פייגי און די פייגלע – פרק ב: אודות פייגי

לפרק הקודם
============

"מה זאת אומרת?" שואל רפי, מרוויח זמן.

"אתה יודעאחד שאוהב גברים. איך זה? לאהוב גברים, הכוונה?"

"את בטח יודעת, את אוהבת גבר לא?"

"אמרתי לך, אנחנו לא מדברים עלי." היא אומרת, עדיין לא מתרחקת משולחנו. רפי מרשה לעצמו הצצונת בחזהּ ושמח לגלות שם בליטות ברורות מתחת לסוודר המגושם. ברורות מאוד, למען האמת.

"אם אנחנו לא מדברים עלייך, אנחנו גם לא מדברים עלי." אומר רפי ומבטו חוזר למסך המחשב. פייגי חוזרת לעמדה שלה מבלי לומר דבר. היא מחזיקה מעמד יום שלם אך למחרת בבוקר, כאשר היא מגישה לו קפה, היא שואלת:

"טוב, אז מה אתה רוצה לדעת?"

"לדעת?"

"אתה יודע, מה ששאלת אתמול. עלי."

"סתםלא יודע. למה אין לך ילדים?" הוא יורה.

פייגי מסתכלת עליו כאילו סטר לה.

"זה מה שאתה רוצה לדעת?"

"את לא חייבת לענות. תעזבי. אני מצטער שחיטטתי. מה שלום אבא?"

"בסדר, הניתוח מחרתיים."

"מחר בבוקר אני אלך לבית הכנסת להגיד תהלים."

"ברצינות?"

"כן. תהלים כ', אני עדיין זוכר."

"תודה!"

"אין בעד מה. ותשכחי ממה ששאלתי. אני מצטער."

אבל היא לא שוכחת וכעבור כמה שעות של שתיקות, הקלדות במקלדת ושיחות עבודה קצרות, פייגי פתאום פולטת מהעמדה שלה:

"כי אני לא עושה לו מה שצריך."

"למי את לא עושה מה שצריך?"

"לבעלי. יששכר. אני לא עושה לו מה שצריך אז הוא לא מצליח. איתי."

"מה?"

"בגלל זה אין לנו ילד." היא מתעצבנת. "כי אנילא עושה לו מה שצריך ובגלל זה הוא לא מצליח. אבל אתה לא יודע מה צריך כי אתהפייגלע."

"אני לא." נאנח רפי. “אני לאהומו, פייגלע.”

"מה?!" פייגי מתרוממת מעמדתה ומישירה אליו מבט נוקב. "אתה לא?"

"לא."

"אבל זה מה שאמרת לאבא!"

"אני לא אמרתי לאבא שלך כלום. זה סיפור שאבא שלך סיפור לעצמו כדי להרגיש בטוח שאני אכנס למשרד. אני רווק ונראה טוב וגר עם שותף בדירה אז הוא הניח שאני הומו. ואני מודה שלי זה היה נוח אז לא סתרתי אותו. אבל אם את מכריחה אותי לדבר על זה אז אני לא מתכוון לשקר."

"אתה לאהומו?" היא שואלת שוב, כאילו מוחה מסרב לעכל את המידע.

"לא."

"והיית עם נשים?"

"כן."

פייגי מתיישבת בכסאה בכבדות.

"זה שאנחנו כאן ביחד זה ייחוד." היא אומרת.

"כן." נאנח רפי. "אבל בשביל זה את משאירה את הדלת קצת פתוחה לא? וחוץ מזה, זה היה איסור ייחוד מהרגע שאבא שלך התאשפז."

"כן, אבל אז היית…"

"הומו? אף פעם לא הייתי הומו. רק בראש של אבא שלך. אף פעם לא נגעתי בך או אפילו התקרבתי אלייך. את לא מעניינת אותי."

"זה ייחוד." היא ממלמלת. "זה לא שייך שאני אשאר כאן. אני לא יכולה להישאר. זה לא שייך."

בלב צונח רפי רואה איך היא אוספת את חפציה וממהרת לצאת מהמשרד. הפיטורין בדרך, הוא יודע. בעסה.

בשארית היום הוא ממשיך לשקוד על הפרויקטים שלו, מנסה לסגור קצוות עבור מי שיחליף אותו. בערב, אחרי שהוא חזור הביתה, הוא הולך על הטיילת ומניח לרוח הקרה לריב עם מעילו בעודו שקוע במחשבות. אולי היה צריך לתקן את זבולון מההתחלה. אז אולי לא היה מקבל את העבודה אבל לפחות לא היה מחטיא את פייגי. הוא אומר לעצמו שזבולון החטיא אותה ולא הוא אבל תירוציו נשמעים לו קלושים ועלובים והוא חוזר הביתה קפוא ואשם ומבואס, יודע שעליו לשלוח את קורות החיים שלו שוב. כוס אמק.

למחרת בבוקר הוא נזכר בהבטחתו לפייגי. הוא הולך לבית הכנסת שבהמשך הרחוב, זה שחלף על פניו אלף פעמים ולא נכנס בו. הוא מצטרף למתפללים, מוצא מקום ואומר תהלים לרפואת זבולון ברכפלד ולמשך כמה רגעים דעתו מוסחת מפייגי והשקר שכן או לא שיקר לה. נפשו קלה מעט יותר כאשר הוא יוצא מבית הכנסת והוא מוצא שמצב רוחו השתפר קצת. אולי הוא צריך לעשות את זה יותר, זבולון או לא זבולון. פייגי כבר נמצאת במשרד כשהוא מגיע.

"בוקר טוב." הוא אומר אך היא לא עונה לו, שקועה במסך המחשב. הוא מושך בכתפו והולך להכין לו קפה. אחר כך הוא חוזר אל עמדתו לראות אם מחכה לו שם מכתב או הודעה מזבולון אבל המחשב דומם והוא מתחיל לעבוד.

"בוקר טוב." קופץ מסך המסרים מזבולון ולבו של רפי צונח.

"בוקר אור." הוא עונה.

"פייגי דיברה איתי אתמול." כותב זבולון. "הלכת בסוף לבית הכנסת?"

"כן." עונה רפי למסך. "אמרתי לך, הייתי פעם דתי."

"נו, אם הבאתי אותך לבית הכנסת אז יצא הפסדי בשכרך." עונה זבולון. "אני נכנס לניתוח מחר, אני אשמח אם תענה אתה לכל הטלפונים עד שאחזור לאיתני, בסדר?"

"בסדר גמור." עונה רפי.

"אז קדימה, לעבודה, יהיו לך ימים עמוסים מאוד."

"תודה ורפואה שלמה." מאחל רפי.

"תודה."

המסך דומם ורפי מביט בו וממצמץ כמה פעמים. אף מילה על איסור ייחוד, פייגלע או פיטורין. אף מילה על חטאים או שקרים. רווחה ממלאת אותו והוא משפיל את ראשו, חש במתח מתפוגג מגופו. פייגי אמנם לא מדברת איתו אבל היא גם לא הסגירה אותו.

למחרת פייגי לא מגיעה לעבודה והוא יושב עם האוזנייה בטלפון ועונה לטלפונים, לוקח הודעות עבור פייגי ומסייע למנהלי העבודה בשטח. רבים מתקשרים לברר את שלומו של זבולון והוא מעדכן אותם שהוא נכנס לניתוח והם מבטיחים להגיד תהלים לרפואתו. גם ביום שלמחרת הוא לבדו במשרד אך לקראת אחר הצהריים קופץ מסך תוכנת המסרים ליד שמו של זבולון.

"זאת פייגי. אבא יצא מהניתוח ונראה שהכול בסדר, למרות שיש תקופת התאוששות ארוכה."

"יופי."

"תודה על כל העזרה." מקלידה פייגי מבית החולים כנראה. "הספקים ומנהלי העבודה ממש משבחים אותך."

"תודה." מקליד רפי בחזרה.

"להתראות במשרד." היא עונה.

רפי מביט במסך ומחייך בלי סיבה.

פייגי מביטה בו למחרת כאשר הוא נכנס אל המשרד ותולה את מעילו.

"בוקר טוב." הוא אומר.

"אגיט מורגען."

"רוצה לשתות?" הוא שואל.

"כן בבקשה." היא עונה. "קפה. שני סוכרזית וחלב."

הוא מכין לשניהם קפה ומגיש לה את שלה, לא מתעכב וחוזר מיד לשולחנו.

"אז מה שלומו?" הוא שואל מהשולחן, אפילו לא מציץ לעברה.

"יותר טוב. כבר חזר לדבר בטלפון עם כולם ולהגיד לכולם מה לעשות. הוא שואל עלייך. 'מה שלום הפייגלע?'"

"תראי, אני מצטער…"

"אני מבינה מה קרה. זאת לא הייתה אשמתך. אבא יכול לראות לפעמים דברים שהוא רוצה לראות. כמוגדוּלה באנשים שאין בהם גדוּלה."

"מישהו מיוחד?" שואל רפי בזהירות.

פייגי מגחכת במרירות.

"עזוב."

"אם את צריכה עזרה בענייני גברים ונשים, את יכולה לשאול.” מעז רפי. “יש לי ניסיון." פייגי לא עונה.

הם ממשיכים כל אחד בשגרת יומו. רווחה ממלאת את רפי כשהוא מבין שפייגי לא עומדת להסגיר אותו והוא עובד בחדווה, מבצע את החישובים המשמימים ביותר באיזו קלילות. הוא ממש ב Zone למשך כמה שעות, לפרקים שוכח איפה הוא ובקושי מודע לקיומה פייגי. טלפונים נכנסים והוא עונה בבטחון ובדוק של חדווה שמזדחל על קווי התקשורת ונדמה שאפילו מדביק את בני שיחו, קבלנים קצרי רוח בדרך כלל שמוצאים עצמם מתלוצצים איתו ומפטפטים קצת על הא ודא למרות השגרה הלוחצת של הפרויקטים.

"למה התכוונת שאמרת שאני לא מעניינת אותך?" נשמע קולה של פייגי באיזשהו שלב, מתחבא כרגיל מאחורי מסך המחשב שלה.

קולה קוטע את חוט מחשבותיו של רפי והוא מתנתק במאמת מסוים מהחישוב המסובך בו הוא שקוע.

"מה?"

"כשדיברנו בפעם הקודמת, כשאמרת לי שאתה לאהומו, אמרת גם שאני לא מעניינת אותך. למה התכוונת? שאני לאלמה התכוונת בדיוק?"

"התכוונתי שאני בדיוק מתאושש ממערכת יחסים מאוד מורכבת עם אישה לא מאוד יציבה ואני לא פנוי לשום דבר עם אישה אחרת עכשיו."

"אה. "היא עונה במשהו שנשמע לרפי כמו רווחה. "הבנתי. אני חושבת."

השיחה גוועת והם חוזרים לעבודה. הטלפונים מתחילים לצלצל ורפי לוקח את כל השיחות שמצלצלות יותר מפעם אחת.

"כן, הניתוח הצליח. כן, הוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב. אפשר לבקר אבל עדיף להתקשר ללאה אשתו, שלא יבואו כולם ביחד. היא ביקשה שאת המתנות והפרחים תתרמו."

אחרי כך הוא חוזר לעבודה אבל זה קשה יותר עם כל השיחות הנכנסות. זבולון הוא דמות מוכרת מאוד בתחום וגם אנשים שלא מעורבים כרגע בפרויקט קונקרטי מתקשרים כדי לדרוש בשלומו ולהציע עזרה. אבל העומס הוא בשעות הבוקר כשמנהלי העבודה צריכים הנחיות והדרכה ולקראת הצהריים הטלפונים נרגעים קצת ויש לו יותר זמן לעבוד.

"ואם הייתי חילונית, הייתי מעניינת אותך? מבחינה חיצונית, הכוונה?" שואלת פתאום פייגי, עדיין חבויה מאחורי המסך.

"את בחורה יפה, פייגי." הוא עונה בפשטות. "כל אחד רואה את זה."

"לא כל אחד." היא עונה במהירות.

רפי לא עונה. הוא לא יודע מה בדיוק להגיד וגם לא רוצה להוביל את השיחה למחוזות חטא.

"את אחת הבחורות הכי יפות שאני ראיתי." הוא אומר לבסוף, יודע שזו טעות. פייגי שותקת.

"באמת?" היא שואלת אחרי כמה שניות.

"ברור.”

יש מתח באוויר ורפי מנסה לתקן את השגיאה שלו. לא היה צריך לדבר איתה על זה בכלל.

"תגידי, כמה ילדים גדלתם בבית?"

"עשרה, משפחה נורמלית…” היא אומרת ונדמה לו ששמע חיוך בקולה.

ואת מה? הקטנה?”

יש לי אחות יותר קטנה ועודועוד שישה אחיינים שהם כמו אחים.”

מה זאת אומרת?” אף פעם לא הכיר חרדים מקרוב ויש לו עכשיו הזדמנות להציץ לחיים האחרים כל כך משלו, וגם לנווט את השיחה למחוז מבטחים, על הדרך. לא ממש בא לו לדבר איתה על "יפהלאיפה."

פייגי נאנחת.

היה לי דוד. אריהלייב. אח של אבא. והוא נפטר בגיל צעיר. ואשתולא ממשבסדר. אז הילדים הם גרים אצלנו והם כמו אחים קטנים.”

"אואה, שלא נדע. ואיך זה לגדול בבית על עשרה ילדים?”

"חיים, אתה יודע.”

"לא, התכוונתילא יודעאיך זה לגדול במשפחה חרדית."

"גדלים, מה יש כאן להסביר? אין לנו קרניים.”

"אוי, נו, אל תהיי כבדה. נגידאיך נראה היום שלך כשהיית ילדה?”

"כמו שאמרתי לךרגיל."

"רגיל' שלך זה כנראה לא 'רגיל' שלי…"

"איך מייןבבוקר הייתי קמה ועוזרת עם ארוחת הבוקר והכריכים, וגם עוזרת לפנחס, אחי הקטן, להתלבש ולהתארגן. אחר כך בית ספר כמו אצלכם נדמה לי, ובצהריים הייתי חוזרת הביתה ועוזרת לאמא עם המטלות בבית. אני בדרך כלל הייתי אחראית על קיפול כביסה ובבית של שתיים עשרה נפשות יש הרבה כביסה…”

רפי מגחך ופייגי מצחקקת גם היא.

"וסתם לשחק, היה לך זמן?”

"בטח, נו. אולי לא הרבה כמו אצלכם אבל גם אצלנו ילדים משחקים.”

במה? מה אהבת לשחק?”

"בעיקר אהבתי לצאת החוצה לשחק בגן המשחקים עם חברות.”

"מה למשל הייתן משחקות?”

"קלאס, גומי, משחקים כאלה. אם ירד גשם היינו נשארים בבית ומשחקים משחקי קופסא או הולכים לחברים ומשחקים שם במשחקי קופסא. כשהייתי יותר מבוגרת גם הלכתי ל'בתיה', שזה כמואיך מייןה'צופים' אצלכם, נדמה לי.”

"אני הייתי בבני עקיבא.” אומר רפי. “וכשגדלת זה גם היה ככה?”

"לא, זה ככה עד הסמינר, אחר כך מה שחשוב זה הלימודים. התקבלתי לסמינר ושם היה לי מאוד קשה אבל באמת היה גם מעניין. הצטיינתי שם בלימודים וזה היה טוב. זאת הייתה תקופה קשה אבל טובה. ואז התחתנתי עם יששכר. וזהו. ואיך היה לגדול כחילוני?”

רגיל.” צוחק רפי.

נו?!”

"אמרתי לך, לא גדלתי כחילוני. הרבה שנים הייתי דתי. אבל אנחנו לא עשרה אחים, רק ארבעה. ואמנם שיחקתי עם האחים שלי אבל לא טיפלנו אחד בשני. לא כל היום, הכוונה. אני הייתי מאוד קשור לאחי הקטן מיכאל אבל תמיד היה לי ברור שיש לו אמא ואבא והם אחראים עליו. אני רק עוזר. כשצריך. ואם אני לא מצליח להתחמק מזה…” הוא מוסיף ופייגי צוחקת.

"והיית בצבא?”

"כן.”

"ואיך זה היה?”

רפי נושף.

"תראי, סך הכל זה היה בסדר. אין ספק שזה הלם, פתאום לעזוב הכל ולהיות עוד איש ירוק בין הרבה אנשים ירוקים. ושיש אנשים שאתה צריך לעשות מה שהם אומרים רק כי הם כמה חודשים יותר ממך בצבא. אבל פוגשים אנשים מעניינים, חלק מהם חברים שלי עד היום. וחלק מהדברים שעשיתי שם היו מאוד מאתגרים. למדתי המון על עצמי בתקופה הזאת.”

"ומה זה 'מילואים' בדיוק? אני יודעת בערך מה זה אבל מה זה בדיוק?”

"כשאתה מתגייס זה לשלוש שנים. אבל אחר כך, כל שנה קוראים לך לכמה שבועות כדי להתאמן. זה כבר יותר מבאס כי אתה תמיד עסוק במשהו: לימודים, עבודה חדשה, חתונה וילדים למי שהתחתן והביא ילדים…”

"ואתה לא.”

"אני לא.”

"אפשר לשאול למה?”

רפי נאנח.

"כנראה שלא מצאתי את האישה המתאימה. וכשכן מצאתי, לא הבנתי שהיא המתאימה עד שזה היה מאוחר מדי. היום היא כבר נשואה עם שלושה ילדים.”

"ואז לא הבנת שהיא האישה המתאימה?”

"אז חשבתי שלא יודע מה חשבתי. שאני יכול למצוא יותר טובה ממנה אולי? הייתי צעיר ומטומטם, זה בטוח.”

"ומאזהיו עוד נשים?”

"כן, היו.”

"הרבה?”

"אני לא שלמה המלך, אבל היו. מה את רוצה, מספר?”

"לא, חס וחלילה.”

דממה משתררת במשרד. בשיחה כזו, כאשר שניהם חבויים מאחורי מסכי מחשב גדולים, קל יותר להיפתח אבל קשה לדעת בדיוק מתי שיחה נגמרת בהיעדר קשר עין ומחוות גוף. הקלקות העכבר ותקתוקי המקלדת חוזרים בטפטופים אטיים בהתחלה אך כעבור כמה דקות הם חוזרים לקצב עבודה מלא, הדי השיחה שוקעים ברחש הבלתי פוסק מהרחוב שמחוץ לחלון.

"תגידי, מה זה היה שראיתי פעם שאבא שלך אכל עם צעיף על העיניים?" שואל רפי כעבור זמן מה.

פייגי מצחקקת.

"זה נקרא צוקער אָדער זאַלץ, סוכר או מלח. משחק שבמשפחה שלנו אוהבים לשחק.”

מה זה?”

"לטאטע אין חוש ריח.” היא מסבירה. “לא יכול להריח כלום. וכשהיינו ילדים זה מאוד הצחיק אותנו ואז שיחקנו במשפחה מין משחק כזה שקושרים לאבא את העיניים ונותנים לו לאכול משהו והוא צריך לנחש אם זה צוקער אָדער זאַלץ, סוכר או מלח. אחר כך זה התרחב וכולם משחקים ומנסים לנחש כל מיני דברים: אם זה כבד קצוץ של אמא או של דודה, אם זה פלפל צהוב או אדום. וכך הלאה וכך הלאה ולפעמים מפתיעים מישהו עם פלפל חריף והשמחה רבהאז כשראית אותנו, רציתי לראות אם טאטע יכול להבדיל בין הקוגל שלי לזה של אמא."

"והוא הצליח?"

"כן, בגלל זה הענשתי אותו בכפית חזרת…" צוחקת פייגי.

הטלפון של פייגי מצלצל ושניהם חוזרים לעבודתם, היא לשיחה והוא לפרויקט שאמור להיות מוכן למחרת. השיחה של פייגי מסתיימת והיא ממשיכה במה שעשתה לפני כן והשקט שוב זורם אל המשרד, עדין ולא מוחשי כערפלי בוקר.

"אזאיך אני יכולה לגרום לזה שיששכר יחשוב אני יותר יפה?” שוברת פייגי את השקט כעבור שעתיים.

"אמרתי לך, את מאוד יפה.”

"אבל זה לא מספיק לו, אז מה אני יכולה לעשות בדיוק? אתה היית עם הרבה נשים, אתה יודע דבר או שניים, לא? אולי להתלבש אחרת?"

"מה זה 'אחרת'? שואל רפי.

"הבגדים שאני לובשת הםיפים? הם מראים שאני יפה? מושכת?"

רפי שוקל את דבריו.

"אישה חילונית בחיים לא תתלבש ככה." הוא אומר בזהירות.

"כי חילוניות מתלבשות כמו פרוצות." היא יורה.

"יש מרווח עצום בין להתלבש כמו פרוצה לבין להתלבש יפה."

"מה לדוגמה? מה אני יכולהלשנות?"

"הממקודם כל שמתי לב שאת אוכלת ציפורניים. תפסיקי עם זה. וגם אם מותר לך, תטפחי אותן קצת, את יודעת, צבע וכל זה. וגם טיפה איפור לא יזיק, לא שאני מבין בזה, אבל בטח תמצאי מישהי שתוכל לעזור לך. זה מה שרצית לשמוע?"

"יו, ומה עוד? יש לך עוד רעיונות?"

"אולי חצאיות ושמלות טיפה יותר הדוקות. נראה לי שיש לך רגליים יפות, תראי אותן ליששכר. אני לא ממש זוכר את חוקי הצניעות וכל זה אבל אולי את יכולה חצאית פחות ארוכה. מגפיים גם מאוד מדגישים רגליים יפות."

מה עוד?”

גם החלק העליון שלךאתיכולה אולי ללבוש חולצות או שמלות יותר הדוקות כשאתם שניכם בבית.”

אני רואה שבדקת אותי טוב.” אומרת פייגי.

את מאוד יפה.” עונה רפי בפשטות.

"…וזה יעזור? כל הבגדים ההדוקים האלה?"

"זה יותר יחמיא לך, לא יודע אם זה יעזור."

פייגי לא עונה. הם לא מדברים יותר עד סוף היום.

=============

לפרק הבא

20 thoughts on “פייגי און די פייגלע – פרק ב: אודות פייגי”

  1. מצד אחד ההתחלה איטית עד כדי דיכאון, מצד שני אם זה כמו כל הסיפורים הקודמים, תוך פרק וחצי פייגי כבר עם גאג בפה וזין בתחת בזמן שאבא שלה קשור על כיסא בפינה, אז נראה לי שיש למה לחכות

  2. אני אישית ממש אשמח אם גם ההמשך יהיה עדין ומציאותי כמו ההתחלה.
    אני רואה פה את התגובות שמחכות לאקסטרים, אבל הסיפור כרגע מקסים, והייתי שמח אם גם במהלך האקטים תשאר הדמות מתחשבת ועדינה.

  3. הסיפור הופך ליצירת אומנות מרגע לרגע.
    אני מרגיש שהמתח המיני שאתה שוזר בסיפור מבשל אותי…הדמויות אמינות ומסקרנות.
    אני לא מסוגל לחכות.
    תודה.

  4. אגב, בייבישלנד וגיטי. אתם יודעים שיש פורום שמחכה לכם. לבייבישלנד שהיה חבר וזנח אותנו ולגיטי ששלחה אותי אך לא התחברה בעצמה

      1. בעיקרון מדובר על פורום סגור שמיועד לחרדים או דתיים. אם זה מעניין אותך את יכולה לבקש מדור את המייל שלי ואפנה אותך לשם בשמחה.
        נ.ב. הודעה זו ענתה למאי אבל כל אחד יכול לפנות אלי.

      2. קיבלתי אישור מדור לפרסם את המייל שלי. אם מישהו חרדי/ דתי ומעניין אותו הפורום יכול לפנות אלי למייל
        nofelchazak@gmail.com
        אני לא מנהל שם אבל אשמח להפנות מצטרפים חדשים.
        נ.ב. הודעה זו כתובה בלשון זכר אך ורק מטעמי נוחות אולם היא מיועדת לשני המינים כאחת

  5. אני מחכה לרגע שמישהו דופק את פייגי בתחת ואומר לה: "אשרייך, אשת חייל!"
    סריטות של דתל"שים

  6. תלך תלך לשם דוררררר. אני כבר רואה בעניי רוחי לאן מוביל המוח הזה שלך שמביא לנו סיפורים. מעוליים ממש מטרפים
    תודה לך !!!

  7. הסיפור כתוב יפה כך שהקורא (לפחות אני) נהנה מעצם העלילה ולא רץ לחפש את הארוטיקה, אני מניח שאתה די בפן המקצועי של הכתיבה וגם לך יש עבר דתי. אני משתומם מחדש על האלטרואיזם ברשת-כתיבת ספורים מושקעים ללא תמורה להנאת הקוראים, תודה והמשך כך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *