לפרק הקודם
================
"חבל שהרגזת אותי קודם.” הוא אומר, לוחץ עליה מבלי לחדור עדיין. “יכולתי להיות עדין אבל אני חייב להראות לך שאלימות מניבה רק אלימות.”
בתנועה נחושה הוא חודר לתוכה מבתק את בתוליה האנליים של דודתו וזו זועקת לתוך הצעיף ונושכת בכוח את הצעיף בפיה בעודו מחדיר את כל הראש אל החור הקטן שלה, שרירי הלסת שלה מתנפחים במאמץ הנשיכה.
"מזל טוב, דודה ענת.” הוא אומר, מניח לה להתרגל אליו. “את כבר לא בתולה.”
אבל ערן לא באמת סדיסט, רק נהנה מההצגה ועכשיו הוא ממתין עד שהפחד שלה ישכך מעט וגופה יתרפה ולא ממשיך את החדירה. כעבור כמה רגעים כאשר הוא חש בה נרגעת מעט הוא מתחיל לבעול אותה, מחליק את איברו אל התחת הלבנבן שלה בתנועות קטנות. הוא מזיין אותה באטיות ועדינות שאינן עולות בקנה אחד עם ההפחדות שלו, מלטף את ישבנה ואת שדיה המבצבצים משני צדי חזהּ.
"נו, דודה ענת?” הוא שואל כעבור כמה דקות כאשר איברו קבור בישבנה עד האשכים. “אז איך זה לקבל בתחת?”
תגובתה של דודה ענת חסומה וסתומה, כמובן אך נימת קולה נזעמת והיא מתנועעת לצדדים ברוב רושם, כאילו מנסה להימלט.
"זה נחמד שאת נלחמת.” הוא מוסיף בנימה פילוסופית, ומלטף בעדינות את ירכיה. “זה מוסיף נופך של אמינות לאונס. הרי הובלתי אותך בשקרים לנסיעת מבחן, הסעתי אותך למקום מבודד וקשרתי אותך ועכשיו אני משתמש בך בניגוד מוחלט לרצונך.” הוא אומר, חש באפקט של מילותיו על גופה. המתח נחלש בגפיה וניסיונות המאבק שלה אטיים וחלשים יותר ככל שהוא מלטף אותה בדבריו ומתאר לה את חוסר האונים שלה. התחת שלה נרפה מעט סביב איברו החלקלק והוא ממשיך לבעול אותה בתנועות מתונות, מדבר אליה את הדברים שהיא אוהבת לשמוע.
"את עירומה וקשורה ביער, דודה ענת. חסרת אונים לחלוטין. ניסית לברוח אבל תפסתי אותך וקשרתי אותך לסלע הזה. ועכשיו אני אונס אותך.” הוא מוסיף ואז נוגע במפשעתה, מוצא אותה רטובה לחלוטין ודודה ענת נאנחת אנחה אחרת לגמרי עכשיו. ערן מחייך לעצמו בסיפוק.
הוא אוחז בישבנה בשתי ידיים ומזיין אותה נינוחות, משפד את התחת הלבנבן על איברו הקשה. גופה של דודה ענת רפוי ורך תחתיו ואנחותיה הרכות מעידות על כניעתה המוחלטת לאחיינה הנחוש. השילוב של שמיכת הפיקניק על הטחב העבה יוצר מזרן נעים למדי והיא יכולה להתרפק עליו ולהתמסר לתחושות המציפות אותה, להיכנע להתקפה המשולבת של אחיינה, למילותיו המשכרות, לאצבעותיו המלטפות ולזין הנוקשה המשפד אותה מאחור.
אצבעותיו של ערן תרות אחר דגדגנה והוא מתחיל ללטף אותה שם, סוחט התנשפות נרגשת מדודתו, חש ברטיבות ניגרת על אצבעותיו. הוא מושח עוד מנה של וזלין על איברו וממשיך לבעול אותה בקצב, גניחותיה מתמזגות עם שריקת הרוח באלונים וקריאות ציפורים מאי שם.
"את הולכת לגמור?” הוא שואל אותה, אצבעו חסרת רחמים על דגדגנה והיא מהנהנת תחתיו. “את הולכת לגמור עם הזין שלי בתחת? את הולכת לגמור בפעם השלישית היום? את הולכת לגמור כשאני אונס אותך?”
וזה הקש ששובר את גב הגמל. דודה ענת מצטמררת ונאנחת בקול, אנחה עמוקה וגרונית ועמוקה וערן משחרר אף הוא את בלמיו ובמהרה מתחיל לפלוט את מטענם של אשכיו, ממלא את ישבנה בנתז אחרי נתז של זרע חמים. הוא עוזב את מפשעתה ואוחז בישבנה הרך בשתי ידיים, מתמקד בתחושות האלוהיות של הנתזים הנורים מאשכיו ומתענג על המחשבה על ישבנה הבתולי המתמלא בשפיך.
ערן שולף את איברו מישבנה של דודתו ומזדקף, חזהו עולה ויורד במאמץ. הוא מתקרב אל פניה של דודתו ומתיר את הצעיף מפיה, והצעיף רטוב כולו מרוק ורווי סימני נשיכה.
"כל הכבוד, דודה ענת.” הוא מחייך אליה. “מין אנאלי ראשון! כן ירבו.”
"אתה דפוק.” היא ממלמלת אליו, מתנשפת בכבדות. “די. נהנית. אנחנו צריכים לחזור.”
"אני נהניתי?” הוא שואל, מנקה את איברו המטונף בצעיף הרטוב שלה. “מה איתך? את לא נהנית?”
"אוקיי, גם אני, אבל אתה הכרחת אותי.” היא מתעקשת. “תשחרר אותי כבר, נו.”
ערן ניגש אל בקבוק המים העומד מאחוריה וליבו מחסיר פעימה כאשר הוא מבחין בה מאחור: הרגליים הארוכות שלה, הנעולות עדיין במגפיים הגבוהות, קשורות ופשוקות. התחת עגלגל ורך ופי הטבעת מורחב מעט, עדות להרפתקה הפראית אשר חווה. שפיך ניגר מהחור הקטן בזרזיפים לבנבנים במורד ירכיה, כמו מסמנים טריטוריה של טורף. הוא ניגש אל דודתו ומקרב את איברו הזקור למחצה אל פיה.
"לא, נו! די! כבר!” היא מתעצבנת אבל רק מנצל את העובדה שפתחה את פיה כדי לתחוב את איברו במהירות אל בין שפתיה ובתוך רגע איברו נדחק כמו כולו לתוך פיה.
"אנחנו יכולים לעשות את זה בשתי שיטות.” הוא מסביר, מניח את ידיו על מחלפותיה השחורות. “או שאת מוצצת לי יפה או שאני מזיין לך את הפה.” הוא אומר, הודף את אגנו קדימה באיום, דוחק את איברו לפיה חסר ההגנה ודודה ענת משתנקת כשגוש הבשר נדחק עד גרונה.
"מה את בוחרת?” הוא שואל ושולף את איברו מפיה. דודה ענת מתנשפת בכבדות, עיניה דומעות.
"אתה דפוק.”
"זאת לא תשובה טובה.” הוא אומר ומניח את ידיו על ראשה.
"אני אמצוץ!” היא קוראת. “אני אמצוץ!”
ערן מגחך אליה ומקרב את איברו אל פיה ודודה ענת מפשקת את שפתיה החושניות בנכונות מפתיעה, מוצצת אותו פנימה. מכיון שהיא מוגבלת בתנועה ערן מניע את אגנו קדימה ואחורה בתנועות קטנות, נזהר שלא לחנוק אותה עם הזין. היא מביטה בו מלמטה, עיניה יפות ושפתיה מתאמצות להכיל את איברו ויוצרות משפך סקסי סביב פיה.
"כן…” נאנח ערן למראה פניה המיוזעות של דודתו. “תמצצי אותו טוב כדי שהוא יהיה קשה קשה ואני אריץ עוד סיבוב על התחת שלך…”
דודה ענת נאנקת אל תוך הזין שלו אך הוא לא ממש מבין אם זו הסכמה או התנגדות. תכלס, לא ממש אכפת לו. הוא מלטף בעדינות את מצחה בעודו שוגל את פיה הרך, נינוח וסבלני בין העצים העתיקים. דודה ענת כפותה והם באמצע שום מקום, הוא ישתמש בה כמה שבא לו, אין למה למהר. קולות לעלוע בוקעים מגרונה כאשר הוא מגזים מעט עם העומק אליו הוא דוחף לה את הזין ואחריהם ניגרים משפתיה אשדי רוק אבל ערן לא נלחץ וממשיך להחליק את איברו הקשה בין שפתיה בתנועות קצובות ורטובות.
מבלי לומר מילה, ערן שולף את הזין הרטוב מפיה של דודתו הכפותה ומחייך אליה.
"יאללה, מוכנה לעוד סיבוב?” הוא שואל והולך אחורה, ליבו גואה למראה ישבנה הבהיר והרך והוא מלטף את התחת הכדורי.
"ערני…רגיל הפעם…אני מבקשת…”
"דודה ענת, עד שאני אגמור איתך, זין בתחת יהיה ה'רגיל'.” הוא אומר ומחכך את איברו בחריץ שבין פלחי ישבנה.
"ערני, לא! אני מבקשת!”
"אני יודע, שאת 'מבקשת'. הקטע אצלך זה שאת 'מבקשת' דבר אחד בפה…” הוא אומר ושולח יד אל מפשעתה הנוטפת. “…ומתחננת לדבר אחר עם הכּוּס. זה מה שעושה את זה כל כך כיף.”
"פעם אחת ביום זה מספיק, ערני! תעשה את זה רגיל וזהו!”
"הייתי לוקח אותך יותר ברצינות אם לא היית כל כך רטובה, דודה ענת.” הוא אומר ומאונן לה באטיות, אצבעו נבלעת בין שפתי ערווה רטובות. “אבל ההבדל אצלך בין הפה לכּוּס הוא שהכּוּס שלך תמיד דובר אמת.”
ערן מניח את ראש הזין בכניסה לפי הטבעת שלה והודף פנימה, חזק ואטי ודודה ענת נאנקת בקול.
"אפשר לבקש משהו, דודה ענת?” שואל ערן מבלי להפסיק את החדירה. “אל תתאפקי, תצעקי. חזק. זה מדליק אותי. תצעקי כמה את סובלת וכמה שאני צריך להפסיק, לא אכפת לי. אנחנו באמצע היער ואף אחד לא ישמע אותך אז יאללה, תני בצעקות.”
הוא אוחז בישבנה הרך של דודתו בשתי ידיים ומתחיל לבעול אותו בנחת, תנועותיו אטיות וקשוחות ודודה ענת נאנקת בקול, מתפתלת תחתיו בחוסר אונים. ערן מתענג על מראה איברו הנבלע בין פלחי עכוזה הלבנבנים, על האופן שבו לופת אותו החור הקטן וההדוק שלה ועל שדיה הגדולים המעוכים כעת על השמיכה שעל הסלע ונראים גדולים עוד יותר מהזוית הזאת. מדי כמה רגעים הוא שולח יד אל מפשעתה ומלטף את שפתי ערוותה הבשרניות ודודה ענת נאנחת בהתרגשות ומתמסרת לאצבעות המפנקות.
רוח נושבת בין העצים והיער שקט מלבד אנקותיה הקצובות של דודה ענת וקריאות ציפורים אקראיות. כמו בפעמים הקודמות, בחלוף הדקות גופה של דודתו מתרכך והולך, נרפה מרגע לרגע בעודה נכנעת שוב לעונג המפכה בין רגליה, מפשקת את ירכיה ככל שתוכל ומזמינה אותו לבעול אותה, להשתמש בגופה הרך והשופע שוב ושוב עד שיביא אותה לעוד שיא. מבלי להחסיר ניעה, הוא מלטף את גבה ברכות בעוד איברו נבלע בישבנה בתנועות קצובות והיא נאנחת ברכות לנוכח הליטוף. ידו מחליקה על צלעותיה ומלטפת את שדה הימני ודודה ענת נאנחת בקול, צמרמורת מרחפת על עורה כמו שפירית על מים.
"ערן…” נאנחת דודה ענת. “ערן…”
הוא מגחך מאחוריה וממשיך לזיין את ישבנה הכדורי, משפד את הגבעות החמימות של בשרה הרך. מדי כמה רגעים הוא מוסיף עוד פס של וזלין לאיברו, שומר על החדירה חלקלקה ונעימה, מניע את איברו הקשה פנימה והחוצה ונועץ אותו עד האשכים, קובר אותו לכל אורכו בין פלחי עכוזה. דודה ענת מתנשפת ברכות מתחתיו, נאחזת מתרפקת על הסלע העצום ונכנעת כליל, לתשוקה המציפה אותה ולאחיינה הצעיר והחזק אשר כפת אותה ומשתמש בגופה ככלי לעינוגיו.
"ערן…כן…אל תפסיק…ככה…ככה…” מהדהד קולה של דודה ענת בין עצי היער, מסעיר את דמו של ערן. היא מתנשפת בקול וקוראת בשמו בהתרגשות גוברת והולכת וכניעתה מסעירה גם את ערן הבועל אותה מאחור. במהרה הוא חש בגעש באשכיו וצמרמורת מלטפת את כל גופו כשהוא מתחיל לגמור, שולח סדרה חדשה של נתזי זרע אל תוך ישבנה. הוא אוחז בתחת הרך בידיו, אוחז בו וממלא אותו בנתז אחר נתז של שפיך כשדודתו נישאת מתחתיו אל שיאה, מתנשפת ומתנועעת על הסלע.
איברו עדיין עמוק בישבנה, ערן רוכן ומנשק את עורפה של דודתו המתנשמת.
"זה היה כיף, הא?” הוא אומר ומנשק שנית. אחר כך הוא מתרומם ונשלף ממנה בעדינות ומנגב שוב את איברו בצעיף הרטוב.
“יש לי פיפי. או שאולי זה גם מדליק אותך?” חוקרת דודה ענת בנימה עוקצנית. "אתה הולך לשחרר אותי סוף סוף?”
ערן מחייך לעצמו ומתיר אותה מהחבלים ודודה ענת מזדקפת באנחה רמה ותרה אחר מקום שיעניק לה פרטיות.
"את לא ממש צריכה להסתתר, דודה ענת. ראיתי כל מה שיש לך להראות.”
"אתה תסלח לי.” היא עונה ומדדה אל מאחורי שיח גדול, עירומה מלבד המגפיים. ערן הולך להשתין גם הוא ואז מסיר את השמיכה מהסלע, פורס אותה על הקרקע ועורך לשניהם ארוחה מהמצרכים שבתיק. דודה ענת חוזרת ממשימתה החשובה ופולטת נחרת צחוק למראה הפיקניק.
"מה מצחיק?”
"זה כל כך פסיכי…” היא צוחקת בקול. “כל כך סוראליסטי, אני אפילו לא יכולה להסביר…” היא מוסיפה בין געית צחוק אחת למשניה.
ערן מחייך אליה ופותח כריך גבינה עסיסי. כל הסקס עשה אותו רעב והוא מחסל את הכריך במהירות ודודה ענת, עירומה מלבד מגפיה, נרגעת לבסוף, מתיישבת לידו ואוכלת גם לתאבון. אחרי הכריך ערן אוכל קצת פירות ושותה גראפה ואז נשכב על השמיכה, ראשו על ידו ומביט בה. דודה ענת נבוכה עכשיו לנוכח מבטו ומתכווצת קמעה, מנסה אינסטינקטיבית לכסות את דדיה הגדולים בידה.
"בשביל זה באת?” היא שואלת.
"בשביל מה?”
"בשבילי באת לאיטליה? בשביל..לפתות אותי?”
ערן נשכב על גבו ומביט בצמרות. הרוח משחקת בצמרות, שורקת בעדינות בין הבדים.
"זה יותר מורכב מזה.”
"אז..?”
"באתי לשאול את דוד אריק כמה שאלות.”
"ושאלת כבר?”
"לא.”
"באיזה נושא השאלות?”
"אמא שלי.”
דודה ענת נושפת ומהנהנת באטיות, עצב פושה על פניה.
"המוות שלה לא היה פורס מאזו'ר.” אומר ערן, חדוּת מתגנבת לקולו. “נכון שבסוף היא התאבדה אבל לפני זה היא ביקשה שדוד אריק יבוא. היא רצתה שאחיה הגדול יבוא להיות איתה.”
"אני לא הייתי חלק מזה.” אומרת דודה ענת במהירות. “אני לא הייתי מעורבת, דוד שלך קיבל את כל ההחלטות.”
ערן לא עונה, רק נושף באטיות, מבטו בצמרות.
"אתה חייב להאמין לי, ערן. אני לא הייתי חלק מזה.” חוזרת דודה ענת, קולה רועד.
"לא בא לי לדבר על זה.” אומר ערן. "בואי נחזור.”
הם מתלבשים בשקט וערן אוסף את הכל לתוך התיק ואז הם חוזרים אל השביל, ערן מוביל את הדרך ומסייע לדודתו להתמודד עם השרכים והקוצים האורבים בין הענפים. מבטו של ערן נמשך אל שדיה הגדולים של דודה ענת המפזזים להם מתחת לחולצה השקופה ובמהרה סר ממנו מצב הרוח הקודר ואת מקומו מחליפה חרמנות בריאה. ומדי פעם כאשר הוא מסייע לה לעבור מעל סלע או מתחת לענף ידיו מתעכבות רגע או שניים על גופה, מלטפים ירך או חופנים שד.
"ערן, תשכח מזה.” אומרת דודה ענת כאשר אינה יכולה יותר להתעלם מידיו הפולשות וערן מחייך אליה חיוך זאבי ורעב.
"מממ…סבבה. אני אתן לך לנוח. לבינתיים.”
"תודה, באמת.” היא אומרת בסרקזם והם מגיעים אל השביל. ככל שהם מתקרבים אל המכונית ערן חש בריחוק שלה ומבחין בה נדה בראשה מדי פעם ומכווצת את שפתיה בחוסר טעם. כאשר הם מגיעים אל המכונית היא נעצרת וערן נעצר אף הוא ומביט בה בסקרנות. פניה של דודה ענת מכורכמות זעם והיא סוטרת ללחיו בכוח.
"שלא תעז לחזור על זה שוב, אתה שומע?” היא רושפת ומבלי לחכות לתשובה, נכנסת אל המכונית וסוגרת אחריה את הדלת בטריקה רמה. ערן מגחך לעצמו ונכנס אחריה. בכל הדרך אל הוילה דודה ענת לא אומרת מילה, רק יושבת זקופה בכסאה ונועצת מבט קר בדרך, כמי שנקלעה במקרה לסיטואציה המונית ורק מחכה להיחלץ ממנה.
הם מגיעים אל הוילה לקראת שעות אחר הצהריים וערן מחנה את המכונית במוסך. דודה ענת ממהרת לצאת מהמכונית בטריקת דלת רבת רושם נוספת וערן שוב מגחך לעצמו למראה ישבנה המתרחק. הוא יוצא מהמכונית, פותח את מכסה המנוע ומתחיל לבחון את המצב. לאחר כמה דקות שומע ערן את צעדיו האטיים של דוד אריק על החצץ והוא נכנס אל המוסך.
"נו, איך היא הייתה? היה סיבוב טוב?” הוא שואל וערן מתאמץ להבליע חיוך.
”בהחלט עשיתי עליה סיבוב.” הוא מישיר מבט לעיני דודו. "כבר בהתחלה בדקתי לה שמן, אחר בדקתי את סעפת היניקה ובסוף פתחתי לה את האגזוז. עשתה קצת רעש, היא לא מוכנה לזה שאני ארכב עליה כל כך חזק אבל בסוף היא אהבה את זה נראה לי.”
דוד אריק מהנהן בכובד ראש וערן תוהה אם כפל המשמעות של דבריו, שנועד לשעשע אותו, הובן על ידי דודו. דוד אריק מהנהן בשנית ואז צולע בחזרה אל הבית. ערן ממשיך לבחון את המנוע, תר אחר נזילות וסדקים אך למעט כמה ברגים שצריך להדק מעט יותר, אינו מוצא תקלות שאי אפשר לתקן בריתוך פשוט. אולי ייסע מחר למוסך כדי לתת לגישה ואנשיו להעיף מבט.
קולות נשמעים מכיוון הוילה וערן מתקרב לפתח המוסך בסקרנות ומקשיב. נשמע שדודו ודודתו צועקים, קולותיהם נישאים ברוח אחר הצהריים. פניו של ערן מתקשחים וחיוך דק כתער נרמז בקצה שפתיו. לאחר כמה רגעים הוא שומע את מכוניתה של דודתו מתניעה והיא מסתלקת מהוילה בהתזת אבני חצץ פרועה. חצי שעה אחר כך הוא גומר את עניניו במוסך, רוחץ את ידיו והולך אל הוילה.
הדוד אריק יושב בספסל המרופד שלו כמנהגו ולידו בקבוק של בירה.
"הכל נראה תקין.” אומר ערן ומדווח על מצב המנוע. “אולי אני אקח אותה מחר או מחרתיים לעיר אבל סך הכל נראה בסדר.”
"את מי תיקח?” שואל דוד אריק מבלי להביט בערן. ערן מחייך לעצמו ומתיישב ליד דודו, לבו הולם.
"למה באת הנה?” שואל דוד אריק.
"עכשיו, או בכלל?” שואל ערן. הוא כבר שנתיים מתכונן לשיחה הזאת והנה היא הגיעה והוא לא מוכן כמו שהוא חשב שיהיה.
"לכאן. לאיטליה. למה באת?”
ערן חושב לתת תשובה מתחכמת אבל נמלך בדעתו.
"רציתי לשמוע ממך כמה דברים. רציתי להגיד לך כמה דברים.”
דוד אריק נושף נשיפה ארוכה ומביט אל הדרך המתרחקת.
"כמו מה?”
"כמו…רציתי להגיד לך…לשאול אותך בעצם…” מתבלבל ערן ומתרגז על עצמו ועל דודו ובכלל. “על אמא שלי. למה לא באת?” הוא פולט את המשפט, בכלל לא מתוחכם וארסי כמו שניסח אותו בדמיונו אלף פעם והמלים פורצות מפיו כמו מהר געש. “היא קראה לך, בנאדם! אבא שלי אמר שהיא לא הפסיקה לקרוא לך! אתה אחיה הגדול, לא היה לה אף אחד חוץ ממך! לא היו לה אבא ואמא, רק אתה! איזה מין אח אתה, בנאדם? איזה מין…בנאדם אתה?”
ערן משתתק, חושק את לסתותיו בלב הולם, אגרופיו קמוצים ומבטו נעוץ הישר לפנים. אחלה נאום, הוא לועג לעצמו.
"איזה מין בנאדם אתה?” הוא שואל שוב, בשקט.
דוד אריק נושם ונושף בכבדות ונאנח חרישית. נדמה שהוא מתחיל לומר משהו כמה פעמים אך הוא אינו אומר דבר. לבסוף הוא אומר:
"פחדתי.”
"פחדת?!” שואל ערן ומביט בו. “זה התירוץ שלך? פחדת אז נתת לאחותך למות לבד? פחדת אז לא באת לשבעה ולא באת לשלושים? פחדת? ממה פחדת בדיוק? מלהידבק במחלת נפש?”
"פחדתי שגם אצלי זה יתפרץ.”
"אה, אז פחדת.” אומר ערן בארס. “אחלה. אז השארת אותה להשתגע לבד, להתאבד. אבא שלי חשב שזה הוא שהיה לא בסדר. זה שלא באת בשבעה, הוא חשב שאתה מאשים אותו, אתה יודע? אז ישבתם לכם פה, אתה ואשתך, התחבאתם מאחורי כל הכסף שלכם וחיכיתם שהיא תפסיק לצעוק? חיכיתם שזה יגמר?”
דוד אריק שותק וערן ממשיך, מתאמץ לרסן את זעמו.
"אז זה לא נגמר.” רושף ערן. “זה לא נגמר ואני לא הולך. אני נשאר כאן ואני מנצל את…הכנסת האורחים שלך…עד שימאס לי.”
"אני מבין.” אומר דוד אריק, כתפיו שחוחות. הוא משפיל את ראשו מעט ומהנהן באטיות, דמעות בעיניו.
"צעקת עליה קודם?” שואל ערן.
"כן.” עונה דוד אריק חלושות.
"אל תצעק עליה יותר, ברור?”
"כן.”
מבלי משים מאגרף ערן את שתי ידיו בקול פקיקה רם. "עוף מפה.” הוא שומע את עצמו אומר בקול נמוך, הזעם מבעבע בו ומחדד כל הברה לפגיון קר. דוד אריק מביט בשפתיים רוטטות ואז מתרומם ונכנס אל הבית באטיות, כמי שנושא משא כבד.
יש מתח באוויר למחרת אבל ערן נרגע מעט במשך הלילה וכדי לשמור על שלוות רוחו הוא מתרחק גם מדודו וגם מדודתו ואף הם שומרים ממנו מרחק בטוח. אבל המתח מעיק לאורך זמן ואחרי שפרק ערן את אשר על ליבו הוא כועס פחות וכאשר דוד אריק פונה אליו בנימה כנועה וחוששת ושואל על מצב המכונית, ערן עונה באופן ענייני יותר ורווחה ממלאת את פניו של דודו. והם מקיימים שיחה רגועה על התיקון ועל מכוניות כאילו לא היו דברים מעולם.
נימה חדשה מלווה עכשיו את התנהלותו של דוד אריק, ולערן קשה בהתחלה להבחין בה. בכל פעם שערן מתקרב אליו גופו מתכווץ מעט ודוק של חשש מתגנב למבטו. הוא ממהר עכשיו להסכים עם אחיינו בכל דיון, נמנע לחלוטין לחלוק על דעתו ערן ומקפיד לצחוק בקול גדול מבדיחותיו, גם מאלו שנזרקו בחצי פה ולא היו מצחיקות באמת. מהדוד האדון שהכיר בצעירותו נדמה שלא נותר זכר ואת מקומו תפס אדם המתנהג יותר כמשרת חנפן מאשר כבעל הבית.
דודה ענת מביטה מהצד בשינוי שחל בבעלה. ערן רואה שהיא מבחינה בשינוי המהיר שחל בו אך אינה מצליחה להבין את יחסה והיא עוטה על פניה מסכה מרוחקת לנוכח כל הלצה מתחנפת של בעלה או הסכמה נלהבת לרעיון של ערן. היא משתתפת בשיחות ואף מתלוצצת עם ערן אך בכל פעם שהוא מדבר עם בעלה היא בוחנת את שניהם מהצד, יושבת על הגדר בעודה לומדת ובוחנת את מערכת הכוחות הנוכחית בינהם מבלי להתייחס למצב החדש והעדין בין שני הגברים.
ערב. ערן, דודו ודודתו יושבים על המרפסת הפונה לאגם וגומרים לאכול את ארוחת הערב ואף שותים בקבוק של גראפה, מערכת הסטריאו מנגנת את אחד התקליטים של ג'יאני מורנדי, אחד הזמרים החביבים על דוד אריק. דודה ענת הייתה בסידורים רוב היום וחזרה לא מזמן וכעת היא יושבת, יפה וחושנית במכנסי שלושת רבעי לבנים החושפים את שוקיה היפים ואת ישבנה המלא. היא לובשת חולצת כפתורים חסרת שרוולים בצבע לילך ואף כי אין לה מחשוף רציני החולצה צמודה ומדגישה את קווי המתאר של שדיה הכבדים. בימים האחרונים היה ערן עסוק מדי בזעמו וזיכרונותיו מכדי שינסה להתקרב אליה אך עכשיו הוא נמשך אליה ביתר שאת והידיעה שדבר לא ימנע ממנו לכפות את עצמו עליה הערב מדגדגת אותו ומעוררת את חלציו. למרות זאת הוא מקפיד להסתיר את כוונותיו לעת עתה, מניח לערב להתגלגל.
"אני הולכת להתרחץ.” מודיעה דודה ענת אחרי שבקבוק היין נגמר. “זה היה יום ארוך והזעתי כהוגן בכל ההתרוצצויות. ערן, תוכל לפנות את השולחן?”
"בכיף.” הוא עונה, נזהר שלא לסקור את גופה התמיר, מביט אל תוך החושך בשלווה מעושה בלב הולם. המחשבה על דודתו העירומה באמבטיה מלבּה את ההשתלהבות בשיפולי בטנו והוא מתאמץ שלא לעוות את שפתיו. הוא ממש מדמיין את בועות הסבון ניגרות משדיה השופעים, הבוהקים באור נורות האמבט ואיברו מתקשה במכנסיו. נדרשת כמות נכבדת של כח רצון כדי שלא להפנות את מבטו אחריה ולא לבהות בטלטול המהפנט של ישבנה המתרחק במכנסיים ההדוקים.
את השתיקה שנוצרת ממהר דוד אריק למלא בלהג מהיר כמנהגו בזמן האחרון וערן שותק, מתענג על הרעב ההולך ופושה בגופו כטיגריס הבוחן את שריריו לפני הזינוק, אשדי משפטיו הריקים של דודו חולפים ליד אוזניו כאילו בקעו ממרקע טלוויזיה אשר הווליום שלו הושתק, מתמזגים בקולו של ג'יאני מורנדי הבוקע מהרמקולים של המרפסת.
אור נדלק בחדר האמבטיה אשר בקומה השנייה, ממש מעל המרפסת וערן מביט בחלון המואר ומחייך חיוך קטן וקר אל דודו.
"אתה יודע מה? אני חושב שגם אני הולך עכשיו להתרחץ.” הוא אומר לדוד אריק, צל חיוך לעגני על שפתיו ומביט שוב באור שבחדר האמבטיה. צלליתה של דודה ענת נראית מלמטה, נעה ברחבי החדר בעודה מתכוננת לאמבטיה שלה.
"אתה… גם הולך להתרחץ?” מקרקר דוד אריק. “עכשיו?”
"כן.” אומר ערן ומוסיף: “תישאר כאן.”
הוא מתרומם באטיות ונועץ מבט בדודו וזה ממהר להשפיל את מבטו, לועס את שפתיו בעצבנות לנוכח אחיינו המיתמר מעליו.
"ערן…” מתחיל דוד אריק לומר אך המשך המשפט מתאדה מפיו, קמל לנוכח מבטו המתריס של אחיינו. ערן זוקף גבה בשאלה ודוד אריק רק משפיל את עיניו, נד בראשו לשלילה קלושה.
בלב מתרונן נכנס ערן אל הבית, מותיר אחריו את דודו בודד בין צללי המרפסת. הוא עולה במדרגות אל חדרי השינה ונכנס אל חדר השינה של דודו ודודתו, שומע את דודה ענת בחדר האמבטיה שלה.
ערן פותח את דלת חדר האמבטיה ועיניה של דודה ענת נפערות למראהו. היא יושבת באמבט הגדול שלה, עירומה ורטובה בדיוק כפי שדמיין אותה ערן והיא ממהרת להחליק אל מתחת לגופה הקצף בניסיון נואל להסתתר ממבטו של אחיינה החצוף.
"ערן! צא מכאן!” היא רושפת בשקט. “מה אתה עושה כאן?”
ערן מגחך אליה ופושט את חולצתו, חושף את שרירי חזהו וזרועותיו הגדולות.
"גם אני רוצה להתרחץ…” הוא אומר בתמימות מעושה, משליך את חולצתו על הרצפה באדישות.
"דוד שלך למטה!”
"אז עדיף שיישאר שם, לא?” הוא שואל, מתיר את חגורת המכנסיים באטיות. “זה יהיה ממש נורא אם הוא יראה את שנינו באמבטיה, עירומים…”
"הוא לא יראה כי אני יוצאת מכאן מיד.”
ערן רק מחייך ומפשיל את מכנסי הג'ינס שלו ביחד עם תחתוניו, מגחך למראה עיניה המתרחבות כאשר איברו מזנק החוצה, קשה ומוכן כמעט לפעולה.
"ערן, אתה מגזים לגמרי…אי אפשר כשהוא למטה…” אומרת דודה ענת. בהתרגשותה היא מזדקפת מעט ושני שדיה הגדולים מבצבצים מעל הקצף, בוהקים ורטובים ומזמינים ברכותם האינסופית. ערן יוצא ממכנסיו ונכנס אל תוך האמבט הגדול, מתיישב בניחותא על המושב הפנימי הרחב ודודתו מתרחקת ממנו אל הצד השני של האמבט, מכווצת כתרנגולת לנוכח נחש בכלובה.
ערן רומז לה באצבעו להתקרב והיא נדה בראשה בשלילה מפוחדת.
"תני לי נשיקה, דודה ענת.” הוא תובע.
"אני אצעק!”
"תצעקי.” נושך ערן בכתפיו באדישות.
"אריק!” קוראת דודה ענת להפתעתו של ערן. “אריק, אתה יכול בוא רגע?”
תדהמה ממלאת את פניה של דודה ענת כאשר התשובה היחידה לה היא זוכה היא התגברות קולו של ג'יאני מורנדי במערכת הסטריאו של הגינה.
"אריק!” היא צועקת באימה אך הווליום מהגינה מתגבר עוד יותר, בוקע במלוא עוצמתו מבחוץ. ערן מחייך אליה ורומז לה באצבעו להתקרב אליו.
"נשיקה, דודה ענת.”
"ערני, לא…בבקשה…”
"את רוצה שאני אתפוס אותך בשערות?” הוא שואל בשוויון נפש. “את תצרחי חזק, זה בטוח.”
"לא, אבל…”
"אז תני לי נשיקה כבר, דודה ענת.”
========================
קודם כל תודה!
עוד לא קראתי
אני קראתי, יפה וקצת עצוב…
איזה פרק קשה..
הוא כמובן כתוב מעולה.בלי ההומור של הפרק הקודם("לאן העולם מתדרדר" וה"משהו שגוי באסטטיקה שלה"),אבל טובב…בכל זאת.כשאני חושבת על מערכת היחסים של דודה ענת עם בעלה אחרי שאחרון הפקיר אותה, אני ממש מרחמת עליה…יאווו..היא תישאר תקועה עם בן אדם כזה עד סוף ימיה?בזמנם לא היו מתגרשים, נכון?וגם אם היא הייתה מתגרשת, היו "מבינים" שהוא תפס אותה עם האחיין והיא עוד הייתה יוצאת אשמה בגירושין….אוווווףףףףףףףףףף…………….
השאלה גם, אם הייתה לערן זכות לרמוס את החיים של הדוד, כמו שהוא עשה..
אתם נכנסים לזה עמוק מידיי
בסך הכל עוד פרק מחרמן שכמובן משאיר חשק לעוד
לא, זה פרק שמוסיף הרבה מאוד דברים מחוץ לזה, והשאלה אם הייתה סיבה… מרגיש קצת כמו סחיטה רגשית, להכניס אותנו לרחמים על הדוד בלי שהיה לזה שום צורך בעלילה…
וואו. פשוט וואו.
פרק קשה. ממש. עד עכשיו ראינו אכזריות, אבל זה פשוט רוע. לא העובדה שערן פוגע באריק היא החשובה, אלא ההנאה שלו מלהשפיל את דודו כי הוא חלש. זו לא נקמה. מנקמה לא נהנים.
לא יכול לחכות לקרוא איך זה נגמר. תודה, דור.
פרק טוב מאוד הטרילוגיה קרבה לסיומה הקודר תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים, ערן נהפך לארס… אני אישית מקבל את זה בברכה,כי אני אוהב את הז'אנר הזה של הלקיחה בכוח,השפלת הצד השלישי לא משנה מה מגדרו,וביסוסך כשליט הן מינית והן מנטלית. האספקט של הזעם,כעס בין ערן לדודו היה לטעמי צריך לספר ביותר אינפורמציה,גם ההכנעות של הדוד מהירה מידי,ללא שלבי ביניים קטנים שיכלו לשמש כמדרגות,האצטלה של אי כיבוד האחות =לקח את אשתי וביתי ותעשה מה שבא לך מהיר מידי ופשטני מידי אבל זה לא גורע במאומה מאיכות הסיפור בכללותו.גם המשחקי כוח של הדודה מתחילים להמאס עליי ופחות מחרמנים אותי,כמה האנטילופה יכולה להחזיק מעמד כאשר נמר אוחז בצווארה? אחלה סיפור יישר כוח דור…
שכחתי כמובן את המשפט/סלוגן שאקח מהפרק הזה,עוד משפט נהדר של דור נוב -"ההבדל אצל בין הפה לכוס לשהכוס שלך תמיד דובר אמת" משפט נהדר שאומר הרבה על החיים עצמם…
לא, המשפט הזה לא אומר הרבה בנוגע לחיים עצמם. תבדיל בין פנטזיה למציאות. לא זה לא, ולא משנה מה אתה חושב שהכוס אומר לך.
נאלץ להסכים, ואני מניח שגם רוי לא באמת התכוון.
ברור שלא זה לא, כוונתי היתה לקונטרסט האנושי בין המלל שיוצא לנו מהפה(שלא תמיד הוא אמת מוחלטת שחור ולבן) לבין תגובות הגוף הרצוניות ולא רצוניות שלנו כמין אנושי. אין ספק שבקונוטציה המינית זה משפט שנשמע שלילי מאוד,אבל השלכתי את זה על שלל אספקטים בחיים לווא דווקא מיניים. בכלל אני מבין ולא מבין את הלך הרוח לאחורנה בבלוג….אני מבין מצד אחד את הרצון של לעשות הפרדה מוחלטת בין פנטזיה למציאות והחשיבות שבהבהרת העניין במיוחד עבור הקוראים הלא בוגרים שנמצאים עימנו,מצד שני הפדגוגיה החרטטנית שבאה עם כך די מצחיקה אותי, כל מי שכאן קורא ומתחרמן מסיפורים מצויינים של דור נוב שחלקם ורובם אם יורשה לי לכתוב מאוד מאוד אלימים,ומחפיצים, אז די אירוני שדווקא כאן מנסים לחנך אותך מינית,אני לא פה עבור חינוך מיני חברים וחברות וגם מר נוב הנכבד,אני פה בשביל החרמנות,הסיפורים הטובים שכן חלקם הם סיפורי אונס שבהחלט "לא זה לא" חסר חשיבות בהם,תנו לי את הקרדיט שאני יודע להבדיל בין טוב ורע ובין מציאות ופנטזיה, חינוך מיני עברתי כבר ממזמן.
זה מזכיר מאוד את סוס טרויאני כרגע
רק בווריאציה שונה
אני מקווה שגם בסוף יהיה טוויסט כמו שאתה יודע לעשות
צפוי אבל מעולה כרגיל
מזכיר לי דווקא את הסוף הנוראי והמבאס של תיאטרון חובבים…
לדעתי תאטרון חובבים זה אחד הדברים כולל הסוף שלו
יאללה שחרר את הטרילוגיה הזו ותתחיל משהו חדש
מת על הסיפורים שלך, מס' 1 ברשת אבל לטרילוגיה הזו פחות התחברתי ואני רק מחכה שתתחיל משהו חדש
אני כן אוהבת את הסיפור הזה.לפרק בירור היחסים חיכיתי מאוד כדי לסגור חשבון עם מישהו שנפגעתי ממנו נורא כמו שערן נפגע בגלל אמא שלו..אבל בינתיים הוצאתי את כל הכאב ונרגעתי…אבל אני מאוד מבינה את ערן.ואת ההתנהגות שלו
מסכימה, חייב לפתוח סדרה חדשה