לפרק הקודם
======================
אמא נפטרה כשערן היה בן שמונה וחצי. הוא לא ראה אותה כמה שבועות לפני כן, אבא לא רצה שהוא יראה אותה "ככה", למרות שהוא לא הבין בדיוק מה זה "ככה". בפעם האחרונה שהוא כן ראה אותה, בבית החולים, היא ביקשה ממנו רק דבר אחד:
"אל תהיה ילד עצוב, בסדר, ערני? תשתדל להיות ילד שמח. בשבילי.”
"בסדר. את תהיי בסדר?”
"אני לא יודעת. אני לא יודעת כבר כלום. אני מקווה שכן. אבל תבטיח לי שלא תהיה ילד עצוב, מה שלא יקרה.”
הוא כבר הבין מה זה "מה שלא יקרה" והבין שזה כנראה יקרה, לכן התאפק עם הדמעות עד אחרי שיצא מהחדר ואז הלך לשירותים ורק שם בכה. אבל את ההבטחה שנתן לאמא לא שכח והשתדל לא להיות ילד עצוב, לא ליפול לבור שהיא השאירה בלב שלו. החיים לא היו פשוטים אחרי שאמא נפטרה אבל אבא והוא הסתדרו בסך בכל. הוא למד לעשות כביסה ולבשל ודאג לו ולאבא. ערן השקיע הרבה בשחייה בכלל ובכדורמים בפרט ואבא היה בא כמעט לכל התחרויות ובסופי שבוע אם לאבא היה כוח הם היו מטיילים: לוקחים את האוטו, אוהל וציוד והולכים לשטח.
לקראת כיתה ח' הוא גם גילה את הבנות ואת הסקס. כלומר, לא באופן ממשי, אלא התחיל פתאום להיות מודע לקיומן של בנות ובאדיבות כמה חוברות שמצא בבית וקנה בסתר, החל ללמוד על סקס. וזה היה כיף. לאונן היה ממש כיף. החברים בקבוצת הכדורמים היו מתרברבים על נשיקות ומזמוזים אבל הוא לא האמין כל כך לסיפורים. כיתה ח' זאת כיתה מבאסת כי הבנות של השכבה מסתכלות רק על הבנים הגדולים יותר והצעירות יותר עוד לא מעוניינות אז חוץ מכמה חברויות ספורדיות של ימים ספורים לא היה לו כלום אבל אצל כולם זה היה ככה. בינתיים הוא הסתפק ביד ימין ובחוברות הסודיות שלו.
"תגיד לי, בן, מה התכניות שלך לקיץ? שוב להשתעמם?” שאל אבא ערב אחד לקראת סוף שנת הלימודים.
"לא יודע. ישראל אמר שיהיה מחנה אימונים ביוון.”
"מחנה אימונים זה שבוע. מה דעתך לנסוע שוב לאיטליה? דיברתי עם דוד אריק אח של אמא. הוא ממש ישמח לארח אותך.”
"למה בעצם הם לא באים אלינו אף פעם?”
"דודה שלך פוחדת מטיסות.” הסביר אבא. “וחוץ מזה, מהתמונות נראה לי ששם יותר כיף מאשר כאן.”
"אני אוהב את הארץ.” אמר ערן מיד.
"אני יודע, גם אני.” אמר אבא. “אבל חופשה בוילה של דוד שלך באיטליה לא אומרת את ההפך.”
"אוקיי.”
"אוקיי זה אומר שאתה תיסע?”
"טוב.”
הוא לא חשב על איטליה מאז שחזר. לא על איטליה ולא על דודה ענת. אולי מה שקרה שם היה גדול מדי בשבילו. אולי כעס על אבא ואמא ששלחו אותו. וממילא המאורעות שקרו לו ולאבא מאז היו חזקים יותר אז הוא פשוט הכניס את כל הזיכרונות לארגז ושכח ממנו. גם עכשיו, כשהוא מצא את הארגז הוא החליט שהוא לא רוצה לפתוח אותו עדיין.
"טוב, צריך להזמין כרטיסים.”
"אתה בא איתי?”
"מצטער, זה יקר לי מדי.” אמר אבא. “תיסע לבד.”
"זה בסדר.” חייך ערן באומץ. “יהיה לך קצת שקט ממני.”
"ואם אני דווקא לא רוצה שקט ממך?”
"ואם אני דווקא כן רוצה שקט ממך?” חייך ערן.
"יאללה יאללה…” צחק אבא ופרע את תלתליו השחורים של ערן. “אתה יודע מה, בעצם אני כבר מת שתעוף מפה כבר, יא קרציה…”
* * *
דוד אריק נראה מבוגר יותר כאשר אסף את ערן משדה התעופה. מבוגר יותר ושמן יותר. המכונית הייתה מרשימה אבל לא מדהימה כפי שנראתה לו לפני שבע שנים וגם הוילה נראתה כמו וילה גדולה ולא כמו ארמון מהאגדות. רק דודה ענת לא השתנתה. כלומר: היא כן. בשיערה השחור צצו כמה קווצות אפורות, היא העלתה מעט משקל וקמטים בצבצו בזוויות פיה אבל האפקט שלה על ערן היה בדיוק כפי שהיה לפני תשע שנים. היא לבשה שמלה ירוקה הפעם אבל הצמה הייתה אותה צמה, מתחת לקווים המוחלטים של גבותיה העיניים הגדולות והשחורות עדיין שלחו שני זרקורים אל נשמתו ועורה היה אותו עור צח וברבורי כפי שזכר.
"ערני! כמה גבהת!” היא אמרה בשמחה וחיבקה אותו חיבוק דודתי. “אתה הולך ונהיה יפה יותר מפעם לפעם!”
"גם את, דודה ענת.” אמר ערן.
דודה ענת צחקה.
"איזה מחמאות, אנחנו צריכים להזמין אותך יותר! בוא, אתה רעב? ביקשתי מרוזה שתכין לך טורטליני כמו שאתה אוהב, רוצה?”
"כן בבקשה.”
"לא הכנת לו בעצמך?” שאל דוד אריק אך דודה ענת התעלמה ממנו.
"אהלן יקי.” אמר ערן והושיט את ידו ללחיצה לבן דודו, וזה לחץ בחזרה ללא התלהבות ניכרת. יקי עדיין היה גדול יותר מערן אבל המגושמות שלו ניכרה בו אפילו כשעמד ללא נוע, מזיז את משקל גופו מרגל לרגל בחוסר נוחות תמידית. פניו תפחו ונראו לערן כמו גוש בצק אשר מישהו תחב בו שני גושי פחם במקום עיניים ופיזר עליו גרגירי יער אדומים וזעירים.
"הי.” אמר יקי בחוסר חשק.
משרת לקח את מזוודתו של ערן והם נכנסו אל הבית. הוא לא היה הארמון שערן זכר, אבל זו עדיין הייתה וילה מפוארת מכל בית שראה בישראל. הם עשירים, הוא הבין פתאום.
"אז מה שלומכם?” שאלה דודה ענת כאשר התחילו לאכול. “מה שלום אבא? איך אתם מסתדרים מאז ש…?”
"מסתדרים בסדר.” ענה ערן לאחר שגמר ללעוס. “למדתי לכבס ולבשל קצת אז אני דואג לבית ואבא דואג לכסף.”
דוד אריק ודודה ענת הביטו זו בזה ואז בבנם.
"אולי תלמד ממנו?” שאל דוד אריק את יקי. “אתה חולצה לא יודע לשים בכביסה. אפילו אמא שלך עושה את זה.”
"אולי תעזוב אותי בשקט?” התרגז יקי. “למה, את יותר טובה?”
"הוא צודק…” גיחך דוד אריק. "האחיין שלך יותר עקרת בית ממך.”
אחרי האוכל דוד אריק פרש לחדר העבודה שלו ויקי פנה לענייניו.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?” שאלה דודה ענת.
"סתם לשוטט קצת, אם זה בסדר. העץ שלי עוד שם?”
דודה ענת צחקה.
"עדיין שם, מחכה לך.”
"מותר לשחות באגם?”
"אתה יודע לשחות?”
"כן, מצוין.”
"אז כן. אבל בבקשה אל תתרחק, אני זקנה מדי בשביל התקפי לב.”
"טוב, אני לא בטוח שבא לי כל כך לשחות, רק שאלתי.”
"אז מותר.”
האחוזה הייתה כמו שהוא זכר. כאן צץ שיח שלא היה שם קודם ושם נעלם עץ או הוחלפה גדר אבל הכל היה כמו שהוא זכר אותו, רק קטן יותר. מטרות הירי עדיין עמדו במקומן והוא תהה אם יוכל הפעם לירות בקשת של בוגרים. העץ שלו, עץ המחשבות, עמד מעל הסלע השחור, כאילו מחכה לערן שיטפס עליו. אני הולך, לא רץ הבין ערן את ההבדל בין אז והיום. אז היה רץ ממקום למקום, היום הוא הולך. ריצה זה משהו של ילדים קטנים והוא לא ילד קטן. עוד מעט לא ילד בכלל, הוא הבין. הוא הבטיח לאמא לא להיות עצוב והוא לא ילד עצוב אבל הוא כן קצת מהורהר. והעץ טוב להרהורים.
הוא הביא איתו מהארץ תיק קטן מעור ובתוכו אוצר: סדרת חוברות קומיקס של ספיידרמן. מכל גיבורי העל ספיידרמן היה זה שהוא אהב במיוחד והוא שמר על החוברות שלו מכל משמר, מסרב בקנאות להשאיל אותן לחברים מהכיתה או מחוגי הספורט. את החוברות היה קונה בחנות הציוד המשרדי של וקסמן. החוברות לא היו מגיעות תמיד לפי הסדר ולפעמים היו נוצרים חורים בעלילה והוא היה צריך לבקש שיביאו לו במיוחד חוברות ספציפיות אבל גברת וקסמן חיבבה אותו והוא הצליח פחות או יותר לעקוב אחרי העלילה בשנתיים האחרונות. בנוסף זה גם שיפר את האנגלית שלו אז גם אבא היה מרוצה.
אחרי שקרא זמן מה, אסף את החוברות והכניס אותן בזהירות לתיק, ירד מהעץ והמשיך לטייל סביב האחוזה. בהתחלה במקומות שהכיר ואחר כך הרחיב את המעגל לחלקים שלא הכיר. רגליו נשאו אותו כבר רחוק מהאחוזה, כמעט אל תוך היער ממש אבל הוא החליט שלא יהיה זה חכם לאבד קשר עין עם הוילה בארץ זרה. האנגלית שלו הייתה טובה יחסית לתמיד שגמר כיתה ח' אבל הוא לא יודע אם יצליח להסתדר בארץ זרה עם האנגלית שלו. והוא גם לא רצה להדאיג את הדודה ענת, לכן חזר אל הוילה.
"נו, הכל כמו שזכרת אותו?” שאל הדוד אריק.
"כן.” חייך ערן.
"אז מה אתה עושה בארץ? חוץ מהלימודים?”
"כדורמים, קצת כדורגל, טיולים. דברים רגילים.”
"כדורגל משחק או אוהד?”
"גם וגם.”
"את מי אתה אוהד באירופה? יש לך קבוצה שאתה אוהד או שאתה רק ישראליות?”
"ברצלונה.”
"פוי.” ירק דוד אריק יריקה סמלית. “אתה באיטליה. כאן תאהד את אינטר מילנו.”
"הם משחקים כמו נקבות.” חייך ערן בהתגרות.
"שאני אבין, אתה מעליב אותי בבית שלי?” חייך דוד אריק.
"אני לא עושה כלום, זה הם שמשחקים כמו בחורות.”
"השנה כן…” נאנח דוד אריק. “'ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב…' הוא ידע מה הוא שר, מר איינשטיין. תאמין לי.”
דודה ענת לא דיברה עד כה ורק הציצה בו מהצד. נדמה היה לו שהיא לומדת אותו. קצת כמו תמר, היועצת של השכבה, שמסתכלת לפעמים על היתום המסכן מהצד. אבל כמו עם היועצת של השכבה, הוא מתעלם ממנה כל עוד היא שותקת, כאילו משחק איתה מי ישבר ראשון.
"ומה שלום העץ שלך?” היא שאלה אחרי שנגמרה שיחת הגברים. יקי כבר פרש לחדרו ("למאורה שלו" כמו שאמר דוד אריק), המבשלת עזבה ללילה ורק שלושתם ישבו ליד השולחן.
"עדיין עומד.”
"מביא מחשבות?”
"כמו תמיד.” הוא חייך אליה.
"טוב,” אמר דוד אריק. “החזירים מחכים לי. לילה טוב ערן.”
"איזה חזירים?”
"דוד שלך צד חזירים בשטח שלנו. שלא יהרסו לנו גדרות וכרמים.”
"מישהו צריך לעשות משהו מביא תועלת בבית הזה. לא כולם יכולים לשבת על התחת ולבזבז כסף כל היום.” אמר דוד אריק, מביט באשתו. היא לא ענתה.
"אז…לילה טוב.” אמר ערן.
"לילה טוב.”
"אז איך אתה?” שאלה דודה ענת אחרי שרק שניהם נותרו במטבח, מניחה יד חמימה על ידו.
"בסדר.”
"אפשר להציע לך יין?” שאלה דודה ענת וקמה להביא בקבוק יין ושתי כוסות. ערן מצא את עיניו נמשכות לישבנה המלא מתחת לשמלה הירוקה, בעודה אוספת את הבקבוקים מהאי שבמרכז המטבח. “זה מהיקב שלנו. ממש מצוין.”
"לא, תודה.” אמר.
"אתה בטוח?” זקפה דודה ענת גבה וערן הרגיש פתאום שזה ילדותי לסרב.
"את יודעת מה? אני אנסה.”
היא מזגה לשניהם והוא לגם מעט. זה לא היה ממש טעים בהגדרה הרגילה אבל הפה שלו התרגל לטעם די מהר והתחושה החמימה הייתה דווקא נחמדה. הוא לגם לגימה נוספת.
"לא רע.” אמר לבסוף.
"אני מצטערת שלא באנו כשאמא נפטרה. לה ולדוד אריק היה את הריב המטופש שלהם ואני באמת פוחדת לטוס…”
"זה בסדר. אנחנו מסתדרים. הבטחתי לאמא שאני לא אהיה ילד עצוב.”
"וזה מצליח לך?”
"בינתיים כן.” הוא חייך ולגם שוב.
"ו…חברים, חברות, הכל בסדר?”
"חברים כן. חברה עוד לא אבל יש לי סבלנות.”
"אין לך חברה?” היא אמרה בפליאה אמיתית.
"לא.”
"אתה ילד…כבר לא כל כך ילד אפילו…כל כך יפה…כל כך חכם…כל כך בוגר…איך אין לך חברה?”
הוא משך בכתפו.
"אולי אני בוגר מדי.” הוא הציע פרשנות והיא חייכה.
"ואיך את ודוד אריק?” שאל ערן פתאום. “הכל בסדר?”
היא הביטה בו במבט יציב, מנסה לאמוד את השאלה, שוקלת את התשובה.
"אנחנו נשואים כבר הרבה שנים.” אמרה לבסוף והתיקה ממנו את עיניה. כדרכו בשנים האחרונות כשדיבר עם נשים, עיניו נמשכו אוטומטית למחשופה וליבו שוב החסיר פעימה. חלקם העליון של שדיה הגדולים בצבץ לו מהשמלה, גבעות מושלגות ורכות למראה, מעורר את חלציו.
"איזו מין תשובה זאת?” שאל באומץ, מחזיר את מבטו לעיניה ברגע שהביטה בו.
"הכי טובה שתקבל עכשיו.” היא חייכה ללא שמחה. “טוב, אני עייפה והולכת להתקלח. החדר שלך מוכן ואתה לא צריך עזרה שלי בלהתקלח, נכון?”
אולי היה זה האלכוהול, אולי חוצפת גיל ההתבגרות אבל במקום לענות הוא רק הביט בה, מחייך חיוך קטן ומטה את ראשו הצידה. לרגע היא המתינה לתשובה מילולית אך כאשר הבינה את הרמז פערה את עיניה ואז פרצה בצחוק.
"כבר לא ילד, הא?”
"אולי לא הייתי אף פעם.”
"פששש…איזה רציני אתה. לילה טוב, אני במקלחת.”
הוא נשאר לשבת עוד דקות ארוכות, גומר את כוס היין. לאחר מכן קם, הניח אותה בכיור ויצא מהמטבח. כבר יום שלם שלא אונן והוא חש בחרמנות פושה בו, כאילו מזכירה לו לקחת את התרופה שעליו לקחת מדי כמה שעות. מראה שדיה צץ מול עיניו וזיכרון מגעם מלפני תשע שנים חזר אליו, מציף אותו בתחושות וריחות עזים וממשיים, מתדלק את חרמנותו לשיאים חדשים של חוסר הגיון.
אני במקלחת.
הוא לא ממש חשב על מה שהוא עושה, פשוט עשה את זה. הוא יודע היכן חדר השינה שלהם ובתוך כמה שניות עמד מחוץ לדלת החדר. על החיים ועל המוות, אם ייתפס לא יהיה לו תירוץ משכנע: ערן פתח את הדלת.
החדר היה ריק וחשוך מלבד מנורת הלילה אך הוא יכול היה לשמוע את רחש המים במקלחת הפרטית שלה. בלב הולם הוא התגנב אל חדר השינה הגדול והתקרב אל המקלחת אך מצא גם את הדלת הזו סגורה. לפני שיוכל להתחרט, הוא פתח את הדלת לכדי סדק והציץ פנימה בזהירות.
דודה ענת התקלחה בתוך מקלחון שקוף והאדים הסתירו את תווי גופה המדויקים, מגלים רק את קווי המתאר של הגוף. לפתע, בעודה מתרחצת, שד גדול נצמד לרגע אל זגוגית המקלחון וערן התנשף בהתרגשות. למרבה האכזבה, השד נבלע בענן האדים כעבור כמה שניות אך ערן זכה לפינוק אחר: ישבנה העסיסי והעירום של הדודה ענת החליק לרגע על הזגוגית, פלחי עכוז עגולים וסמוקי מים חמים.
מבלי לחשוב נשלחה ידו של ערן אל חזית מכנסיו והוא שלף את איברו מהמכנסיים הקצרים והתחיל לאונן. דודה ענת שוב הסתובבה והפעם זכה למראה חטוף של שני שדיה הנצמדים אל הזגוגית. צמרמורת עונג חלפה בגופו ולמשך כמה רגעים היא נעלמה שוב בערפל עד שהתכופפה לסבן את שוקיה תוך שהיא מצמידה את ישבנה הנהדר אל הזכוכית, מאיצה את הדופק של אחיינה הצעיר המאונן בהתרגשות כמה מטרים ממנה.
הגמירה הגיעה לפתע, כמעט ללא אזהרה. מרוב התרגשות לא התכונן ולא הכין נייר טישו או משהו בסגנון והוא צפה באימה בשפיך שלו ניתז בעליצות כמעט חצי מטר לפנים, נוחת על רצפת האמבטיה. מרוב תדהמה הנתז השני הצליח לברוח לפני שהתעשת והכניס את האידיוט למכנסיים, מתנשף בהתרגשות בעודו גומר.
ואז נדם זרם המים.
ערן קילל חרישית והתרחק במהירות מהדלת. הוא יצא מחדר השינה, מברך את עצמו על שזכר לסגור את דלת המקלחת. הוא מיהר אל חדרו וזינק בחושך אל המיטה, נופל בדרך על מזוודה, קם בלי עצמות שבורות והגיע אל המיטה. שעה ארוכה הישים את עצמו ישן עד שהעז לקום, להתקלח בשקט ולהחליף בגדים. דודה ענת לא הגיעה, מכאן הסיק שהיא לא הבחינה בו. למרות ההרפתקה הלילית הוא נרדם בקלות אחרי המקלחת וישן שנת ישרים.
למחרת בבוקר, כאשר נכנס אל המטבח, הוא מצא שם רק את דודה ענת, יושבת ושותה קפה, מעיינת בעיתון. מכיוון שלא הבחינה בו נמשכו עיניו אוטומטית אל מחשופה.
"בוקר טוב.” היא אמרה והרימה אליו את מבטה, תופסת אותו בקלקלתו. חיוך קטן הופיע בזווית פיה והוא נזכר שזה היה "החיוך הסודי שלה", כפי שכינה אותו כשהיה ילד.
"בוקר טוב.”
"ישנת טוב?” היא שאלה מחזירה את עיניה לעיתון.
"כן.” ענה ערן, עיניו מתמגנטות אל החריץ שבין שדיה הבהירים. “איפה כולם?”
"אריק נסע לעבודה, יקי נסע איתו לאיזו חנות מחשבים בעיר ואני נוסעת לקנות כמה דברים ואיעדר רוב היום. צריך משהו?”
"לא, תודה.”
"תכניות?”
"להתבטל ולקרוא.” הודה ערן.
"על העץ?”
"זה מקום טוב להתחיל בו.”
"סרז' הגנן יבוא אחר כך. הוא בחור נחמד אבל לא מדבר מילה באנגלית, בטח שלא בעברית. רוזה המבשלת תכין לך צהריים באחת, בסדר?”
"בסדר גמור.”
"טוב, חמוד,” היא התרוממה, הפעולה מזקירה את שדיה הגדולים באופן שגרם לערן להתעלף כמעט. “אני יוצאת, נתראה בערב.”
היא רכנה לעברו במפתיע ונשקה באוויר ליד אוזנו והוא חיקה אותה, שואף את ריח שיערה מלוא ריאותיו ומרגיש בהזדקרות המידית במכנסיו.
"להתראות. יש לך חביתיות במקרר, תוכל לחמם אותן או לאכול אותן קרות. ואם אתה יוצא, לשוטט, תנעל.” אמרה ויצאה מהבית.
ערן חימם לעצמו את החביתיות ולעס אותן לבדו, נהנה מהשקט. אחר כך פתח את הטלוויזיה, שמח לגלות שם את “משמר המפרץ”, אך מתעצבן לגלות שהיא מדובבת לאיטלקית. הוא כיבה את הטלוויזיה והתכונן לצאת החוצה כשלפתע הסקרנות התעוררה בו והוא החל לשוטט בבית.
הוא הכיר את הבית מהביקור הקודם אך היו חדרים שמעולם לא נכנס אליהם והיו כאלו שהשתנו עם השנים. חדרו של יקי ושל אריק שיעממו אותו וכעבור כחצי שעה של שיטוט מצא את עצמו עומד בחדרה של דודה ענת, ליבו מגביר את קצבו לרגע.
היה משהו מרגש בעמידה הזו בחדרם הפרטי של דודה ענת ודוד אריק. ריחה של דודה ענת עמד באוויר ונוכחותה שרתה בחדר, כאילו נכחה שם, כאילו הייתה ולא הייתה, כאילו ישנה שם ולא הייתה מודעת אליו. הוא פתח את מגירותיה ומצא שם תכשיטים וכלי איפור. חדר הארונות שלה היה משעמם עבור בחור מתבגר ואל חדר האמבטיה הגיע רק בשם היסודיות, מפשפש פה ושם, השעמום מתחיל להכהות את הריגוש הראשוני. הוא פתח מגירה גדולה, סוגר אותה כאשר הבין שזו היא מגירת הכביסה.
סקרנות מוזרה ניצתה בו והוא פתח את מגירת הכביסה בשנית. שמלתה הירוקה של דודה ענת הייתה מונחת שם ומתחתיה פריטי לבוש לבנים וקנים יותר, תחתוניה וחזייתה. הו!
ריגוש ניצת בו והוא לקח את תחתוניה המשומשים בידו. הם היו לבנים ועדינים למראה כמה שיערות שחורות ומקורזלות נחו על המפשעה. התחתונים המשומשים של דודה ענת.
בלב הולם הוא לקח התחתונים וקירב אותם אל אפו, מרחרח אותם. ריח אינטימי וסודי דיגדג את נחיריו, ריחה של הדודה ענת. הוא הפשיל את מכנסיו והתחיל לאונן בעודו מסניף את תחתוניה של דודתו, מתענג על ריחם ועל מגעם העדין באצבעותיו. מחשבה מלוכלכת ומרגשת הפציעה בו: אם הם ממילא הולכים לכביסה, למה שלא ילכלך אותם עוד קצת?
המחשבה המרגשת הסעירה אותו וליבו הלם בעוז. הוא שלף מהמגירה זוג תחתונים נוסף, ורוד עדין בגזרת מכנסונים דקיקה עם מלמלה אפורה בקצוות, עטף את איברו הזקור בתחתונים הוורודים של דודתו והחל לאונן לתוכו בעודו מסניף את זוג התחתונים השני. ריחה מילא נחיריו בעודו מאונן והמחשבה על האזורים הפרטיים ביותר שלה ריגשה אותו עד שהחל לגמור כעבור כמה רגעים. הוא התנשף חרישית כאשר נתזי זרע מילאו את הבד העדין והוא פמפם את איברו שוב ושוב, ממלא את תחתוניה של דודתו בשפיך עד שנרגע. הוא הניח את התחתונים במקום וסגר את המגירה.
שאר היום היה מרגש פחות אך מהנה גם הוא. שעה קלה של הרהורים על העץ שלו ואחר כך שוטטות עצלה סביב האחוזה. הוא אכל צהריים בוילה ואז חזר לשוטט. כאשר התעייף מצא לעצמו פינה נוחה תחת אחד העצים, קרא בחוברות הקומיקס שלו ונרדם לשנת צהריים. את ארוחת ערב אכל עם כולם.
יקי פרש ודוד אריק יצא לצוד לאחר ארוחת הערב והוא נשאר לשתות עם דודה ענת, במה שיהפוך להיות מסורת שלהם בביקור הזה. היא סיפרה לו קצת על הסידורים שעשתה באותו יום והוא סיפר לה על דברים שראה היום, תוך שהוא משמיט את הביקור בחדרה. במיוחד רצתה לשמוע על סרז' הגנן. מתי הגיע? מתי הלך? האם הגיע לבדו? האם דיבר עם מישהו בזמן שהיה כאן? נראה היה שרווח לה כששמעה שהוא הגיע לבדו ולא נראה היה שהוא עושה שום דבר מלבד טיפול בשיחים ובפרחים.
"טוב. אמרה לבסוף. “אני הולכת להתקלח.” הוסיפה מבלי להביט בו וערן חש בזיק של התרגשות ניצת בו.
"לילה טוב.” הוא אמר.
"ליל מנוחה.”
הוא המתין כמה דקות לפני שכיבה את האור במטבח והתגנב אל חדר השינה. דלת החדר הייתה פתוח מעט הפעם והוא הציץ פנימה כדי לוודא שאינה בחדר אך זרם המים מהמקלחת בישר לו שהיא מתקלחת. לשמחתו גם דלת המקלחת לא הייתה סגורה והוא יכול היה לראות שהיא מתקלחת כבר מתוך חדר השינה.
המופע היה דומה לזה של אתמול אך באופן נדמה היה לערן שתנועותיה שונות מליל אמש. הרגעים שבהם החליקו שדיה על הזגוגית לא היו קצרים וחטופים אלא אטיים וחושניים ולערן (המאונן כבר) ניתנו הזדמנויות עשירות להבחין בפרטי שדיה הגדולים, על עטרותיה הקטנות והפטמות שבמרכזן. ישבנה נע בתנועות אליפטיות על הזגוגית בעודה מסבנת את שוקיה באופן ממושך ולמרבה הריגוש הוא אפילו זכה להצצה במפשעתה אשר נצמדה לרגע לזגוגית, חושפת משולש כהה בין ירכיה. הפעם היה זהיר יותר כאשר גמר, משפיך לתוך נייר מגבת שהביא במיוחד מהמטבח. הוא הסתלק לפני שגמרה ומיהר למקלחת שלו.
את יום המחרת הוא בילה עם יקי ודוד אריק בעיר. הם הלכו למשחק כדורגל ולשם השעשוע הוא עודד דווקא את הקבוצה ששיחקה נגד אינטר מילנו, אם כי שמח בסתר ליבו ש"קבוצתו" הפסידה כי לא רצה באמת להרגיז את דוד אריק. אחר כך הלכו לפארק שעשועים גדול והוא רכב ברכבת הרים כמוה לא ראה מעולם, נשבע שלא יחזור על החוויה המבעיתה אף פעם. את היום הם גמרו בגלידה על שפת אגם והוא מצא עצמו משוחח ארוכות עם דוד אריק עם כדורגל בארץ ובאירופה, אימונים ומשמעת.
הערב נגמר כמו הקודם לו: כוסית לילה עם דודה ענת. ערן מצא שהוא מחכה לשעה הזו, שהיא החלק המהנה ביותר ביום עבורו. אחרי ששוחחו על ענייני היום, שאל אותה פתאום:
"למה התכוונת כשאמרת שאת ודוד אריק נשואים כבר הרבה שנים? כששאלתי אותך איך העניינים בינכם?”
"אתה ילד חכם.” היא הישירה אליו מבט. “אתה יכול להבין לבד.”
"את לא אוהבת אותו יותר?” התעקש.
"אמרתי לך: אנחנו נשואים.” אמרה ולא פירשה. ערן לא הוסיף לשאול.
“ועכשיו אני הולכת להתקלח.” אמרה, מישירה אליו מבט חטוף לפני שקמה מהשולחן.
כמו בלילות הקודמים, ערן חיכה כמה דקות ואז התגנב אחריה. שוב שיחק לו מזלו ושתי הדלתות היו פתוחות והוא זכה למופע מרגש על חלון הזגוגית, מאונן וגומר אל תוך נייר מגבת ומסתלק לפני שהיא גמרה.
בבוקר הוא מצא אותה במטבח, קוראת את העיתון שלה. היא לבשה שמלת כפתורים קיצית ותכולה ונשימתו של ערן נעתקה למראה עומק המחשוף שלה. אולי הייתה זו הזווית בה היא ישבה או אולי היא לבשה שמלה מיוחדת אבל נראה היה לו ששדיה בחוץ הבוקר כמעט עד הפטמות.
"בוקר טוב.” אמר.
"בוקר אור.” היא ענתה. משהו בפניה נראה שונה והוא תהה מה זה היה עד שהבין: שפתיה היו משוחות בשפתון אדום ומבריק וריסיה היו ארוכים יותר. היא נראתה מושכת מאי פעם ואיברו החל להזדקר במכנסיו.
"מה התכניות להיום?” היא שאלה.
"סתם, לשוטט. את נוסעת?”
"לא, מסתובבת.” אמרה. “בעיקרון אני בבית. יקי בחדר שלו ואריק נסע לעבודה. סרז' מגיע היום.” היא הוסיפה כאילו יש בדבר חשיבות.
"אוקיי.” אמר ערן והחל לכלות את ארוחת הבוקר שהשאירה לו המבשלת. לאחר ארוחת הבוקר יצא לטיול הבוקר שלו ובתוך כמה דקות טיפס ועלה על העץ, צופה אל האגם. אופנועו של סרז' הגנן טרטר והגיע אל האחוזה והוא הבחין בו לרגע כשחלף בדרכו אל הוילה ואז דומם. ערן נשאר לשבת על העץ ולקרוא כשלפתע הבחין בתנועה מתקרבת על האדמה בין העצים. משהו תכול.
דודה ענת וסרז' הגנן פסעו בין העצים, מתקרבים אל העץ שלו ומשוחחים בינהם באיטלקית. להפתעתו הם נעצרו מתחת לעץ, סרז' נשען על הסלע השחור. ערן כמעט וקרא להם אך אז דודה ענת שלחה את ידה וליטפה את לחיו של הגנן הצעיר.
נראה שהגנן היה מופתע לא פחות מערן כאשר דודה ענת החלה להתיר באטיות את כפתורי חולצת העבודה שלו, חושפת חזה ובטן שריריים כמו של סטאלונה בסרטים. בעודו מוחה באיטלקית, דודה ענת החלה לנשק את פניו של הגנן, נשיקותיה גולשות מטה אל חזהו הרחב. היא התעכבה על פטמותיו של סרז' וערן הבחין שמחאותיו שככו כאשר שפתיה של דודתו החלו למצוץ את פטמותיו.
לאחר כמה רגעים המשיכה דודה ענת במסעה דרומה, בעודה פותחת את כפתורי חזית שמלתה, מנשקת את בטנו השרירית של הגנן הנרגש ומחככת את פניה מול בטנו בעוד סרז' מלטף את שיערותיה השחורות, עד שכרעה על ברכיה מתחתיו, שדיה מתנדנדים. באצבעות זריזות היא הפשילה את מכנסי העבודה שלו ותחתוניו, מחככת את פניה באיברו הזקור. סרז' אחז בזין וקירב אותו אל פניה של הדודה ענת וזו עטפה אותו בשפתיה החושניות והחלה מוצצת אותו כמו בחוברות שערן היה מחביא מתחת למיטה.
היא נישקה וליקקה את הזין, מוצצת את הראש ומשחקת עם האשכים כמו השחקניות שראה ערן בסרטים כחולים. הגנן שלח את ידו וליטף את שדיה הגדולים בעוד האישה המבוגרת יונקת את איברו, ממלמל דברים באיטלקית. לאחר כמה רגעים ראה ערן את הגנן מתרכז ומשתתק ואז נאנח בקול והוא הבין שסרז' גומר עכשיו בפה של דודה ענת. דודה ענת המשיכה למצוץ את הזין בעוד הגנן נאנח ומתנשף ולא הפסיקה גם כשנרגע.
הגנן אמר משהו באיטלקית ודודה ענת נשכבה על גבה על מצע הטחב ופישקה את רגליה. הוא כרע בין רגליה הפשוקות ופשט את תחתוניה ממנה ונשימתו של ערן נעתקה למראה משולש הפרווה השחור שבין ירכיה הבהירות. מבלי להכביר מלים הוא עלה על דודה ענת והחל לזיין אותה, ישבנו השרירי מתכווץ עם כל ניעה שלו. דודה ענת כרכה את ידיה סביב גבו, רגליה עוטפות את רגליה והחלה להיאנח ולהתנשף גם היא, שדיה הגדולים מרקדים מצדי גופה בקצב הזיון.
לפתע הישירה דודה ענת את עיניה אל ערן שעל העץ וזה פער את פיו בתדהמה. בידה האחת היא חפנה את ישבנו של הגנן המזיין אותה אך את השנייה היא הרימה למעלה, אצבעותיה כמו שלוחות לעברו של אחיינה. ללא מלים שניהם הביטו זה בזו, הוא על העץ למעלה והיא נדפקת בחוזקה על ידי הגנן הצעיר למטה.
אנקותיה של דודה ענת גברו והיא שלחה את ידה גבוה עוד יותר לעבר צמרת העץ, כאילו מתאמצת להגיע אל אחיינה ההמום. עוצמת מהלומות אגנו של הגנן הלך וגבר, כמו גם התנשפויותיו, ורגליה הארוכות של דודה ענת התפשקו לפי קצב הזיון, זוג מטרונומים בהירים של שיר האקסטזה של האישה הרעבה. גם כאשר היא גמרה בסדרת אנקות וגניחות היא לא עצמה את עיניה, מקפידה להביט בעיניו של אחיינה הצעיר לכל אורך השיא שלה, נועצת בו את מבטה בעודה מיטלטלת על גלים שוצפים עד ששככה הסערה.
היא הניחה לגנן לשכב עליה עוד כמה רגעים ואז הלמה בשיפולי חזהו בקוצר רוח, אומרת משהו באיטלקית. הוא מיהר לקום ממנה, לובש את מכנסיו בחיפזון. אחר כך אמר עוד משהו שערן לא הבין והסתלק משם.
דודה ענת עצמה את עיניה ונשארה לשכב מתחת לעץ. שדיה הבהירים נחים על חזהּ, רגליה העירומות פשוקות ובמרכזן פרוות ערוותה הכהה. ערן נשאר לשבת על העץ ורק בהה בה, לא יודע מה לעשות. האם עליו לדבר איתה או לשתוק? להישאר על העץ או להסתלק? משותק ונבוך הוא נשאר על העץ ולא זז, מחכה שתעשה משהו.
לבסוף התיישבה הדודה ענת והזדקפה ללא אומר וללא מבט נוסף באחיינה הצעיר. לאחר שתחבה את שדיה אל החזייה היא רכסה את שמלתה והלכה ללא מילה נוספת, מותירה את ערן על עץ המחשבות עם המון חומר למחשבה.
ערן נשאר על העץ עוד שעה ארוכה לאחר שהסתלקה דודתו, מנסה להבין את אשר ראה: דודה ענת נשואה לדוד אריק אך בוגדת בו. דודה ענת ראתה שהוא צופה בה אך לא ניסתה להסתתר מפניו. חלקי הפאזל לא בדיוק הסתדרו ולמעשה הוא הרגיש שמדובר בחלקי פאזל מקופסאות שונות בכלל. דודה ענת הייתה עליית גג מלאה מסתורין וככל שהתקדם בלחקור אותה כך רצה לדעת עוד. הוא הופתע לגלות שאינו חש כעס על דודה ענת רק סקרנות עזה ומשיכה הולכת ומתגברת אליה.
==================
כתיבה מדהימה ברמה שלא מביישת שום בלוד סיפרותי.היא לוקחת אותי ומכניסה לגמרי לתוך הסצנה.
תודה
דור ראשית תודה שלא לקח כחודש בין פוסט לפוסט
עיקר :מדהים מעורר ציפיה רבה לבאות
כתוב בצורה מדהימה
וואוו. כל סיפור שלך נכנס ישר לפנתאון.
תמשיך לרגש אותנו כמו שרק אתה יודע.
ולא ליבש אותנו בין פרק לפרק
יאפ יאפ יאפ
היה תענוג
ההקדמה היתה טובה מהפרק הראשון בגלל המתח האירוטי שנבנה ברכות ועדינות רבה יותר. ילד בן 15 כבר איבד את התמימות המקסימה של ילדותו, אבל יכול עדיין להיות נבוך כשהוא מדבר באופן מפורש לדודה.
סיפור מדהים מחכה לפרק הבא
"מכיוון שלא הבחינה בו נמשכו עיניו אוטומטית אל מחשופה" אני חושב כבר תקופה שאתה גאון. אני שנים צורך פורנוגרפיה כתובה והסיפורים היחידים בעברית שאני מצליח להישאב אליהם אלו הסיפורים שלך. הכתיבה,הירידה לפרטים,הדמויות ,העלילות ולוח הזמנים המיסתורי שלך – תענוג! אם הייתי יודע מי אתה היית מקבל מזמן כתר בדואר.
אז תודה ענקית ורבה לך! ואני כבר לא יכול לחכות לפרק הבא!
לילה טוב!
סיפור טוב,הבנייה נעשית בחכמה רבה,הרקע מוביל לעתיד,אני אוהב את השילוב של העבר עם העתיד,הדמויות מקבלות מימד נוסף. הדמות של ערן כתובה טוב מאוד,הדמות של ענת נשמרת אפילת מסתורין אך מרומזת דייה. יש בה התרסה גדולה במיוחד כאשר הדמות הראשית מנגדה היא קטין.