לפרק הקודם
======================
"אני לא יכולה.” היא עונה. “אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה. באמת.”
ערן מהסס רק רגע ואז אומר:
"זה בסדר. בכל זאת שבי עלי.”
דודה ענת לא מבזבזת רגע. היא מסתדרת מעל מפשעתו של ערן, אוחזת באיברו באצבעותיה החמימות ומנחה אותו אל הסדק הלוהט שלה. באנחה נרגשת היא מתיישבת עליו, רטט עז חולף בגופה כאשר היא מניעה את עצמה ברעבתנות מעלה ומטה עד שהיא קוברת את כולו בתוכה, נאנחת בסיפוק. היא נשארת כך, מחבקת את ישבנה ומתמסרת לתחושת הבשר הקשה הממלא אותה, כמו גשם על אדמה חרבה, כמו צניחה תשושה לתוך סדינים צחורים, כמו בשורות טובות אחרי ליל שימורים. היא לא ממהרת להתחיל לעלות מעלה ומטה, במקום זאת היא מתענגת על הרגע, נוצרת אותו במפשעתה ובכתפיה, בירכיה ובזרועותיה החובקות את אחיינה.
"…ודי.” אומר ערן בחדות. “קומי, נוסעים.”
"מה?!” שואלת דודה ענת ומניעה את אגנה מעלה ומטה אינסטינקטיבית.
"קומי.” הוא אומר בשנית. “רדי ממני. חוזרים הביתה.”
"אבל…”
"קומי ממני, דודה ענת, אני לא רוצה להפיל אותך.”
דודה ענת מתרוממת ממנו, מושפלת בעליל, שפתה התחתונה רועדת, דפנותיה הרטובות נאחזות באיברו ביאוש. מבלי לומר מילה, ערן יוצא מהמכונית וחוזר למושב הנהג ודודה ענת נשארת במושב האחורי. את הנסיעה הקצרה עד הבית הם עושים ללא מילה.
ערן עוצר ליד הווילה ומניח לה לצאת. מכוניתו של דוד אריק חונה מול הבית והוא ישוב בפתח וערן רואה את דודו מלווה במבט את אשתו הלבושה בכלום על מעט מאוד אך הוא אינו שומע אם דוד אריק אומר משהו. הוא מחנה את המכונית שלו במוסך, פותח את מכסה המנוע ובודק אותה בקפדנות. מכונית כזאת צריכה הרבה תשומת לב במאות הקילומטרים הראשונים לאחר שיפוץ כזה. היא גברת מכובדת ומגיע לה יחס מכובד.
"אהלן.” הוא שולח חיוך רחב אל דודו כאשר הוא מתקרב אל הבית.
"שלום.” מחייך דוד אריק חיוך מאומץ. “איך היה?”
"אחלה. עשינו קניות.”
"מה קניתם?” מתעוררת סקרנותו של דוד אריק.
"בגדים לדודה ענת.”
"באמת?” משתומם דוד אריק.
"כן, רוצה לראות?” שואל ערן. חשדנות מפציעה על פניו של דוד אריק והוא שואל:
"איזה בגדים?”
"אתה כבר תראה.”
אבל הוא לא מארגן תצוגת אופנה לדוד אריק. תחת זאת הוא הולך אל המזח, פושט את בגדיו וצולל אל האגם. בשעה הקרובה הוא שוחה, מרוקן את הראש ומניח לגופו לזרום. בלי מחשבות נקמה, בלי כעס, תסכול או חרמנות, רק להיות חלק מהמים, להתמסר לקצב החתירה של זרועותיו הפולחות את הגלים. את החשבון עם דודו ודודתו הוא עומד לסגור, אין לו ספק שדודה ענת לא תחזיק עוד הרבה זמן מעמד, אבל כרגע הוא רק צף בזרם, שוכח מהכול וחותר.
השמש כבר שקעה כאשר הוא חוזר אל הווילה ואורות דולקים בבית הגדול. דוד אריק עדיין יושב על הספסל המרופד שלו, כוס יין לידו ומבטו מרוחק, מביט אל הדרך.
"הי.” אומר ערן.
"הי.”
ערן נכנס אל הבית ומוצא את דודה ענת במטבח, קוראת ספר באיטלקית. נראה שהיא התרחצה וכעת היא לובשת שמלת קרושֶה סרוגה אשר החורים הנדיבים שלה שמחים לגלות לערן שהיא אינה לובשת דבר תחתיה. היא מרימה את עיניה היפות אליו וכאשר היא מבחינה בפליאה שעל פניו, שרידי המבוכה והעלבון נמוגים מפניה וחיוך קטן מבצבץ בזוית פיה.
"התקלחת?” הוא שואל ומתקרב אליה.
"כן,” היא עונה, קולה מסגיר את התרגשותה כאשר הוא נעמד מאחוריה. “היה נורא חם היום.”
"אה.” הוא אומר ורוכן אל שיערה, שואף מלוא חזה. “איזה ריח טוב יש לשיער שלך.”
"תודה.”
השאיפה של ערן הופכת לנשיקה על פדחתה והוא מניח את ידיו על כתפיה, מלטף אותן בעדינות.
"ערן, דוד שלך מעבר לדלת…” היא לוחשת כאשר הוא אוסף את שיערה הלח והריחני, חושף את עורפה התמיר ונשיקותיו זולגות אל העורף החשוף. הם רחוקים כדי ארבעה מטרים מדלת הרשת המובילה אל המרפסת הקדמית ודוד אריק יושב לא יותר ממטר וחצי מהדלת.
"אז תהיי בשקט, כדי שהוא לא ישמע.” עונה ערן בקול רגיל, אצבעותיו מלטפות את חלקם העליון של שדיה מעל השמלה.
"ששש…” היא מתחננת, ראשה נשען לאחור, נח על ראשו כשהיא מתמסרת לשפתיו על עורפה ולאצבעותיו.
"ששש…” הוא עונה וחופן את שדיה הכבדים מעל השמלה. אצבעותיו תרות אחר פטמותיה המזדקרות והוא מושך אותן עד ששתיהן מבצבצות מבעד לחורי הקרושֶה. “אנחנו לא רוצה שדוד אריק ישמע מה הולך כאן.” הוא מוסיף, קולו שקט רק במעט.
דודה ענת מתאמצת לשמור על שקט כאשר אחיינה רוכן מאחוריה, מנשק את אוזניה, עורפה וצווארה הארוך. ידיו החזקות חופנות את שדיה הגדולים מעל השמלה, אצבעותיו מהתלות בפטמותיה המבצבצות דרך הסריג הלבן. היא אוחזת במסעדי הכיסא, נושכת את שפתיה ומתאפקת שלא להיאנח לנוכח ההתקפה החושנית של ערן. רגליה סוגרות על רגלי הכיסא והיא מפשקת אותן, מבלי משים כמעט, גורמת לשמלתה להעפיל במהירות מעלה עד שכמעט כל ירכיה חשופות, פשוקות ומזמינות.
הוא מתרומם ומתקרב אל ראשה, מפשיל את מכנסיו בהתרסה ושולף את איברו מתחתוניו.
"ערן!” לוחשת דודה ענת בקול רם, עיניה נפערות בחלחלה ונשלחות לעבר דלת הרשת אשר מעברה יושב בעלה.
גיחוך דק על שפתיו, ערן מקרב את איברו אל פניה ואומר בקול יציב אך נמוך:
"תמצצי.”
"אני לא יכולה!” היא לוחשת, עיניה נורות שוב ושוב אל הדלת.
"תמצצי.” הוא מרים את קולו. “את רוצה שאני אצעק?”
דודה ענת פותחת את פיה לענות אך משנה את דעתה. היא קופאת עוד כמה רגעים ואז מעיפה מבט חרד לעבר הדלת, אוחזת באיברו הזקור של ערן באצבעות רועדות ומובילה אותו אל פיה. רגע קטן של היסוס והיא מרימה אליו את עיניה הגדולות והחרדות ואז עוטפות שפתיה הרכות את איברו והיא מתחילה להניע את ראשה בצייתנות קדימה ואחורה.
חיוך מתפשט על שפתיו של ערן, ואילו הייתה דודה ענת מרימה את מבטה היא הייתה מבחינה שזה אינו חיוך חמים במיוחד. הוא מביט בדודתו המוצצת את איברו ובדלת הרשת הקרובה כל כך ומדמיין את פניו המכורכמים של דודו מעברה השני. חמימות רעה פושה בבטנו והוא מקווה ששמיעתו של דוד אריק חדה כשל שועל.
דודה ענת מתאמצת לשמור על השקט והתוצאה היא מציצה אטית ויסודית, רטובה ומושקעת. היא מניעה את ראשה עמוק, שפתיה הרכות נמתחות כדי לעטוף את איברו, ושפתיה מותירות שובל בוהק של רוק. ידיה חופנות את אשכיו של ערן ואצבעותיה משחקות בו בעדינות בעודה מענגת אותו בפה רטוב ורך, עיניה הגדולות מביטות בו מתחת בתחינה מעל לשפתיה הארגמניות הפשוקות סביב איברו הזקור כמשפך. הוא מביט בה באותו חצי חיוך מנצח ומסלק תלתל שחור וסורר ממצחה, כמי שמנקה כתם אבק חצוף ממכונית הלמבורגיני החדשה אותה רכש.
"קומי.” הוא אומר בקול שקט מספיק כדי לגרום לה לחשוב שאולי קיים סיכוי שבעלה לא שומע אך רם בהרבה מלחישה חרישית.
דודה ענת מתרוממת על רגליה, מתנודדת מעט, וערן אוחז בעורפה ומוביל אותה אל דלת המטבח, צועד מאחוריה.
"לא!” היא לוחשת כאשר הוא נעצר מול דלת הרשת. “לא! ממש לא!”
"תחזיקי במשקוף.” מסנן ערן. “ושוב: כדאי שתשמרי על השקט.”
ביד שמאל הוא אוחז בעורפה, את ימין הוא שולח אל מתחת לשמלת הקרוֹשֶה ואל בין רגליה. נשימתה נעתקת כאשר אצבעותיו מוצאות את שפתי ערוותה, חלקות תפוחות וחמימות, דוק של לחות נובע מבינהן והוא מתחיל לכשף אותה באצבעותיו, קוטע באחת את מלמולי ההתנגדות שלה. ידו של ערן אוחזת את עורפה של דודתו, הודפת אותה מטה וקדימה ואצבעו נעה במעגל מהיר על דגדגנה, יוצרת שם מערבולת השולחת אדוות בכל גופה. דודה ענת מניחה את ידיה ידיה על המשקוף ונשענת בכניעה, זוקרת את ישבנה העגול לאחור בעוד ראשה שמוט בכניעה.
היא נשארת כך גם כשהוא מפשיל את שמלתה מעלה במחווה ברורה ואינה אומרת דבר כאשר הוא מניח את ראש הזין בין שפתי ערוותה השמנמנות ומפשפש אותו עד שהוא נח לו בנוחות בסדק ערוותה. ערן אוחז במותניה של דודתו הכפופה ובתנועות אטיות מתחיל לבעול אותה.
ערן שומר על השקט. הוא לא צריך לומר דבר, דוד אריק נמצא לא יותר משני מטרים מהם מעבר לדלת הרשת וצמוד לקיר. הוא מניע את אגנו קדימה ואחורה במתינות, כובש את דודתו המבוגרת סנטימטר אחר סנטימטר והיא רק נכנעת ומתכופפת, מניחה לו לדפוק אותה, נלחמת בנשימותיה הרמות. לאחר כמה רגעים הזין כולו קבור בנרתיקה הלוהט והוא מזיין אותה לאט ועמוק וחזק, איברו מחליק בקלות בין הדפנות החלקלקות, האוחזות בו כמו כפפת קטיפה. רגליה של דודה ענת ארוכות וישרות והן פשוקות תחתיו, נעלי העקב שלה מבליטות את שוקיה הנהדרים.
אדוות עדינות מרצדות על ישבנה החיוור של דודה ענת בכל פעם שאגנו של ערן פוגע בה. ידיו הגדולות נחות על התחת הבהיר, אוחזות בו באדנות בעודו דופק אותה בתנועות קצובות, נינוח כמי שמצוי בביתו ועושה בו ככל העולה על רוחו. דדיה הגדולים של דודה ענת מתנדנדים מתחת לשמלת הקרוֹשֶה והם מציצים מדי פעם מצדי חזהּ הצד, כדורים רוטטים של בשר שדיים רך ומזמין. ערן שולח את ידו אל חזית שמלתה וחופן אותם, מתחיל לעסות אותם בעודו בועל אותה מאחור. אנחה רכה נפלטת מפיה של דודה ענת כאשר אצבעותיו מוצאות את פטמותיה ושולפות את שני הדובדבנים הרגישים שלה מבעד לחורי השמלה. הוא מתחיל למולל אותן בעדינות והיא מתקשה לשמור על השקט ואצבעותיה מצהיבות מרוב מאמץ לשתוק בעודה נאחזת בכוח במשקף.
"הא…” היא נאנחת בשקט. “הא…הא…הא…”
"ששש…” אומר ערן ברשעות וסוחט מעט את שדיה הגדולים. דודה ענת נאנקת וגל רטיבות מציף את ערוותה. הוא מחזיר את ידיו אל ישבנה, אוחז בו בהחלטיות ומחיש את קצב הזיון, מהליכה אטית לריצה קלה. האדוות על ישבנה הבהיר מתגברות ושדיה מיטלטלים בקצב גובר, מחלפותיה השחורות מתנודדות כנהר שחור בין כתפיה. ערן חש ברגעים של חולשה בגופה הנרגש של דודתו ונדמה לו לפרקים שהדבר היחיד המחזיק אותה עומדת הוא איברו הקשה המשפד אותה. הוא שולח יד אל ראשה ואצבעותיו טובעות בשחור שערותיה כשהוא מאגרף את ידו סביב מלוא החופן ממחלפותיה, מושך מעט את ראשה לאחור כאילו אחז ברסן של סוסת מרוץ אצילית.
אנחה גרונית נמלטת מפיה של דודה ענת האומללה וגל נוסף של התרגשות לוהטת ממלא את נרתיקה לנוכח ידו החזקה בשערותיה. ערן מפנה את ראשה אליו והיא מביטה בו בעיניים רעבות ומובסות, ריסיה ארוכים ואציליים ושפתיה החושניות פשוקות בכמיהה. היא שלו ושניהם יודעים את זה ואין במבטה שום בושה או איבה, רק רעב ותשוקה המושלים בה ומנחים אותה לכניעה מוחלטת לרצונו ולתשוקותיה. הוא מביט בעיניה זגוגות העונג, המתגלגלות מעלה בעודה נדפקת כך על משקוף הבית ואז הודף את ראשה מטה כמי שסוטר בעצלתיים לכלבה סוררת. דודה ענת שומטת את ראשה בין כתפיה בכניעה, דוחקת עוד יותר את ישבנה לאחור למניחה לו לרכב עליה, אנחותיה קצובות ורמות עכשיו, כמי ששכחה מי היא והיכן היא נמצאת.
"אהּ!…אהּהּהּ!…אהּהּ!…אהּ!”
ערן חש בשיא שלה מתקרב. הוא אוחז שוב בשערותיה ומרים אותה, נדחף אליה מאחור ומועך אותה כנגד דלת הרשת. הוא מניח את ידו על מפשעתה, כרית אצבעו על דגדגנה ומבלי להפסיק לטחון אותה מאחור, שואל באוזנה.
"איך קוראים לי?”
"ערן…” היא ממלמלת.
"שוב.”
"ערן…”
"אל תפסיקי. תמשיכי להגיד את זה.”
"ערן…” היא נאנחת בקול כשהוא מביא אותה אל השיא. “ערן…ערן…הּא…ערן…ערן! עררן! עררןן! הּאא! ערררןןן!”
וכך היא גומרת, מחוּצה בין הרשת לאחיינה הקשה והאכזר, נסחפת ומתפוצצת, נאנחת וממלמלת ומתנשפת, נאחזת במשקוף בעוד השיא המתלקח בין רגליה מצית את גופה עד שהיא בוערת לגמרי. היא הלומה ומבולבלת כאשר ערן מחליק ממנה החוצה, אוחז שוב בשערותיה ומוריד אותה על ברכיה. דודה ענת מפלבלת במבוכה כאשר הוא מחליק את איברו הרווי מצי ערווה אל בין שפתיה אך מתחילה למצוץ לו אינסטינקטיבית, פניה היפות סמוקים ושטופי זיעה תחתיו. בתוך רגעים ספורים ערן חש ברעידות העונג באשכיו ואז שולף את איברו ומכוון אל פניה. היא מביטה בו במבוכה כאשר הנתז הראשון פורץ מראש הזין ונוחת על מצחה אך הוא אוחז בה ואינו מניח לה לחמוק, פולט שרוך אחר שרוך של זרע חמים על פניה. נתזים אחדים נוחתים על מצחה ואפה, שניים על לחיה ואת האחרונים הוא מרוקן אל פיה הפשוק, סוחט את הטיפות האחרונות אל בין שפתיה.
ערן רועד מעט מהמאמץ ופיו יבש, אבל חיוך גדול מתפשט על שפתיו כשהוא סוקר את האישה הכורעת תחתיו כמו גנרל הבוחן את הגבעה שכבש. דודתו כורעת על ברכיה, עירומה מתחת לשמלת קרוֹשֶה מחוררת, פניה האציליות מכוסות זיעה ושפיך ושיערותיה השחורות דבוקות לקרקפתה. עיניה חוזרות למיקוד עכשיו והיא שולחת מבט מהיר לעבר האפלה מעבר לדלת הרשת הדקה והתובנה ממלאת לרגע את פניה בחלחלה ובושה אך למרות זאת ולמרות השיא המטלטל שחוותה, כאשר היא מחזירה את עיניה אליו הוא מוצא בהם גם רעב. האש אולי כבתה לרגע אך הגחלים רבים מתחת לרמץ, בוהקים בבירור מבעד למעטה הדק של החרטה.
"אל תתקלחי.” הוא מורה לה. "ואל תשטפי פנים.”
"למה?!” היא שואלת אך הוא מתעלם ממנה, עוקף אותה ופותח את הדלת החוצה.
בעודו תוחב בעצלתיים את איברו למכנסיו, יוצא ערן אל הערב. דוד אריק יושב על הספסל המרופד שלו ובוהה בערב והוא אינו מראה סימן לכך שהוא מודע לאחיינו הצעיר המסדר את מפשעתו לידו.
"הי דוד אריק.” אומר ערן ומתיישב לידו, מתנשף בכבדות כמי שמתאושש ממאמץ. “יש לך סיגריה? אני ממש צריך סיגריה עכשיו.”
* * *
ענת עירומה באמבט הגדול שלה, מביטה בדלת בעודה שוטפת את גופה. ארוחת הערב הייתה סיוט מתמשך. היא הייתה עירומה מתחת לשמלת הקרוֹשֶה והזרע כיסה את פניה כמו מסכה דביקה, ריחו, כך נדמה לה, ממלא את המטבח. היא לא הצליחה להישיר מבט לעבר בעלה אך גם כאשר ניסתה, מבטו היה דבוק לצלחת ולאוכל אותו כרסם בחוסר תאבון. הוא נראה כמי שמתאמץ בכל כוחו שלא לראות ואתה ואת ערן ומבטו המושפל של בעלה פצע אותה, אך יותר ממבטו הכאיבה לה האש העמומה שסירבה לכבות בשיפולי בטנה והאופן שבו ליבה זינק לגרונה בכל פעם שאחיינה הביט בה או ליטף באגביות את ידה או ישבנה. היא הצליחה לשלוט בעצמה כאשר הוא הרחיק את כיסאו וטפח על ירכו בהזמנה אך גם כאשר נדה בראשה לשלילה היא לא הצליחה לסלק ממוחה את התמונה שלה יושבת עליו ומשפדת את עצמה על איברו שוב ושוב ופניה התלהטו כאשר חשה בנביעה המתרגשת בין רגליה. ערן לא התעקש ומשך בכתפו בשלוות נפש והיא חשה באכזבה ממלאת אותה והסמיקה עוד יותר.
שדיה הגדולים צפים במים והיא נזכרת בהתרגשות בידיו החזקות של ערן עליהם, כשעתיים קודם לכן, במטבח. מבלי לחשוב היא צובטת בעדינות פטמה אחת ומביטה בדלת, נזכרת באיברו החזק של ערן ממלא אותה. היא נוזפת בעצמה ומסלקת את ידה מהשד, מנסה לזמן בושה אך ידה השנייה מתגנבת בערמומיות אל מתחת למים ומתחילה ללטף את ירכה. דודה ענת נאנחת ונכנעת לעצמה, שולחת את ידה אל מפשעתה וצמרמורת עונג פושה בה כאשר אצבעה נבלעת בין שפתי ערוותה, מחליקה על החריץ ומלטפת את הדגדגן הזקור. רגע אחר כך היא נשענת לאחור ומחזירה את ידה אל שדהּ, מעסה ומלטפת את פטמתה, מוחה מתמלא ברצף מהיר של תמונות אסורות, חלקן קרו וחלקן דמיוניות והבושה דועכת וכובה עד שהיא נעלמת כליל בין המים והקצף והשדיים המתנודדים והאנחות הרכות. מבטה של דודה ענת נעוץ כל הזמן בדלת האמבטיה אך זו לא נפתחת.
אחרי שהיא גומרת להתרחץ, ענת יוצאת מחדר האמבט אך חדר השינה ריק. היא בוחרת חלוק לילה שקוף לחלוטין וקושרת סרט תואם סביב מותניה. אחר כך היא בוחרת מקופסת התכשיטים שלה שרשרת בטן עשויה זהב ועונדת אותה סביב בטנה כך שתליון הספיר נח בדיוק על שפתי ערוותה, מושך את מבטו של כל גבר שיראה אותה אל שפתיה העירומות. היא מביטה בראי וניצוץ התרגשות מציף אותה, כולה מגדלור של מיניות ופתיינות, כאשר ערן יראה אותה הוא לא יוכל לעמוד בפניה.
היא יוצאת מחדר השינה, אצילית כמלכה, והולכת לעבר מרכז הוילה. אריק צופה במשחק כדורגל בטלוויזיה ומבוכה קלה ממלאת אותה כאשר הוא מרים אליה את מבטו ומבחין בלבושה הזנותי. אך ערן לא שם והיא ממשיכה הלאה, תרה אחריו בחדר העבודה, במטבח וחדר האוכל, ואפילו בחדרי האורחים. לבסוף היא יוצאת מהבית לעבר המוסך, כושלת על עקביה בין חלוקי הנחל והאדמה הכבושה אך גם המוסך ריק ואחיינה לא נמצא בו. אכזבה וחרדה בלתי מוסברת ממלאים אותה והיא חוזרת אל הבית, לערוך בו חיפוש נוסף אך ערן לא נמצא בשום מקום. לבסוף היא נאלצת לחזור לחדר הטלוויזיה ובפנים לוהטות היא שואלת את בעלה:
"ראית את ערן?”
פניו של אריק מתכרכמים בעליבות.
"הוא יצא.” הוא אומר ומשיב את מבטו אל הטלוויזיה.
"לאן?” היא שואלת במהירות. “האוטו שלו במוסך.”
"נראה לי שהוא יצא לרוץ.”
"הוא אמר כמה זמן?” היא ממשיכה בשאלות, מבוכה ממלאת אותה.
בוז מעווה את שפתו העליונה של בעלה.
"לא.”
האכזבה מציפה את ענת כמו אגרוף בבטן והיא ממצמצת כמה רגעים אל האור התכול ממקלט הטלוויזיה הענק. היא לא יודעת מה לעשות פתאום, עומדת תקועה בכניסה לחדר הטלוויזיה בעוד הקריין מלהג באיטלקית. היא יוצאת אל המרפסת ומביטה אל החושך, מאמצת את עיניה באפלה ותרה אחר סימני תנועה אך דבר לא נע על השביל או בין העצים. כמה זמן היא מחכה שם אינה יודעת אך כאשר סבלנותה פוקעת היא חוזרת אל חדר הטלוויזיה ומשפילה את עצמה פעם נוספת:
"באיזה שעה הוא יצא?”
"לא יודע.”
"לפני כמה זמן?”
"לא שמתי לב.” אומר בעלה בקור מבלי להביט בה.
"זה האחיין שלך!”
דוד אריק מפנה אליה את מבטו, חיוך עקום מעווה את שפתיו, פניו מסכה של בוז.
"אה, זה מה שהוא? ומה הוא שלך?”
דודה ענת מסמיקה וחוזרת אל המרפסת, נשענת על המעקה. עירומה מלבד החלוק הדקיק ונעלי עקב היא תרה אחריו בחושך עוד זמן רב עד שהיא חשה בעייפות מכבידה את גפיה ואת עפעפיה. באנחת צער היא נכנסת אל הבית ומתיישבת על המיטה, נחושה בדעתה לחכות לו עד שיחזור.
* * *
ערן מתעורר למגע שפתיים על איברו. הוא פוקח את עיניו ומחייך למראה דודתו הכורעת על המיטה, ראשה עולה ויורד במרץ על מפשעתו. כאשר חזר אמש מהריצה מצא אותה בתלבושת הסקסית שלה, מעולפת על המיטה, ערוותה העירומה פשוקה ושפתי ערוותה השמנמנות צמודות זו לזו, יוצרות אפרסק וורדרד ובשרני בינהן. הוא כמעט התפתה לעלות עליה אך לבסוף הצליח לשלוט בעצמו ורק התקלח בקצרה והלך לישון.
"בוקר טוב.” הוא אומר ומניח יד על ראשה, מונע ממנה לעלות. את ברכת הבוקר טוב שלה היא אומרת בפה מלא זין.
הוא מתמתח ומגרגר בסיפוק, מתמסר למוצצת המבוגרת. דודה ענת מחלצת את איברו מפיה ומנשקת אותו במסירות ואהבה, ידה נחה על בסיס איברו ומאוננת לו באטיות. היא מנשקת את הזין, שפתיה רכות ומלאות והן מעפילות מבסיס הזין ועד הכיפה, עיניה היפות מביטות בו בכמיהה מתחת לריסיה הארוכים בעודה מענגת אותו בפיה. היא חוזרת לעטוף אותו בפה חמים ורטוב, מוצצת אותו ביסודיות ואהבה, מותירה אותו בוהק רוק וקשה בין שפתיה. שדיה הגדולים של דודה ענת מתנודדים בקצב המתון של המציצה וערן שולח יד עצלה ומשחק בשד הקרוב אליו, אומד את משקלו.
הוא שולח יד אל ראשה ואז מסיט אותו מאיברו, חולץ אותו מפיה.
"אני רעב.” אומר ערן וקם מהמיטה. דודה ענת מביטה בו, עדיין כורעת על מיטה, חוט דק של רוק משתרך מזווית פיה ושדיה הגדולים תלויים תחתיה.
"אני אוהב את התלבושת.” הוא מוסיף. במאמץ ערן עוזב אותה ונכנס אל חדר האמבטיה כדי להתרחץ.
חדר השינה ריק כאשר הוא מגיח כמה דקות אחר כך. ערן לובש מכנסי ספורט קצרים ורופפים וחולצת טי ויורד אל המטבח. דודה ענת שוקדת על ארוחת הבוקר, עירומה לחלוטין מתחת לחלוק הדק והשקוף, גבעות ישבנה רוטטות בכל פעם שהיא נעה מצד לצד. דוד אריק קורא את העיתון שלו ושותה קפה והיא מביט בערן כשזה נכנס אל המטבח.
"בוקר טוב.” אומר ערן בחיוך.
"בוקר טוב.” ממלמל דוד אריק.
"איך היה המשחק אתמול?”
"בסדר.”
"מי ניצח?”
"יובנטוס.”
ערן מקלל.
"מי הבקיע?”
"תשמע, אין לי מצב רוח לדבר על ספורט…” אומר דוד אריק במבט כמעט מתריס. ערן נד בראשו באטיות. הוא חושב כמה שניות ואז פותח ואומר:
"כשהייתי בכיתה ג', יום אחד כשהייתי בבצפר, שיחקתי כדורגל בהפסקה, מגיע אחד הילדים, זיגדון. הוא אומר לי 'ערן, מישהי רוצה אותך בכניסה לבצפר'. אני שואל אותו מה קרה והוא אומר שהוא לא יודע מי זאת אבל היא רוצה אותי. לא הבנתי מה הוא רוצה, מי רוצה אותי בכניסה לבצפר? כשהגעתי לשער אני רואה שם את אמא שלי. היא איכשהו ברחה מהאשפוז. הייתה עם נעלי בית וטי שרט גדול ושקית. עד היום אני זוכר את השקית הסגולה שהיא החזיקה, 'נעלי שמשוני', היה כתוב עליה. לא יודע למה אני זוכר את החרא הזה. השומר בשער נתן לה את המעיל שלו שתלבש בתור חצאית כי היא לבשה רק טי שרט גדול, אתה מבין? בינתיים מישהו כבר התקשר לאבא שלי והוא בא לקחת אותה, אבל עד היום אני לא אשכח את העיניים שלה, המבולבלות, ואת השקית הסגולה של 'נעלי שמשוני' שהיא החזיקה. אתה רוצה לשמוע עוד? כי יש לי עוד המון סיפורים על אחותך.”
דוד אריק משפיל את מבטו ומשתתק.
"אז איך היה המשחק? מי הבקיע?” שואל ערן.
דוד אריק מספר לו וערן מבקש ממנו שיספר לו כל מה שהיה. דודה ענת מכינה לערן קפה ומגישה לו וערן מנצל את ההזדמנות שהיא עומדת בקרבתו ומחליק יד אל מתחת לחלוק הדקיק, מניח אותה באדנות על ישבנה העירום. היא מנסה לחמוק אך אצבעותיו מתהדקות על פלח העכוז ומצמידות אותה למקומה, אנקת כאב רכה נפלטת מפיה. כאשר היא מוותרת על ניסיון ההתחמקות הוא גומל לה בלטיפות ארוכות של ירכיה הפנימיות, סנטימטרים ספורים מתחת לערוותה.
"ואז…פדבונו קיבל מסירה…” ממלמלת דוד אריק בעוד אצבעותיו של ערן מחליקות על שפתי ערוותה השמנמנות של של אשתו. “נכנס לרחבה ו…”
"גול.” אומר ערן ומחליק את אצבעו אל בין קפלי הבשר הרך של דודה ענת המתנשפת.
"כן.” מודה דוד אריק. ערן מתחיל ללטף את החריץ המתלחלח באצבעו ואומר: “ומה אז?”
דודה ענת נשענת על מסעד הכיסא ומתנשפת ברכות בעוד ערן בועל אותה באצבעו האמצעית, אגודלו מלטפת את פי הטבעת שלה. שפתיה האדומות נפערות מעט והיא מלקקת אותן בחושניות, מבינה כל מה שרע ואיום בסיטואציה אך חסרת יכולת לעצור. כמו תאונה נפלאה המתרחשת נגד עיניה היא מביטה על הנעשה כאילו מחוץ לגופה, מרותקת למחזה הנורא בו היא מככבת. בעלה ממשיך לתאר את המשחק בעוד ערן מקשיב ושואל שאלות כשהוא מחלל אותה מול עיניו באדישות. אם רק הייתה יכולה לחוש מעט יותר בושה, לו רק לא הייתה משתוקקת כל כך אל הצעיר החסון הזה, היא חושבת בפה יבש וירכיים רטובות.
"…היה נראה שבורטולוזי יחטיא אבל זה נכנס בכל זאת.” ממשיך בעלה לדקלם בקול שטוח.
"ואללה.”
ערן טופח על ירכו השמאלית ומוביל את דודתו לשבת עליו והיא יודעת שלהזמנה הזאת לא תוכל לסרב. היא מתיישבת על ירכו החזקה וחשה מבוכה רגעית כאשר היא מוצאת עצמה מתרפקת על כתפו, מתמסרת לידיו החזקות. ערן מחבק את מותניה בידו השמאלית ובימנית ממשיך ללטף את מפשעתה, שולח בה גלים של ריגוש משיפולי הבטן ועד קצות האצבעות. אנחה רכה נפלטת מפיה כאשר הוא מתחיל לאונן לה ובתוך כמה רגעים את תיאור המשחק של בעלה מלווים קולות רטובים ממפשעתה ואנחות רכות, לא רצוניות, הנפלטות מפיה. ערן מחווה בסנטרו לעבר שדהּ והיא אוחזת בשד הגדול ומגישה אותו לעבר פיו כעולה לרגל המגישה את מנחתה לאל אדיר. האנחה הבוקעת מפיה כאשר שפתיו נסגרות על פטמתה היא גבוהה ורמה, ללא שמץ מודעות עצמית וברגעים הבאים ערן מוצץ את הפטמה הרגישה של דודתו, מלקק אותה בתוך בפיו ולפרקים אף נוגס בה בעדינות, שולח גל ריגוש בגופה.
"…מסר ל..לא זוכר מי…רגע…רבנלי, נדמה לי…הוא בעט, השוער כמעט עצר אבל זה נכנס. ממש לפני המחצית.” אומר דוד אריק, מנצל את העובדה שהוא מנסה להיזכר בפרטים כדי לכבוש את מבטו בשולחן.
"איזה קטע.” אומר ערן. הוא שולח יד אל מכנסיו ומפשיל אותם, מחלץ את איברו הקשה והזקור. אימה מציפה את פניה של דודתו אך מבטו של ערן קשה ועז כשל זאב. הוא אוחז במותנה השמאלית בכוח ומאלץ אותה להעביר את רגלה מעל רגלו הימנית ואז עושה אותו דבר עם רגלה הימנית עד שהיא עומדת מעליו, מפשעתה העירומה סנטימטרים ספורים איברו.
ערן מישיר אליה מבט מתגרה ואוחז באיברו, מניע אותו קדימה ואחורה, מחכך אותו בירכיה הרכות. תחינה ממלאת את פניה אך ערן לא מפסיק וממשיך ללטף אותה בעזרת ראש הזין הקשה.
"ערני, בוא נלך לחדר.” היא אומרת בשקט.
"אני מדבר עם דוד אריק.” הוא עונה, שדיה ממלאים כמעט את שדיה הראיה שלו, גדולים וזקופים במפתיע.
"אני לא יכולה.” ממלמלת דודה ענת אך היא משתופפת מעט, מקצרת עוד יותר את המרחק בין ראש הזין לחריץ הנובע שלה.
"שה.” רוטן ערן. “ומה אז, דוד אריק?” הוא שואל את דוד החבוי מאחורי גופה הנהדר של דודה ענת.
"רוב המחצית לא קרה כלום אבל אז ג'וגוביץ' קיבל פס…ו…זה היה יפה…חדר לרחבה והכניס גול עמוק ויפה.”
"עמוק ויפה.” מחייך ערן אל דודתו המיוסרת. שפתי ערוותה כבר נוגעות בראש הזין שלו והוא מחכך אותו בינהן, מושח אותו במיצי הערווה שלה. המאבק העצמי של דודה ענת ניכר לעין אך גם תבוסתה הבלתי נמנעת. למרות שמדי פעם היא נאבקת בעצמה כדי להתרומם, הרי שבכל פעם שהיא מרוויחה סנטימטר למעלה, היא נכנעת לעצמה בשניים למטה. כאשר ראש הזין קבור כולו בין שפתיה היא מצליחה להוציא אותו ממנה לכמה רגעים אך במהרה נכנעת לעצמה, משתופפת שוב וקוברת את כל הראש בתוכה. כך היא נאבקת בעצמה שוב ושוב בעוד דוד אריק מתאר את המשחק בקול חסר חיים, עד שכל הזין קבור בתוכה.
"קדימה.” אומר ערן והיא מתחילה לנוע על איברו מעלה ומטה, ידיה על כתפיו הרחבות. ידיו של ערן חופשיות עכשיו והוא לוקח שד גדול ומגיש אותו אל פיו, מלקק את הפטמה הוורדרדה במהירות וסוחט התנשפות נרגשת מדודתו. אחר כך הוא נפנה אל השד השני ומעניק לו טיפול דומה ודודה ענת נאנחת בהתרגשות, נשענת עליו ביד אחת, השנייה מלטפת את שיערותיו הקצרות בערגה. ערן מלקק ומוצץ את פטמותיה בעודה שוגלת את עצמה על איברו, חמה ורטובה כל כך עד שערן חש במיציה ניגרים במורד הזין ונקווים על אשכיו.
הכיסא חורק בעודה רוכבת עליו בתנועות קצובות והם מתנשקים בלהט, דודתו כמו טורפת אותו ברעבתנות, אדישה עכשיו לבעלה האומלל. ידיו של ערן על שדיה עדינות פחות והוא מועך את בשר השדיים הרך שלה כמעט בגסות אך ההתרגשות המציפה את מפשעתה מעידה שאין לה כל התנגדות לגסות הזו, להיפך. לאחר רגעים אחדים ערן שולח את ידו הימנית לאחור ומלטף את גבה הרוקד עליו. ידו מחליקה מטה והוא חופן בשר ישבן רך, מלטף, מעסה ומועך אותו בדרגות משתנות של עדינות. דודה ענת אוהבת את כולן.
התנשפויותיה של דודה ענת ממלאות את המטבח, נמהלות בחריקות הקצובות של הכיסא ובקולות הרטובים הבוקעים ממפשעתה. חריקת כיסא מבשרת שדוד אריק מתרומם לקום אך ערן מורה לו בקול קשה:
"שב.”
דוד אריק מתיישב בכיסאו כמי שאין עצמות בגופו בעוד אשתו המיוזעת קופצת מעלה ומטה על איברו של ערן, נאנחת ומתנשפת בהתרגשות. אצבעו האמצעית של ערן ליטפה ברגעים האחרונים את פי הטבעת המיוזע שלה והיא משתנקת לרגע כאשר הוא מחדיר אותה אל החור הקטן אך ברגע הבא היא מתרגלת וממשיכה לזיין את עצמה כאשר אצבעו העבה נעוצה בישבנה. הוא חוזר לכבוש את מבטו בשולחן אך השאון רק מתגבר וכאשר הוא מרים את עיניו אשתו קוראת בשמו של אחיינו בקול, אותו אחיין אשר חצי מאצבעו נעוצה לה בתחת והיא עולה ויורדת במהירות על איברו הרטוב ממיציה. מתישהו היא השילה מעצמה את החלוק המגוחך וכעת היא עירומה לחלוטין מלבד נעלי העקב.
"למי את שייכת?” שומע אריק את קולו הניחר משהו של אחיינו.
"לך!” נאנחת ענת, רטובה מזיעה וסמוקה בזרועותיה. “אני שלך…הו, ערן…עררןן…אני שלך…”
"בואי אלי.” אומר ערן. “בואי אלי…תני לי הכל…ואחרי זה נעלה לחדר השינה…”
"עררןןן…” היא קוראת, קולה גרוני ונמוך מרוב התרגשות. “הו…ערן שליייי…”
"…ואת תהיי שלי שוב ושוב ושוב.” ממשיך ערן לקול אנקותיה הנרגשות של דודה ענת, פניו קבורים בין שדיה המיוזעים. רטט מטלטל את גופה הרטוב והיא הודפת את אגנה ברעבתנות לעבר מפשעתו, מחככת את דגדגנה בבטנו השרירית. הוא כמעט יכול לחוש בהבזקי החשמל המציפים את גופה, מרעידים אותה מקצות האצבעות ועד השיניים. היא נאנחת בקול וחובקת אותו בחמדנות בעודה מיטלטלת שוב ושוב על גל מתגבהים של עונג עד שלבסוף היא נאנחת אנחה ארוכה וגרונית ואז היא משתתקת, נרפית בזרועותיו ומתנשפת בכבדות, ראשה נח על כתפו.
בתנוחה הזו ערן יכול להציץ עכשיו בדודו אך מבטו של דוד אריק כבוש בשולחן והוא פוכר באצבעותיו בחוסר אונים.
"מי תקע את הגול האחרון?” הוא שואל, מתנשף. “לא שמעתי, סליחה.”
"דל פיירו.” ממלמל דוד אריק.
"אז 4-1 ליובנטוס?”
"כן.”
ערן נד בראשו.
"יאללה, מתוקה, תעלי לחדר. יש לנו יום ארוך.” הוא אומר ודודה ענת מתרוממת ממנו בחיוך נבוך. מבלי להביט בבעלה היא יוצאת מהמטבח וערן מתרומם בכבדות מהכיסא מבלי לטרוח לכסות את זקפתו הרטובה.
"תקשיב, לא אכלנו ארוחת בוקר.” הוא אומר לדודו. “אולי תביא לנו ארוחת בוקר למיטה?”
"מה?”
"מה שאמרתי. סלט גדול. חביתה מארבע ביצים. חצי לחם. קנקן קפה וקנקן מיץ תפוזים.”
"אתה רציני?” מקרקר דוד אריק.
"מאוד.” נוהם ערן. “יש לך עשרים דקות. ואם יהיה חסר משהו, אתה תלך להביא אותו. ואנחנו יודעים כמה אתה אוהב את המדרגות בשנים האחרונות.”
ניצוץ מרי נדלק לרגע בעיניו של דוד אריק אך הוא כובה כאשר ערן זוקף מעט את גבתו בהזמנה מרומזת אך נלהבת לעימות. הוא מהנהן ואז נד בראשו בהתנגדות סמלית כמי שלא מאמין לחוצפתם של אנשים. ערן יוצא מהמטבח ואריק מתרומם בכאב מהכיסא וניגש לחפש את המצרכים להכנת ארוחת הבוקר אותה דרש אחיינו חסר הבושה. כבר ארבעים שנה שהוא לא הכין ארוחת בוקר מתוחכמת יותר מאשר טוסט וקפה לעצמו והוא מוצא שאינו יודע היכן נמצאים חלק מהכלים או מצרכי המזון. לאחר חיפוש יסודי הוא מוצא את כל הרכיבים ומתחיל לחתוך סלט בתנועות מגושמות. למזלו, בעברו כצייד עבד פעמים רבות עם סכין אך מלפפון מתנהג בצורה שונה לגמרי מקותלי חזיר. לבסוף הוא מניח על מגש שמצא את הקפה, הטוסטים, הסלט ושאר הפריטים אשר ציווה ערן ואז הוא מתחיל לפסוע במאמץ לעבר חדר השינה שהיה שלו, נשען על הקיר מפני שאינו יכול להיעזר במקל כשהוא אוחז במגש.
גניחותיה הקצובות של אשתו מגיעות לאוזניו כאשר הוא מתקרב לחדר השינה, מלוות בחריקה נמרצת של קפיצי המיטה. אריק עוצר לרגע ודמעות מציפות את עיניו אך המחשבה שישמוט את האוכל ויאלץ להכין אותו מחדש מאושש אותו והוא ממשיך להתקדם, נעמד בדלת הפתוחה של חדר השינה.
אשתו שוכבת על גבה על המיטה ובין רגליה גוהר אחיינו. בלב נחמץ צופה אריק בערן בועל אותה בתנועות עמוקות והיא מרימה את ברכיה אל על וכפות רגליה נתונות מתחת לכתפיו של ערן כדי להקל עליו לחדור עליה עמוק ככל האפשר. ידיה הענוגות של אשתו חובקות את עורפו של פר ההרבעה הצעיר והיא קוראת בשמו ומפצירה בו "לתת לה את זה" שוב ושוב. ערן דופק אותה חזק ועמוק והוא שקע בתוכה בתנועות קצובות, ישבנו השרירי מתהדק בכל פעם שהוא ננעץ בין ירכיה הפשוקות של האישה המבוגרת. לנוכח קולה ותדירות גניחותיה של אשתו, מסיק אריק שהיא בדרך לעוד אורגזמה קולנית ובטנו מתהפכת כאשר היא גומרת בעוד סדרת צעקות.
"הי, דוד אריק, בדיוק בזמן.” מחייך ערן המבחין בו כשהוא מתגלגל מגופה המיוזע של דודה ענת. “אני מת מרעב.” אריק אינו יכול שלא להבחין בזרזיף זרע המטפטף מערוותה של אשתו והוא נאבק כדי להשאיר את ארוחת הבוקר שלו בבטן.
"איפה לשים?” הוא מאלץ את עצמו לשאול.
"זאת ארוחת בוקר במיטה, אז במיטה.” מגחך ערן.
אריק מגיש להם את המגש ומסתובב ללכת אך קולו של ערן עוצר בעדו.
"רגע, אל תלך.” הוא מצווה. “אולי נצטרך משהו.”
"מה?”
"שב על הכיסא.” מקשיח ערן את קולו.
====================
כבר התחיל טיפה להמאס, כמו סרט באורך 3 שעות שכל השעה האחרונה היא מריחה אחת גדולה. חבל
קתרזיס שמתרזיס…אני מסכימה עם עומר…
אבל הכתיבה מעולה כמו תמיד..😊
די
סוף סוף הקטרזיס המיוחל. פרק מעולה! תודה נוב
צר לי הקטנוניות אבל מדובר בפרק י"ז.
התפתחות קלה בעלילה: הכנעתה המוחלטת של הדודה.
פתאום אפשר לחבר מילים אחרות לשיר "אצל הדודה והדוד".
מחכה להתפתחויות משמעותיות נוספות.
"אמא נפטרה כשערן היה בן שמונה וחצי. הוא לא ראה אותה כמה שבועות לפני כן, אבא לא רצה שהוא יראה אותה "ככה" "
חורים בעלילה…
תודה.
זה נהיה מעולה יותר ויותר
למרות החוריםמהקטנים הסיפור כזה ששווה לחזור אליו ועליו
תודה תמשיך יש מקום לעוד הרבה
שלא יגמר לעולם…
אחלה סיפור
הסיפור אחלה, הכניעה אחלה, אבל ההתעללות בדוד רעה והורסת לכל מי שזה לא בדיוק הקינק שלו….
הסיפור מעולה ומבחינתי לא צריך סיפורים אחרים… הארוטיקה נהדרת, אני חש לא נוח עם שמץ האלימות ועם ההתאכזרות. אפילו דמויות המשנה (אלורה, מושי) הן מגרות ומרתקות ועל כולן מאפילה הוד חושניותה הדודה ענת. המון תודה
אני יודע שיש מצב שהתגובה הזאת בעצמה חוזרת על עצמה
ואני מתנצל אם זה נשמע מזלזל – אתה יודע כמה אני אוהב את הכתיבה שלך ומבחינתי את הכותב האירוטי הכי טוב שיש פה וגם בכללי אתה אחד מהכותבים האהובים עליי, וגם עם הביקורת – צורת הכתיבה שלך מעולה
אבל סיכום עד עכשיו
ערן – אני לא יודע לקבל "לא", לא אכפת לי להשתמש באלימות, אם הבחורה מעוניינת, זה קורה במהירות שיא. השאיפה היחידה שלי בחיים זה להשפיל עוד ועוד את ענת ואריק
ענת – "לא ערן לא!" מהאחת שפיתתה את האחיין שלה בגיל הנעורים, נהפכה פשוט למישהי שאומרת לא כשזה הכי ברור לכל המשתתפים והקוראים בסיפור שהלא הזה לא הולך לשנות כלום, ולאו דווקא בגלל ערן
אריק – קיבל מספיק בראש בערך מכל כיוון. הוא כבר מושפל לחלוטין כבר מספר פרקים, זה פשוט סיבוב של הסכין שכבר ננעצה מזמן
מישי – דמות מגניבה ואהובה במיוחד, אבל נראה שהיא לא תחזור
די, ערן ביצע את התוכנית שלו ממזמן, ענת כל פעם תעשה מה שהוא אומר, דוד אריק מושפל עוד ועוד אבל התכלס בוצע כבר לפני כמה פרקים. אני באמת תוהה אם יש איזה טוויסט של ממש או שפשוט אחת הדמויות תשבר ממש (יכול להיות גם ערן פשוט חוזר ארצה) אבל לדעתי זה מיצה את עצמו כבר לפני מספר פרקים וחבל. מסכים לחלוטין עם עומר ושוב מתנצל אם אני נשמע מתלהם או מתנשא. אני אומר את זה רק כי אני יודע שאתה מסוגל להרבה יותר
נהנה מאוד.
הסצנה עם הכיסא לא ברורה: גם הידיים אוחזות במסעדים וגם הרגליים מתפשקות?
לא מסתדר לי.
סה"כ מדליק לאללה! תודה!