את הפעם הראשונה שערן ראה את דודה ענת הוא לא שכח וגם באותו הרגע, למרות שהוא לא היה יותר מאשר בן שש וחצי, הוא ידע שגם לא ישכח. הטיסה לאיטליה, הוילה הענקית, הכלבים המנוקדים, הכל יִטשטש עם השנים ופרטים אמתיים יתמזגו עם תמונות וסיפורים שיספרו לו אבל הרגע שבו הוא ראה את דודה ענת הוא טהור. כל פרט חד כתער ואינו נגוע בספקות.
לאמא היה עוד התקף ולאבא לא היה כל כך זמן אליו אז החליטו לשלוח אותו לאיטליה, לדוד אריק, אח של אמא ודודה ענת. בהתחלה הוא חשש ולא רצה לעזוב את אמא אבל בסוף אבא הצליח לשכנע אותו שכשהוא יחזור, אמא תהיה בסדר. בדיעבד, מבין ערן, שאבא אולי אפילו רמז שאם הוא לא ייסע אמא לא תהיה בסדר. לא משנה. מה שמשנה זה שהוא הסכים לנסוע לדודים שלא ראה אף פעם, רק בתמונות. ומהרגע שהוא החליט הוא לא פחד, רק דיבר בנימוס עם הדיילת היפה שהצמידו אליו ובשדה התעופה ניגש אליו דוד אריק שנראה בדיוק כמו בתמונה (אבא אמר לו שאם דוד אריק לא יראה כמו בתמונה שירוץ מהר לדיילת) עם יקי הבן דוד שלו והם נסעו באוטו הכי יפה והכי גדול שערן ראה בחיים שלו. יקי דיבר קצת מצחיק אבל ערן הבין שזה בגלל שהוא לא מדבר הרבה עברית והיה נחמד אליו והם פטפטו עד שהגיעו לוילה.
משרת לקח את המזוודה של ערן והם נכנסו אל הבית ואז ערן ראה את דודה ענת.
היא הייתה גבוהה, יותר גבוהה מכל אישה שהוא ראה בישראל. העור שלה היה בהיר כמו חלב והעיניים גדולות ושחורות. השיער שלה גם היה שחור כמו הלילה וקלוע לצמה והוא נח על כתפה הדקה, מלטף את צווארה העדין בדרכו מטה ואז נח בשלווה על זוג השדיים הגדולים ביותר שערן ראה אי פעם. דודה ענת לבשה שמלה כחולה עם נקודות לבנות שערן לא ישכח, והחלק העליון של שדיה בצבץ מהמחשוף הקייצי, עולה ויורד במתינות. מותניה של דודה ענת היו צרות וישבנה מלא ולרגליה הארוכות היא נעלה סנדלים חומים. ערן זוכר שהשווה אותה בעיני רוחו לאמא והתבייש מההשוואה. אמא שלו נראתה פתאום קטנה ועכברית לעומת דודה ענת שהביטה בו עכשיו במבט נוקב אבל ערן לא השפיל מבטו והביט בה מבלי למצמץ כמו שהיה משחק עם אמא.
"שלום חמוד, אני ענת.” היא חייכה אליו ופסעה לקראתו. “אתה אפילו יותר יפה מאשר בתמונות.”
"דומה לאבא שלו.” העיר דוד אריק.
"לא יודעת למי הוא דומה, אבל הוא יפיוף אמיתי.” היא חייכה אליו שוב וערן חייך אליה בחזרה. “אתה רוצה לשתות משהו, לאכול משהו?” כאשר היא שאלה את זה היא התכופפה וערן מצא שעיניו נמשכות אל העמק שבין שדיה.
"לא, תודה.” הוא אמר בנימוס. “דוד אריק קנה לנו שתייה בשדה התעופה.”
"אז אולי תצאו לשחק קצת בחוץ?” הציעה דודה ענת, פונה ליקי בנה.
"בסדר.” אמר יקי.
יקי היה מבוגר מערן בשנה וגדול ממנו פיזית אבל היה מסורבל ומגושם ומדי כמה רגעים היה קורא לערן שלא ירוץ כל כך מהר אבל ערן לא היה יכול להפסיק לרוץ. יער קטן ומרות לחץ וקשת ונחל ואגם עם סירה והכל כמו בסדרות בטלוויזיה ולא כמו אצלם מדרכות ומכוניות וקקי של כלבים ונדנדות שבורות. יקי בהתחלה עוד ניסה לרוץ אחריו אבל בסוף התייאש ועבר להליכה מתנשפת כשהוא מזהיר את ערן שלא להתקרב למים ולא לעלות על הסירה ולא לטפס על העץ.
לקראת הערב הם חזרו הביתה, והמבשלת הכינה לשניהם ארוחת ערב והם ישבו לאכול עם דודה ענת ודוד אריק.
"נהניתם לשחק בחוץ?”
"לא.” אמר יקי.
"כן.” אמר ערן.
"הוא כל הזמן משתולל.” הלשין יקי.
"לא נכון.” אמר ערן. “רק רצתי. לא נגעתי בשום דבר שאסור ולא שברתי כלום.”
דודה ענת חייכה.
"טוב, נו, לילדים מותר להשתולל. רק תיזהר שלא ליפול, בסדר?”
"מותר לי לירות בחץ וקשת?”
"אי אפשר, זה קשה מדי.” ענה יקי.
"יש את הקשת שקניתי לך.” אמר דוד אריק.
"זה גם קשה מדי.” התלונן יקי.
"אני יכול לנסות בבקשה?” שאל ערן.
"מחר, בסדר?” חייכה אליו דודה ענת. “אחרי האוכל תעשו אמבטיה ותלכו לישון ומחר יש יום שלם לשחק. אתם רוצים לישון בחדר של יקי או בחדרים נפרדים?”
"כל אחד בחדר שלו.” אמר יקי.
"אולי ערן ירגיש בודד.”
"כל אחד בחדר שלו.” התעקש יקי.
"זה בסדר, אני לא מרגיש כל כך בודד.” הסביר ערן. “אולי מחר כן אבל היום לא.”
"טוב, גמרתם לאכול?”
"אני רוצה קינוח.” תבע יקי.
אחרי פרוסת העוגה (אגוזים, זוכר ערן), נפרדו יקי וערן ודודה ענת הובילה אותו לחדרו. החדר היה גדול כמו חדר השינה של אבא ואמא בבית והייתה בו מטה ענקית כמו בסרטים ומדפים עם צעצועים. ערן חשב שהדובונים שהיו שם קצת תינוקיים אבל הוא לא אמר כלום.
"אני חושבת שכדאי שתעשה אמבטיה עכשיו, בסדר?” הציעה דודה ענת. לחדר שלו הייתה דלת וכשהיא פתחה אותה הוא ראה עוד חדר, חדר אמבטיה. “זה חדר האמבטיה שלך.”
"רק שלי?” תהה ערן.
"כן. לכל חדר יש אמבטיה משלו, ככה אם צריך פיפי לא צריכים לחכות.” הסבירה דודה ענת.
"רעיון טוב.” אמר ערן בכובד ראש והתחיל להתפשט.
לרגע זה היה נראה לו מוזר שדודה ענת נשארת איתו בחדר אבל אז החליט שזה בסדר כי היא דודה שלו. הוא חלץ את הנעליים ואז פשט את חולצת ה A-Team שלו ואת הג'ינס, מניח אותם על הכיסא ליד המיטה.
"איזה עור יש לך,” אמרה דודה ענת וליטפה את גבו. “כמו שוקו ממש.”
"זה בגלל שאבא שלי תימני.” הסביר ערן בכובד ראש. “התימנים הם כהים.”
"אתה כל כך יפה.” היא אמרה בקול מוזר קצת.
"תודה.” אמר ערן, קצת נבוך.
"בוא לאמבטיה, אני אראה לך איפה הכל.” אמרה דודה ענת. היא הלכה אל האמבטיה והתכופפה למלא את המים וערן מצא את עיניו נמשכות אל ישבנה מתחת לשמלה הכחולה. היא התרוממה והסתובבה אליו, מבחינה במבטו וחיוך קטן הופיע על פניה.
"בוא תבדוק אם המים נעימים לך.”
ערן נגע במים. הם היו נעימים.
"זה בסדר.” הוא אמר והתפשט. הוא נכנס אל האמבט הגדול והתיישב ודודה ענת נשארה לעמוד לידו, מביטה בו.
"זה הסבון וזה השמפו. יש לך כל מה שאתה צריך?”
"כן.”
"אתה יודע להתקלח לבד?”
ערן כמעט ואמר "כן". בבית הוא כבר התקלח לבד מגיל חמש אבל קול קטן בתוכו חשב שזה יהיה נחמד אם האישה הזאת תקלח אותו, גם אם לא ידע למה בדיוק זה יהיה נחמד.
"ככה ככה.” הוא אמר בביישנות.
"אז בוא, אני אעזור לך, בסדר? לא צריך להתבייש, אני דודה שלך.”
"אני לא מתבייש.”
"יופי.” היא חייכה וכרעה על השטיח שלצד האמבט. "תעמוד שאני אוכל לרחוץ אותך."
דודה ענת לקחה את הסבון והחלה לסבן את רגליו של ערן וזה גילה לפתע שמהזווית הזו הוא יכול לראות את שדיה בבירור והוא עמד ובהה בהם ללא יכולת לנוע, מוקסם מהגבעות החיוורות אשר רטטו עם כל תנועה של גופה. ידיה שפשפו בסבון את ברכיו וירכיו של ערן, עולות אל בטנו, חזהו וידיו. שדיה ריקדו עכשיו מול פניו כאשר רחצה את ידיו והוא נעץ בהם את מבטו ללא אומר. עיניה פגשו את עיניו של ערן והיא חייכה חיוך קטן ואמרה:
"שב, שאני אוכל לחפוף לך את הראש.”
ערן התיישב ודודה ענת הרטיבה את ראשו בכלי קטן מפלסטיק. היא רכנה מעליו, שדיה כמעט בפניו, וקרצפה את שיערותיו ואז חזרה ומילאה את הכלי הקטן ושטפה את ראשו.
"יופי. אתה רוצה לשחק קצת באמבטיה או לצאת?”
"לצאת, אני עייף.” הודה ערן, חש בעייפות פושה בו.
"אז בוא נצא.”
היא ניגבה אותו בעדינות ובמהירות ואז הלבישה אותו בפיג'מה.
"אתה רוצה סיפור?” היא שאלה.
"אני מאוד עייף.” הוא פיהק.
"אז קדימה, למיטה.”
היא הכניסה אותו למיטה והתיישבה לידו.
"לילה טוב.” היא אמרה בשקט, מלטפת את תלתליו השחורים.
"לילה טוב.” מלמל ערן. נדמה לו שלפני שנרדם שמע אותה אומרת בשקט: “אתה כל כך יפה…”
בבוקר יקי והוא אכלו ארוחת בוקר במטבח, כאשר רק המבשלת מגישה להם את האוכל. זה היה המטבח הראשון שערן ראה שיש בו אי והוא הביט בו בסקרנות במשך כמה דקות, עומד על פשרו.
"איפה אמא שלך ואבא שלך?” שאל את יקי לבסוף.
יקי משך בכתפיו.
"אבא בעבודה ואמא…לא יודע. אולי נסעה לקניות.”
ערן הנהן.
"אתה רוצה לצאת אחר כך?” שאל.
"נה.” נד יקי בראשו לשלילה. “אני מעדיף לראות טלוויזיה, רוצה?”
"אוקיי.” הסכים ערן.
אבל הטלוויזיה הייתה באיטלקית, אפילו הסדרות שערן הכיר. זה היה ממש מטומטם לשמוע את בי–איי מדבר באיטלקית בקול שערן לא הכיר. זה לא שהוא הבין אנגלית, אפילו לקרוא בלי ניקוד לא היה לו ממש קל, אבל לשמוע את ה A-Team והדרדסים מדברים באיטלקית זה היה לו ממש מפגר והוא לא הצליח להתרגל לזה.
"אני יוצא החוצה.” הוא אמר בסוף.
"אוקיי.” אמר יקי בלי להסתובב.
בחוץ היה מקסים כמו אתמול. הכל פתוח וירוק ומזמין כל כך. ערן לא פחד. הוא רץ וקפץ, מקפיד להישאר בקשר עין עם הבית. הוא טיפס בזהירות על עץ והשקיף על הנחל והאגם. אם הוא היה גר כאן, החליט, הוא היה מבקש מאבא שיבנה לו בית מעץ. המחשבה על אבא ואמא מעציבה אותו והוא נעצר לרגע, יושב על ענף ומנדנד את רגליו. אלוהים, תעשה שאמא תהיה בסדר.
לאחר שירד מהעץ המשיך לשוטט עד שרגליו נשאו אותו אל מטרות הירי. חבל שאין לו את הקשת שדוד אריק דיבר עליה, הקשת לילדים.
"ערן?” נשמע קולה של דודה ענת מהבית. “ערן?”
"אני בא!” צעק ערן והחל לרוץ אל הבית. כאשר הגיע, מצא את הדודה ענת על המרפסת, לבושה בשמלה לבנה וכובע קש גדול.
"איפה היית?” שאלה דודה ענת.
"שם, איפה שהחץ וקשת. אפשר לירות בחץ וקשת לילדים?”
"אפשר, אבל אתה צריך שיהיה לך כח. קודם נאכל ארוחת צהריים. אתה רעב?”
"כן.”
"אז מה עשיתם?” שאלה דודה ענת בעודם אוכלים את הפסטה שהכינה המבשלת.
"אני ראיתי טלוויזיה.” אמר יקי.
"לא שיחקתם החוץ?” השתוממה דודה ענת.
"לא התחשק לי.”
"לא יזיק לך לצאת קצת. זה לא בריא כל הטלוויזיה הזאת.”
יקי רק משך בכתפיו.
"ואתה?”
"סתם טיילתי.” אמר ערן. “מצאתי עץ מיוחד שקל לטפס עליו, הוא יכול להיות שלי?”
"חחח…מה זה 'העץ שלך'?” נחר יקי בבוז. “עץ זה עץ.”
"מה זאת אומרת 'העץ שלך?'” שאלה דודה ענת.
"עץ שאני יושב עליו וחושב מחשבות מיוחדות. רואים משם את האגם.”
"מחשבות טובות?”
"לפעמים טובות ולפעמים לא כל כך.”
"איזה עץ זה?”
"אני לא יודע כל כך לתאר אותו…אה…יש שם סלע גדול ושחור מתחת.”
"אה, כן. אני חושבת שאני יודעת לאיזה עץ אתה מתכוון. באמת עץ מיוחד. כן, הוא יכול להיות שלך.” הסכימה הדודה ענת. "אחרי ארוחת הצהריים אני אקח את ערן לירות.” היא פנתה ליקי. “תבוא איתנו.”
"לא רוצה.”
"לא שאלתי.”
"אוף.” התלונן יקי, נובר בצלחת הפסטה שלו.
אחרי ארוחת הצהריים הביאה דודה ענת את קשת הילדים ואשפת חצים ושלושתם יצאו החוצה. הם יצאו מהחצר ונכנסו אל החורש עד שהגיעו אל הרחבה בה עמדו מטרות החצים.
"טוב, שים לב.” אמרה דודה ענת. “את הקשת מחזיקים ביד שמאל, היד הזאת. ואת המיתר מותחים בימין. את החץ מניחים בעדינות ככה, מותחים ואז משחררים…ככה. הכי חשוב לירות רק למטרה שאף אחד לא יפגע.”
החץ של דודה ענת עף ונתקע במרכז המטרה. ערן עמד ובהה בו, פעור פה.
"וואו.” הוא אמר.
"עכשיו יקי.” אמרה דודה ענת. “בוא תראה לנו.”
"לא רוצה.” התעקש יקי. “זה קשה מדי.”
"נו?!”
"אוף!" התרגז יקי וצעד בצעדים כבדים ומתריסים לעבר אימו. “הנה…אני לוקח את החץ…ומותח…ו…”
במאמץ הנזעם למתוח את המיתר, גופו של יקי זז הצידה וכאשר החץ ברח מהקשת הוא חלף כשני מטרים מערן, הרחק מהמטרה.
"יקי!” צעקה דודה ענת. “אתה משוגע? מההצגות שלך יכולת לפגוע בערן!”
"אמרתי לך שאני לא רוצה!” צרח יקי. “אז למה את עושה לי דווקא? הא?!”
"לך הביתה, יקי. נדבר על זה אחר כך.”
יקי זרק את הקשת על הדשא והסתלק ברקיעות צעדים. ערן נשאר עם דודה ענת, נבוך משהו.
"טוב, עכשיו תורך.” היא אמרה בקולה הנעים ומבוכתו של ערן התפוגגה במהירות.
ערן הרים את הקשת ודודה ענת הגישה לו חץ מהאשפה. הוא מתח מעט את המיתר, מופתע לנוכח ההתנגדות שלו, וניסה לייצב את החץ. הוא כיוון לעבר המטרה ושחרר אך החץ החטיא את המטרה לחלוטין. ערן נשף באכזבה: בסרטים זה נראה קל יותר.
"אתה לא עומד מספיק יציב. תיישר את הגב.” הורתה דודה ענת, מגישה לו חץ נוסף.
"ככה?” שאל ערן.
"לא, עכשיו זה יותר מדי. הנה.” דודה ענת נצמדה אליו מאחור וערן חש בשדיה הגדולים על עורפו. היא התכופפה, אוחזת בידיו והראתה לו את התנוחה הנכונה, ריחה ממלא את נחיריו. כמו ריח של אמא אבל יותר טוב. הוא התאמץ להתיישר ואז שחרר את החץ. החץ עדיין החטיא את המטרה אבל כמעט פגע בה.
"יופי, יותר טוב.” שמחה דודה ענת. “שוב.”
היא חיבקה אותו מאחור וערן שאף את ריחה הנשי וכיוון טוב יותר, חש מעט רגוע יותר. הפעם החץ פגע בקצה המטרה אך לא החטיא אותה.
"יפה מאוד!” היא אמרה וערן חש בליבו מתרחב. בשעה הקרובה הם ירו בזה אחר זה, מתרחקים מהמטרה ואפילו מתחרים זה בזה. הוא ניצח אותה אבל הרגיש שהיא נתנה לו לנצח, כמו שאבא נותן לו בדמקה. הוא לא תמיד יודע מי יותר שמח, הוא או אבא.
אחרי ארוחת הערב היא שוב קילחה אותו וגם הפעם הוא לא יכול היה להפסיק להסתכל לה על השדיים. הוא לא ידע בדיוק למה אבל היה משהו בצורה העגולה שלהם, באופן שבו הם זזו עם כל ניעה שלה, שמשך אותו שוב ושוב להביט בהם. כאשר היא הבחינה שהוא מביט בהם היא רק חייכה את החיוך הקטן הזה, כאילו יש לה משהו שהיא לא מגלה אבל לערן לא היה אכפת, הוא פשוט נהנה להציץ בהם.
אחרי שהיא השכיבה אותו לישון נשאר ערן ער במיטה, ראשו המתולתל זרוע מחשבות. הוא חשב על אמא ואבא ואם אמא תהיה בסדר ואחר כך הוא חשב על דודה ענת ועל הקול הנעים שלה ועל הריח שלה ועל השדיים שלה שהקסימו אותו כל כך. אולי הוא מאוהב? ילד שעולה לכיתה ב' יכול להיות מאוהב באישה מבוגרת? הוא יודע שאפשר להיות מאוהבים בילדות, ליאור אמר לו שהוא מאוהב בתמי אבל ערן חשב שזה רק בגלל שיש לה קול חמוד.
הזמן חלף וערן לא הצליח להירדם. לבסוף הוא קם מהמיטה ויצא בשקט מהחדר. הוא הלך למטבח, לשתות כוס חלב. לפעמים זה עזר לו להירדם.
אחרי ששתה את החלב, החל לחזור לחדרו. הבית היה שקט וזר בלילה וערן הרגיש פתאום בודד וקטן בעודו מהלך במסדרונות.
"ערני?” נשמע קולה של דודה ענת. “למה אתה לא ישן?”
ערן הסתובב. דודה ענת עמדה מאחוריו, לבושה בחלוק משי כסוף.
"אני לא מצליח להירדם.” הוא הודה.
"מסכנון. מתגעגע לאבא ואמא?”
"קצת.” הוא הודה. “וגם…חושב מחשבות.”
"איזה מחשבות?”
"שאולי אני מאוהב.”
"באמת? במי?”
"נראה לי שבך.” אמר בכובד ראש.
"אוי, חמודי…” היא חייכה וכרעה לחבק אותו. נשימתו של ערן נעתקה כאשר היא אספה את ראשו וקברה אותו בין שדיה. החלוק נפתח מעט והוא ראה עכשיו כמעט את מלוא שדיה, עירומים מתחת לחלוק, חלקם העליון מתחכך ממש בלחיו החלקה.
"אתה לא יכול להתאהב בי. אני אישה מבוגרת ודודה שלך. בטח יש איזו ילדה חמודה בבית הספר, לא? עדיף שתתאהב בה.”
"אני לא חושב שזה משהו שאפשר לבחור.” אמר ערן ברצינות.
"זה נכון.” הסכימה דודה ענת. “בוא, נלך לישון.”
למחרת היה יום חופש ודוד אריק לא הלך לעבודה. במקום זה הם ארזו ציוד ודברים לפיקניק ונסעו לטייל. ערן ישב במושב האחורי, בולע בסקרנות את הנוף החדש, על הגבעות והצמחייה הלא מוכרים, מכוניות ושלטים שאין בישראל ואפילו ציפורים שלא ראה מעולם. רק החתולים והכלבים נראו אותו דבר. כנראה הם ככה בכל מקום.
הם עצרו ליד אגם ודוד אריק שכר סירה והם כולם שטו לאי בלב האגם. הסירה הייתה סירת משוטים וערן התעקש לחתור קצת, אבל יקי ויתר ובמקום זה שיחק בגיימבוי שלו. דודה ענת לבשה שימלה צהובה ולערן נדמה היה שרואים לה אפילו יותר מהשדיים מהשמלות הקודמות. כאשר היא הבחינה שהוא מציץ בה היא שוב חייכה את החיוך המסתורי שלה וקירבה אצבע אל שפתיה, פוזלת לכיוון דוד אריק. כנראה שלדוד אריק אסור לראות שהוא מסתכל עליה ככה. ערן הנהן והיא חייכה אליו לעידוד.
כאשר הם הגיעו אל האי הם טיילו קצת עד שעצרו לאכול על החוף. לאחר שגמרו לאכול, אמר דוד אריק:
"ילדים, אמא ואני הולכים לטייל קצת. תישארו כאן.”
"אוקיי.” אמר יקי ושלף את הגיימבוי שלו.
ערן נשאר על החוף והחל לזרוק אבנים על המים, מנסה להקפיץ אותן, אבל הוא לא הצליח יותר מארבע פעמים. לבסוף נמאס לו והוא התחיל להתרחק ממקום הפיקניק. הוא ציפה שיקי יגיד לו להישאר אבל יקי היה תקוע במשחק שלו ובכלל לא שם לב.
לאחר כמה דקות נשאו אותו רגליו אל בין העצים. הוא שוטט אנה ואנה עד שאוזניו שמעו קול מוזר, כמו חיה מייללת שאינו מכיר. סקרן, הוא התקרב בזהירות אל הקול וזה הלך והתגבר ככל שהתקרב ערן.
לפתע הבחין ערן בדודה ענת. היא עמדה, שעונה על סלע והיטלטלה קדימה ואחורה, נאנקת בקול. מאחריה הבחין ערן בחולצתו הירוקה של דוד אריק. ערן עמד, קופא על עומדו, המום וחסר אונים לנוכח המחזה.
דודה ענת הבחינה בו לפתע ופערה את עיניה. ערן חשב שהיא עומדת לגעור בו אך לתדהמתו היא רק קירבה שוב את אצבעה אל שפתיה בעודה מיטלטלת קדימה ואחורה, כנראה על ידי דוד אריק. היא הורידה את אצבעה ואז החלה לפתוח את כפתורי שמלתה. כעבור כמה רגעים הבחין ערן בשדיה הלבנים של דודה ענת מיטלטלים גם הם, מרקדים בקצב גופה. רגעים ארוכים היא המשיכה להתנדנד ולהיטלטל עם הדוד אריק בעודה מביטה בערן, גניחותיה הולכות וגברות עד שהיא נאנחה אנחה ארוכה ונרעדה ואז הם נעצרו. ממקום מחבואו מאחורי העץ, ערן עמד והביט בהם כל העת, מרותק מבלי לדעת למה, קצת מבוהל ומאוד נרגש. הוא ראה משהו חשוב, הבין.משהו חשוב ואסור.
הוא המשיך לעמוד שם, מרותק, כאשר דודה ענת ודוד אריק נעמדו והתלבשו. דודה ענת הבחינה בו עדיין עומד שם ועשתה תנועה קטנה ומהירה בידה, לאות "תסתלק!” והוא מיהר להחליק אל תוך העצים ונעלם מהם, עושה את דרכו במהירות לעבר החוף.
ערן לא ידע מה ראה, הוא אפילו לא יכול היה לנחש. אך הוא ידע שזה ריתק אותו, כמו שמראה שדיה של דודה ענת ריתק אותו. היה משהו במבטה של דודה ענת כאשר היא התנדנדה כך…משהו מוזר אבל מעניין. לא, לא מעניין. מסתורי. כן, זו הייתה המילה. מסתורי. דודה ענת אמרה שהוא לא יכול להתאהב בה אבל לא נראה לו שהוא היה יכול לשלוט על זה. אחרי שראה אותה מתנדנדת עם הדוד אריק הוא אהב אותה אפילו יותר.
יקי ישב עם הגיימבוי שלו כשהוא חזר אל החוף.
"איפה היית?” הוא שאל.
"סתם טיילתי.”
"אבא אמר שאסור להתרחק. למה התרחקת?”
"לא התרחקתי, הייתי שם.” אמר ערן, מחווה בידו לעבר העצים.
"אסור היה לך להתרחק.”
ערן רק משך בכתפו וחזר להקפיץ אבנים על האגם.
"כמה אתה יכול להקפיץ?” הוא שאל את יקי. “הצלחתי חמש.”
"מה זה עוזר לי להקפיץ אבנים?”
"לא יודע. זה כיף.”
"לא נכון. זה תינוקי.”
דודה ענת ודוד אריק חזרו אחר אחר כך. יקי הלשין על ערן אבל נראה היה שזה לא ממש אכפת לדודה ענת ודוד אריק, ודודה ענת הגניבה מבט אל ערן וחייכה אליו את החיוך הסודי שלה והוא חייך אליה בחזרה, חיוך סודי גם.
אחר כך הם שוב חתרו בסירה אל חוף האגם והלכו לגן חיות (יותר קטן מהספארי, הבחין ערן בגאווה) ואז הביתה. ערן היה עייף באותו לילה ונרדם וישן שנת ישרים.
בימים הבאים בילה ערן את רוב שעותיו לבד. הוא שוטט ביער (לא רחוק מהוילה) ולא התקרב אל האגם. הוא התאמן בירי בחץ וקשת והרשים מאוד את דוד אריק כאשר זה ראה כמה הוא התקדם. “עוד מעט תוכל לעבור לקשת של יותר גדולים", אמר דוד אריק. דודה ענת הייתה רוחצת אותו בערב והם היו מדברים קצת. הוא לא הזכיר יותר את נושא האהבה והם לא דיברו על מה שראה ביער. אבל היו חיוכים סודיים. והיה את ריח השיער שלה והגוף שלה. והמחשופים שלה היו בגודל משתנה ולפעמים, כשדוד אריק היה בעבודה, הם היו גדולים כל כך שכמעט כל השדיים הבהירים שלה היו בחוץ. וכשהיא חיבקה אותו, והיא חיבקה אותו הרבה, הוא תמיד הניח את הראש שלו בינהם והיא דחפה אותו עמוק יותר, פנימה, שם היה לו רך ונעים והוא היה שומע אותה נושמת לו באוזן בשקט ומלטפת לו את הראש.
בלילה האחרון לפני הטיסה הוא היה נסער. הדמעות עמדו לו כל הזמן על קצה העין, כמו שמעליבים אותו בבית הספר והוא מתאפק לא לבכות. הוא ניסה לחייך ולהיות ילד גדול אבל דודה ענת ראתה והוא ידע שהיא רואה וזה רק עיצבן אותו עוד יותר כי הוא לא רצה לבכות. אחרי האמבטיה הוא ישב על המיטה, המזוודות ארוזות על הרצפה מתחתיו, והביט ברגליו הקטנות והשחומות, מחשבותיו נודדות. הכל גדול מדי, הוא הרגיש. והוא רק ילד קטן. אמא ודודה ענת ודוד אריק ביער ודודה ענת עם החלוק וזה שהוא אוהב אותה זה הכל יותר מדי בשביל ילד אחד שעולה לכיתה ב'. חבל שזה ככה, הוא חשב שנכנס למיטה וכיבה את האור. חבל שהכל מסובך כל כך.
אבל השינה לא באה. הוא רק שכב במיטה וחשב מחשבות והביט באורות מהאגם משחקים על התקרה ושמע את המים. אבא ואמא והטיסה ודודה ענת ויקי ודוד אריק וכיתה ב' וטלוויזיה וחברים והשינה לא באה.
הדלת נפתחה קמעה.
"ערן?” נשמע קולה של הדודה ענת בשקט.
"כן.”
"לא מצליח להירדם?”
"לא.”
דודה ענת נכנסה אל החדר האפל.
"הכל בסדר?” היא שאלה.
"כן, אבל אני לא מצליח להירדם. יש לי מחשבות.”
היא התיישבה על המיטה לידו.
"אתה רוצה שאני אלטף לך את הראש?”
"כן.”
"קום קצת.” היא הורתה לו והתיישבה כך שראשו נח על ירכה הנעימה. היא החלה ללטף את תלתליו ברכות והיא נשם את ריחה, מתעטף בו כאילו היה מעיל עשוי מענן. החלוק נפתח והוא חש את שדה של דודה ענת נוגע באוזנו, רך וחלק, אך לא אמר דבר. נעימות מילאה אותו, ורוגע.
"אני יכולה לשכב איתך במיטה?”
"בסדר.” אמר ערן.
דודה ענת נכנסה מתחת לשמיכה ונשכבה מאחוריו, בתנוחת כפית. היא ליטפה את ראשה ולחשה: “ששש, ילד יפיוף…ששש…” והוא חש בשדיה הגדולים נלחצים אל גבו החשוף. באומץ פתאומי הוא החליט להסתובב פתאום, פניו מול שדיה העירומים. דודה ענת פישקה את רגליה ורגלו החליקה בינהן והוא חש בחום מוזר בין ירכיה. היא ליטפה את תלתליו, הודפת את ראשו בעדינות עמוק יותר אל בין שדיה.
"ששש…ילד יפה שלי…לילה טוב…”
===================================
טוב לדעת שאתה עוד בחיים 🙂
כרגיל כתוב נהדר . יופי שחזרת. מצפה להמשך
דור, יא אלוף! כבר חשבתי שנעלמת לנו…. אין ספק שמדובר בסיפור מיוחד ומדליק במיוחד. אני מאוד מקווה שההמשך לא יהיה "כעבור 12 שנים…." או משהו כזה, כי אחרת זה סתם יהיה עוד סיפור סקס רגיל. תמשיך בכיוון המדליק הזה, בבקשה.
וואו.
מטריד, אבל כתוב מדהים.
סיפור נפלא 🙂
איזה כייף שחזרת,
התחלנו לדאוג
כתיבה מעולה בקצב מתאים ובשפה העשירה היחודית לדור. יופי
אני אוהבת את כתיבתך באותה נשימה מעט ביקורת ילד בכיתה ב יודע מה זה מאוהב ?
ועוד תיאורים של גודל חזה
בבניה של המתח הארוטי אתה מדהים מצפה להמשך בכליון עיניים
דור תגביר מעט את הקצב בבקשה פעם ביובל פרור זה לא רעב זה צום מעיק
כתוב נפלא
מבין שאתה בונה כאן דמות של ילד עם נתונים של זכר אלפא שבפרקים הבאים יהפוך לכזה כנראה. ועדיין. זו לא דמות של כיתה א. כיתה ד היה מתאים יותר.
מדהים!
תודה!
אני בשוק מהאומץ שלך ללכת למקומות כאלה וכמובן מהכישרון.
כיף שחזרת,
אני לא אוהב שילוב של ילדים בסיפורי סקס אבל הפרק השני נשמע כבר הרבה יותר טוב.
יש סיבה שמדובר בילד ולא בילדה? האם יכול ליהיות סיפור עם ילדה ומבוגר?
מחכה להמשך הפרקים
זה חוקי??..