לפרק הקודם
=====================
"…יכולה לדאוג לארוחת צהריים מחורבנת אחת, לעזאזל!” נשמע קולו של דוד אריק כאשר הוא מתקרב.
"בסך הכל דיברתי עם האחיין שלך!”
ערן נכנס אל הבית וסוגר את הדלת בקול והדיבורים נחלשים. כאשר הוא נכנס אל פינת האוכל דוד אריק ודודה ענת עומדים ושותקים שתיקה מוזרה.
"שלום דוד, מה העניינים?”
"טוב מאוד, טוב מאוד.” רוטן דודו. “מה עשית היום?”
"סתם. קראתי והתרחצתי באגם. זאת הפעם הראשונה שאתם מרשים לי להתרחץ בו.”
"כן, כשהיית קטן יותר זה היה מסוכן.” עונה דוד אריק. “עכשיו אתה ילד גדול.”
"אולי נשחה ביחד איזה יום?”
"לא, עברתי את הגיל ועם הרגל הזאת זה סיוט לשחות. אני כמו דג בלי סנפירים. אולי הדודה שלך תרצה להצטרף אלייך לשחייה, לא יזיק לה קצת כושר גופני. רק יושבת בבית כל היום ו…”
"רעיון מצוין, אני אשמח ללמד אותך טכניקות שחיה.” מחייך ערן אל דודתו וזו מחייכת בחזרה ומסמיקה.
"הנה, היום כבר שחיתי קצת.” היא אומרת.
"יופי, זה כבר פעמיים מתחילת השנה….” אומר דוד אריק.
"אני מזכירה לך שיש לנו את אירוע ההתרמה הזה הערב.” אומרת דודה ענת ודוד אריק מהנהן.
"ארוחת ערב? בפיאצה שמה?”
"כן.”
"מעניין מה הוא צריך, השמוק הזקן הזה, אליהו. בטח עוד תרומות לבית הכנסת שלו.”
"יש לו בכלל מנין?” מתעניינת דודה ענת.
"כנראה מספיק בשביל לשנורר מאנשים.”
אחרי הארוחה אומר דוד אריק: “אני פורש למרפסת לקרוא עיתון. אתה רוצה להצטרף אלי?”
"אני רק אעזור לדודה ענת עם המטבח.” אומר ערן.
"היא ממש צריכה עזרה זאתי.” נוחר דוד אריק ומתרומם בכבדות. “עוד מעט גם בשביל לגרד לעצמה בתחת היא תצטרך עזרה…”
איש לא עונה לו והוא צולע אל המרפסת. דודה ענת קמה מכיסאה ומפנה את הכלים, מניחה אותם בכיור ופותחת את זרם המים.
"אתה יכול לצאת, אני…לא זקוקה לעזרה.” היא אומרת.
ערן קם ונעמד מאחוריה.
"מעניין שלא אמרת את זה כשהצעתי לעזור.” הוא אומר ונצמד אליה מאחור, כולא אותה בין הכיור לגופו החסון, זקפתו נדחקת בין פלחי עכוזה.
"ערן די…אמרתי לך…אי אפשר לעשות סקס מול העיניים של דוד שלך…באמת…” היא מתנשמת. “הוא יכול להיכנס כל רגע…”
"סקס? חס וחלילה…” אומר ערן. הוא אוחז בידה של דודתו ואז לוקח בקבוק שמן זית סמוך ופותח אותו.
"מה אתה עושה?” משתוממת דודה ענת כשהוא שופך שמן אל תוך ידה.
בתנועות מהירות הוא משחרר את זקפתו ממכנסיו הקצרים ואז מוביל את ידה המשומנת אל איברו הזקור.
"לא סקס, דודה ענת. תעשי לי שוב ביד.”
"אתה לגמרי משוגע.” אומרת דודה ענת אך מתחילה להניע את ידה הרכה קדימה ואחורה. ערן, עדיין מאחוריה, מלטף את פניה ושדיה, מנשק לצווארה.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה…” היא ממלמלת כאשר ידיו חופנות את שדיה הגדולים מעל החולצה.
"הו…” היא נאנחת נוכח לשונו הפולשת לאוזנה, ידה המשומנת סוחטת את איברו בתנועות קצובות. “ערן…אנחנו חייבים להפסיק…”
"להפסיק את מה?” מתגרה ערן ונושך בעדינות את תנוך אוזנה.
"את זה…” ממלמלת דודה ענת, לוחצת על איברו החלקלק משמן.
"נראה לי שדווקא היית רוצה את 'זה'. היית שמחה למצוץ אותו, לא?” שואל ערן ומחליק את אצבעו אל פיה של דודתו. זאת לא מהססת לרגע ומתחילה למצוץ את האצבע הפולשת, מתמסרת לאחיינה המרגש אותה מאחור בידיים ואצבעות, לשון ושיניים.
“מממ…” היא נאנקת לאצבעו החוקרת את פיה, אצבעותיה שלה מאוננות לו בתנועות מהירות. הקצב שלה מטריף אותו עכשיו וקולות חלקלקים ממלאים את חלל המטבח, מעורבבים בהתנשפויות של ערן ושל דודתו. ערן מסלק את אצבעו מבין שפתיה של דודה ענת וחוזר לעסות את שדיה הגדולים, אצבעותיו משחקות בפטמותיה מעל החולצה, סוחטות ממנה אנחות עונג חרישיות.
"ענת, תביאי לי בירה!” קורא דוד אריק מהמרפסת.
"רק רגע!” עונה דודה ענת.
"אני הולך לגמור.” מודיע ערן. “אני הולך לגמור לך ביד, דודה ענת.”
"תגמור, ילד יפה שלי.” ממלמלת דודתו ומתנשפת כאשר הוא מתחיל למלא את כף ידה בשפיך. “תן לי הכל…”
ערן מתנשף וגומר לתוך ידה, נתזים חמימים של זרע ניתזים על היד ועל דלת הארון בעודה סוחטת אותו עד שאשכיו ריקים.
"נו, מה עם הבירה, רבאק?!” צועק דוד אריק.
"אני אביא לו.” אומר ערן ותוחב את איברו למכנסיו. “איפה הבירה?”
"במקרר.” אומרת דודה ענת, מתנשפת וסמוקה.
ערן לוקח שני בקבוקי בירה מהמקרר וקורץ לדודתו.
"לך כבר!” היא נוזפת בו.
"או, סוף סוף.” אומר דוד אריק כאשר ערן יוצא החוצה. “עוד רגע והייתי מתייבש כאן. כל דבר היא צריכה עזרה, זאת. אתה יכול להסביר לי למה בית שני אנשים צריך מבשלת ועוזרת? מה היא, סופיה לורן? מלכת אנגליה? תאמין לי…”
"שטויות, דוד אריק. אני שמח לעזור.”
"אל תתן לה לנצל אותך, אני כבר מזהיר אותך. אם היא תרגיש שהיא יכולה, היא תרכב עליך טוב טוב.”
ערן מדמיין את דודתו רוכבת עליו במיטה, שדיה הגדולים מיטלטלים ושיערותיה כמו להבה שחורה סביב ראשה ואיברו מתקשה למרות שגמר זה לא מכבר.
"לא נראה לי. אולי אתה קצת מגזים.” הוא אומר ומגיש לדודו בקבוק אחד.
"מה שלום אבא שלך?” שואל דוד אריק.
"בסדר.” עונה ערן, שומר על פניו מסכה נייטראלית אבל ליבו מזנק בזעם לרגע.
"עדיין במוסך?”
"כן, הוא אוהב את זה. זה נותן לו כוח להמשיך.” אומר ערן, מצליח להרחיק את הכעס מקולו.
"תמיד הוא אהב מכונות. לעבוד בידיים.”
"האמת היא שגם אני.” אומר ערן. “אני הרבה נמצא שם ועוזר לו או לאחרים במוסך.”
אחרי שהוא גומר את הבקבוק ערן נפרד מדודו וקופץ לאגם לשחיית אחר הצהריים. השעות חולפות בשלווה ובעצלתיים, דודו ודודתו יוצאים וערן אוכל לבדו, קורא קצת והולך לישון.
למחרת הוא מוצא את דוד אריק ודודה ענת במטבח כאשר הוא יוצא מחדרו, דודה ענת מנקרת בצלחתה בעוד בעלה קורא עיתון.
"בונז'ורנו!” הוא אומר ודודתו מחייכת אליו.
"בונז'ורנו!” היא עונה ודוד אריק מצטרף גם הוא לברכה.
"איך היה אתמול?” שואל ערן.
"אה.” מושך דוד אריק בכתפיו.
"נחמד, אבל קצת משעמם.” מפרשנת דודה ענת. “הקהילה היהודית כאן הם אנשים קצת סנובים. לא משנה כמה שנים אנחנו חיים כאן, הם תמיד חושבים שהם יותר טובים מאיתנו כי באנו מישראל.”
"כמה שאת לא מנסה להתנהג כמו פרינצסה הם תמיד קולטים שאת מושבניקית.”
"כנראה.” מחייכת דודה ענת, חושפת שיניים צחורות. “אתה רוצה לאכול?”
"אני אשמח.”
דודה ענת קמה מכיסאה וערן מוודא שדוד לא מביט בו ואז נועץ מבט בישבנה המלא המעכס מתחת למכנסי שלושה רבעים לבנים והדוקים. היא לובשת חולצה הדוקה וחסרת שרוולים המבליטה את שדיה הגדולים גם ככה. זקפת הבוקר שלו מתחזקת עוד יותר והוא ממהר להתיישב.
בעודה נעה, ערן מבחין במתאר הברור של תחתוניה הלבנים מתחת למכנסיים ומלטף את איברו בהיסח הדעת. לפתע דודה ענת מפנה את ראשה אליו וכאשר היא מפנה אליו בחזרה את גבה, מנענעת לרגע את ישבנה, תנועה זעירה שרק מי שחיפש אותה הבחין בה. היא ממשיכה להכין לערן חביתה ואז, בהיסח הדעת לכאורה, שולחת יד אל מכנסיה ומסיטה את תחתוניה כאילו נכנסו לחריץ ישבנה העסיסי. ליבו של ערן מזנק לגרונו.
"שמן זית?” שואלת דודה ענת ומסתובבת אליו.
"מה?”
"בחביתה.” מבהירה דודה ענת. “אתה רוצה שמן זית בחביתה?”
"אה, כן.”
"תגיד לי,” מנמיך דוד אריק את העיתון. “אתמול דיברנו על מכונאות וכל זה. יש לי במוסך איזו ב.מ.וו שקניתי ליקי לפני כמה שנים, כשהוא רק הוציא רישיון. ממש קלאסית. סתם עומדת כאן ונרקבת.”
“למה הוא לא משתמש בה?”
אריק נוחר בבוז ונד בראשו. “הבן שלי חושב שמכוניות זה כמו אופניים, פשוט עולים ונוסעים. אלף פעם אמרתי לו לבדוק שמן ומים פעם בשבוע. אלף פעם. יום אחד הוא מתקשר אלי: 'אבא, האוטו לא נוסע'. נסע, קיבל מכה מאיזה בור או משהו, נדלקה נורית שמן וה…טמבל הזה המשיך לנסוע עד שהאוטו לא נסע יותר. נשפך המנוע. הזמנתי גרר, העמסנו האוטו ומאז הוא בגראז'. כל פעם אני אומר לעצמי שצריך להביא אותה למוסך אבל אני כל כך מתעצבן על הבן שלי שאין לי כח לזה. רוצה להסתכל עליה?”
"בטח, בכיף.” אומר ערן.
"טוב, כשתגמור לאכול נצא החוצה ואני אראה לך אותה.”
ערן דווקא היה מעדיף לבלות עכשיו עם דודתו אבל הוא מוצא שהוא גם מתלהב מהאתגר.
"איזה דגם היא?” הוא שואל.
"E12 בצבע טורקיז. יפיפייה.”
אחרי האוכל הוא מפנה את הכלים שלו ושל דוד אריק (“עזוב, היא יכולה לעשות את זה לבד”) ואז הולך באטיות אחרי דודו הצולע, שניהם יוצאים מהמבנה הראשי של הבית אל המבנה הצדי של המוסך. דוד אריק לוחץ על כפתור בצד הבניין ושער עילי גדול נפתח בהמהום בעוד מנורות נאון נדלקות באופן אוטומטי.
המוסך מסודר ומאורגן למשעי. על הקירות תלויים לוחות ועליהם כלי עבודה תלויים במקומם ואפילו שולחן עבודה עם כיור לרחצת ידיים. אך עיקר החלל נתפס על ידי מכונית מכוסה בבד עבה ואפור.
"הנה היא, תוריד את הכיסוי.”אומר דוד אריק, שעון על מקלו ומתנשף מההליכה.
ערן מושך את הכיסוי המאובק ועיניו נפערות לנוכח המכונית. צבעה של הב.מ.וו הוא טורקיז חצוף ומפתיע וליבו של ערן מחסיר פעימה נוכח הקימורים הקלאסיים והצבע העשיר.
"מדהימה.” אומר ערן. “פשוט מהממת.”
"כן.” אומר דוד אריק בגאווה כאילו בנה וצבע אותה בעצמו.
"כבר שכחתי כמה היא יפה.” אומרת דודה ענת שהצטרפה אליהם.
ערן פותח את דלת המכונית ונכנס פנימה. לאחר חיפוש קצר הוא מאתר את הידית המשחררת את מכסה המנוע ומושך אותה ונקישה רמה נשמעת מלפנים. הוא יוצא מהמכונית, פותח את מכסה המנוע ומציץ פנימה. בדקות הבאות הוא בודק ומושך צינורות, מהמהם ונובר בין החלקים השונים ודוחף את אצבעו לפינות שונות במנוע. לבסוף הוא מזדקף ואומר:
"טוב, אני כמובן לא מומחה גדול ואני מודה שאף פעם לא ראיתי מנוע של ב.מ.וו אבל יש חור בקרטר ו…”
"ב…מה?” שואל דוד אריק.
"אגן השמן. החלק התחתון של המנוע. כל השמן נאגר שם.”
"אפשר לראות?” שואל דוד אריק.
"בוודאי.” אומר ערן ונעמד לצד דודתו, מפנה לדודו את המקום מול המנוע. דוד אריק מתכופף ומציץ פנימה וערן מנצל את ההזדמנות כדי להניח יד על ישבנה של דודתו. היא נותנת בו מבט נוזף אך הוא אוחז בישבנה בכוח באצבעות חזקות, מצמיד אותה למקומה.
"ששש…” הוא לוחש.
"אני לא רואה.” נשמע קולו של דוד אריק מהמנוע.
"מצד שמאל שמה.” אומר ערן, חופן בחוצפה את ישבנה המלא של דודתו. דודה ענת לא זזה ממקומה, נשימתה כבדה והולכת. מעוּדד מחוסר התגובה של דודתו, ערן מעביר את אצבעו האמצעית על החריץ של מפשעתה מעל המכנסיים, שומע את נשמתה נעתקת.
"אני לא רואה כלום.” אומר דוד אריק ומזדקף וערן ממהר להתרחק מעט מדודתו. “חכה, אני אביא פנס.”
הוא צולע אל עבר הקיר השמאלי ומושך משם כבל חשמל ומנורה דולקת, חוזר אל המכונית. ברגע שהוא רוכן בחזרה אל המנוע, ערן שב אל דודתו, שולח את ידו אל אחוריה.
"ערן!” היא מתרה בו חרישית אך אינה מתרחקת או מגבירה את קולה מחשש למהומה. ערן משנה את הטקטיקה: אצבעותיו פולשות בזהירות ובמהירות אל מתחת לחלקם העליון של מכנסיה. כאשר הוא חש בתחתוניה הוא אוחז בהם בשתי אצבעות ומתחיל למשוך ולהרפות אותם בתנועות מהירות, שולח סדרת רעידות מרגשת בחלציה וסוחט ממנה התנשפות נרגשת.
"אוֹ, עכשיו אני רואה.” אומר דוד אריק וערן מנצל את העובדה שדודו עסוק כדי לשלוח יד שנייה אל חזית מכנסיה של דודה ענת, ללטף את ירכיה מלפנים בעודו ממשיך להרטיט את תחתוניה מאחור.
"כן, הרבה נזק הוא עשה כאן, לעזאזל.” אומר דוד אריק ומזדקף. “הרבה נזק.”
כאשר הוא מסתובב, ערן מתרחק שוב מדודתו וזו מסדרת את חולצתה.
"נראה מחורבן לגמרי העסק שם, מה?” אומר דוד אריק.
"כן.”
"מה קרה לך?” שואל דוד אריק למראה אשתו הסתורה משהו.
"ה…” היא מתחילה לומר.
"הריח של המוסך, הא?” מזדרז ערן להסביר. “זה קצת שוק למי שלא רגיל אליו. במיוחד שהוא עמד סגור הרבה זמן.”
"הממ…” עונה דוד אריק בחוסר עניין. “אז מה אתה אומר?”
"תראה, אני לא בדיוק מכונאי ב.מ.וו, אבל אם יהיה לי ספר של מכונאים של הרכב וחלקי חילוף, אני יכול לנסות לתקן. יש כאן סוכנות של ב.מ.וו בסביבה?”
"יש בעיר, בלודי. אני מכיר את הבעלים. אני יכול לסדר שיעזרו לך.”
"מעולה.” מחייך ערן. “עכשיו נראה לי שאני אלך לשחות קצת.”
"אני אכנס לבית, יש לי הרבה עבודה.” אומרת דודה ענת.
"לא אמרת אתמול שעכשיו כשאני פה תתחילי יותר לשחות?” שואל ערן בתמימות.
"אני לא יודעת…” אומרת דודה ענת, משפילה את עיניה נוכח מבטו של ערן. “אני קצת עסוקה היום. אנחנו מארחים מחר אז יש לי הכנות לעשות.”
"כן, דיברנו על זה שתשחי קצת, לא?” אומר דוד אריק. “ יש לך שחיין מצוין שילמד אותך לשחות, לא חבל? או שאת שוב מתכננת לשבת על התחת ולהתבטל כרגיל.”
דודה ענת מרימה את מבטה לעבר בעלה, הבעה מוזרה פושה על פניה.
"אתה יודע מה, אולי אתה צודק.” היא אומרת לדוד אריק. “אני אלך להחליף בגדים.”
"תביאי לי כיסא פלסטיק ואיזה כובע.” עונה דוד אריק. “אני אשב אתכם קצת על המזח.”
ערן מתאכזב למשמע ההערה האחרונה. הוא ציפה למעט זמן איכות עם דודתו בבגד ים אך כנראה שיצטרך לחכות. על שפת האגם מותקן מזח עץ ארוך אשר לידו ניצבת מיטת שיזוף גדולה יותר מהמיטה הזוגית של אבא בישראל. הוא מלווה את דודו אל המזח הארוך ואז מתפשט מלבד תחתוני הבוקסר שלו וקופץ אל המים. דודה ענת מגיעה כמה רגעים אחר כך, לבושה באותו ביקיני צהוב מאתמול, אוחזת בידה האחת כיסא פלסטיק ובשנייה סל.
"מה הבאת?” שואל דוד אריק כאשר היא מניחה את הסל לידו.
"קצת נקניקים, יין, לחם ופירות.”
"יין בשעה כזאת?”
"אתה לא חייב לשתות אם אתה לא רוצה.” עונה דודה ענת ומבצעת קפיצת ראש מרשימה אל תוך המים.
תקוותיו של ערן שיוכל לדחוף ידיים לחמודותיה של דודתו מתבדות במהירות לנוכח מבטו הצופה של דוד אריק. הוא לא חושב שדודו חושד במשהו אבל הוא אינו יכול לעשות הרבה כל עוד הוא יושב על המזח. למרות זאת מצליח ערן לחפון כמה פעמים את ישבנה ושדיה הגדולים של דודתו ואפילו ללא התנגדות, הוא שם לב. דוד אריק יושב על הכיסא ומביט בהם, אוחז בבקבוק ביד אחת ובכוס ביד השנייה ומדי פעם שותה ואוכל דבר מה.
לאחר כחצי שעה אומרת דודה ענת:
"טוב, זה היה נחמד אבל עכשיו אני קצת עייפה. אני אצא עכשיו.”
למשמע דבריה דוד אריק מרים את ראשו וערן מבחין מאוחר מדי שדודו כנראה נמנם בדקות האחרונות והוא מקלל את עצמו על שהחמיץ את ההזדמנות לנסות ולמזמז את דודתו.
"כן, גם אני רוצה להיכנס.” אומר דוד אריק וקם בכבדות מכיסאו. הוא צולע על מקלו לעבר הבית מבלי להביט לאחור.
"להשאיר לך את האוכל?” היא שואלת את ערן.
"בבקשה.”
ודודה ענת מרימה את הכיסא אך ערן עוצר בעדה.
"עזבי, אני אכניס אותו אחר כך.”
"נתראה אחר כך.” היא אומרת ומתרחקת אל הבית, אגנה הרחב מתנדנד בעצלתיים, עטוף בתחתוני הביקיני כמו מתנה באריזת חג.
ערן ממשיך לשחות באגם, לומד את המים, את הגלים ואת הזרמים התת קרקעיים כמו שלומדים תא שטח. אחר כך הוא חוזר פנימה ואוכל ואת אחר הצהריים הוא מבלה בטיול ביערות הכולל פיקניק לילי קטן עם צידה שלקח מראש.
בארוחת הבוקר למחרת שואל ערן את דודו אם ייקח אותו היום למוסך אבל לאריק אין חשק לצאת היום מהבית ומציע שדודה ענת תיקח אותו.
"למרות שאת לא יודעת שם עם מי לדבר…” הוא מתלבט בקול רם.
"נו…החבר שלך הזה…גיירמו?”
"גישֶה.” מפטיר דוד אריק. “בסדר, תדברי עם גישֶה ותבקשי ממנו שיעזור לילד.”
"יופי, תודה.” אומר ערן, חש בדופק שלו מתגבר: הוא שש להתחיל את הפרויקט על מכונית אבל גם לא מתנגד להיות עם דודתו לבד. הבוקר היא לובשת שמלה קיצית כתומה אשר מדגישה את מותניה הצרות ואת מגדלי שדיה מעליהן והוא לא יכול לחכות לשים יד עליהם. הוא מפנה את הכלים מהשולחן (“נו, תפסיק, אני נכה, לא נכה”, “שטויות, דוד אריק. זה בקטנה.”) ואז דודה ענת והוא נכנסים לג'יפ הגדול.
ערן לא מחכה שיצאו מהחנייה לפני שהוא מניח יד על ירכה של דודתו.
"ערני…”
"מה?” הוא מיתמם ומושך מעט את שמלתה, חושף את רגליה הארוכות.
"אנחנו לא יכולים כל הזמן…אתה יודע.”
"דווקא לא יודע.” הוא אומר, מגלה את ירכיה המלאות והבהירות.
"אני נשואה, ערני…”
"שוב זה? פעמיים עשית לי ביד מאז שהגעתי.” הוא מזכיר לה. תחתוני משי סגולים מבליחים ביד ירכיה והוא שומע אותה מתנשפת חרישית כאשר אצבעו מחליקה על הבד.
"אני אעשה תאונה.”
"אני מת למצוץ לך את הפטמות. תעצרי בצד.”
"מה פתאום, אני יודעת מה יקרה…אוֹהּ…” היא אומרת ונאנחת ברכות לנוכח אצבעו החצופה של אחיינה.
"נו, ואת רוצה את זה.”
"אנחנו לא יכולים…באמת…”
ואז הטלפון שלה מצלצל.
"אל תעני.” אומר ערן אבל דודתו זריזה יותר. היא חוטפת את המכשיר שלה ועונה.
"ענת.” נשמע קולו של בעלה.
"מה?”
"תחזרי, קראו לי מהבנק, רוצים אותי באיזה ישיבה. אני אקח את ערן, ממילא גישֶה ייקח אותי יותר ברצינות מאשר אותך. תחזרו.”
"בסדר.”
ערן מאגרף את אצבעותיו בתסכול אבל אין לו מה לעשות דודה ענת עוצרת את המכונית, מסתובבת והם חוזרים אל הוילה.
המוסך נקי ומצוחצח וליבו של ערן מתחמם למראה הסדר והניקיון של הציוד והבגדים. מוסך זה כמו ביחידה צבאית, סדר וניקיון מעידים הרבה על רמת המשמעת והאיכות. דוד אריק מציג אותו בפני גיירמו (“גישה, גישה!”) שנראה בדיוק כמו אח המריו השלישי וערן מתאר לו את המכונית ואת הבעיה. גישה שומע ומהנהן, מדבר באיטלקית מהירה עם דוד אריק ובאנגלית שבורה עם ערן ולאט לאט מתגבשת אסטרטגיה של בדיקות ואז תיקונים, אותה רושם ערן על פנקס חדש של ב.מ.וו שגישה נותן לו. אחר כך הם נפרדים בלחיצות ידיים חמות, דוד אריק משאיר את ערן להסתובב בעיר ונוסע אל הבנק ואוסף אותו כעבור שעה.
ערן לא ניגש בכלל אל הוילה כאשר הם חוזרים. תחת זאת הוא הולך אל המוסך, פותח את השער ואז ניגש אל המכונית. חמוש בתרשימים טכניים של הE12 ובהערות מהפנקס הוא מתחיל לעבוד, בעיקר לפרק כדי להגיע אל האזורים הפגועים ולהעריך את הנזק.
כעבור שעתיים הזיעה כבר נוטפת לעיניו וגופו לוהט והוא מחליט ללכת לאגם ולהצטנן מעט. המים קרירים ומשיבי נפש ותוך זמן קצר הוא חש בעצמו רענן וחיוני וכמעט מוכן לחזור אל המוסך או סתם להביא ספר מהבית ולקרוא מתחת לאחד העצים.
"אפשר להצטרף?” שואלת דודה ענת מהמזח. ערן נמצא מתחתיה ומהזווית בו הוא עומד שדיה נראים ענקיים ממש, כמו שני מלונים בחזייתה הצהובה.
"לא יודע, בעל הבית מרשה?”
"בעל הבית בבית. אני לא חושבת שיש לו התנגדות.”
"אז אם הוא לא מתנגד, לי בטח אין התנגדות.”
"תודה לך, בחור צעיר.”
היא קופצת אל המים ומתחילה לשחות הרחק ממנו, וערן מתחיל לחתור אחריה, סוגר את הפער במהירות. כאשר היא מבחינה שהוא רודף אחריה היא צווחת ומצחקקת ומנסה לשחות מהר יותר אך אין לה סיכוי מול מהירות החתירה של אחיינה ובתוך כמה רגעים אוחזת ידו הימנית של ערן בקרסולה והוא עוצר אותה, משחרר אותה רק כשהיא מפסיקה לשחות.
"הי, חוצפן!” היא אומרת כשהוא אוסף אותה בזרועותיו.
"ערן, די!” היא רושפת כאשר פיו מתקרב לפניה לנשיקה. “דוד שלך יכול לראות אותנו עכשיו!” היא מוסיפה ומביטה אל הבית.
"אני חייב לנשק אותך.” מתעקש ערן, מסרב לשחרר את גופה השופע.
היא מתבוננת סביב.
"שם.” היא אומרת לבסוף, מבטה לעבר המזח. “ואל תצפה ליותר מדי!”
השחייה עד המזח נמשכת ונמשכת ולפרקים נדמה לערן שהמזח לא מתקרב והם פשוט שוחים במקום, אך לבסוף הוא מתנשא מעליהם, מעניק להם מסתור מאחורי עמודי התמך העבים שלו. דודה ענת נעמדת כשגבה אל המזח ומביטה באחיינה הצעיר בעיניים גדולות ונרגשות, חזהּ עולה ויורד במהירות בחזייתה הצהובה.
במשך כמה שניות הם רק עומדים כך, חבויים מאחורי המזח ומביטים זה בזו, ציפייה וחשש, התרגשות ושקיקה מתערבבים אלו באלו. ערן הוא זה ששובר את הקיפאון כאשר הוא רוכן אליה ואוחז בראשה שחור התלתלים בשתי ידיו, מקרב את פיו אל שלה.
שפתיה רכות כמו דובדבנים בשלים וערן מרגיש כאילו הוא טובע בהן. נדרשות לה כמה שניות עד שהיא מפשירה ופותחת את פיה ולשונו מחליקה על שיניה של דודתו בדרכה אל פיה, פוגשת את לשונה במגע מחשמל ולמשך רגעים ארוכים הם רק מתנשקים כך, חבויים מהעולם בגן העדן הסודי שמאחורי המזח.
"התגעגעתי אלייך, אמרתי לך?” אומר ערן, אוחז בסנטרה.
"א–הה.” אומרת דודה ענת ומגביהה את פיה לנשיקה נוספת וערן ממהר להיענות לה. הנשיקה הזו אטית וחושנית ושניהם מתענגים על מגע הלשון בלשון, לשון בשיניים, ליטופי השפתיים הרכות. ידיו של ערן גולשות לבסוף במורד פניה אל צווארה וגבה והוא אוחז בה בשתי ידיו הגדולות, אצבעותיו על גבה והאגודלים מלטפים ברכות את תחתית שדיה הגדולים. היא מניחה לו לדחוק אותה לאחור עד שהיא נשענת על אחד מקורות המזח, נשיקתם לא נקטעת גם כשזקפתו מתחככת במפשעתה.
ידו הימנית של ערן עולה וגולשת אל חזיתה של דודה ענת והוא מלטף את שדהּ בגב אצבעותיו. דודה ענת נאנחת ברכות כאשר הוא הופך את ידו וחופן את שדהּ הגדול, משחק בפטמתה הזקורה באגודלו מעל בגד הים. ידו השנייה חובקת את דודה ענת מאחור, מצמידה אותה כל העת לזקפתו.
"הוֹ, ערן…” נאנחת דודה ענת כאשר הוא משחק בשדהּ, מהתל בפטמתה הרעבה מעל הבד. ערן רוכן ומנשק את חלקם העליון, השופע, של שדיה הכלואים עדיין בחזייתה, ממלא את פיו בבשר שדיים רך ורטוב. הוא חופן עכשיו את שני שדיה, מנשק אותם בזה אחר זה בעודו מעסה אותם מעל הבד, משחק בפטמותיה הזקורות.
"הוֹ!” היא נאנחת כאשר הוא מפשיל את כיפת החזייה השמאלית, חושף סוף סוף שד גדול ורטוב ובהיר. נשימתה נעתקת לרגע כאשר ערן גוהר ומוביל את שדהּ אל פיו, מלקק את פטמתה נמרצות לפני שהוא תוחב אותה אל בין שפתיו ומתחיל למצוץ, מלקק אותה בעודה כלואה בפיו החם. דודה ענת מלטפת את שיערותיו של ערן, נושכת את שפתיה ומתנשפת בעודו מפנק את שדהּ בשפתיו ובלשונו.
מבלי להפסיק לענג את השד הכבד, ערן שולח את ידו השנייה מטה, במורד בטנה של דודה ענת, וזו מלטפת את ירכיה מתחת למים. נשימתה של דודה ענת נעתקת בקול כאשר גב ידו של ערן מתחככת במפגיע במפשעתה מעל בגד הים וליבו של ערן מחסיר פעימה כאשר הוא חש בפרוותה וקווי המתאר של שפתי ערוותה מתחת לבד, קרובות כל כך. הוא מתחיל לעסות את מפשעתה של דודתו בגב ידו בעודו מוצץ ומלקק את שדה הגדול, מוציא את הפטמה מפיו ומכניס אותה בחזרה, נושך בעדינות ונושף עליה, סוחט התנשפויות רמות ומרוגשות מדודתו.
ערן מסובב את ידו בין רגליה של דודה ענת כך שכף ידו צמודה עכשיו למפשעתה של דודתו. אצבעו מחליקה על החריץ החבוי שלה והוא חש בחמימות הבוקעת ממנה אפילו מתחת למים.
"ערן…” היא נאנקת כאשר אצבעו מוצאת את הדגדגן הזקור שלה ומתחילה לעסות אותו בעדינות מעל בד בגד הים. “אנחנו צריכים להפסיק, ערן…זה יצא משליטה…”
ערן לא עונה מכיוון ששדהּ הגדול של דודתו ממלא את פיו וכמו תינוק שקיבל ממתק אין לו שום כוונה לשחרר אותו, לכן הוא ממשיך לאחוז בשד הכבד ביד אחת ובשנייה מאונן לדודתו המיוחמת, אצבעו לוחצת על דגדגנה הרעב ומעסה אותו בתנועות מעגליות וקבועות מעל הבד הצהוב.
ואז הוא עושה טעות.
בעודו מאונן לה, ערן מחליק את אצבעו אל מתחת לתחתוני בגד הים שלה, חש במגע הפרוותי של שיערות ערוותה ובחום הבוקע מבין שפתיה. דודה ענת נזעקת והודפת אותו ממנה בכח.
"זה לא, ערני.” היא אומרת, מתנשפת.
"מה?!”
"אני מצטערת…אני…אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר מתחת לחגורה. שלי, כלומר.”
ערן רואה אדום. הוא יכול לזיין אותה בכח. קיבינימט, הוא כבר התעלם מהסירובים שלה בפעם האחרונה שהוא ביקר, והיא מאוד נהנתה מהזיון אחר כך. למה המשחקים האלה כל פעם?
אבל הפעם זה אחרת, נשמע קול אחר בראשו. בפעם הקודמת היא הניחה לו לאלץ אותה, הפעם הוא כל כך הרבה יותר חזק ממנה שזה יהיה ממש אונס.
"מה זת'ומרת? למה לא?” הוא מאלץ את עצמו לשאול, מתרחק ממנה מעט.
"כי…קשה לי להסביר. כי…אני נשואה.”
"גם אז היית נשואה.” אומר ערן בקול קשה. "הוא מתייחס אלייך כמו חרא בערך מהיום שאני מכיר אתכם.”
"אני עדיין נשואה לו…”
"מה, את אוהבת אותו?”
"אהבה לא קשורה לזה. אני לא יכולה לשכב איתך…בבית שלו…ממש מתחת לאף שלו. אני מצטערת, ערן.”
הוא עדיין זועם ומתוסכל אבל המחשבות האלימות פרחו מראשו והוא מפנה אליה את גבו, משלב את ידיו, רותח ומבולבל. במעומעם הוא חש בזין שלו הולך ונרפה.
"הי, אנחנו עדיין יכולים לעשות דברים אחרים.” היא מניחה יד על כתפו.
"כמו מה, לאסוף פרחים?”
"כמו זה.” היא אומרת ונימת קולה מאלצת אותו להסתובב.
"קוסמק.” הוא ממלמל.
דודה ענת פשטה לחלוטין את חזיית בגד הים שלה ושילבה את ידיה וזוג שדיה הגדולים נחים כעת מולו ממוסגרים בין זרועותיה, עירומים ובהירים, רטובים ובוהקים בשמש.
"אתה רוצה לשים את הזין שלך בינהם?” היא שואלת והדם חוזר לפעום בחלציו של ערן. הכעס מתחיל לעזוב אותו אבל הוא עוד לא מתמסר לפיתוי והוא עדיין פגוע.
"אולי נלך לשם,” היא מחווה קרוב יותר אל החוף. “ואני אכרע על הברכיים ואני תניח את הזין שלך בין השדיים שלי? נראה לך כיף?”
הכעס של ערן מתפוגג וחיוך קטן מפציע על שפתיו.
"נשמע מעניין.”
דודה ענת משלבת את זרועה בזרועו והם פוסעים את המרחק במים עד הנקודה בה היא יכולה לכרוע כך שחזהּ נמצא מעל המים והמזח עדיין גבוה מראשה בכעשרים סנטימטרים, מסתיר אותה מהבית.
"תן לי אותו…” היא מלקקת את שפתיה החושניות בפתיינות מחשמלת ואז מטפטפת כמות נדיבה של רוק בין שדיה הגדולים. “שים לי אותו בין השדיים, ילד מתוק שלי…”
ערן לא זקוק להזמנה נוספת. הוא מניח את איברו בין דדיה הרכים של דודתו, אוחז בו ומתחיל להניע אותו מעלה ומטה. דודה ענת מצמידה את אמות ידיה, הודפת את שדיה זה אל זה ויוצרת אגב כך מנהרה של רכות קטיפתית, בשר שדיים רך וחמים ורטוב העוטף את הזין של אחיינה באהבה.
==============
אהבתי.
המשחק ביניהם מחרמן והציפייה בסיפור למתי יכבוש אותה סופית מחרמנת ואירוטית להפליא. אם היה אפשר להסריט את הסיפור, הייתי מציב את השחקנית מוניקה בלוצ'י כענת.
ווואווווו דור איזו הפתעה מטורפת לקום בוקר ולגלות פרק חדש!
אני נדהמת מחדש מתיאורים של דברים שמסביב , שנותנים להבין כמה אתה שם לב לפרטים הקטנים.ולאלה שקוראים את סיפוריך לדמיין את הדמויות בצורה חיה ומדויקת …
היו עוד דברים שאהבתי..
*העובדה שענת הפסיקה את העינוי אם הוא כן בא בשבילה או לא בא בשבילה ופשוט זורמת(וכמו שאני מודה על תיאורי המזמוזים שלהם כך אני מודה גם על העלילה.כי מעניין למה הוא כועס וזועם)
*נהנתי שוב ממציאות של אינטרקציה מאחורי הגב של בעל מוגבל
*והזדהתי עם תחושותיה לגבי יחסים אסורים בתור נשואה.
*אני בטוחה שיש עוד אבל כל דקה צץ לי כאן מישהו אחר שצריך אותי…כך שאדון נוב, תודה רבה…זה היה ממש "שמחת פורים".קלעת בול השנה ומשלוח מנות שלך היה מהודר והתקבל בשמחה !
הגירוי עצום, אישית היתי מוסיפהאיזו מציצה כשם שאני מאוד אוהבת. ממני נחמה
אין אין כאוראלי
חג שמח,
אל תפסיק, בבקשה!
שיימשך מצדי לעוד עשרות פרקים
כל פעם יש מעמדים אירוטיים נהדרים ומגוונים וזה יופי
יישר כח
אגב, אם מדברים על שחקנית איטלקיה מתאימה …
לעניות דעתי סטפניה סנדרלי, זו מ"המפתח". ממש בול
גם סרנה גרנדי ששיחקה במירנדה ובסרטים נוספים עונה לדרישות התפקיד
כמובן שצודק וב"דון ז'ואן הצעיר" היא צעירה יותר ומפתה לא פחות
אחלה פרק, אמנם קצר במקצת אבל עדיין מהנה,המשך בעבודה הטובה…
מאד מהנה ואת ערן קצת מענה,
תודה לדור על עוד מעשה מגונה…
חחחחחח 👍
אבל אני נגד מעשה מגונה
אני תמיד מפתח ציפיות גבוהות לקראת פרק ז'