פייגי און די פייגלע – פרק ז': ליל הסדר

לפרק הקודם
===================

אחרי הנסיעה הראשונה של פייגי לקברי הצדיקים יש נסיעות נוספות. בשבועות האחרונים של החורף פייגי נוסעת לבקר קברים כמעט כל שבוע ולפעמים נשארת בצפון יומיים רצוף. את השיחות מהעבודה היא מעבירה אל הנייד שלה וכך היא עונה ללקוחות ורפי נשאר לבד במשרד, הוא והכיסאות. וגם כשהיא במשרד, נראה שהיא הידקה את מערכת היחסים שלה עם הקדוש ברוך הוא. אפילו אין יותר סריגה וחוברות סריגה אלא רק קריאה מתמשכת באיזה ספר עם כריכה חומה והתנדנדות קלה עם שפתיים ממלמלות.

סימנים נוספים למה שעובר עליה שלה צצים מדי שבוע. מלבד התפילות, ציפורניה של פייגי כבר לא עשויות בקפידה וכמה פעמים הוא מבחין בה כוססת אותן, מרחיקה את אצבעותיה מפיה כאשר היא מבחינה שהוא רואה. האיפור, גם הצנוע, נעלם לחלוטין ולפחות פעם אחת הוא מבחין שהיא הגיעה לעבודה לבושה באותה שמלה אותה לבשה ביום הקודם. ואין הרבה צחוק ואין הרבה מתח רק מעטה עדין של יאוש ועצב, דק מן הדק, האופף את העמדה של פייגי, מכסה את המקלדת, את השולחן, העכבר והכיסא, מכסה את המציאות סביבה כמו כתם נפט על אגם.

השבועות חולפים והאביב כבר מתדפק על החלונות ברוחות פתאומיות ובמזג אוויר הפכפך ויום אחד מצלצל הטלפון של רפי והמסך מזהה את המתקשר כזבולון. לאחר כמה עדכונים ושאלות על מצב הפרויקטים השונים שואל אותו זבולון על תכניותיו לליל הסדר. מכיוון שההורים שלו חוגגים בערד ואין לו כוח לנסוע לשם, רפי מודה שאין לו תכניות וזבולון מפתיע אותו בהזמנה לליל הסדר במשפחת ברכפלד.

"מה פתאום.” עונה רפי.

"אני מתעקש. אתה כמו משפחה בשבילנו, רפי. אני לא יכול לתת ליהודי לשבת בבית בליל הסדר.”

בדרך כלל רפי יודע להיות עקשן אבל זבולון מתעקש יותר ולאט לאט רפי חש שהוא מפסיד וזבולון ממסמס את כל התנגדויותיו. בנוסף מנקרת ברפי הבדידות המעיקה, העינוי הפרטי של רווקים מבוגרים בימי חג בכלל ובאלו המשפחתיים בפרט. מה עדיף, להישאר את ליל הסדר לבד או להיכנס לסד העינויים המשפחתי? אותה דילמה כל שנה. לבסוף הוא נאנח ומסכים לבוא ומצליח לבלום את הגיחוך שכמעט מתפרץ מגרונו כאשר זבולון חוקר בעדינות אם יש לו חולצה לבנה "בגוון ורדרד”. רפי מבטיח לו שיש לו אחת כזאת.

כאשר הוא מנתק את השיחה הוא מבחין בפייגי המביטה בו. נראה ששמעה את כל השיחה ודאגה נסוכה על פניה.

"הוא הזמין אותי אליכם לליל הסדר.” מסביר רפי.

"למה?!” היא שואלת ביותר רגש ממה שראה אותה מפגינה בכל השבועות האחרונים.

"הוא אומר שהוא לא יכול להשאיר יהודי לבד בליל הסדר.”

פייגי נושפת ונדה בראשה בתסכול.

"אל תדאגי, אני אבהיר לכולם שאני הפייגלה מהמשרד,” הוא אומר במרירות. “הומו המחמד של אבא שלך.”

פייגי שוב נדה בראשה במחווה לא ברורה ולא מוסיפה דבר.

בשבועיים הקרובים הם נשארים שני קולגות מנומסים במשרד, אם כי רפי חש בחשש המתגבר בה לקראת ליל הסדר, באיזה מתח מסמיך כמו אוויר לפני סערה. לפעמים היא נאנחת לעצמה חרישית מאחורי המסך שלה ולפעמים היא פשוט בוהה בחלון כציפור בכלוב, שבורת לב ושיכורה מהשמים הכחולים הניבטים אליה מבעד לחלון, עיוורת אפילו לספר החוּם בו היא נאחזת. מצב רוחה של פייגי נדבק גם ברפי וגם אם נכנע לאביה ברגע של חולשה והסכים לבוא לליל הסדר, בימים שלפני החג הוא מוצא את עצמו מקלל את טיפשותו לא פעם ולא פעמיים. במיוחד הוא מופתע לגלות שהוא חושש מהמפגש עם יששכר. איך יוכל להביט בעיניו של בעלה של פייגי כאשר הוא יודע כל מה שהוא יודע? אך הוא יודע שאת הנעשה אין להשיב וזבולון לא יקבל סירוב, במיוחד אחרי שכבר הסכים.

כמה שדמיין רפי את ליל הסדר, הוא עדיין אינו מוכן להמולה שבדירת ברכפלד. הבית מלא בדודיה ודודותיה, אחיה ואחיותיה של פייגי וילדיהם והאחיינים המאומצים ושאון עליז אך מחריש אוזניים ממלא את חלל הדירה הגדולה. זבולון מציג בפניו את בניו ובנותיו ורפי (לבוש בחולצה לבנה בגוון ורוד ששום גבר חרדי לא ילבש) לוחץ את ידיהם של הגברים ומחייך בנימוס אל הנשים. מדי פעם הוא שומע את המילה "פייגלע" ממולמלת מאחוריו, לפעמים מלווה בצחקוק אך הוא אדיש לכך, האפתיה היא השריון שמגן עליו מפני שברון לב.

בין כל האנשים, האנשים המעניינים את רפי הם יששכר בעלה של פייגי ורבקי אחותה הקטנה. אם חשש רפי מהמפגש עם יששכר, הרי חששותיו מתפוגגים בשנייה שהם נפגשים. יששכר הוא בחור גבוה ורזה בעל זקן דליל ושחור. הוא לוחץ את ידו של רפי בפיזור נפש ואז ממשיך הלאה, אדיש לחלוטין להימצאותו של הגבר אשר מבלה עם אשתו יותר זמן ממנו.

יששכר אדיש אולי לרפי, אך לא לריבקי. ריבקי אינה דומה לאחותה כלל ובעיניו של רפי היא פחות יפה מפייגי אך הוא מבין היטב את הקסם בו שבוי יששכר. מול הרצינות של פייגי, ריבקי צחקנית ולנוכח הריחוק המתון של פייגי, ריבקי מתפרצת לנשמה כרוח אביבית, מותירה אחריה עלי כותרת ווילונות סתורים. יששכר יושב אמנם ליד אשתו, אך מבטו מעולם לא מתרחק מאחותה הצעירה ליותר מכמה רגעים.

הסדר שונה, כמובן, מכל סדר בו נכח רפי אי פעם, אפילו בבית הוריו. לא רק הגברים המבוגרים מדברים ביציאת מצרים אלא כולם, כולל את הצעירים וגם כאשר אחת מאחייניותיה של פייגי, ילדה מתוקה עם צמות קלועות כבת חמש, חוזרת על דברי הגננת בגן, מקשיבים לה כולם ברוב קשב ומפטירים "מפי עוללים וינקים יסדת עז" כאשר היא מסיימת את דבריה. כאשר רפי רוצה למרוח מעט חרוסת על המצה שלו רומז לו אהרן, אחד מאחיה הצעירים של פייגי, שהדבר אסור. אצלם אוכלים את המצה השמורה "נקי", הוא מסביר בשקט ורפי רואה שבאמת כולם אוכלים את המצה “או–נטורל”. בנוסף, משום מה, המפה מוחלפת אחרי אכילת המצה.

מנקודת התצפית שלו רפי הוא יכול לראות את פייגי ויששכר ואת ריבקי מולם. יששכר משתתף פעיל בקריאה ובפלפולים אבל רפי מבחין שמבטו נודד שוב ושוב לעבר ריבקי וגם היא לא מתעלמת ממנו. לבחור צעיר וחסר ניסיון כמו יששכר אין אולי את הכלים להבחין במחוות הקטנות של ריבקי אבל מעיניו של רפי הן לא נעלמות. לא הצחוקים הרמים לשמע חידודיו של יששכר, לא הסטת השיער מהפנים כאשר נבטו נח עליה ולא השפלת המבט הצנועה אך אטית כאשר מבטיהם נפגשים. אך לכל מה שרפי רואה, פייגי עיוורת. היא מביטה סביב ומדברת עם כולם חוץ מיששכר וריבקי ונדמה שאינה מבחינה כלל בקורים הלא כל כך סמויים המתוחים בינהם, קושרים אותם זה לזו במבטים ובמחוות בכל רגע.

הארוחה מגיעה לבסוף והאוכל מוגש אל השולחן ובמשך כחצי שעה ממלאים את החלל שקשוק סכו"ם, צחוק וברכות לבעלת הבית ולכל העושות במלאכה ו"ישר כוייח" עפים על ימין ועל שמאל. מנות ראשונות עולות ויורדות ומרק עוף מחליף אותן ורפי קצת מתאכזב שאינו יכול לפורר מצה לתוך המרק כמו שהוא אוהב אבל ממילא זו יותר חוויה אנתרופולוגית מאשר חוויה קולינרית אז הוא פשוט פותח את הראש ומתבונן סביב, מניח להכל לחלחל פנימה, משתדל לחקות את הסובבים אותו ולא להביך את פייגי. בעצם, את זבולון, הוא מתקן את עצמו.

אין שום דבר יוצא דופן בכך שריבקי מסייעת לאמה לערוך ולפנות מהשולחן אבל כאשר רפי מבחין במבט שהיא נותנת ביששכר הוא נדרך, במיוחד כאשר יששכר משיב לה בהנהון איטי משלו. פייגי שקועה בשיחה עם דודתה ואינה שמה לב לבעלה הקם מכיסאו ומתקדם בשלווה מעושה לעבר המסדרון אשר בפתחו ניצבת ריבקי, אשר מצדה נבלעת לתוך אפלולית המסדרון כאשר יששכר מתקדם לעברה. בלב הולם צופה רפי ביששכר הפוסע לאטו לעבר המסדרון ואז נעלם בתוכו.

ליבו של רפי פועם בעוצמה ופיו יבש. למרות שידע מסיפוריה של פייגי על המשיכה בין ריבקי ליששכר, לא חשב שיש לה ביטויים כאלו, בלב האירוע המשפחתי. ואולי דווקא כאן זה המקום המושלם למפגשים כאלו, להתחבא בגלוי, מול עיניהם העיוורות של כולם.

ואז פייגי קמה. מלבד רפי איש אינו שם לב אליה בקוּמה וליבו של רפי מזנק לגרונו כאשר הוא מבין שהיא הולכת לעבר המסדרון, כמו הולכת בשנתה, רוח רפאים בעולם החי והצוחק והנהנה שמסביבה. משהו בו דוחף אותו לקום ולעצור אותה או לבוא איתה או לעזוב את הדירה אבל הוא נשאר קפוא במקומו, גם כאשר היא נשאבת בלועו האפל של המסדרון.

מישהו מדבר אל רפי והוא מפנה את ראשו לאטו לעבר אהרון אשר אמר משהו אך לרפי אין מושג מה והוא מהנהן מבלי להבין, אדיש לאהרון הצוחק מתגובתו שכנראה הייתה קומית באורח כלשהו. יש כל כך הרבה אנשים, אחים ואחיות, ילדים וילדות, דודים ודודות עד שאיש אינו מבחין בהיעדרם של פייגי, ריבקי ויששכר. האוויר מלא בקולות דיבור וצחוק, דנדון צלחות וסכו"ם, שירה וגערות ובתוך הקקופוניה הזו מתרגשת דרמה פולחת לב אי שם במסדרון האפלולי אשר בלע את שתי האחיות והבעל.

המסדרון מקיא את פייגי וזו חוזרת למקומה הלומה יותר מכפי שהייתה, מעפעפת מספר פעמים במהירות. להרף עין מבטה פוגש בזה של רפי ושניהם ממהרים להפנות את ראשיהם. היא מתיישבת במקומה, שותקת ותלושה בין בני משפחתה החוגגים, שקופה וחיוורת כאילו עשויה מקורי עכביש. יששכר מגיע כמה דקות אחריה תמים למראה אך סמוק ונרגש ומתיישב לידה. ריבקי מגיחה מהמסדרון רק אחר כך ונבלעת ישר במטבח, מביטה ברצפה כשהיא הולכת.

רפי לא זוכר הרבה משאר ליל הסדר. הקולות, הברכות, השירים והאוכל הכל חולפים לידו כאילו באים מהחדר הסמוך, כאילו היו זיכרון מחלום, נשכחים מיד לאחר שהם נחווים, אותיות על מים. מתישהו זה נגמר והוא נפרד מהרבה אנשים ואז הוא זוכר את עצמו הולך ברחובות בני ברק, שומע מרחוק את קולות החג מהבתים, נבוך ומבולבל. הוא פגוע בשביל פייגי אבל למה בעצם? מה היא בשבילו? כיבוש פוטנציאלי? קולגה? יעד לא מושג? חברה? הכל מתבחבש. למה בכלל אכפת לו? אלו החיים שלה ולהישאר עם יששכר זו הבחירה שלה וזהו. חזור והפוך הוא מהרהר בהלכו כך ברחובות בני ברק, רגע דואב את כאבה של פייגי ובמשנהו מזכיר לעצמו שזו הדייסה שבישלה לעצמה והיא זאת שצריכה לאכול אותה. הוא לא קשור לזה בכלל.

אחרי כמה ימים בהם המשרד סגור בעקבות החג הם חוזרים ונפגשים ורפי מוצא שהוא מתוח לקראת הפגישה עם פייגי אבל כאשר הוא רואה אותה, דווקא החרמנות היא זו שגואה בו למרבה המבוכה ומסלקת את הרגשות האחרים. הוא ראה אותה בבגדים תחתונים וסקסיים ומראה גופה החטוב לא יוצא לו מהראש ולעזאזל מה שקרה בליל הסדר.

"בוקר טוב.”

"גיט מורגען." עונה פייגי בשקט.

"איך היה ליל הסדר?” הוא פולט מבלי לחשוב, מקלל את עצמו מיד לאחר שדיבר.

"ברוך השם.” עונה פייגי.

"רוצה לדבר?” הוא שואל ברכות.

"על מה?” פיגי מרימה את מבטה אליו בחדות.

"על…מה שהיה שם. על יששכר ואחותך.”

"לא.” היא אומרת בנחרצות. “רוצה לשתות?”

"כן בבקשה.”

למרות שגם לקוחותיהם היו לכאורה בחופש, הרבה דברים הצטברו בכל זאת ובמהרה הם שוקעים עד צוואר בעבודה, היא בטלפון ובהנהלת החשבונות והוא בפרויקטים השונים כעבור חצי שעה מהשיחה המתוחה השגרה חוזרת למשרד כמו גשם אחרי בצורת, שוטפת את המתח ומזככת את האוויר. בימים הקרובים הם סוגרים את הפערים שנפערו עקב חופשת החג והדברים כמו חוזרים לשגרה. כמעט.

פעם אחת רפי מגיש לפייגי כוס תה כאשר הוא מבחין בציפורניה השלוחות אל הספל. בחודשים האחרונים היו ציפורניה כסוסות ועלובות אך כעת הן גזוזות וגאות, אם כי הוא רואה שעדיין לא עברו טיפוח כשם שעברו בתקופה בה טיפחה את עצמה למען יששכר.

"חזרת לגדל ציפורניים?” שואל רפי.

פייגי מושכת בכתפה מבלי לענות אך לא מישירה אליו מבט ורפי מחליט שלא להציק ותחת זאת לעקוב אחר ציפורניה ולגלות אם יש להן מה לגלות לו. כמו גנן הסוקר את גינתו, מציץ רפי מדי בוקר בציפורניה כדי לבחון את מצבן אך מלבד גידול וקיצוץ מסודר שלהן לא נראה שפייגי מטפחת אותן כפי שעשתה בעבר והיא אינה מאופרת או לבושה בבגדים מחמיאים כפי שהתלבשה לפני כן. לפחות הציפורניים ניצלו מהשיניים המכלות, הוא מתנחם.

כמה ימים אחר כך, רפי שם לב שהספר החום נזנח. כלומר, לא לגמרי. בהתחלה הוא עדיין בהישג ידה של פייגי ומדי פעם היא מעיינת בו אבל שפתיה לא נעות באותו להט כפי שנעו קודם וגם נדמה לו שההזדמנויות בהן הוא רואה אותה קוראת בספר מתמעטות והולכות.

זבולון הוא זה שמודיע להם על החג של המוסלמים. הוא אומר לרפי שהעבודה תיעצר בשלושת הימים הקרובים בגלל החג אבל המשרד צריך להמשיך להיות פעיל כי הלקוחות החרדים לא תמיד מודעים לחגים של המוסלמים ומציע לפייגי לנצל את הזמן ולסדר את התיקים הישנים. כמו שניבא זבולון הטלפונים משתתקים למחרת ומלבד כמה שיחות אקראיות, הם יושבים בשקט במשרד כמו אניית מפרשים ללא רוח.

“רפי.” אומרת פייגי אחרי כמה שעות של דממת טלפונים.

“מה?”

“אני רוצה ללמוד את התכנה שלך. אתה יכול ללמד אותי?”

“באמת? למה?”

“כי…יש לי זמן פנוי עכשיו בגלל החג של הערבים ומשעמם לי.” אומרת פייגי. מבלי לחכות לתשובה היא קמה מהכיסא שלה ומתקרבת אליו, מפתיעה אותו באסרטיביות שלה. היא אוחזת בידה מחברת ועט וסוגרת את דלת המשרד בשלוות נפש, מן הסתם פתחה את הדלת הרחוקה יותר קודם לכן.

"עכשיו?” הוא שואל כאשר היא נעמדת ליד השולחן שלו.

"אתה באמצע משהו?” היא מתריסה.

"אה…לא משהו מאוד חשוב. בואי, בואי…שבי.”

רפי זז כעשרים סנטימטרים הצידה כדי לאפשר לה לשמור נגיעה ופייגי מתיישבת ומביטה במסך.

"טוב. אה…זה המסך הראשי…” הוא פותח. “כדי להתחיל פרויקט חדש תלחצי על 'קובץ' ואז על 'חדש'.”

"תן לי לנסות…” אומרת פייגי ושולחת יד אל העכבר, נוגעת בידו בטעות והוא ממהר לסלק את ידו, נבוך מעט מהמגע האקראי אך פייגי לא מגיבה ונראה שהיא לא הבחינה בנגיעה.

"ככה?” היא שואלת.

"כן, יופי. עכשיו תתני שם לפרויקט…לא משנה…'הפרויקט של פייגי'..יופי, ותגדירי אילוצים, את יכולה ללכת עם ברירת המחדל…”

רפי ממשיך להסביר לה ונראה שהיא מבינה לא רע. יש דברים שהיא שואלת פעם או פעמיים אבל סך הכל נראה שהיא קולטת. כאשר הוא משפיל לרגע את עיניו, הוא מוצא שהם הרבה יותר קרובים ממה שהתכוון וכעת רק חמישה סנטימטרים מפרידים בינהם. הוא מתרחק בעדינות כדי שתוכל לשמור נגיעה בשלווה.

פייגי מניעה את ברכה מבלי לשים לב ופוגעת בו קלות ורפי מרחיק את ברכו במבוכה, לא רוצה לתת לה את הרושם שהוא מנצל את המרחק בינהם כדי להפר את בקשותיה לשמור מרחק. הם ממשיכים את השיעור אך כעבור כמה דקות ברכה שוב נוגעת בברכו, כשזו כבר הישר מולו ולא פונה אליה כלל. רפי ממלמל התנצלות ומצמיד את ברכיו ימינה כדי להימנע ממגע אך כעבור דקות אחדות התנוחה אינה נוחה לו והוא מחזיר את ברכיו לפנים, ישרות מול גופו. כמה רגעים אחר כך ברכה שוב פוגעת בו בעדינות.

רפי בודק את המרחק בינהם ומוצא שהוא שוב הצטמצם ושעקב כך, במקום שישבו מול מרכז המסך כפי שישבו בהתחלה, פייגי יושבת מול חלקו השמאלי של המסך ואילו הוא בכלל מביט במסך באלכסון. הוא כמעט בטוח שהיא לא יושבת במקום בו הייתה כשהתיישבה לידו לפני כמה דקות.

חשד עמום עולה בו והוא מחליט לבדוק אותו. רפי מניע את ברכו הימנית בתנועה קלה עד שהיא פוגעת בברכה של פייגי ומיד מסיג אותה חזרה. פייגי לא מוחה ולמעשה לא מגיבה כלל, רק שואלת עוד שאלה כאילו לא קרה מאום והוא עונה עליה. כעבור כמה רגעים הוא מתחיל את הניסוי הבא: הפעם הוא מניע את ברכו באטיות עד שהיא שוב נוגעת בברכה השמאלית של פייגי רק שהפעם אינו מרחיק אותה מיד אלא מניח לה להיצמד אל ברכה של פייגי במשך כמה שניות לפני שהיא מסיג אותה. אין תגובה מפייגי, כאילו היא אינה שמה לב למתרחש מתחת לשולחן.

“אז מה זה BTU בעצם?” שואלת פייגי.

"זה ראשי תיבות של British Thermal Unit, כלומר '"יחידות תרמיות בריטיות'. מודדים עם זה חום אבל לא חייבים ממש להבין את התרמודינמיקה של זה בשביל להשתמש בסטודיו. משעמם?”

“לא, זה דווקא נחמד בינתיים.” אומרת פייגי. "בוא נמשיך, בסדר?”

ולרפי יש כוונה מלאה להמשיך. בפעם הבאה כשהוא מצמיד את ברכו לברכה הוא גם מחכך אותה באטיות אך פייגי לא מגיבה כלל, רק שואלת איך מבטלים פעולה קודמת והוא שמח להראות לה מעל השולחן בעודו מחכך את ברכו בברכה מתחת.

רפי מוכן עכשיו לשלב הבא בניסוי. הוא שומט כבדרך אגב את ידו הימנית ומניח אותה על ירכו בעודו מדבר. כמה רגעים אחר כך, כאשר הוא מניע את ירכו לעבר רגלה של פייגי, ידו מתמתחת מעט והזרת נוגעת לרגע בירכה, שולחת זיק של ריגוש בגופו, אך שום תגובה נראית לעין אצל פייגי. לפני שהוא עובר לשלב הבא הוא נוגע בה עוד שלוש פעמים עם הזרת, בכל פעם למספר שניות ארוך יותר אך התגובה בכל פעם זהה: התעלמות מוחלטת ממה שמתרחש מתחת לשולחן והתמקדות רק במה שקורה מעליו. פייגי ממשיכה לתרגל, לשאול שאלות ולרשום דברים במחברת כאילו אינה חשה במה שמתרחש למטה.

רפי מחליט לשדרג את הנגיעות לליטופים. אלו קצרים וזהירים בהתחלה, כמו דגיגים בנחל, אך בחלוף הדקות הוא אוזר אומץ ומלטף אותה בזרת מהברך ועד מחצית הירך ואחר כך את כל הדרך, מהברך ועד מעלה הירך. בפרק הזמן הזה פייגי עוסקת בלימוד הפעלת הכפתור הימני בתוכנה, שואלת שאלות ומתנסה בעודו מלטף אותה מעלה ומטה, מהברך ועד הירך וחזרה, מסביר ופורץ גדר בעת ובעונה אחת.

"ואיפה שומרים את הכל?” שואלת פייגי בשלב מסוים.

"הנה, כאן תלחצי על זה.” אומר רפי, מצביע על כפתור על המסך בידו השמאלית בעודו מניח בשיא הטבעיות את הימנית על ירכה של פייגי. היא קופאת ומשתתקת ורפי מבין שהפעם הוא הגזים אך למרות זאת אינו מזיז את היד. למשך לכמה רגעים שניהם יושבים, קפואים ושותקים עד שפייגי בולעת רוק ואומרת:

"כאן?”

"בדיוק.”

לבו של רפי הולם בפראות והוא מתאמץ לנשום בצורה סדירה. הוא יושב עכשיו כשידו הימנית נחה על ירכה של פייגי. אחרי כמה רגעים של קפאון מתוח, זו חזרה לשקוע בתוכנה, מתעלמת עכשיו מהיד הזרה הנחה על ירכה, מעל השמלה. הירך חמימה ורכה מתחת לידו של רפי והוא מתענג על הרגע, מבלי להזיז את היד הוא פשוט נהנה ממגע השרירים מתחת לבד, מהחמימות הנעימה ומהעובדה שהוא עושה משהו ממש אסור.

רפי מתחיל להניע את אצבעותיו בעדינות, רק כדי לראות אם תהיה תגובה אך לשמחתו פייגי אינה מראה שום סימן שהיא חשה בידו של גבר זר הממשמשת את ירכה. אצבעותיו מתחילות לבצע תנועות לישה עדינות, כמו שראה פעם גורי חתולים יונקים המעודדים את אמם להזין אותם בחלב חמים ומתוק. לאט ובעדינות הוא מעסה את בשר ירכה מעל שכבות הבד, מלטף אותה באצבעותיו מבלי להזיז את היד ממש.

בהדרגה הוא מתחיל להניע את ידו. בהתחלה "למעלה", לכיוון ברכיה. טפחיים קדימה וטפח ואחורה, הוא מלטף באטיות את רגליה המכוסות, עד שהוא מגיע אל ברכיה. שם מלטף רפי את הברך המכוסה שמלה במשך כמה רגעים ואז חוזר בחזרה "למטה", לעבר ירכיה. בזהירות, הוא נע כמה סנטימטרים במורד ברכיה ואז עולה בחזרה, כמעט עד הברכיים. בפעם הבאה הוא גולש באטיות עוד כמה סנטימטרים ועולה בחזרה, פחות ממה ש"ירד". שוב ושוב הוא מניע את ידו באטיות מעלה ומטה, לכיוון הברכיים ואז בחזרה לעבר הירכיים כאשר בכל תנועה הוא קרוב מעט יותר אל היעד: מפשעתה.

ידו כבר חצתה את הקו הדמיוני של מחצית ירכיה ורפי מתחיל להתרגש, אך לראשונה מאז שהחל את ה"ניסויים" שלו, פייגי מראה סימן שהיא חשה במתרחש: היא מניחה בטבעיות את ידה השמאלית על ירכה, חוסמת את דרכו אל מפשעתה.

"אני יכולה לבטל שינויים כמה פעמים שאני רוצה?” הוא שואלת, התנשפות בקולה.

"לא, יש מספר מוגבל. כל שינוי כזה תופס מקום בזיכרון אז אי אפשר לבטל את השינויים עד אינסוף.”

"אז כמה אפשר?”

"לדעתי עשר פעולות, אני אוכל לברר אחר כך.”

פייגי סימנה לו את הגבול אבל מכיוון שלא קמה או אמרה משהו, רפי לא מתכוון לוותר ותחת זאת הוא מחפש כיוון אחר. במהרה צץ רעיון בראשו והוא מחליק את ידו הימנית "מעלה", לכיוון ברכה.

כאשר ידו נחה על ברכה, רפי אוחז בבד השמלה בשתי אצבעות ומושך אותו מעט למעלה, אוסף את עודף הבד בבסיס כף ידו בלב הולם. פייגי לא מראה סימני מחאה והוא ממשיך בתנועה הזו שוב ושוב, עונה בפה יבש על שאלות מדי פעם או מתקן טעות שעשתה, אך ידו הימנית לא מפסיקה לעבוד. בקפיצות עדינות של סנטימטרים בודדים בכל פעם, הוא אוסף את בד שמלתה עד שבלב הולם אצבעותיו חשות במלמלה של קצה השמלה: כל השמלה אסופה באצבעותיו וברכיה החשופות של פייגי בהישג ידו.

פייגי מתנשמת לרגע כאשר ידו הימנית של רפי נחה בניצחון על ברכה עטוית הגרביון והוא מתענג על ההישג המרגש, לבו פועם בפראות. השמלה כולה נחה עכשיו על ברכיה של פייגי, חושפת את רגליה מתחת לשולחן, עורה רך וחלק וחמים תחת השכבה הדקיקה של הגרביון . הוא לא מזיז את היד, מניח לפייגי להתרגל לנוכחותו שם, ממתין שהיא תתעשת ותמשיך או תסלק אותו, הולם ליבו כמעט מחריש את אוזניו. הרגע מתארך ופייגי לא זזה, לא מדברת או שואלת, לא מאשרת או מכחישה את העובדה שידו של גבר נחה על ברכה.

ואז נשימתה חוזרת והוא חש בגופה נרפה מעט. היא מזיזה את העכבר ונכנסת לתפריט עריכה ורפי נושף חרישית, מגלה שעצר את נשימתו בשניות האחרונות. פייגי שואלת שאלה בנוגע לתפריט הזה, שכבר עברו עליו קודם והוא חוזר שוב על ההסבר והיא נזכרת שבאמת כבר עברו עליו אבל היא רוצה לנסות שוב אם אין לו בעיה. לרפי אין שום בעיה שהיא תנסה שוב, בשביל זה הם מתרגלים, לא?

רפי מתחיל להניע את ידו על ברכה העירומה כמעט. לאט. הוא מלטף את הבד הדקיק באצבעותיו ומעסה את רגלה מעל הברך, שולח אצבעות ערמומיות אל האזור הרגיש שמתחת לברך ושומע את נשימתה מתרססת לרגע לנוכח הפלישה הבלתי צפויה. רק חלק מועט מהנשים שפגש היו רגישות למגע מאחורי הברך, אך נראה שפייגי הייתה שייכת למיעוט הנדיר הזה. בלב עולץ, הוא מתחיל ללטף אותה שם, שומע את נשימתה משתנה, כבדה ואטית יותר ותנועות העכבר שלה הופכות להיות מדויקות פחות.

הוא נוטש את אחורי ברכה לפני שהיא תאבד שם את הרגישות ומנצל את ההצלחה כדי להתקדם. כדי להגיע אל אחורי הברך הוא הציב את ידו בין רגליה וכעת הוא מנצל את המיקום כדי להתחיל ללטף את רגליה החשופות בחלקן הפנימי.

בזהירות ובעדינות מתחיל רפי ללטף את פנים רגלה השמאלית. כריות אצבעותיו מרחפות על בד הגרביון הדקיק כאשר הוא נפרד מברכה ומתחיל את מסעו אל ירכיה, כף ידו אוספת את שמלתה בכל סנטימטר שהוא גונב. כמו קודם, הוא מתקדם טפחיים ונסוג טפח, מלטף אותה ומעסה את שריריה, מפתה את רגליה בריקוד פיתוי עדין של אצבעותיו.

מבלי להסיר את מבטו מהמסך ממשיך רפי במסעו, לפרקים מלטף את ירכה בכף יד מלאה ולפרקים רק רומז נגיעה בכריות האצבעות. הוא לא נשאר זמן רב באותה נקודה, תמיד מבטיח ומלטף, מרענן ומתוק כמו רוח אביב באחו. ידו כבר חצתה את חצי הדרך בין ברכה למפשעתה ולבו של רפי הולם חזק יותר עכשיו, איברו קשה ונשימתו מורגשת. קדימה ואחורה, מעלה ומטה והוא כובש את ירכיה סנטימטר אחר סנטימטר.

ואז פייגי סוגרת את ירכיה בתנועה אטית אך החלטית, לוכדת את ידו ומונעת ממנו להתקדם למחוז חפצו. היא לא אומרת דבר, לא מסלקת אותו ולא מסתלקת בעצמה ורפי קופא ומפסיק להתקדם. מצד שני, הוא גם לא מסלק את ידו מבין ירכיה. קיפאון. הוא לא יכול להתקדם אך לא מוכן לצאת.

רפי מניע את אצבעותיו באטיות בין ירכיה הסוגרות עליו, אומד את כוחה ואת נחישותה של פייגי. הוא מלטף אותה במרווח הצר שהיא מאפשרת לו ואז מניע את ידו בניצב לירכיה, במקום במקביל אליהן. אחר כך הוא מאמץ את שריריו ומפשק את אצבעותיו ככל שהוא יכול.

מבלי לומר מילה, פייגי מתנגדת לאצבעותיו של רפי המנסות לאלץ אותה לפשק את ירכיה. רגליה לוחצות בחזרה אך רפי לא מוכן לוותר והוא ממשיך לפשק את אצבעותיו בכל הכוח. הוא שומע את נשימתה הולכת וכבדה אך במשך רגעים ארוכים היא ממשיכה להיאבק. הרגעים חולפים והוא ממשיך להתעקש, חש בשרירי רגליה מתחילים לרעוד מרוב מאמץ והוא מעיף אליה מבט חטוף, הראשון מאז שהתחילו לשבת. פייגי חושקת את שיניה בריכוז ואגלי זיעה מבצבצים על מצחה הענוג וניכר שהיא מתכוונת להיאבק עד הרגע האחרון. ידו של רפי מתחילה לשרוף ולכאוב אך גם הוא אינו מוכן לוותר וכך הם יושבים, זה לצד זו, שקועים במאבק סמוי ללא מלים, שרירים רוטטים, אגלי זיעה נקווים ונשימה הולכת וכבדה עד שפייגי נאנחת וחודלת, מפשקת את ירכיה בכניעה.

זה הרגע לגלות איפוק, להוכיח בגרות, להניח לפייגי לחשוב שוב על הדרך שבה היא הולכת לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל רפי אינו מסוגל כרגע לגלות בגרות או איפוק. כמו פולש שיכור ניצחון המכניע עיר לאחר מצור ממושך, ידו הימנית מלטפת את דרכה במעלה ירכה עד שהוא חש בחום הבוקע ממפשעתה. הוא מעניק לאצבעו האמצעית את הכבוד וזוקר אותה והיא זאת שנוגעת ראשונה בתחתוניה של פייגי מתחת לגרביונים.

פייגי קופאת ורפי גם. היא מתנשפת מבלי לומר דבר אבל רפי כבר לא מחכה שתגיד, תחת זאת הוא מתחיל להניע את אצבעו מעלה ומטה על תחתוניה, חש בתלתלי ערוותה מתחת לשכבות הבד ובחמימות והלחות הבוקעים משם.

"אני חושבת שזה מספיק ליום אחד.” אומרת פייגי לפתע בצרידות ומניחה את ידה על ידו. רפי מהנהן מיד ומסלק את ידו.

"בסדר. הבנת הכל?” הוא שואל, מכחכח בגרונו.

"בערך. רשמתי גם.” היא אומרת ומתרוממת, מסדרת את שמלתה. “תודה.” היא מוסיפה כאשר היא קמה מהספסל וחוזרת אל מקומה, מסדרת את שמלתה בדרך.

אחר כך הוא שומע אותה הולכת למטבח להכין לעצמה ארוחת צהריים ואז היא חוזרת לעמדתה וממשיכה לעבוד. הם לא מדברים יותר באותו יום ורפי תוהה מה קפץ עליה ואם יהיה המשך לשיעור היום או שהיא שוב תחזור בתשובה ותתחרט על הכל והעובדה שהוא שוב רואה אותה עם הספר החום שלה ושפתיים ממלמלות לא ממש מבשרת טובות. הפעם הוא יוצא ראשון וכאשר הוא מברך אותה בברכת "לילה טוב", ה"אגיטע נאחט" שלה רגוע דווקא והיא לא מרימה את עיניה מהמסך. דבר בהתנהגותה אינו מעיד על מאורעות הצהריים.

===============

לפרק הבא