לפרק הקודם
====================
"הבאתי מזוודה.” אומרת פייגי.
"אין בעיה, אני אוריד אותה.”
"אני…עדיף שאתה תרד קודם ואז אני אבוא, בסדר?” מציעה פייגי במבוכה והוא מהנהן. הוא לא צריך הסבר, ברור לו שהיא לא רוצה שמישהו מהשכנים לבניין יראה אותם יחד.
רפי לוקח את המזוודה של פייגי, יורד אל הפורד הגדול של העסק, מתניע ומחכה. כעבור חמש דקות היא יורדת בצעדים מהירים ונכנסת לקבינה ורפי משלב לDrive ומוציא את הרכב במהירות מהחנייה. בדקות הקרובות נראה שלפייגי יש בעיות בשרוכים והיא רוכנת מתחת לגובה החלונות ומתאמצת ללא הצלחה לפתור אותה.
"יצאנו מבני ברק.” מודיע רפי ופייגי מתרוממת, מביטה סביב אנה ואנה, לועסת את שפתה התחתונה.
"הכבישים עמוסים.” אומר רפי.
"כן, אני רואה.” היא מהנהנת.
“כל הזמן.” מוסיף רפי.
"אני יודעת.” היא אומרת בחדות.
רפי לא מוסיף לדבר, נראה שכל מילה שיגיד כרגע תגביר את המתח. כחצי שעה הם נוסעים בדממה, באותה קבינה אבל על דרכים נפרדות. כאשר הם יורדים מכביש מספר שש רפי חש במתח של פייגי מתפוגג, הוא אפילו לא צריך להביט בה כדי לדעת את זה.
"יש לך תכנית לאיזה קברים את רוצה לנסוע?”
"כן.” עונה פייגי.
"לפי מה את מחליטה?”
"לפי הסגולות של כל קבר. לכל צדיק יש את הסגולות שלו.”
"ואת מאמינה בזה?”
פייגי נושפת נשיפה ממושכת.
"אני מקווה לטוב.” היא אומרת לבסוף.
"מה שלום יששכר?” שואל רפי מבלי לדעת למה.
"ברוך השם.” עונה פייגי בקור ותשובתה היא התגובה ההולמת לשאלתו המטופשת.
"את יודעת שחזרתי להניח תפילין?” הוא אומר פתאום.
"באמת? כל בוקר?”
"לא. מתי שבא לי.”
"ומתי 'בא לך'?”
רפי מהמהם בעודו חושב.
"כשאני מרגיש שאני רוצה לדבר עם אלוהים, נראה לי.”
"אז יום כן, יום לא, יום למה לא?” היא שואלת בשמץ התרסה.
"משהו כזה.” עונה רפי בכנות. “אבל זה בא. זה ער. הרבה שנים זה ישן.”
פייגי לא אומרת דבר, מביטה מבעד לחלונה בשדות העמק.
"אפילו הבאתי לנסיעה הזאת את התיק תפילין הישן שלי. אף פעם לא לקחתי אותו לטיול.”
"לא יזיק לו לראות עולם.” עונה פייגי ושניהם צוחקים.
"לא, באמת, למה התחלת להניח תפילין?”
"לא 'התחלתי', חזרתי. אולי התחלתי פתאום להרגיש את אלוהים.”
"אתה שומע קולות? אני צריכה לחשוש?” שואלת פייגי ורפי שוב צוחק.
"ברצינות, מה זאת אומרת 'להרגיש את אלוהים'?”
"את לא יודעת?”
"כבר הרבה זמן לא הרגשתי את אלוהים.” היא מביטה בחלון.
“אז מתי התחלת להרגיש את אלוהים?” היא שואלת אחרי כמה רגעים.
"זה מסובך.” עונה רפי, הוא עוד לא בטוח שהוא רוצה להגיד כל מה שהוא מרגיש. הם עוקפים משאית המובילה מכוניות חדשות ופייגי מביטה בה בסקרנות.
"איך הן לא נופלות?” היא שואלת, ספק את עצמה, ספק את רפי.
"תמיד שאלתי את עצמי את אותו דבר.” מחייך רפי. “הן לא באמת קשורות, סתם…מונחות שם.”
"כמונו.” פולטת פייגי.
"מה?”
"גם אנחנו סתם…מונחים כאן.”
"את חושבת ככה?”
פייגי נאנחת.
"לא יודעת. אבל לפעמים אני מרגישה ככה. שאני סתם מונחת, כמו בובה שנפלה מתחת לספה ואנשים עוברים לידה ולא שמים לב.”
"אני שם לב אלייך.”
פייגי מחייכת וחיוכה מציף את הקבינה בנהרה.
"נכון וסליחה על ה…קדרוּת שלי.”
"זה בסדר.” מחייך אליה רפי בחזרה.
"אכלת ארוחת בוקר לפני שבאת?” שואל רפי כעבור חצי שעה, בעודם מפליגים בין חורשות אורנים ואלונים.
"עכשיו שאתה אומר את זה…אני די רעבה.”
"אני אמצא לנו מקום לעצור ונאכל.”
כעבור כמה רגעים הוא מוצא חניון בצד הדרך ומחנה את האוטו קרוב ככל האפשר לכביש, כדי שלא יעברו על יחוד חלילה. הם בוחרים מצרכים מהארגז וכעבור כמה דקות מאלתרים סעודה מפנקת, מקשקשים וצוחקים תחת האורנים. השיחה עכשיו היא קלילה יותר והם לא מדברים על אלוהים. נראה ששיחה על אלוהים תוביל לנושאים שאף אחד מהם עוד לא מוכן אליהם.
פייגי יושבת מולו. היא צוחקת מסיפור שסיפר ורגלה נוגעת בו מתחת לשולחן בצחוקה. רפי נרתע אינסטינקטיבית, מניח מבלי לחשוב שהמגע היה אקראי. אך כעבור כמה שניות רגלה נוגעת בו שוב, מלטפת אותו בגמלוניות ורפי מבין את המסר.
רפי חולץ את נעל הספורט שלו מתחת לשולחן ומלטף ברגל גרובה את שוקיה של פייגי, המכוסות גם הן בגרב. הגרב נגמרת מתחת לברך וכאשר רגלו מלטפת את ברכיה העירומות פייגי מתנשמת חרישית אך שומרת על ברכיה סגורות. הוא ממשיך ללטף את שוקיה וברכיה, מעלה ומטה, הלוך וחזור עד שפייגי מתנשפת חרישית ורגליה מתפשקות בהזמנה ענוגה מתחת לשולחן. רפי שולח את רגלו אל בין ירכיה ומלטף את העור הרך בכף רגלו, מתקדם ומתרחק ממפגש רגליה והסדק הצר החבוי אי שם מתחת לתחתוניה. הוא לא ממש יכול להביא אותה לשיא ככה והוא פשוט נהנה מלחרמן אותה ככה בעצלתיים, ללטף את ירכיה ברגלו, לשחק את המשחק האהוב עליה של 'מעל לשולחן/מתחת לשולחן' ופייגי גומלת לו ביופייה השמור רק לו עכשיו ובמראה פניה המתענגות, בנשיכות שפתיים קטנות, בהתנשמויות חטופות, בחיוך אקראי. היא אפילו "מסדרת" את החזייה, לרגע חופנת את שדיה הגדולים בשתי ידיה מעל החולצה.
לבסוף הוא מסלק את רגלו ופייגי מחייכת חיוך מכיר תודה קטן ומהנהנת ואז גומרת את הכריך שהתחילה לאכול. הם יושבים בנחת עוד כמה רגעים ואז היא אומרת:
"שנזוז?”
"יש לנו הרבה קברים לבקר.”
לאחר איסוף המזון והשלכת האשפה, שניהם מתיישבים בקבינה ורפי מתניע את הרכב כאשר לפתע נכנס אוטובוס לחניון, כמאה וחמישים מטרים במורד הדרך. רפי מתחיל להתקרב אל האוטובוס אך הוא מבחין בנערות המתחילות לרדת מהאוטובוס, כולן בתלבושת אחידה של חצאיות כחולות וחולצות לבנות. הוא עוצר.
"אלה שלכם?” שואל רפי ופייגי פוערת את עיניה.
"כן.”
"מבני ברק?”
"לא יודעת.” ממלמלת פייגי.
"נחכה כמה דקות.”
"רעיון טוב.”
הם ממתינים וצופים בנערות יורדות מהאוטובוס אך נדמה שהן כאן לשהות ממושכת. ארגזי קרטון מוּרדים מהאוטובוס והנערות מתפזרות לישיבה סביב השולחנות.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן לעד.” אומרת פייגי.
"עוד מעט הן תלכנה.”
"אני אתכופף ואתה תיסע.”
"יאללה.”
פייגי מתכופפת בקבינה המרווחת, רפי משלב הילוך והם חולפים במהירות על פני הנערות ומתרחקים מהחניון.
"ברחנו.” מחייך רפי.
"הידד!” צוחקת פייגי ומזדקפת. “ברחנו מכם, שדים עמלקים שכמותכם!” היא מנופפת באגרופה כלפי מראת הצד וצחוקו של רפי גובר.
"אתה מאוד…חמוד כשאתה צוחק.” אומרת פייגי.
"ובדרך כלל אני לא חמוד?”
"הסתבכתי, הא? אני לא יודעת איך אני אמורה לענות לשאלה הזאת…”
"אני אסתפק בנשיקה.” מעז רפי.
תשובתה של פייגי נצעקת ביידיש לעבר החלון הפתוח ואין שום סיכוי שרפי ישמע או יבין אותה.
פייגי רוצה לפקוד את קברו של יהונתן בן עוזיאל בעמוּקה והם מחליטים שהוא יוריד אותה בקרבת מקום ואז ייסע לאתר והם יהיו בקשר כאשר הוא יגמור את הביקור שלו. היא כבר מכירה את המקום ומכוונת אותו לאן לנסוע ורפי מוצא נקודה נוחה לעצור בה, משלב להילוך חנייה ומושך במעצור היד.
"אז אני אתקשר אלייך.” הוא אומר.
"בסדר.” עונה פייגי ועוד לא יוצאת מהקבינה.
פייגי מהססת ונדמה שהיא חוככת בדעתה אם לעשות משהו לפני שהיא יוצאת והזמן מאט לרגע כשהיא משתהה, נושכת את שפתיה וכמעט גומרת אומר לעשות את מה שהתכוונה ויכול להיות אפילו שהיא מתחילה לרכון לעברו אך רפי מפנה את ראשו ממנה פתאום, סוקר את התנועה במראת הצד שלו. הרגע נגוז.
"תתקשר אלי כשאתה גומר שמה.” היא אומרת ויוצאת מהקבינה. רפי חש באוויר עוזב את גופו, נמלט–נפלט מאלף חורים זעירים של חוסר וודאות. הוא צופה בה מתרחקת לכיוון השלט המורה על קברו של יהונתן בן עוזיאל, תמירה וגמישה ומלאת חיים והוא חש בצביטה בלב ביחד עם התעוררות במכנסיים.
"קיבינימט.” אומר רפי בקול ומוריד את מעצור היד. “קיבינימט.”
כאשר הוא מגיע לישיבה בצפת, רובינשטיין יותר שמח לראות אותו מכפי שהיה ניתן להניח מהצגת ה"הכל בסדר, לא צריך עזרה” שנתן בטלפון. הם לוחצים ידיים ורובינשטיין דורש בשלומו של זבולון ורפי מספר לו מה שהוא יודע ומספר לו שהיה אורח במשפחתו בליל הסדר. אחר כך הוא מפגיש אותו עם המהנדס של חברת החשמל, נציגי מהנדס העיר ומנהל העבודה, ראמי, אותו הוא מכיר כבר משיחות רבות בטלפון.
הם מסיירים באתר ורפי מפרט באוזניהם את הרעיון שלו לפתרון הבעיה באופן שיספק גם את הפן הבטיחותי, גם את העומסים הצפויים וגם יעמוד בתקנות של מהנדס העירייה. דווקא המהנדס של חברת החשמל, דרוזי בשם ג'לאל, לגמרי זורם איתו ושמעון הנציג של מהנדס העירייה הוא זה שעושה צרות ומערים קשיים. ראמי ורובינשטיין בהתחלה עומדים בצד אבל כשהרוח מתחילה לנטות לכיוונו של רפי הם מצטרפים. שמעון מהעירייה מתעקש עוד זמן רב אבל בסוף הוא נאנח ומוכן לחתום על התכנית ורובינשטיין נאנח ואומר: “ברוך השם.” חמש פעמים לפחות.
רובינשטיין מכין סיבוב של קפה לכולם ורפי מביא בפלות שוקולד מהאוטו והם יושבים ואוכלים אותן במשרד שלו ועוברים שוב על התכנית של רפי, מציעים הצעות לשיפור ושואלים שאלות הבהרה. לקראת הצהריים שמעון חוזר לעירייה ורובינשטיין נוסע ומביא להם אוכל מהעיר בזמן שרפי, ראמי וג'לאל מסיירים במבנה ובוחנים את הפרטים בשטח כשהוא חוזר הם מתיישבים לאכול וסוגרים פרטים אחרונים למחר. לבסוף רפי מרגיש שנוכחותו כבר אינה נחוצה והוא נפרד מהם וחוזר למכונית.
"אני מגיע.” הוא מסמס לפייגי לפני שהוא נכנס למכונית.
"בסדר” היא עונה.
הוא נושך לעצמו את השפה בהיסח הדעת בדרכו לעמוּקה ומחשבותיו מתרוצצות לכל הכיוונים בלי להיעצר על מחשבה אחת או דמות אחת. בעיקר הוא לא חושב על הרגע במכונית לפני שהיא יצאה מהקבינה. לפני שהיא אולי התחילה לרכון לעברו. בעיקר על זה הוא לא חושב בכלל.
הוא רואה את פייגי ממתינה לו בנקודה בה הוריד אותה, זקופה וביישנית, וליבו מזנק.
"הי.” הוא אומר כשהיא נכנסת למכונית.
"שלום.”
"איך היה?” הוא שואל ומשתלב בתנועה.
"איך היה לך?” משנה פייגי את הנושא.
"אני חושב שפתרנו את הבעיה.”
"באמת?!”
"כן.” אומר רפי בגאווה מוצנעת, איברו מתקשה במכנסיו. זה מרגש להרשים אישה יפה.
"זה טוב מאוד! איך עשית את זה?”
"הרבה מזל, נראה לי.” הוא אומר בשיווין נפש מעושה.
"והרבה שכל, אל תצטנע לי. כל הכבוד, אבא ממש ישמח!”
"כן, אבל אני עוד לא רוצה לספר לו. מחר אני חוזר לשם ונתחיל את העבודות ואז אני גם אצלם ואשלח לו.”
"רעיון טוב.”
"אכלת שם?” שואל רפי.
"כן, עם כמה נשים נחמדות. יש מקרים יותר קשים משלי, תאמין לי.”
"ויש גם פחות.”
"אני צריכה להסתכל על מה שיש לי, לא על מה שאין.”
רפי נאנח.
"זה לא עובד ככה.” הוא אומר בכובד ראש. ”אי אפשר באמת להיות מאוּשר מהידיעה על מה שיש לך. צריך להרגיש מאושר. האושר בא מהלב, לא מהראש.”
תשובתה של פייגי היא שתיקה ונעיצת מבט בחלון.
לאן אנחנו נוסעים?” שואלת פייגי.
"לטייל קצת בראש פינה ואז נאכל ארוחת ערב.”
"איפה?”
"במסעדה.”
"רק שנינו?”
"הזמנתי גם את מקהלת צדיקוב לשבת איתנו, אני מקווה שהם יוכלו להצטרף.”
פייגי צוחקת וקולה מצלצל בקבינה.
עד שהם מגיעים לראש פינה הערב כבר מתחיל לפרוש את שמיכתו הכהה על העולם ורפי חונה במקום מבודד יחסית, כדי להקטין את הסיכוי שיתקלו בעיניים חקרניות. הם מסיירים בסמטאות הקסומות, מציצים בגלריות ופייגי בולעת את הכל בסקרנות ופליאה.
בחנות תכשיטים אחת פייגי נעצרת ליד דוכן טבעות ומביטה בהן זמן רב. המוכרת מחייכת אליה ומציעה לה עזרה אך פייגי מסרבת בנימוס.
"לבעלים תמיד משעמם כשהנשים נכנסות לכאן.” מחייכת המוכרת. רפי כמעט מתקן אותה על טעותה אך לא יודע בדיוק מה לומר. האם זה ראוי לאישה חרדית להסתובב עם גבר שאינו בעלה? ואז פייגי מפתיעה אותו ואומרת:
"כן, הוא תמיד משתעמם בחנויות כאלה, ככה זה בעלים.” היא אומרת בטבעיות ורפי כמעט ובולע את הסיגריה שאין לו בפה.
"כן. אולי תעשה סיבוב בחוץ כשאני ואשתך נדבר?” מציעה המוכרת.
"הוא פוחד שזה יעלה לו הרבה כסף.” צוחקת פייגי. “אל תדאג, לא צריך לקנות עכשיו, אפשר לחכות לראש השנה.”
רפי מחייך במבוכה ואומר: “אני אחכה לך בחוץ…מאמי.” וכשהוא יוצא מהחנות הוא שואל את עצמו אם "מאמי" זה שם חיבה אותנטי במגזר.
פייגי יוצאת מהחנות כמה דקות אחר כך, חיוך קטן מאיר את פניה היפות ונמשיה זורחים.
"מאמי?” היא שואלת ומצחקקת. “מאמי?”
"אלתרתי.” מתגונן רפי. “הפתעת אותי קצת עם ה…מה אמרת שם? 'ככה זה בעלים'?”
"טוב, גם אני אלתרתי.”
"אבל את התחלת!”
"אני רעבה, מתי אוכלים?”
"למעשה, ההזמנה שלנו היא בעוד עשר דקות אז כדאי שנתחיל לזוז.”
"בוא נרוץ!” קוראת פייגי ומתחילה לרוץ.
"זה לצד השני!” צועק רפי אחריה והיא מסתובבת לאחור ומחילה לרוץ לצד השני, צוחקת בקול.
הם ממהרים למסעדה ומגיעים באיחור קל, מתנשפים וצוחקים.
"כשר כאן?” שואלת פייגי, חזה הזקור עולה ויורד בעודה מתנשפת.
"אל תדאגי, הם מגישים רק חזירים שגדלו בקיבוץ דתי.”
"לא מצחיק.” עונה פייגי.
"מצטער. הם כשרים למהדרין, בדקתי.”
"זה בסדר, אין לי הרבה חוש הומור כשמדובר בחיה הזאת.”
"אוקיי.”
המארחת מגיעה ומובילה אותם לשולחן שלהם, בקצה המסעדה. הרצפה מכוסה בשטיחים רכים ומוסיקה עדינה ממלאת את חלל האוויר והמקום כולו טובל ברוגע. הם מתיישבים לשולחן והמלצרית מגישה להם תפריטים, משאירה אותם לבחור את המנות שלהם. פייגי לא מכירה את רוב המנות ורפי עוזר לה כמיטב יכולתו, אם כי גם הוא לא ממש "גאון קולינרי" כדבריו. לבסוף הם מחליטים על מנות ראשונות ועיקריות ובהמלצת המלצרית גם מזמינים יין אדום מרמת הגולן.
"מסעדה מאוד יפה.” אומרת פייגי לאחר שהמלצרית התרחקה. “הכי יפה שראיתי, למען האמת.”
"באמת?”
"כן. אף פעם לא הייתי במסעדה בלי עשרה אנשים נוספים מהמשפחה.”
"אף פעם לא היית רק עם יששכר?”
פייגי פולטת נחרת צחוק מריר.
"זה בדיוק יששכר. גבר שילך למסעדה עם אשתו. זה האיש.”
רפי נאנח.
"די, אנחנו לא מדברים עליו הלילה.” אומרת פייגי. “הוא רחוק מכאן.”
"בסדר.” מחייך רפי.
“הלילה זה רק שנינו.” היא מוסיפה בשקט.
המלצרית שבה עם בקבוק יין ולחמניות טריות ושניהם מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ו”בורא פרי הגפן”, פייגי מחייכת לנוכח המחווה של רפי.
"ממש דוס נהיית.” מחייכת פייגי.
"בשבילך אני…” פולט רפי ומשתתק. “כאילו…אני בעלך עכשיו…זה בשביל ההצגה.”
"הבנתי, תודה. אתה חמוד.” היא אומרת בפשטות ורפי מסמיק.
היין והלחמניות עושים את שלהם והשיחה קולחת במהירות. גם המנות העיקריות מצוינות ולאחר ששברו את רעבונם, הם מתפנים להחלפת סיפורים: על עברו של רפי ועל דודיה המצחיקים של פייגי, התואר האקדמי שלו והסמינר שלה וסיפור רודף סיפור ואנקדוטות גוררות צחוק ואנקדוטות נגדיות. כאשר רפי מניח יד על ידה של פייגי בהיסח הדעת היא אינה מרחיקה אותה ואף מלטפת אותו בשוויון נפש משל היו באמת בעל ואישה בדלת אמותיהם.
רפי מוצא את עצמו נרגש לנוכח המחווה הפשוטה של פייגי. זו אינה העמדת פנים בסגנון "צוקער אָדער זאַלץ", "תעזור לי לסדר את הקלסרים" או "תלמד אותי את התכנה שלך”. פייגי נוגעת בו בגלוי, ללא תרוץ של הונאה עצמית שקופה. זה הוא רק ליטוף פשוט של האצבע אך הוא יותר ארוטי ומרגש מכל מה שהתרחש בינהם עד כה. בעודה מספרת על רב שגר בשכנות להם והיה צועק עליה ועל חברותיה בצהריים כשהיו משחקות במגרש החנייה, ציפורניה ספק מלטפות, ספק שורטות את את כף ידו של רפי ואיברו זקור לחלוטין.
"שנבקש חשבון?” שואל רפי, נושך את שפתו מבלי לשים לב.
"כן, אני עייפה.” אומרת פייגי. “אני לא רגילה לשתות כל כך הרבה יין.”
רפי מבקש חשבון מהמלצרית ולאחר התשלום הם יוצאים מהמסעדה. אוויר הערב, צונן ורווי ניחוחות פריחה, עוטף אותם כשמיכת כותנה.
"זה היה הערב המהנה ביותר שהיה לי אי פעם.” אומרת פייגי כאשר הם פוסעים בסמטאות ראש פינה, צעדיהם מהדהדים על אבני הריצוף החלקות. “לא ידעתי ש…יכול להיות כל כך…”
"…טוב?” שואל רפי.
“כן.”
הם פוסעים בדממה במשך כמה דקות ואז פולטת פייגי:
"אני לא רוצה לחזור.”
"לאן?”
"בכלל.”
"לא הבנתי.”
"אני לא רוצה לחזור בכלל. לבני ברק. ליששכר. להיות בודדה. ועצובה. לא יכולה. לא רוצה. די.”
רפי לא עונה. מה יגיד? המלים ניגרות מפיה של פייגי כמו דם מפצעי ליבה השותתים.
"ערב אחרי ערב להיות לבד. ערב אחרי ערב. והוא בכולל הזה שלו עד מאוחר. עד שהוא בטוח שאני כבר ישנה. עד שהוא בטוח שאני לא ארצה ממנו כלום. מה אני רוצה ממנו כבר? שיגע בי קצת? שילטף אותי? מה אני, כל כך מכוערת? אני מכוערת, רפי?”
"את יפיפייה.” עונה רפי בכנות.
"מה אני אשמה שאני לא ריבקי, הא? מה, אני בחרתי להיוולד פייגי? ככה נולדתי, מה אני אשמה?” פייגי מביטה בו בעיניים גדולות ונוצצות. “אז אין לנו אהבה גדולה, כבר השלמתי עם זה. מה עם אהבה קטנה, גם זה יותר מדי? קצת שיגע בי? שישאל מה שלומי? שיגיד שאני יפה, זה יותר מדי? שיגיד את השם שלי! הוא לא אומר את השם שלי, רפי. אני לא יכולה יותר.” מוסיפה פייגי באנחה כבדה. כתפיה של פייגי משתוחחות והיא מרכינה את ראשה בשפלות רוח.
רפי מחבק אותה, אוסף אותה בזרועות גדולות ומנחמות ופייגי לא מוחה ומניחה לו לעטוף אותה, ראשה בחיקו. רגעים ארוכים הם עומדים כך, עטופים זה בזו, משולבים האחד בשנייה, נשימה מול נשימה, חזה מול חזה.
רפי מניח את ידו על ראשה העטוף ומלטף אותו בהססנות ופייגי מתנשפת בהתרגשות. הוא ממשיך ללטף אותה והיא קוברת את ראשה בחיקו, נושמת אותו, מתחבאת בו, נעטפת בגופו. רפי חש בהתרגשותה גוברת, בחוסר השקט שבגופה, בצורך גואה בה והופך לרעב.
פייגי מרימה את ראשה מחיקו ורפי רוכן ונושק על שפתיה. היא מופתעת וקופאת ורפי מנשק אותה שוב, שפתיה רכות ומלאות אל מול שלו. בפעם השלישית היא כבר מפשקת את שפתיה ולשונו פוגשת את שיניה, מחליקה עליהן בסקרנות עד שגם הן נפשקות ומתירות לו את הכניסה אל פיה. פייגי נאנחת בהתרגשות כאשר לשונו פוגשת בלשונה והם מתנשקים בלהט מתחת לשיח היסמין, שפתותיהם מתנגשות אלו מול אלו בעוצמה טקטונית כמעט.
ידה של פייגי מלטפת את גבו של רפי, מתרוצצת מעורפו ועד בסיס שידרתו ואף חופנת את ישבנו ברעבתנות, שולחת התלקחות של תשוקה בגוו. בתגובה, רפי מניח יד על שדהּ השופע, מעסה אותו בעודו מנשק אותה ופייגי נאנחת בקול ומתנשפת באוזנו, חופנת והודפת את ישבנו לעברה, לעבר מפשעתה. רגעים ארוכים הם מתנשקים בלהט, ידיו מעסות את שדיה הגדולים וידיה מלטפות את גופו מלמעלה למטה, משיערות ראשו ועד ישבנו, מעלה ומטה, הלוך ושוב כמו מודדת שוב ושוב את אוצרה לפני שיגוז.
בתשוקתו, רפי הודף את פייגי אל מול חומת אבן ואגנו הודף קדימה אל בין רגליה, זקפתו מתחככת עכשיו במפשעתה, נלחצת אליה, ורק שכבות דק מפרידות בינהם. רפי מופתע כאשר הוא חש בשיניה נסגרות על שפתו התחתונה וגל כאב מבליח בו כאשר היא נושכת אותו אך הכאב שוכך במהרה, טובע בנחשולים המסחררים את שניהם. מבלי לחשוב, ידיו צוללות מטה ואוספות את בד שמלתה בעוד לשונה תוקפת את לשונו, מתעלסת עימה בפיו של רפי, תובעת ודורשת ממנה עוד.
ידו של רפי פולשת ללא טקסיות אל תחתוניה של פייגי, חמימות ולחות נרגשות מקדמים אותה. אצבעו מחליקה על התלם שבין תלתליה ואנחה נפלטת מפיה של פייגי כאשר כרית אצבעו מוצאת את הכפתור הקטן והדרשן שלה ומתחילה להחליק עליו בתנועות מעגליות. שעונה על הקיר ונאחזת בכתפיו של רפי, פייגי מתנשפת בכבדות ומפשקת את רגליה אל מול ידו של רפי הפורטת על המיתר שבמפשעתה צלילים שיהדהדו בה עד אחרון ימיה. היא אוחזת בעורפו של רפי ותובעת ממנו נשיקה, נאנחת אל תוך פיו בעוד אצבעו מרטיטה את הווייתה.
פעמוני אזהרה מדנדנים בראשו של רפי אך הוא אינו שועה להם ומתחיל להפשיל את תחתוניה הלחים של פייגי מטה בידו השמאלית בעוד הימנית ממשיכה להדליק את זיקוקי הדי נור שבין ירכיה. אם חשב שתמחה, רפי מגלה שפייגי דווקא מסייעת לו בתנועות רגליים מדודות ובתוך כמה רגעים מחליקות תחתוניה מטה במורד ירכיה ומעבר לברכיה עד שהן נופלות על המדרכה וערוותה הרטובה פוגשת את אוויר הלילה ללא הגנת שמלה או תחתונים.
קולות נשמעים לפתע מקצה הסמטה ושניהם מקיצים מהזייתם, מביטים זה בזו בחשש. הקולות מתגברים ורפי אומר: “בואי נעוף מכאן" ושניהם ממהרים לצאת מתחת לשיח היסמין, מתרחקים מהאנשים שמאחוריהם בהליכה חפוזה. רק כאשר הם אינם שומעים יותר את האנשים מאחור הם מאטים ופייגי פורצת בצחוק.
"השתגענו לגמרי.” היא אומרת. “לגמרי לגמרי.”
"כן.” מודה רפי, מעט פחות מסוחרר ממנה. “וזה היה כיף.”
"זה היה איום ונורא. זה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. וזה היה איום. ומדהים.”
רפי לא יודע מה לומר בדיוק. הוא לא יודע אם היא התפכחה מהאלכוהול ומהטירוף שאחז בה ולאן בעצם כל זה הולך. הוא יותר מנוסה ממנה וכבר חטף הרבה יותר מכות בחיים.
"בואי ניסע.” הוא אומר.
הם מאתרים את הרכב הגדול של העסק ורפי מתניע. כעבור כמה רגעים הם כבר נבלעים בלילה הגלילי ודממה ממלאת את הקבינה. קודם לכן התקשר לבעלת הצימר ובירר בדיוק היכן הצימרים שלהם והיכן יושארו להם המפתחות. הם לא מדברים בדרך למושב ורפי אינו מצליח לפענח את הבעת פניה של פייגי. אפילו את רגשותיו שלו הוא לא מבין לאשורם. בהתחלה היא הייתה עבורו רק כיבוש מאתגר. אחר כך דוסית עם הפרעת אישיות גבולית. ועכשיו מה? דבר אחד בטוח, היא צרה צרורה, גם לעצמה וגם עבורו. חרדית ונשואה זה לא איזו שרלילה שפוגשים בבר או אישה בשלה שנהנית מהמשחק כמוהו ומכירה את חוקיו. כבר יצא לו לזיין בחורות נשואות אך הן היו חילוניות, ורוב החילוניות יודעות את הגבולות ויודעות את כללי המשחק אבל זאת? רק צרות. מזל גדול היה לו שהגיעו האנשים האלה בסימטה. מזל גדול.
הם נעצרים מול שער המושב ופייגי שואלת:
"כאן הצימרים?”
"כן.”
"איך ניכנס?”
"תיכף השומר יבוא, הוא בטח בסיור או משהו.”
"אה.” אומרת פייגי והשתיקה חוזרת אל הקבינה, כבדה ומחניקה.
השומר מגיע כעבור כמה דקות והשער הגדול והצהוב מחליק בקול שקשוק גלגלים לצידו, מניח להם להיכנס אל המושב. רפי עוקב אחרי הוראותיה של בעלת הצימרים ומוצא את הצימרים שלהם, בית התמר ובית הזית.
הוא מחנה את הרכב ושניהם יוצאים. המפתחות נמצאים היכן שנאמר לו ורפי אומר לפייגי:
"הנה המפתחות, תיבחרי איזה צימר שלך ואיזה שלי.”
פייגי מהנהנת ולוקחת ממנו את המפתחות בעוד רפי פורק את המזוודות וארגזי האוכל. כמה ציוד בשביל כלום. היא יוצאת מצימר אחד ואז עוברת לשני בעוד רפי ממשיך במלאכת הפריקה.
"בחרתי את זה.” היא אומרת ומצביעה לעבר "בית הזית" ורפי מהנהן. הוא סוחב את מזוודתה ומניח אותה בכניסה לצימר שלה.
"כן זה טוב?”
"כן, תודה.”
"לילה טוב.” הוא אומר ויוצא מהצימר מבלי להביט בה, בעצמו לא יודע מה הוא רוצה מעצמו או ממנה.
"רפי?” נשמע קולה מהצימר שלה. רפי נעצר ונאנח בחוסר סבלנות. מה עכשיו?
===================
מוחאת –> מוחה
היי דור
אני מאד נהנה מהסיפורים באתר
אבל את הסיפור הזה הפכת למסטיק נמרח
משהו השתנה בצורת כתיבה ?
מה יהיה?…. חצח תאוותי בידי, אני בטוח שאני כמו רבים אחרים נשמח לפרקים בתכיפות גדולה יותר….
מצויין ואמין יותר ביחס לדוסיות ולקונפליטים של הדמות. אם כבר אתה נכנס להגדרות פסיכולוגיות אז כרגע היא משתמשת במנגנון הצדקה וזה אומר שהיא לא מפוצלת כמו בהתחלה אלא משלימה עם הצרכים שלה. והיא ממש לא גבולית-לדעתי. התלותיות שלה נבנית מאד בהדרגה, מצבי הרוח של ההתחלה שהובילו לאלימות זה כי לחזור מהדמות הנגדית גרם לה לחרדה שהצריכה מצידה תגובת שליטה.
לא יכול לחכות לשמוע האם מערכת המיזוג תעבוד בצימר של פייגי
מעולה! מצפה לפרק הבא בכליון עיניים
יפה מאוד ומיוחד.
איזה עונג לקרוא את הסיפורים שלך .
מצפים להמשך .ובקשה קטנה תן לזווית גם ליחסים של רבקי ויששכר שמנצלים את העדרותה של פייגי ..
פרק מעולה, למרות (ואולי בגלל) שהוא לא מאוד מיני, יש בו פיתוח של הסיפור בכיוונים אחרים.
ולמרות שאין בו יחסי מין בכלל, יש בו קטעים מאוד חושניים.
דווקא ריבקי ויצחק לא באמת מעניינים אותי. אני לא חושב שלכתוב עליהם פרק שהוא בעיקר חזרה על סיטואציות מסיפורים אחרים, יוסיף לסיפור.
אינני יודע אם ההנאה שבקריאת הפרק גוברת על הסבל של הסתיימותו
הרגת אותנו עם המתח
מתי זה כבר יקרה???
חובה פרק או שניים על ריבקי ויששכר
מה קרה שם בליל הסדר?
מה קורה בערבים כשיששכר מסיים את הכולל?
האם באמת יששכר כזה מתמיד או שמשהו אחר מושך אותו מחוץ לבית?
מה קרה כשפייגי נסעה לצפון?
הצעה לפרק חלופי:
יששכר משכנע בתוענות שונות את פייגי לצרף את ריבקי אליהם למיטה לשלישיה
ריבקי מוכנה לעשות זאת למען אחותה
בסוף יששכר וריבקי מתעלסים ומתעלמים מפייגי, יששכר חודר וגומר בתוך ריבקי ופייגי נשארת בצד.
בסוף בסוף : יששכר מתחתן עם ריבקי ורפי עם פייגי
מחכה לטוויסט הסופי, הנפילה איטית. בסוף יהיה טוויסט מטורף
מרפרש כל יום פעמיים, קורא בשקיקה את הפרק שנוסף ונעצב כשקולט שהעונג הבא יחכה לפחות שבועיים (איפה הימים של שבוע הפסקה?).
הסיפור התחיל בבניה איטית של ההתרחשויות והרגשות, הגיע לפיק מסוים בפרק ט' ומאז בנסיגה בשני הפרקים האחרונים.
הנסיגה בקצב ההתרחשויות והמתח המיני מתאימה לדעתי יותר לסגירת סיפור מאשר לכזה שבעיצומו, ומשאירה בי תחושה קטנה של החמצה.
ממתין בכיליון עיניים לפרק מהיר ועוצמתי כפי שהתרגלנו לקבל ממך כמובן מאליו.
כל כך נכון, תמיד יש את האחות הצעירה בסמינר, שאצלה הכל עדיין צמוד ועומד במקומו. או השוויגער השמורה שנראית כל כך מבוזבזת על השווער השמנדריק.
אוחח, אני נזכר באכזבה כשגיסתי הצעירה נהייתה כלה עם איזה צו"ל. אדם שהחיים לא ישתמש בה כמו שיכולתי אני, לעולם לא תהפוך את שולחנה כדבעי למיהווי.
אבל זה כבר נושא לסיפור.
מעניין שהגברים החרדים כאן מרגישים צורך עז לחוש ביחסים של יששכר ורבקי, זה כנראה התחברות לדמות הקרובה ביותר להווייתם…ויששכר מייצג זאת.
ובסוף יבוא הדתלש ויתקע את אשתו של החרדי…מחכים לזה בציפייה 🙂
בייניש איך אפשר ליצור אתך קשר?
beynishblad@gmail.com
ואוו. מעולה. ממש.
לדעתי אין עניין להוסיף מידע על יששכר. זה יכול להיות סיפור מעניין אבל לא חלק מהסיפור הזה.
אני מעדיף להמשיך ולשמוע איך רפי מפתה את פייגי לאט לאט..
דרך אגב לאן גיטי המגיבה המועדפת עליי נעלמה?
מה יהיה עכשיו נישאר במתח עוד שבועיים?
אני נכנס שלוש פעמים ביום לפחות כדי לקרוא את ההמשך
כמה מעולה – כמה אני במתח!
פרק נפלא, מאד אירוטי. תן לנו את ההמשך…בבקשה
עוד מעט החבר שלנו יוצא לחופשה השנתית שלו..מקווה שהוא יפרסם לנו פרק לפני שבורח לחופשה…כי זה יהיה עינוי
למישהו מהקוראים יש המלצה למקומות עם סיפורים ברמה בנושאים וברמה הזאת?
פחות או יותר?
קצב ההעלאה מאוד מקשה
בנושאים האלה- כן.
ברמה הזו- ממש לא…
למה אתה חושב שאנחנו יושבים פה ומחכים?
אין עוד דברים כאלה, פשוט אין.
כן אני מבין
אבל מה יש בנושאים?
דור, פעם ראשונה שאני מגיב פה ?
בבקשה תן לנו עוד!
אני כבר 18 שעות מרפרש פה ללא הפסקה..
מה קרה נרדמתה
חוזר פעם שלישית בשנה האחרונה לשלמות הזו
תודה מעומק הלב.
)ד.א. לא מציק.. אבל חרדיות חלקות למטה.. חובה הלכתית..)..
מה מה מה…. מאיפה הקשקוש הזה?
בלבלת עם מוסלמיות