זרוקות על הרצפה ושניהם חוזרים להתנשק, שדיה נמחצים אל מול חזהו השעיר והחשוף. ידיו מוצאות את ישבנה והוא מעסה אותו בחמדנות מעל חצאיתה הרטובה.
רפי כורע ומנשק את דרכו אל סנטרה ומשם שוב אל שדיה, מלקק את הפטמות בזו אחר זו ומוצץ אותן עד שפייגי נאנקת בנקודה המתוקה שבין עונג לכאב. הפעם הוא לא מתעכב על שדיה וזולג אל בטנה, שם הוא אוחז בחצאיתה ומפשיל אותה מטה, חושף את באטיות את המשולש הפרוותי של ערוותה. גם את התחתונים היא הורידה מתישהו קודם. במהרה היא ניצבת עירומה מלבד גרבי ברך שחורות ונעלי ההליכה שלה.
רפי מנצל כמה שניות כדי להתפעל מיופייה. ה"עגבנייה" התפרקה ושיערה הערמוני של פייגי מצוד עכשיו בנחשולים כהים אל כתפיה הצרות. שדיה אשר מראש לא היו קטנים, נראים מלמטה ענקיים ממש ובטנה לא ממש שטוחה, העגלגלות העדינה מוסיפה לה קסם. רגליה ארוכות ובמפגש בינהן רומז לו המשולש המתולתל של ערוותה ובדיוק בתוכו הוא נועץ את פניו.
פייגי צווחת במחאה כאשר הוא מתחיל לנשק וללקק אותה "שם" אך רפי לא מוותר ואוחז ברגליה באצבעות חזקות, לשונו מתפרעת על החריץ שלה, טועמת את טעמה האינטימי כל כך.
"לא…רפי…די…זה לא נקי שמה…” היא מוחה והודפת את ראשו אך רפי נאבק בה והיא מחליקה עליו, נוחתת על גבה על השטיח.
"רפי, די…לא שמה…” מנסה פייגי להדוף אותו. היא שולחת את ידיה לדחוף את ראשו והוא לוכד כל אחת בידו וממשיך ללקק את החריץ שלה, מתמקד בדגדגן הוורדרד.
"הו…רפי…די, בבקשה…” ממלמלת פייגי בהרבה פחות נחישות, אם כי היא עדיין מנסה להשתחרר ברפיון מזרועותיו. לשונו הזריזה מהבהבת במהירות על הכפתור הרגיש שלה, העונג ממוסס את התנגדותה עד שהיא חדלה ממאבקה ומתמסרת ללשונו.
רפי יכול עכשיו ללטף את הסדק המתלחלח שלה באצבעותיו בעודו מלקק אותה והתנשפויותיה של פייגי מעמיקות והולכות. הוא מרחף בכריות אצבעותיו על החריץ, מהדגדגן, מלטף את השפתיים התפוחות ועד בואכה פי הטבעת. גופה של פייגי מתכווץ בפעמים הראשונות שאצבעו מתקרבת אל החור הרגיש אך בחלוף הדקות היא נותרת משוחררת גם כאשר הוא מעביר אצבע חקרנית על הטבעת המכווצת שלה.
הוא ממשיך ללקק את הדגדגן, מדי פעם מפסיק ומעביר ליקוק ארוך על שפתי ערוותה אך ככל שהוא חש בהתרגשותה גואה, הוא מתמקד יותר בנקודת העונג שלה. ידיה אוחזות בשטיח והיא מפשקת את רגליה בחוזקה, מתרכזת בעיניים עצומות ושפתיים פעורות בהתלקחות שבין רגליה. לשונו שלוחה וחרוצה, רפי מגביה את מבטו וצופה בשדיה הגדולים מתרוננים בקצב שמתווה סנטרו, זוג גבעות שופעות בגון הדבש אשר שיח אדמדם הנץ בראש כל אחת.
אנחותיה של פייגי שוככות ורפי יודע שהיא מתרכזת לפני השיא שלה, מתמקד בדגדגן ללא הפוגה עד שהוא חש בגל הולם בגופה, רטט עדין הפושה בגפיה מקצות הרגליים ועד כתפיה ואצבעותיה והיא נאנחת אנחה אחת רכה וממושכת ואז גופה נרפה והיא מתנשפת בכבדות על השטיח.
"איך זה היה?” הוא לא יכול להתאפק מלשאול בעודו מנשק את דרכו למעלה. בטן, שדיים, מרפק וכתף עד ששפתיו חוזרות אל שפתיה. פייגי נרתעת לרגע כאשר היא טועמת את טעם הכּוּס שלה על שפתיו אך נעתרת לבסוף ומנשקת אותו בחזרה, לומדת להכיר את טעמה האסור כל כך.
איברו של רפי מחליק על סדק ערוותה והוא חש בחמימות הבוקעת ממנו ובהתרגשות הפושה בגופה של פייגי. הם ממשיכים להתנשק בעוד איברו מתנדנד בגמלוניות בין ירכיה, פוגע לעתים בערוותה ורפי חש בנשימתה נעתקת להרף עין בכל פעם שהיא חשה בזין נוגע בה. ידה מחליקה מטה והיא אוחזת בזין בהססנות מתוקה, מכווינה אותו כך שיגע בה בצורה מדויקת יותר ואקראית פחות. במהרה, אולי מבלי שתשים לב בכלל, היא מחליקה אותו על החריץ המתלחלח בתנועות מדודות, מהדגדגן ואז בחזרה למטה, נשימותיה כבדות והולכות.
היא כל כך משתוקקת ורטובה שכאשר הוא מחליט לחדור, ראשו נבלע בתלם הפרוותי שלה בקלות ונשימתה נעתקת בהתרגשות. בשליטה עצמית של גיבור קדמוני הוא מניע את איברו בתנועות קצרצרות ומדודות, כובש אותה מילימטר אחר מילימטר, מניח לה להתרגל אליו שוב. בתוך כמה רגעים פייגי נאנחת בחשקנות ותסכול אך רפי לוקח את הזמן וגם כעבור דקותיים הוא לא מכניס יותר משליש מהזין לתוכה, מתענג על הרעב והדרשנות המציתים את גופה.
"רוצה את זה?” הוא מתגרה ופייגי, אשר אינה מנוסה במשחקי מיטה, מהנהנת במהירות.
"את הכל?”
"כן.”
אז הוא נותן לה עוד קצת. עוד כמה סנטימטרים עד שיותר ממחצית איברו נמצאת בלהט שבין רגליה. העינוי כבד עליו כמעט כמו שהוא מייסר אותה אבל בכל זאת הוא מתאפק, מבשל מרינדה נפלאה מאש החרמנות שלה. פייגי מביטה מתחתיו, יפה ורטובה ומשתוקקת, נושכת את שפתה מרוב צורך ובכל זאת מתאפקת כמו תלמידת סמינר טובה שלא לצעוק.
"אם את רוצה משהו, תבקשי…” מתגרה רפי.
"אני רוצה את הכל…ש…תכניס לי את הכל.” היא אומרת בתמימות מטריפה וכל האיפוק של רפי מתאייד כמו רסיסי טל בחמסין.
בתנועה עמוקה ועזה אחת הוא שוקע בתוכה עד הביצים והיא רטובה וחמה ומשתוקקת. רפי גוהר אליה כדי לנשק אותה וכל שערי האיפוק נעקרים כשהוא מצמיד את שפתיו לשלה בכוח, פולש אל פיה בלשון רעבה ומזיין אותה בכוח, בתנועות עמוקות ונמרצות. אם היה יכול, היה מתאחד איתה עכשיו לגמרי, ממזג את גופו לתוך שלה אך מה שהוא יכול זה לשקוע בחריץ שבין רגליה, למעוך את שפתיה בשפתיה, להצמיד את מצחו אל מצחה בעוצמה בעודו נאנח אל תוך פיה. ידיה של פייגי אוחזות בעורפו בעודה משיבה לו נשיקה, אגנה מתרומם אליו בכל פעם שהוא שוקע בתוכה, ברכיה מתרוממות וירכיה מתפשקות כדי לקבל אותו.
פיותיהם נפרדים עכשיו והוא שומע את התנשפויותיה באוזנו, רעבות, נרגשות, בעודה אוחזת בעורפו בכוח, חובקת אותו ברגליה, אוספת אותו אל בין זרועותיה, תובעת ממנו שיבעל אותה חזק יותר ועמוק יותר ושלא יפסיק ועוד ועוד ועוד כשהיא מתפוצצת באוזנו, מפתיעה אותו בליחוך של תנוך האוזן בעודה מתפרקת בהתנשפויות מהירות ושריטה לא עדינה של גבו בידה, אגנה ניטח מול אגנו בפראות.
פייגי נרפית, מתנשמת בכבדות, מתאוששת מהאורגזמה המטלטלת. עכשיו כשהם רטובים ועירומים, המאוורר מתגלה כיעיל יותר ונעימות פושה בהם. רפי מביט בפייגי המתנשמת תחתיו, סמוקה ויפה ומשופדת עדיין על איברו הזקור והחרמנות שבה ומציפה אותו. הוא מתחיל להניע את אגנו כדי להזכיר לה שזה עוד לא נגמר.
"עוד?” היא שואלת, פחות כמי ששבעה מחמין ואינה יכולה לאכול יותר ויותר כילדה המגלה שאבא מרשה לה עוד גלידה.
"עוד לא גמרתי.” הוא מסביר. “תתהפכי.”
"איך?”
"תעמדי על ארבע. על הברכיים. כמו בצימר.”
בניגוד לאחרות איתן שכב, פייגי אינה מיומנת במעבר מהתנוחה המסיונרית לדוגי סטייל בלי להוציא את הזין והיא מצחקקת כאשר הוא מסייע לה ומעמיד אותה על ארבע בעוד איברו נח בעריסה החלקלקה של ערוותה. פייגי כורעת בצייתנות ומשפילה את ראשה והוא נפעם למראה הנוף הנשקף תחתיו. ישבנה עגול ומלא, בוהק בזיעה ומים בגונו הדבשי המופלא, ללא רמז לפסי שיזוף. גבה צר וכתפיה מנוקדות בקורט נמשים. רגליה נחות על הרצפה, ארוכות ונכונות, שוקיה חטובים כשיש וירכיה עסיסיות ומלאות.
רפי מלטף את רגלה הימנית, מתעכב באזור המופלא שמאחורי ברכה ואז עולה בליטוף אל ירכה. אצבעותיו מרחפות על ערוותה השעירה והוא מוצא את דגדגנה ומענבל אותו באצבעו, סוחט התנשפות נרגשת מפייגי. הוא כורע לפנים ומלטף את שדיה בידו וגל של רטיבות מציף את ערוותה. כמו סוסה אצילית לפני מרוץ, היא נעה תחתיו בחוסר שקט אך רפי לא מתכוון להניח לה לחכות עוד זמן רב לפני שיעלה לרכוב עליה.
הוא אוחז בישבנה בשתי ידיו ומתחיל להניע את אגנו במספר תנועות מדודות, עד שהוא שוקע כולו בתוכה, ואז מתחיל לדפוק אותה באמת. אגנו נע קדימה ואחורה בקצב אחיד, עמוק ויציב והיא נאנחת ברכות בכל פעם שהוא ננעץ בתוכה, אדוות רכות מרצדות בפלחי ישבנה כלילי השלמות עם כל מהלומה של אגנו. פנימה והחוצה, קדימה ואחורה הוא דופק אותה, מתבשם מהניחוח האסור של מפשעתה המדגדג את נחיריו, מהריקוד של שדיה בכל פעם שהוא מטלטל את גופה, מגניחותיה הקצובות, המתמסרות כל כך, של פייגי.
רפי לא מתכוון להיכנס לשם עכשיו אך בכל זאת הוא שולח את אגודלו אל פי הטבעת של פייגי, מלטף אותו בעודו בועל אותה והיא נאנחת בקול לנוכח המגע החדש והמלהיב. מבלי להפסיק לדפוק אותה הוא מחליק את אגודלו סביב החור הצר שלה, משגר בה גלי ריגוש בהם הוא כמעט יכול להרגיש. מתחתיו, פייגי מתמסרת לגמרי לזיון, כורעת על ארבעותיה ומניחה לו לדפוק אותה, עמוק וחזק, והיא חמה וחלקלקה כחמאה במחבת.
רפי יודע שלא יוכל להחזיק עוד הרבה והוא מנסה למשוך עוד כמה רגעים. אך חושיו כמעט קורסים לנוכח ההתקפה עליהם. גניחותיה של פייגי עדינות ומתוקות, מלוות בקולות ה"פאפּ! פאפּ! פאפּ!” של איברו אגנו המרטיט את ישבנה, עורה וקריר וחלק תחת אצבעותיו, רטוב ומתקרר מהבריזה הקלה של המאוורר, ניחוחה האינטימי מתערבב בריח הזיעה ומעל הכל, יופייה בעודה כורעת תחתיו, ארוכה ושופעת ונכונה, כמעט פוצע את ליבו, אם לא פצע אותו כבר פצעים מהם לא יתאושש.
מבחוץ מגיעים קולות הרחוב, מכוניות וצעקות וציוד הנדסי, מציאוּת צועקת ורותחת, מיוזעת ונאנקת תחת חום השמש אך בתוך המשרד שניהם בגן עדן, מפלט סודי ואסור מהגיהינום הלוהט שבחוץ. רפי אוחז במותניה של פייגי עכשיו, דופק אותה בתנועות מהירות ורטובות, משקיע את כל איברו בתוכה, עד שאשכיו מלטפים את דגדגנה ברכות, מענגים אותה עוד יותר. פייגי מרכינה את ראשה ומבליטה אגב כך את ישבנה, נאנחת בגניחות קצובות, עורה מצומרר.
"אני צריך לצאת.” הוא אומר בלסתות חשוקות ומאט מעט אך פייגי מפנה אליו מבט רעב, שולחת יד לאחוריו ורושפת:
"לא!”
"אסור לי לגמור בפנים…”
"עוד קצת!” היא תובעת, קווצת שיער דבוקה על פניה. “תמשיך!”
גם היא בדרך לשיא נוסף, הוא מבין וממשיך לדפוק אותה. לאחר שהבינה שוויתר על כוונתו היא הופכת להיות קולנית פחות וגופה נרפה מעט בעודה מתרכזת לנוכח השיא החדש המתרגש בשיפולי בטנה. הריגוש שלה משחרר את אחרוני המעצורים שהצליח לבנות והוא חש בתבערה מתפרצת ממפשעתו, נדלקת ומבעירה פסי אבק שריפה מתחת לעורו מהירכיים אל הברכיים ואל קצות הציפורניים ובמעלה גבו דרך הזרועות אל אצבעותיו ואשכיו מתכווצים כשהוא מתחיל לפלוט את זרעו הישר אל רחמה הבלתי מוגן. נתז אחד ועוד אחד והוא מאבד את הספירה, נשאב כולו אל תוך המערבולת ללא יכולת או רצון לעצור, שומע גם את פייגי נשאבת גם היא אל השיא שלה, חסרת אונים בגרגר אבק ברוח.
מרוקן וחלש, רפי מחליק ממנה ונשכב על גבו. המאוורר מסתובב ממעל, אדיש לדרמה שהתחוללה תחתיו ורפי תר אחר ידה של פייגי והם משלבים אצבעות, מתנשמים ומתנשפים.
"וואס באשערט דאס ווערט.” אומרת פייגי. “וואס באשערט דאס ווערט.”
הם שוכבים כך ללא אומר עוד דקות ארוכות, עירומים על הרצפה, שלובי אצבעות ומביטים במאוורר. כל כך הרבה דברים יש להגיד ולברר שהכל נתקע כמו המון גולות שצריכות לצאת דרך חור קטן בקופסה, חוסמות זו את זו ונתקעות. רפי מתחיל לצחוק.
"מה מצחיק?” שואלת פייגי.
"לא יודע.” הוא עונה. “במקום לבכות אני צוחק.”
"אתה משוגע.” היא אומרת ומצטרפת לצחוקו.
“המשוגע שלך.”
אחר כך הם קמים ומביטים סביב. הבגדים שלהם רטובים לחלוטין, לכן רפי מאלתר חוט כביסה מכבל חשמלי ותולה עליו את הבגדים ועד אז הם מסתובבים במשרד עירומים ומצחקקים כמו שני בני עשרה שהתגנבו לבריכת השחייה באישון ליל. הם מתיישבים כל אחד ליד שולחן העבודה שלו ומשתדלים לחזור לעבודה אך עדיין את הגיחוך הקל בזוית הפה אי אפשר להסתיר.
רפי משתדל להתרכז בעבודה אך הדבר קשה, בואכה בלתי אפשרי. החום שהטריף אותם קודם לכן רק התגבר ולמרות שהתפשטו הם לא חשים הקלה משמעותית, הבגדים רק מבודדים את הגוף מהטמפרטורה שבחוץ, הם לא באמת מעלים או מורידים את חום הגוף. ואם בחוץ הטמפרטורה חצתה את קו ה 35 מעלות, הבגדים או היעדרם לא יכולים לתרום רבות. בנוסף, הוא אינו יכול שלא לחשוב על באיזה מצב אבסורדי הוא נמצא, יושב עירום במשרד עם אישה חרדית ונשואה, אשר גם היא עירומה. ריחה של פייגי עדיין מלווה אותו, עדין כערפילי בוקר אך נוכח וברור ואיברו לא ממש נרפה, נח על ירכו כנחש שמנמן ועירני. והוא לא יכול שלא לחשוב גם על הדברים האחרים, גם אם פייגי מתעלמת מהם. על האפשרות שהיא תיכנס להריון, על המשך חייה עם יששכר או בלעדיו ואלף תרחישים אחרים שנדמה שלא מטרידים את פייגי כעת משום מה, אחרי שעברה למוֹד "וואס באשערט דאס ווערט.”. אי אפשר להלחם נגד השמיים. אבל הוא לא רוצה לחשוב על זה, לא עכשיו. היא כאן והיא עירומה וגם הוא עירום והכל משוגע ומתוק והוא פשוט יהנה מזה עכשיו ואם צריך לאכול את הלב, ובכן…בחיים תמיד יש זמן לאכול את הלב, הבעיה שמחמיצים את ההזדמנויות לשחרר. והוא לגמרי משחרר עכשיו.
========================
כמה חיכינו, כמה היה שווה לחכות.
פרק נהדר, מרגש ומענג.
סוף סוף! תודה על זה אתה מצוין!
שלום רב שובך, ציפורה נחמדת,
מארצות החום אל חלוני.
אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה
בחורף בעזבך מעוני.
תודה על שובך חיכיתי ל1 באוקטובר זמן רב.
כמה חיכינו סוף סוף זה הגיע פרק פשוט מטורף
ברוך שובך . איזה עונג .אתה מעלה חיוך וחום מעורבבים בתשוקה נעימה .
אשריך .
התגעגענו, מדהים כתמיד.
תודה.
אתה כותב יפהפה! יש סיכוי שאפשר יהיה להשאיר לך פנייה במייל?
שם המשתמש שלי בוורדפרס זהה לשם המשתמש שלי בג'ימייל.
הסיפור הזה הוא פסגת הסיפורים שלך והשיא שלו מתעלה מפרק לפרק. אני מוצא את עצמי חוזר וקורא את כל הסיפור.
פשוט מעולה!
הסנדלר הולך יחף, שלא לומר עירום!
האם נגלה שהחלק המיסתורי שהשבית את המזגן מסתתר עם החזייה והתחתונים של פייגי?
לדור שחוקר טריטוריות חדשות פתרונים !
"שדיה אשר מראש לא היו קטנים, נראים מלמטה ענקיים ממש ובטנה לא ממש שטוחה, העגלגלות העדינה מוסיפה לה קסם".
אני לא גניקולוג, אבל פייגי בהריון. מזל טוב.
ברוך שובך. מצוין.
מעולה – תהיה ברית או בריתה בקרוב ?
פרק מעולה. לפעמים פשוט להיות בסיפור הרבה יותר טוב מלייצר סיפורים ודרמות. פשוט להיות שם. או כמו שהם אומרים מה שמשמיים, משמיים. מעניין אם גם בסיפור הזה כמו ב"קזינו". יהיה בסוף קטע של בחירה. להשאר עם המוכר או לחיות בהרפתקאה
ההריון אכן מרגש אך מתי אוו מתי היא כבר תקבל בטוסיק
מתי מקבלים חלק נוסף מחכים…. נכנסים כל יום כמה פעמים
ברוך השב!!!
מצוין כרגיל. התיאור של הגמירה שלו היה ברמה גבוהה יותר מהרבה דברים שקראתי בחיי.