הבוטקה – גרסת דור נוב – פרק ח'

לפרק הקודם
============================

ליבי זינקה מהמיטה ויצאה במהירות מחדר השינה. נאנחתי. איך נקלעתי לתסבוכת הזאת, איך? למה לא חתכתי כשיכולתי, הרי בשביל זה בכלל באתי אליה, בשביל לחתוך.

"ליבי, אל תעשי שטויות!" קראתי אחריה.

אבל ליבי הייתה נחושה לעשות שטויות. שמעתי את דלת חצר המשק נפתחת ואז צרחות. שיט! זינקתי מהמיטה.

"איי! די! תעזבי אותי!"

"זונה בת זונה! אני יראה לך מה זה לגנוב לי את החבר!"

"מי גנב?! די! תעזבי אותי!"

ליבי עמדה מעל אביה, אוחזת מערוך ביד וראיתי אפילו קצת דם על המערוך. אביה הייתה מקופלת מתחתיה, מגינה על הראש שלה ובעיניים שלה ראיתי פחד כמו שלא ראיתי בחיים.

אוקיי, זה נגמר. הכל. עכשיו.

תפסתי את ליבי ביד והעפתי אותה לתוך המטבח. חזק. היא נתקלה בשולחן ונפלה על הרצפה ואני ניגשתי אל אביה לראות מה שלומה.

"את בסדר?" שאלתי את אביה והיא הנהנה.

"יש לך דם.”

"זה רק איזה שפשוף בקרקפת, לא נורא." היא מלמלה.

"בואי, אני אוציא אותך מכאן."

עזרתי לאביה לקום והיה נראה לי שכל השרירים שלה תפוסים מלישון בלי מזרון על הרצפה הקפואה. במטבח ליבי התבוננה בנו בזעם אבל אני החזקתי את המערוך באיום ואמרתי לה:

"זה נגמר, ליבי. אני לוקח אותה לאוטובוס ועולה עליו בעצמי."

"אני אוהבת אותך!" היא אמרה בזעם. "והיא לוקחת אותך ממני."

אמרתי לאביה ללכת למצוא את הבגדים שלה ונשארתי עם ליבי, גם כדי להסביר לה וגם כדי לפקוח עליה עין.

"לא באתי כדי להגיד לך שאני אוהב אותך.” הסברתי לליבי. ”באתי להגיד לך שלא מתאים לי עכשיו זוגיות, לא איתך ולא עם אף אחת אחרת. בדיוק נפרדתי משירן, בעיקר בגללי אבל גם לך היה בזה חלק."

"שירן לא אהבה אותך כמוני!" צעקה ליבי.

"שירן…" התחלתי להתעצבן אבל עצרתי את עצמי. "די. אני לא הולך לדבר על שירן. ואני לא הולך לדבר על כלום. אני הולך להתלבש ולעוף מכאן. אני מצטער שלא עצרתי את זה בזמן ואני מצטער אם פגעתי בך אבל די וביי."

אביה הגיעה מהמקלחת, לבושה פחות או יותר כמו שהיא הגיעה, עם השיער אסוף והכל. היא שוב נראתה כמו מתנחלת נשואה וכשליבי ראתה אותה האטרף שלה נגמר בבת אחת והיא רק התיישבה על כיסא במטבח והסתכלה על הקיר. התלבשתי במהירות, אספתי את כל החפצים שלי וניגשתי למטבח, להיפרד מליבי.

"עוף מכאן." היא סיננה בזעם. "לא רוצה לשמוע מה שיש לך להגיד."

יצאתי מהבית שלהם וקצת קיבלתי שוק. שלג ירד בלילה ועכשיו כל ההתנחלות הייתה מכוסה בלבן. פתאום קלטתי באיזה תנאים אביה ישנה.

"היה קר בלילה, הא?" שאלתי ומיד הרגשתי מפגר.

"היה לי קר עד שהבאת לי את השמיכות אבל אחר כך היה בסדר." היא הפתיעה אותי. "בכלל, תודה על מה שעשית שם. הצלת אותי, יותר מפעם אחת."

זה קצת הפתיע אותי, בכל זאת הזין שהיא אכלה שוב ושוב בכמעט 24 שעות האחרונות היה שלי, לא של ליבי. לא ידעתי מה לענות.

התחלנו ללכת. היה שקט שנשבר רק על ידי הצעדים שלנו בשלג היבש. השלג היה עמוק וההליכה אטית ומעייפת ולמרות ששלג זה דבר זר לי, ההתלהבות ממנו נעלמה די מהר כשהרגליים שלי התחילו להירטב ומדי פעם החלקתי. מצד אחד רציתי לתמוך באביה שהייתה תשושה מעייפות והתנדנדה כל הזמן, מצד שני לא רציתי שמישהו יראה אותי נוגע בה.

"לאן הולכים, לתחנת האוטובוס?" שאלתי אחרי איזה רגע שעה של דשדוש בשלג.

"רגע, אני אבדוק מתי מגיע האוטובוס הבא." אמרה אביה בקול עייף והוציאה את הטלפון הסלולרי. היא בדקה את תנועת התחבורה הציבורית ואז רקעה ברגל בכעס.

"מה קרה?"

"אין אוטובוסים. בגלל השלג. אני תקועה כאן. עם הפסיכית הזאת." היא אמרה והעיפה מבט לעבר הבית של ההורים של ליבי.

"לא נראה לי שהיא רודפת אחרייך." אמרתי בחיוך אבל החיוך שלי נעלם כשראיתי את המבט של אביה. היא לא התייחסה לזה בהומור.

"אוקיי…אמרת שהבית של אחותך כאן, אותי תלכי אליה?"

"רעיון טוב. אתה יכול ללוות אותי בבקשה?"

"בטח." אמרתי והתחלנו ללכת. הדרכים היו מושלגות ואף נפש חיה לא נראתה ברחובות המועטים, וחוץ מהקול של הצעדים שלנו על השלג לא שמענו כלום. השקט התחיל לחלחל פנימה ואביה העיפה מבט אחורה מדי כמה דקות.

המשכנו לדשדש באטיות בשלג. הרגליים היו רטובות לגמרי והקור חדר מהן והתחיל להזדחל במעלה הרגליים. בפעמים המעטות שראיתי את הפנים של אביה שמתי לב שהיא על סף דמעות אבל היא נאבקה לשמור על קור רוח והמשיכה בהליכה המבאסת בשלג העמוק.

הגענו אל הבית ומהפרצוף של אביה הבנתי שמשהו לא בסדר.

"האוטו לא כאן." היא אמרה. "ואם היא לא חזרה עד עכשיו והדרכים סגורות, היא כבר לא תחזור בשעות הקרובות. יופי, שוב אני תקועה עם הפסיכית הזאת בלי יכולת לברוח." היא הוסיפה ונתנה עוד מבט חרד ברחוב, כאילו ציפתה לראות את ליבי מתקרבת עם סכין ארוך.

"היא משאירה מפתח בחוץ אולי?"

"לא הודיה, אין סיכוי."

"אולי תלכי למישהו אחר? את גדלת כאן, בטח יש לך חברים."

"אני לא יכולה עכשיו להיות אצל 'חברים'. אני צריכה משפחה. אני צריכה להרגיש מוגנת." היא אמרה על סף בכי.

"בואי נראה אם יש איזה חלון פתוח. אני רק מקווה שהרב"ש לא יתפוס אותי אחרת זה יהיה מביך." אמרתי והתחלתי להסתובב מסביב לבית הקטן. אחרי סיבוב מצאתי שכל הדלתות והחלונות נעולים חוץ מהחלון הקטן באמבטיה.

"אתה לא יכול להיכנס דרכו?" שאלה אביה.

הסתכלתי על החלון, מבואס. לא בדיוק היה על מה לטפס והוא היה צר לאללה.

"אין לך אף אחד ללכת אליו?"

"לא, נו. אני רוצה להיות בבית של אחותי, לא בבית זר. מה לא ברור בזה?"

"אוקיי." אמרתי והורדתי את הנשק. פתחתי את החלון ונאבקתי כמה שניות בקיר החלק עד שהצלחתי להכניס יד ועוד יד פנימה. נדחקתי במאמץ והצלחתי להכניס ראש ואז מחצתי לעצמי את הצלעות והכנסתי את הצלעות ואז נפלתי כמו מפגר למטה, בולם את עצמי עם הידיים, ישר לתוך אמבטיה. כמה מכות יבשות ואני בפנים.

מצאתי את הדלת של המרפסת ופתחתי לאביה את הדלת והיא חייכה אלי כשהיא נכנסה ונעלה את הדלת מאחוריה.

"תודה." היא חייכה אלי. "הייתי חייבת להיות במקום מוכר, אתה מבין?"

"אחלה, אין בעיה." אמרתי. "את בסדר? אני יכול לזוז?"

"לזוז?" היא נבהלה. "אתה משאיר אותי כאן? לבד?"

"מה אני יעשה? אני ברגילה עכשיו, רוצה לצאת הביתה."

"אני אתקשר רגע לאחותי, בסדר? לברר מתי היא חוזרת."

אביה התקשרה להודיה אחותה וסיפרה לה שהיא נתקעה בהתנחלות ונכנסה אליה הביתה ואני הלכתי לשירותים. כשחזרתי שמעתי אותה מדברת עם אחותה.

"כן, דרך החלון באמבטיה…אני לא כזאת דבה, יא מגעילה…עובדה שנכנסתי…מתי את חוזרת? מתי..?! אה…בסדר…אני אשאר כאן בינתיים…עד שתבואי או עד שיחזרו האוטובוסים, מה שיבוא קודם. טוב…בשורות טובות…ביי."

"היא לא חוזרת בקרוב." אמרה אביה בעצבנות.

"טוב, העיקר שאת בבית ידידותי, לא? אני אזוז, חייב לצאת הביתה."

"איך תצא?" שאלה אביה וחיבקה את עצמה.

"אני יעלה לבסיס, אולי יש להם רכבים 4X4 שיוצאים."

אביה נשכה את השפתיים, דמעות בעיניה.

"אל תשאיר אותי לבד, בבקשה." היא אמרה בקול קטן.

התלבטתי. לא היה לי נעים ממנה, אבל רציתי לעוף מההתנחלות הדפוקה הזאת כבר. Enough is enough.

"שמעי, אביה…"

"בבקשה…אני מתחננת, רועי, אל תשאיר אותי לבד. תישאר עוד קצת, בבקשה…"

התלבטתי. הצצתי בחלון. הזזתי את האף מצד לצד. אחרי הרבה התלבטויות קיבלתי את ההחלטה הלא נכונה.

"אוקיי." נאנחתי. ידעתי שאני אתחרט על זה.

"תודה!" היא זרחה אלי. בשיא הטבעיות היא חיבקה אותי, כאילו שמירת נגיעה זאת המצאה שלי. מצד שני, אחרי מה שעברנו….

"אני צריכה מקלחת חמה אחרי הלילה על הרצפה, בסדר?"

"אין בעיה."

"אתה רעב? אם כן תכין לעצמך משהו לאכול במטבח."

"סבבה, אני מכין לי טוסט גבינה צהובה, בא לך?"

"כן בבקשה."

שמעתי את המים מתחילים לזרום והתארגנתי על שני טוסטים יפים של גבינה צהובה, כמה ירקות חתוכים, סחטתי גם כד מיץ תפוזים והכנתי חביתת ירק גדולה. כשהייתי לקראת הסוף אביה יצאה מהמקלחת, לבושה בחלוק אמבטיה לבן ומגבת גדולה על הראש.

"איך אני רעבה." היא אמרה כשראתה את כל האוכל. "אפילו לא ידעתי."

"אין בעיה." אמרתי וערכתי שולחן בזריזות. היא בירכה והתחלנו לאכול, מדברים קצת בזהירות על מזג האוויר בכלל ושלג בפרט, על השירות שלי וההורים שלי ודברים כאלה. שום דבר רגיש חס וחלילה, שום ליבי או יקי.

"זה היה בדיוק במקום ושוב תודה." היא חייכה בסוף הארוחה.

"בכיף."

"אני מתה מעייפות, ישנתי ממש גרוע."

"ברור."

"אכפת לך אם אני אנמנם קצת?"

"ממש לא." אמרתי.

"ו…לא תברח?”

"אני לא אברח, אל תדאגי. אני אשמור עלייך."

"תודה, אתה צדיק." היא אמרה והניחה יד על היד שלי, לוחצת אותה בהכרת תודה.

אביה קמה ופסעה לעבר אחד החדרים, ישבנה הגדול מתנדנד מתחת לחלוק. התחלתי לארגן את המטבח, בעיקר כדי שיהיה לי מה לעשות, לא כי היה לי נורא חשוב שיהיה מסודר.

"רועי?" היא קראה לי אחרי כמה דקות.

"כן?"

"אתה יכול לבוא רגע?"

"אין בעיה." אמרתי. ניגבתי את הידיים וחיפשתי אותה, עד שמצאתי אותה בחדר שינה, מכורבלת בשמיכה. תנור מקרין חום פעל בעוצמה, מקרין חום נעים בחדר והחלוק והמגבת היו מקופלים בצד המיטה. שאלתי את עצמי מה היא לובשת מתחת לשמיכה.

"אתה יכול לשבת לידי עד שאני ארדם?" היא שאלה בקול קטן.

"בטח, אני אביא כיסא."

"לא צריך, שב על המיטה לידי." היא אמרה והפנתה אלי את הגב. "אני לא נושכת."

"אין בעיה." אמרתי והתיישבתי ליד הראש שלה, רגל אחת מקופלת על המזרון והשנייה על הרצפה. למרות כל מה שעברנו, זכרתי מי אנחנו (היא דתייה נשואה ואני חייל חילוני) וניסיתי לשמור איזה עשרה סנטים בינינו, "מרחק נגיעה" כמו שאומרים. שוב, קצת מפגר אחרי מה שעברנו אבל זה הרגיש לי נכון.

"אני לא מאשימה אותך על מה שקרה." היא אמרה אחרי כמה דקות, עדיין פונה ממני. לא ידעתי מה להגיד.

"אני לא מאשימה אותי." היא המשיכה. "אפילו לא את ליבי, אתה מאמין? מה שקרה, קרה. הכל מידי שמיים."

"יש דברים גדולים מאיתנו." אמרתי, רק בשביל להגיד משהו. זה לא היה חכם או עמוק במיוחד.

"לכל דבר יש סיבה, אני באמת מאמינה בזה. הקדוש ברוך הוא מביא אותנו למצבים ואנחנו פועלים בהם, דברים לא קורים סתם. אם אנשים נקלעים פתאום למצב מסוים, זה אומר שדברים צריכים לקרות."

"כן, נכון."

אביה הסתובבה עכשיו ופנתה אלי. היא סגרה את המרחק ביננו ונגעה בירך שלי עם המצח שלה, מתחככת כמו חתולה.

"אני כל כך לבד, רועי." היא אמרה והניחה יד על הירך שלי במסר ברור. לא ידעתי אם היא 'לבד' באופן כללי במערכת היחסים שלה עם יקי או שהיא מרגישה בודדה אחרי הטראומה שעשיתי לה עם ליבי, אבל היד שלה שהתחילה ללטף לי את הירך רמזה לי שאולי לא כדאי לי לחפור בזה יותר מדי.

"אני לא רוצה להיות לבד." היא המשיכה וליטפה לי את הזקפה בגלוי מעל המדים.

"את לא לבד." אמרתי כשהציפורניים שלה שרטו לי בעדינות את הזין מעל הבד.

"רק שנינו כאן." היא אמרה והתרוממה על הידיים, מקרבת את הפנים אלי. התשובה לשאלה מקודם על מה יש לה מתחת לחלוק הייתה: "כלום". אביה הייתה עירומה מתחת לשמיכה ועכשיו הגוף הגדול והסקסי שלה ניצב על ארבע מולי. התנשקנו צרפתית ואביה נאנחה לי בפה כשליטפתי את הכתף המאסיבית והעירומה שלה ואת הזרועות הגדולות והשזופות. הידיים שלי גלשו אל השדיים שלי וחפנתי אותם בשתי ידיים, משחק בהם ומעסה אותם. על בחורה אחרת הם היו נראים גדולים אבל על אביה הם נראו בינוניים, טיפה יותר גדולים מהיד שלי. הלשון שלי הייתה תקועה לה בפה ושיחקתי לה בפטמות, מוציא ממנה אנחות של התלהבות.

אביה פתחה לי את המכנסיים והתחילה להפשיט לי את התחתונים והרמתי את האגן כדי לעזור לה. כשהזין שלי היה בחוץ היא צללה עליו כמו מתאבדת קמיקזה, בולעת חצי ממנו בתנועה הראשונה. התנשפתי בקול רם והיא הביטה בי עם חיוך בעיניים (השפתיים שלה היו עסוקות) וירדה שוב לאט אבל בטוח. כמו שכבר ידעתי, הבחורה ידעה למצוץ: היא פינקה אותי עם הפה שלה, עיסתה את הזין עם השפתיים שלי וליקקה אותו עם הלשון. היא גם ידעה לעשות לי ביד כמו שצריך, לא יותר מדי שזה נהיה עבודת–יד–עם–הזין–בפה ולא פחות מדי, בדיוק במידה שזה משדרג את המציצה בלי להשתלט עליה.

"תודה ששמרת עלי מליבי." היא אמרה.

"אין בעד מה…”

"תודה שליווית אותי ועזרת לי להיכנס לבית." היא אמרה ונישקה לי את הבטן (בזמן שהיא מצצה פתחתי את החולצה) ואת החזה.

"סבבה…" מלמלתי.

"תודה שאתה נשאר איתי …" היא אמרה ומצצה לי פטמה אחת, מלטפת את הזין שלי שהיה רטוב מהרוק שלה.

"זה טוב…"

היא חזרה לנשק כלפי מטה, מתעכבת על הפטמות שלי ומוצצת את שתיהן בזמן שהיא אוננה לי עם שתי אצבעות. אחר כך היא חזרה אל הזין שחיכה לה בשקיקה ועטפה אותו בפה רך ושפתיים אסירות תודה. לאט וביסודיות היא מצצה אותו, והרוק שלה ניגר כמו נחל קטן, מטפטף לי על הביצים. היא הניחה יד רכה על הביצים שלי ושיחקה בהן בעדינות כשהיא פינקה את הזין בנשיקות ומציצות, ליקוקים ונשיכות זעירות ומטריפות, סוגדת לי.

ואז היא הפסיקה והזדקפה מביטה בי במבט רציני, מתנשפת ואדומה.

"אני צריכה אותך בפנים." היא התנשפה ונעמדה על ארבע, מציגה את ישבנה הדשן לראווה. הלב שלי שוב זינק כשהוא ראה את הפלא הזה של זוג הירכיים העבות ומעליהן כדורי הבשר הרך והמזמין של ישבנה הגדול, הפסים ארגמניים עליו רומזים על האלימות שחווה אמש. המותניים שלה היו עבות גם הן ולמעלה התנוססו בגאווה כתפיים רחבות, זרועות בנמשים דלילים. בין הירכיים העסיסיות, שפתי ערווה תפוחות קרצו ברמיזה אסורה, מעוטרות ברעמת שיער ערווה זהובה.

"יש וזלין במקלחת." היא נאנחה, מלטפת את ירכיה. "בוא כבר…"

לא הייתי צריך זירוז. הוזלין חיכה על הכיור ותהיתי אם זה מקומו הטבעי או שהיא הכינה לי אותו שם למציאה מהירה. בכל אופן, אחרי שתי דקות הייתי ערום לגמרי, עם הזין מגורז, על הברכיים מאחוריה.

התחת שלה היה כל כך גדול שסגרתי את שני הפלחים על הזין שלי והתחלתי לחכך אותו בפי הטבעת שלה, כמו שמזיינים שדיים של בחורה. אביה נאנחה והתגרתה מהליטוף באזור הרגיש כל כך וגם לי היה כל כך כיף שבקושי יכולתי להפסיק. הפלחים היו רכים וחלקים ומגורזים שהזיון הזה פשוט היה כיף מטורף בפני עצמו ותוך כמה שניות שנינו התנשפנו ונאנחנו מרוב חרמנות. אבל משחק מקדים זה נחמד, רציתי כבר את הדבר האמיתי.

שמתי עוד מנה של וזלין על הזין והנחתי אותו בכניסה האחורית שלה. דחיפה קטנה והופ! הוא בפנים. גן עדן.

אביה נאנחה בקול נמוך כשהחלקתי לתעלה האחורית הצרה שלה, פותח את התחת הנשוי שלה.

"זה מה שרצית?"

"אה–הה…" היא נאנקה. "תודה…תעשה אותי שלך…תעשה לי מה שאתה רוצה היום…"

"לא ניסית את זה אף פעם?"

אביה הנידה בראשה לשלילה.

"נראה לך? יקי?"

"הוא לא בקטע?"

"הוא לא בהרבה קטעים, אבל בוא נתמקד בך, בסדר? בך ובי."

"בשמחה." אמרתי ודחפתי אותו עמוק יותר.

התחלתי לדפוק אותה בקצב עכשיו, עמוק ואטי. החזקתי לה את התחת בשתי ידיים והחלקתי את הזין ישר בין הגבעות העגולות שלה, ואביה נאנחה והתנשפה בסיפוק. לא קרעתי אותה כמו אז במקלחת אבל גם לא הייתי עדין במיוחד. ניחשתי שמה שהיא הכי הייתה צריכה עכשיו זה הרגיש את הנוכחות שלי וזה בדיוק מה שהיא קיבלה. אביה נשענה על המרפקים והשפילה את הראש כמו שפחה ליד המלך, מגישה לי את התחת כמו מנחה לאלים. והאליל הפרטי שלי היה מאושר להחליק אל תוך החור הצר של התחת שלה ולהיבלע עד הביצים בין גבעות הבשר השזופות.

פאפ! פאפ! פאפ! הזין שלי החליק פנימה והחוצה ממנה והביצים שלי פגעו לה בכּוּס בכל פעם, מלטפות אותה. האוויר התמלא בריח זיעה, סקס, התנשפויות וחריקות קפיצי המיטה ואני טחנתי אותה בקצב אחיד, נהנה מכל חדירה, מכל רעידה של בשר הירכיים הדשנות, מכל אדווה על התחת הגדול. העור השזוף שלה נצץ מזיעה ונראה כמו אבן טובה ענקית, האוצר שלי לשעות הקרובות. את ההחלטות שלה היא קיבלה מהסיבות שלה אבל אני התחרמנתי מהמחשבה על יקי שלה שיזיין אותה בלי לדעת שאני כבר פתחתי לה את התחת.

"רועי…" אביה נאנחה מתחתי. "תודה…תודה…אל תפסיק…אני הולכת לגמור…אני לא מאמינה…תמשיך…אל תפסיק…"

לא שהייתה הייתה לי איזה כוונה להפסיק.

"בדיוק ככה…" היא נאנחה. "בדיוק ככה…עמוק…כן…אני גומרת…זה בא! רועי! זה מגיע!"

הדיבורים שלה העיפו אותי לגמרי וגם אצלי "זה הגיע". תוך שאני מחזיק לה חזק בתחת והיא נאנקת וצועקת לתוך הכרית התחלתי להשפריץ לה פנימה, ממלא לה את התחת במנה אחרי מנה של שפיך חם. אביה תפסה את הסדין באצבעות ומשכה אותו ואני המשכתי לרוקן את הביצים שלי לתוך התחת הגדול שלה. כשזה נגמר היא נמרחה על הסדין ואני נשכבתי עליה, מחבק אותה ועוטף אותה מאחורה.

"תודה על זה." היא אמרה בשקט. נישקתי לה את התלתלים הבלונדיניים. “תודה על הכל.”

"אני ממש עייפה, עוד רגע אני נרדמת. אל תלך כשאני אשן, בסדר?"

"מבטיח." אמרתי ואחרי כמה שניות שמעתי אותה נוחרת. יצאתי בזהירות מהמיטה והתקלחתי ואז נכנסתי בחזרה, מתכרבל איתה. נרדמתי בצ'יק.

=============

לפרק הבא