הבריונים – פרק ג'

לפרק הקודם
==============================
חושך בחוץ וששי מפנה את הכלים של ארוחת הערב. הוא לבד במטבח, המים זורמים בכיור, מבטו נעוץ בקיר. כל ארוחת הערב היה מתח באוויר, כל מילה כבדה, משפטים שקעו כמו ענן עופרת על הצלחות, טובעים בסלט הירקות ומותירים אחריהם שתיקה שבורת שוליים: דניאל "הזמין" את אמא לערב אצל חבר.
ששי שאל למה היא צריכה ללכת אבל אמא רק משכה בכתפיים בשתיקה. ששי התעצבן וזרק צלחת על הרצפה ואמא רק אמרה שאין מה לעשות. כששי נתן אגרוף בשולחן, אמא ליטפה לו את הראש ונישקה את שיערותיו, ניסתה להרגיע אותו.
המים זורמים אל הכיור וששי שקוע במחשבות הנוגות שלו, חושב על אמא בציפורני דניאל והחארות שלו. למה הוא הכניס אותה לזה? איזה זבל קטן הוא, שלא מצליח להתמודד עם הבעיות שלו עד שאמא שלא נאלץ לעשות בשבילו דברים איומים כל כך. הוא מאגרף את היד על סכין עד שהיא נושכת לו את היד, רגע לפני שניגר דם. הלב של ששי קר כמו המים שמקפיאים לו את האצבעות.
נקישות עקב וששי מפנה את הראש, לבו מזנק כשהוא רואה את אמא. היא נועלת מגפיים וחצאית החושפת רק טפח מעורה מתחת לברך. החצאית הכחולה הדוקה ומרמזת על קווי המתאר של ירכיה העבות וגם החולצה הלבנה צמודה, מבליטה את שדיה הקטנים מתחת לז'קט אפור. מבעד לחזית הז'קט, פטמותיה הזקורות של אמא מסגירות את העובדה שהיא אינה לובשת חזייה ושפתיה נוצצות בשפתון כלשהו, רכות למראה.
"זה בסדר?” היא שואלת וששי שם לב שהקדרות שאפפה אותה בארוחת הערב התפוגגה מעט.
"זה…” הוא מחפש את המלים. סקסי היא המילה שקופצת לו לראש. “את התלבשת קצת…”
"דניאל אמר לי להתלבש סקסי או שהוא יפשיט אותי ויוציא אותי לרחוב.” היא אומרת ומושכת בכתפיה באגביות מפתיעה. “אז…זה סקסי?”
"כן.” עונה ששי בקדרות וחיוך קטן מבליח לרגע על שפתיה של אמא.
"תודה, חמוד.” היא מתקרבת ומנשקת את ראשו, אופפת אותו בענן בושם חושני. “אני כנראה אחזור מאוחר, אל תחכה לי. יש בית ספר מחר.”
ששי מהנה וצופה בה יוצאת מהמטבח, תוהה בינו לבינו אם תמיד היא תמיד מנדנדת את התחת ככה או שזה רק הערב.
* * *
"הי.” אומר רני, מתקרב אליו עם תפוז ביד. מסביב המולת ההפסקה אבל ששי יושב בפינה שלו, בצד. משקיף על כולם אבל לא חלק מהם, שם ולא שם.
"הי.” הוא עונה מעבר לים.
"אתה הולך להגיד לי מה קורה איתך או שאיבדתי אותך וזהו?” שואל הג'ינג'י ומכניס פלח תפוז לפה.
"דניאל מזיין את אמא שלי.” פולט ששי בלי לחשוב, מופתע מהמלים כמעט כמו רני.
"מה?!” משתנק רני, פלח התפוז נפלט מפיו.
"מה שאמרתי.” הוא אומר וחושק את לסתותיו. “זה לא ממש כיף להגיד את זה בפעם הראשונה, אל תכריח אותי להגיד את זה עוד פעם.”
"אוקיי…אוקי…אני צריך טיפה הסבר?!”
ששי נותן לו תקציר, מדכא את הדמעות תחת מעטה עבה של לקוניות, נעצר מדי פעם כדי למשול בבכי. הוא מרגיש הקלה שיש לו עם מי לחלוק את הסיפור ורני מקשיב לשם שינוי ולא חופר לו.
"וואו, אחשלו. חשבתי שזה איזה משהו עם אבא שלך, לא חשבתי ש…'תה יודע.”
"כן.” מהנהן ששי. “פאק. איך יכולת לדעת?”
"ו…זה כאילו…לתמיד?”
"לא יודע…עד שימאס לו.” אומר ששי ונושף בחוסר אונים.
"כמה זמן זה ככה?”
"הממ…שבועיים וחצי.”
"שיט, אחי.”
"לגמרי שיט.”
"הי, אולי נלך לקניון היום?” מציע רני. “סתם, נסתובב. תנקה 'תראש קצת. תראה בנות. נראה לי שזה לא בא לך טוב להיות סגור כל היום בבית.”
"יש מצב, אחי. זה רעיון לא רע בכלל. אני רק יודיע לאמא שלי.”
אחרי בית הספר הם רוכבים לקניון. הם אוכלים המבורגר, רני קונה פוסטר וששי בוחן כיסוי חדש לסלולרי שלו כי הנוכחי קצת נקרע. בסוף הוא לא מוצא שום דבר נורמלי והם מחליטים להיפרד ולחזור איש לביתו. הלילה קר אבל ששי לבוש טוב וחוץ מקצת נזלת מעצבנת שתמיד בורחת ברכיבות חורף, הוא נהנה מהנסיעה.
"שיט.” אומר ששי בקול כאשר הוא נכנס לחניית הבית. “שיט שיט שיט.”
לא זוג אופניים אחד חונה בחניית הבית אלא שניים: של דניאל ועוד אחד, של נדב "גדול" רום. גדול הוא בחור גדול וחזק שמסתובב עם דניאל, מוסיף לו שרירים כשדניאל זקוק להם.
תסתובב. סע. סע לרני, סע לקניון, אל תכנס פנימה.
הלב של ששי דופק חזק והוא יודע שהוא צריך להסתובב ולעוף משם אבל בכל זאת הוא נכנס הביתה בזהירות, הרגליים שלו הולכות מעצמן, כבדות יותר עם כל צעד שהוא עושה.
כבר מהכניסה הוא שומע את אמא זועקת והוא מנחש שהיא נמצאת בסלון. בשקט הוא מתגנב ומציץ, מתמלא בחילה עוד לפני שראה משהו.
אמא בגבה אליו, חצאיתה הארוכה מופשלת מעלה והיא כפופה על הספה הירוקה. הוא רואה ממנה רק חצי תחת דשן ולבנבן, ירך עבה במעלה רגל ארוכה, השאר מוסתר על ידי גבו של גדול אשר ישבנו נע קדימה ואחורה בתנועות דפיקה נמרצות. דניאל כורע על השטיח מתחתיה ונדמה שהוא מוצץ את שדיה הקטנים, ולששי לא ברור אם היא מנסה להדוף אותו או מלטפת את שיערותיו בידה. מבטו של ששי חוזר אל אגנו השרירי של גדול אשר הולם בעוצמה בזה של אמא, שולח אדוות בירכיה העבות וישבנה המלא. לששי בא להקיא.
"הוֹ! הוֹ! הוֹ!” צועקת אמא בקול גבוה.
"איזה כּוּס יש לה…” ממלמל גדול. “איזה זונה…”
אמא ממשיכה להיאנח וללטף את ראשו של דניאל בעודו מטפל בשדיה, מלטף ומוצץ אותם. רגליה של אמא ארוכות ובהירות והיא נועלת את מגפיה השחורים. חצאית ומגפיים, בדיוק כמו שדניאל אוהב. פלחי עכוזה הגדולים של אמא רוקדים עם כל מהלומת אגן של גדול והיא מתנשפת לפי הקצב.
"אני גומר.” מודיע גדול.
"תגמור לה בפרצוף.” מורה דניאל וגדול מהנהן. הוא אוחז בשיערותיה של אמא בידו הגדולה, נשלף ממנה מושך אותה אליו, ואז מאלץ אותה לכרוע תחתיו. עיניה של אמא נפערות כאשר היא מבחינה בששי מציץ בה מאחור אך אין לה זמן להביט בו יותר מדי. סילון של שפיך נוחת על פניה ואחריו עוד אחד ועוד אחד. דניאל מצטרף אל גדול ומאונן ואז גומר גם הוא על פניה בסדרת נתזים לבנבנים ורטובים עד שפניה של אמא מכוסים כמעט לחלוטין בשפיך של שני הנערים, מפלים ושרוכים רטובים ניגרים מפניה, מטנפים את חולצתה.
ששי מתגנב החוצה ויוצא מהבית.
הוא מתחבא מאחורי שיח בחנייה, דמעות ממלאות את עיניו. יופי. אז עכשיו הוא לא יכול להיכנס לבית שלו כי ילדים מהכיתה מזיינים את אמא שלו. כמה גרוע זה עוד יכול להיות?
הוא נשאר לחכות שילכו, הוא לא יכול להיכנס, לא יכול להתעמת איתם, לא יכול לשאול את אמא אם הם הכריחו אותה או לא, כי היה נשמע שהיא לא ממש ממש סובלת. מתחיל להיות לו קר וקצות האצבעות שלו מתחילות לדקור אבל הם לא יוצאים ואחרי עוד כמה דקות כבר יש לו פיפי והוא מקלל אותם בלב וצועק עליהם שיעופו משם כבר אבל כלום. בסוף הוא כבר לא יכול להתאפק ועושה פיפי על השיח הקוצני ונזהר שלא להשתין חזק מדי שהם לא ישמעו אותו. מתי הם כבר יעופו משם, רבאק? קר לו והוא רעב, נו די כבר.
ואז, כשהוא הכי על הרצפה הוא שומע קול עדין ומקשיב. נשיקה. זאת נשיקה. אמא מדברת. אמא מצחקקת. דניאל צוחק. עוד נשיקה. לא, אלוהים, לא. בבקשה. אבל אלוהים, שגם שש לא בראש סדר העדיפויות שלו, אדיש גם עכשיו וכעבור כמה רגעים של צחקוקים ונשיקות מתחדשות אנחותיה של אמא והוא מבין שהם מתחילים סיבוב שני ובמהרה בוקעות מהבית אנחות רכות וקצובות ללא הפסק. ששי יושב מתחת לחלון הסלון, מליט את פניו בכפות ידיו ושומע את גדול ודניאל טוחנים את אמא שלו ואת אמא גונחת ונאנחת בקול גדול עד שששי צריך לסתום את האוזניים בכפות הידיים. רק אחרי ארבעים דקות שוככות האנחות ועשרים דקות אחר כך נפתחת דלת הכניסה. דניאל וגדול יוצאים מהבית, מתלוצצים וצוחקים.
"…חמה אש!” נשמע קולו של גדול.
"אמרתי לך.”
"לא…חשבתי…ת'יודע…זה שאתה מכריח אותה לעשות את זה אז שהיא סתם תעמוד ולא תזוז…לא יודע…אולי אפילו תבכה או משהו…”
"זה היה ככה בהתחלה, היא כבר לא ככה….מתה על זה, השרמוטה.” אומר דניאל. שניהם עולים על האופניים ומדוושים אל תוך הלילה הקר. ששי מחכה שיתרחקו ואז נכנס פנימה.
אמא שוכבת על הספה הירוקה שבסלון, עדיין מכוסה בשפיך וזיעה, ערוותה חשופה ושדייה גלויים. כאשר היא מבחינה בו היא מתיישבת ומכסה את איבריה המוצנעים.
"הי.” היא אומרת במבוכה ומשפילה את מבטה.
"הי.”
"עכשיו גם גדול בעסק?” שואל ששי.
"ככה קוראים לו? טוב, אני יכולה להבין למה.” היא אומרת וחיוך רפה מפציע על שפתיה. “לא הפסיקו, כמעט התעלפתי בסוף.”
"אני שמח שלא התעלפת מרוב התלהבות!” הוא רושף.
"מה אמרת?!”
"שמעתי אותך! היה נשמע כאילו את נהנית מזה!”
"ששון, כדאי שתשמור על הפה שלך! איזה ברירה בדיוק יש לי, הא?” היא מתרגזת בחזרה. “מה נשאר לי לעשות? אני בחרתי את זה? לא! אז אני יכולה לבכות או לצחוק, אני מעדיפה לצחוק.”
"נשמע שאת די רחוקה מבכי.” הוא ממשיך.
"אני ממש מצטערת שאני לא צורחת תוך כדי זה שהם אונסים אותי!” היא קמה בזעם מהספה.
אמא יוצאת מהסלון ועולה לחדרה וששי נשאר לבדו בסלון, קטן ומסכן. הוא מתיישב על הספה, אדיש לריח הזיעה והסקס הנודפים ממנה, וטומן את פניו בכפות ידיו. איך הכל נהיה כל כך דפוק? כאילו החיים זה מטחנת בשר ענקית והוא נטחן בעודו חי.
אחרי שעה קלה אמא חוזרת, רחוצה ולבושה בטרנינג, ומתיישבת לידו.
"ששוש, אני…אני לא כל כך יודעת מה להגיד.” היא פותחת. “זה לא בדיוק החומר שמלמדים אותך להתמודד איתו בסדנאות הורים. 'נוער מתבגר' כן, 'סמכות הורית' כן, אבל 'נער הופך אותך לשפחת מין מול בנך המתבגר' לא.”
"את בטוחה שבדקת את כל הסילבוס?” נאחז ששי בהומור.
"כן. אין הדרכה על זה. אז אני מנסה לשרוד את זה. את הסיוט הזה. אבל אני צריכה אותך איתי. אני לא יכולה לעשות את זה לבד.”
"גם אני לא.” מודה ששי. “סיפרתי לרני.” הוא פולט.
"מה?!”
"סיפרתי לו. הייתי חייב להגיד למישהו.”
"אבל רני?! הוא היה כאן בבית איזה מאה פעם!”
"נו, מה אני יעשה…” נאנח ששי. “הוא החבר הכי טוב שלי. הוא לא יגלה לאף אחד.”
"טוב.” מתרצה אמא. “אני מניחה שזה מאוד העיק עלייך.”
"הוא גם הרגיש שזה מעיק עלי. הוא לא הבין למה אני מתחמק ממנו.”
"איזה חמוד. מעז יצא מתוק, אני מקווה. אם זה יקל עלייך את ההתמודדות…”
"נראה לי שכן.”
"טוב, מה עם ארוחת ערב?” היא שואלת. “רעב?”
"תמיד.”
"מה אכלת לצהריים?”
"המבורגר בקניון.” מודה ששי.
"נו, אתה יודע שאני שונאת שאתה אוכל את הזבל הזה.”
"נו, פעם ב– זה לא נורא.”
אמא פורצת בצחוק.
"מה?”
"אני חושבת על זה שלפני פחות מחצי שעה ראית אותי…עם שני נערים מהכיתה שלך על הספה והנה אני מטיפה לך על מה שאתה אוכל…זה כל כך הזוי…”
"זה באמת קצת פסיכי." מחייך ששי, כי בין לבכות ללצחוק תמיד עדיף לצחוק.
"אתה יודע מה? זה לא ישתנה. כי אני עדיין אמא שלך. ואני לא אוהבת שאתה אוכל זבל, ברור?”
"אוקיי.” הוא אומר אבל עדיין יש בזה משהו מצחיק.
בבוקר הוא כבר פחות צוחק. בדרך לבית הספר הוא חרד מהרגע שיפגוש את גדול. איכשהו הוא הניח שהעסק יישאר תחום אצל דניאל אבל כאשר דניאל לא סיפר על כך לאף אחד בבית הספר, או יותר נכון, כשלא כולם התחילו לרדת עליו שאמא שלו זונה, הוא לקח את זה כמובן מאליו. אבל איך יתנהג גדול? הוא יספר לאנשים? הוא ירד עליו? האם החוזה של ששי הוא עם דניאל בלבד? אולי גדול לא ירגיש מחויב אליו.
הוא נכנס אל הכיתה בלב הולם, תר בעיניו בחרדה אחר דניאל, גדול או סימנים אחרים. האם מישהו מביט בו? האם מישהו מתלחש? גדול לא נמצא בכיתה ודניאל מפטפט בשלווה עם ענת פרידמן מלכת השכבה, הבלונדינית האתלטית עם השיער הארוך, מבטו מדלג מרחף על פני ששי כאילו אינו שם.
גדול נכנס לכיתה וליבו של ששי מזנק אל גרונו כאשר הנער גדל הגוף מתקרב אליו. מה הוא רוצה? גדול מתקרב אל המעבר בין השולחנות המוביל אל ששי ומתקרב אליו בצעדים גדולים ואז אומר משהו שששי לא מבין.
"מה?”
"סליחה, גיסנו, אתה מפריע לי בדרך לכיסא.”
"מה?! אה…הכיסא…סליחה…”
הוא זז וגדול עוקף אותו בשוויון נפש, אומר תודה בנימוס ומתיישב בכיסאו. אין צחוקים. אין השפלה. כלום. סתם שני תלמידים שמדברים אחד עם השני. ששי כמעט פורץ בצחוק היסטרי. זה שהם לא צוחקים עליו זה כמעט יותר הזוי מכל היתר.
רני מוצא אותו בהפסקה השלישית.
"מה קורה?” שואל הג'ינג'י, אזניות באוזניו.
"תוציא את האזניות, לא בא לי לצעוק.”
"זה לא פועל, אני שומע אותך.” אומר רני.
"זה מעצבן בכל זאת. תוציא אותן.” מתרגז ששי.
"טוב, טוב, מה אתה מתעצבן כל כך.” אומר רני ומוציא את האזניות.
"שוב…דניאל…” ממלמל ששי, חושק את לסתותיו בתסכול.
"מה?! דניאל זי…דניאל ואמא שלך?”
"כן. וגם גדול.”
מה?! דניאל וגדול? ביחד כאילו?”
"תפסיק לצעוק, מטומטם.”
"וואו.” אומר רני, השתאות בעיניו.
"מה וואו, מה?” רושף ששי. “זאת אמא שלי, מפגר.”
"סליחה, אחי. סליחה. אבל מתי?”
"אתמול. כשחזרתי מהקניון. אתה והרעיונות המפגרים שלך. ללכת לקניון.”
"כאילו זה באשמתי. אתה חושב שאם היית שם הם לא היו מזיי…”
"רני תסתום!” מתעצבן ששי ועוזב אותו. למה הג'ינג'י הזה כל כך מפגר?
"סליחה!” צועק אחריו רני אבל לששי אין סבלנות אליו. הוא הולך קצת לשום מקום, התלמידים האחרים כמו רוחות רפאים סביבו, לבסוף מגיע לכיתה. זמן מה אחרי הצלצול רני נכנס לכיתה ומחפש את ששי אבל כשהוא רואה את המבט הזועם שזה נועץ בו, הוא לא מתקרב.
דניאל מבחין במתרחש וניגש אל רני. ששי נזעק כאשר הוא רואה אותם מחליפים כמה מלים אך אינו יכול לשמוע על מה בדיוק הם משוחחים. בדיוק כאשר הוא רוצה לגשת אל רני, נכנסת המורה והוא נאלץ לחזור למקומו.
השיעור עובר באטיות מייסרת, וששי מתחרפן כשהוא חושב על מה שוחחו רני ודניאל. ממתי הם מדברים בכלל? בטוח הם שוחחו עליו ועל אמא. זה חלק מהתכנית: החרא הקטן הזה ירחיק אותו מהבית בזמן שדניאל וגדול טוחנים את אמא שלו. ככל שהוא חושב על זה יותר הוא מתחמם יותר עד שכמעט אינו יכול לשמוע על מה המורה מדברת. עכשיו רני עבר לצד של דניאל? עוד אחד שתוקע סכינים בגב. חבר עלק, לששי מתחשק לקום ולטלטל את החרא הג'ינג'י הקטן באוזניים.
מיד כשנגמר השיעור מזנק ששי ממקומו וניגש אל רני.
"מה דיברת עם דניאל?” הוא שואל.
"מה?!”
"ראיתי שדיברת איתו. על מה דיברת איתו?!”
דניאל מתקרב אליהם ומתחיל להגיד:
"הוא רק שאל אותי אם…”
"אל תתערב.” אומר רני לדניאל. לששי הוא אומר: “דיברתי איתו כי בא לי לדבר איתו. אני לא חייב לך דין וחשבון עם מי אני מדבר ועל מה.”
"חשבתי שאתה חבר שלי!” רושף ששי ומתקרב אל רני באיום. גדול ועוד מישהו מפרידים בינהם וששי צועק: “אל תתקרב אלי, יא זין. אל תדבר איתי. אל תחשוב עלי. אם תתקרב אלי חבל לך על הזמן! אתה מת!”
"תרגע.” אומר לו דניאל.
"על מה דיברתם?” כועס ששי.
"סתם איזה שטות.” מרגיע אותו דניאל.
"עלק סתם שטות. הוא לא חבר שלי יותר!” רושף ששי.
"טוב, תירגע, שלא יתחילו לעוף פה מכות.” אומר דניאל וששי נרגע קצת. הוא דוחף בכעס את הדברים שלו לילקוט, יוצא בסערה מהכיתה, עולה על האופניים ונוסע הביתה.
למחרת הוא לא מדבר עם רני כל היום, רק צופה בו בזעף מרחוק. רני אפילו לא מנסה להתקרב או להתנצל, לא שששי היה מוכן לקבל את ההתנצלות. זה קצת כמו שדניאל אמר: או שאתה אויב או שאתה חבר ורני בחר להיות האויב שלו, בדיוק כשהוא על הרצפה.
יומיים אחר כך הוא יושב בבית מול המחשב כאשר אמא מגיעה הביתה.
"ששי? אני בבית!” היא קוראת.
"אני בחדר!”
הוא שומע את נקישות מגפיה של אמא מתקרבות ומפנה את ראשו.
"מה עשית?!” הוא שואל בתדהמה.
"מוצא חן בעיניך?” היא שואלת בביישנות.
אמא צבעה את שיערה החום לבלונד והחליקה את תלתליה. היא נראית עכשיו כמו איזו נערת זוהר, לא כמו אמא שלו.
"זה לא נראה כמוך.” הוא אומר בחמיצות. “מאיפה הרעיון?”
"אה…דניאל אמר לי לצבוע.” היא אומרת ומשפילה את מבטה. “ו…יש לנו אורחים הערב."
"אורחים? מי?”
"דניאל ועוד…חברים.” היא אומרת.
ששי בוחן את פניה. עד לפני כמה ימים אמירה כזו הייתה מביאה איתה חרדה, אולי גם דמעות. עכשיו אמא נראית…נרגשת?
"את לא נראית מבואסת כל כך.” הוא אומר ואמא נראית כאילו סטר לה. היא מתחילה לענות לו אך תחת זאת היא רק חושקת את לסתותיה ואומרת בקור: “אני הולכת להתחיל לבשל. סדר את החדר שלך, הוא נראה כמו דיר חזירים.”
מאוחר יותר קוראת לו אמא. הוא קם בחוסר רצון מכיסאו וניגש אל המטבח, שם עומדת אמא ליד הכיריים ובוחשת סיר. על השולחן פרוסה מפה לבנה, נרות דולקים בפמוטים דקורטיביים שששי לא ראה מעולם והצלחות הלבנות הן אלה מהארון הגבוה מעל המקרר. חמש צלחות, סופר ששי, קבס עולה בו. יש בקבוק יין פתוח ליד הכיריים וששי מבחין בכוס יין אחת שכבר יש בה מעט יין אדום.
"שתית?” הוא שואל.
"כן.”
"ממתי את שותה?”
"הכנתי ריזוטו.” מתעלמת אמא מהשאלה. “צריך לבחוש את זה כל הזמן ואני צריכה ללכת להתקלח, אז אני צריכה שתחליף אותי.”
"אני צריך להכין לו אוכל עכשיו? סליחה: אני צריך להכין להם אוכל עכשיו?”
"ששון, אנחנו מארחים.” פוסקת אמא. “אם נגזר עלינו לארח אז נעשה את הכי טוב שאפשר. חוץ מזה שמזמן לא אירחנו.”
התחלקת על השכל? ה"אורחים" האלה באים בשביל לזיין אותך! רוצה ששי לצעוק אבל הוא מתאפק.
"בסדר.” הוא רוטן וניגש אל הסיר, מתחיל לבחוש קדימה ואחורה בתנועות עגולות ומשועממות.
אמא יורדת כשעה אחר כך וששי שוב מופתע לראותה. היא לובשת שמלה כחולה, הצמודה לרגליה הארוכות, בעלת שסע עמוק בחזה החושף את צדי חזהּ, כמעט עד בסיס שדיה הקטנים. לרגליה היא נועלת נעלי עקב המדגישים את שוקיה החטובים והיא מאופרת בקפידה, שפתיה נוצצות בליפ גלוס. סקסית, מזנקת המילה למוחו.
"או–אה.” אומר ששי בעל כורחו. “שמלה חדשה?”
"לא, ישנה.” משפילה אמא את מבטה. “סתם משהו שהיה בארון.”
ששי נושף בבוז וניגש אל המגרה. הוא מוציא משם מספריים ואומר:
"תסתובבי, אני אגזור לך את הטיקט.”
אמא מסתובבת במבוכה ומניחה לו לגזור את הטיקט.
"שמלה ישנה, עלק.” הוא מסנן.
"תודה ששמרת על הריזוטו.” מכבה אמא את האש. “אתה רוצה לעלות להתקלח?”
"להתקלח? לכבוד דניאל שבא…” הוא מצליח לעצור את עצמו אך מבטה מבהיר לו שהיא מבינה את המשך דבריו.
"אני אוותר." הוא אומר בארסיות.
ששי כמעט מתחרפן כשאמא מוציאה כוסות יין לכולם.
"מה יין עכשיו?!” הוא מתעצבן.
"יותר חגיגי.” מתכוננת אמא.
"מה חגיגי, מה?!” הוא מתפוצץ. “מה אנחנו חוגגים? את לא מבינה שהם באים…”
צלצול נשמע בפעמון הכניסה, קוטע את דבריו.
"לך תפתח!” אומרת אמא בבהילות, מעיפה מבט בדברים הקטנים שלא הספיקה לסדר.
ששי נד בראשו ביאוש וגורר את צעדיו אל הדלת.
דניאל עומד בפתח עם גדול ואור, בחור שמנמן שפעם היה בכיתה שלהם ועכשיו עבר בית ספר.
ושלושתם הולכים לזיין את אמא שלו.
"הי, גבר.” אומר דניאל בטבעיות. ששי מבחין שהוא אוחז בידו זר ורדים. שלושתם נראים רחוצים ומסורקים והוא מריח גם אפטר שייב או משהו.
"הי.” הוא עונה.
גדול ואור ממלמלים ברכות גם הם, נבוכים יותר מדניאל.
"איפה אמא שלך?”
"במטבח.”
השלושה הולכים אל המטבח וששי משתרך אחריהם. כאשר דניאל מבחין באמא הוא נעצר ואומר: “או–אה, מה זה הבלונד הזה?”
"מוצא חן בעיניך?” שואלת אמא בביישנות.
"את נראית מדהים. הפתעת אותי, אבל זה מדהים. הבאתי לך פרחים.”
"אוי, הם נורא יפים.” אומרת אמא. “רגע, אני אביא אגרטל שלא יתייבשו.”
"חכי עם האגרטל.” אומר דניאל. “בואי הנה.”
אמא מטופפת אליו בעצבנות והוא מפנה אל ראשו אליה לנשיקה. היא מהססת לרגע ואז רוכנת אליו לנשיקה וששי רוצה לחפון את פניו בידיו למראה דניאל הדוחף את לשונו לתוך גרונה של אמא. הוא לא מסתפק בזה אלא מרים בשיא האדישות את חזית שמלתה של אמא ומחליק את ידו אל בין ירכיה.
"חוטיני, הא?” הוא שואל בקול, מגחך לעבר חבריו. אור מצחקק. דניאל חוזר לנשק את אמא, ידו האחת נעה בין רגליה, השנייה פולשת אל המחשוף האנכי הארוך שלה, חושפת וחופנת שד קטן.
"די, נו…” ממלמלת אמא. “המרק יתקרר…חבל…”
דניאל מהנהן ומוחה את שפתיו.
"אני רעב. מה הכנת? זה מריח טוב.”
"מרק עגבניות וריזוטו.” אומרת אמא. “ששי עזר לי.”
"תודה, גבר. באנו רעבים.” אומר דניאל בחיוך פוצע. חבריו מגחכים ושלושתם אל השולחן.
"שב.” מורה דניאל לששי. ששי מתיישב לאט, חסר תאבון. הוא נזכר בדבריו של דניאל מקודם: 'מה זה הבלונד הזה?' אמא לא אמרה לו שזו הייתה הוראה של דניאל? עלק שמלה חדשה, עלק הוראה של דניאל.
"קודם נשתה לחיים.” מורה דניאל. הוא מוזג לכולם כוס יין ואומר:
"לחיי המארחים שלנו.”
"לחיים!” אומרת אמא ונוקשת את כוסה בכוסו. היא לוגמת לגימה קטנה אבל דניאל אומר:
"הכל, תגמרי את הכל.”
"עדיף שלא, אלכוהול עולה לי לראש במהירות, וגם שתיתי שתי כוסות לפני שבאתם…” מצחקקת אמא.
"קדימה, תעיפי 'תכל.”
אמא גומרת את כוס היין שלה בלגימות מהירות ואז הולכת אל השיש. כעבור כמה רגעים היא חוזרת עם עם סיר מלא מרק בידה וששי שם לב שהיא לא לגמרי יציבה. היא מניחה את הסיר במרכז השולחן על תחתית הבידוד ואז אומרת:
"מי רוצה מרק עגבניות?”
"אני.” אומר דניאל ומניח את ידו על ירכה.
"בבקשה.” היא אומרת וששי רואה שידו של דניאל עולה מתחת לשמלתה. נשימתה של אמא נעתקת פתאום והיא קופאת ולמרות שהוא מנסה שלא להסתכל, ששי לא יכול שלא להבחין ביד הנעה בין ירכיה של אמא.
"דניאל…” ממלמלת אמא. “זה מפריע…”
אך דניאל לא מפסיק ואמא קופאת על עומדה, ראשה מושפל, פיה נפער מעט ועיניה מזדגגות. בדממה שמשתררת סביב השולחן נשמעים קולות פעוטים ורטובים ממפשעתה של אמא והיא מתנשפת בקול.
"רטובה, הא?” שואל דניאל.
אמא מהנהנת ברפיון.
"ששי לא שמע. את רטובה?”
"כן.” ממלמלת אמא מבלי להביט בו.
"נעים לך האצבע שלי בכּוּס?”
"כן.”
"יאללה, החברים שלי רעבים.”
"מיד…” היא נאנחת. אמא מתאמצת למשול בגופה ולהגיש מרק לאור וגדול בעוד דניאל מאונן לה מתחת לשמלה, וששי צופה במחזה בתערובת של תיעוב ואימה.
"תראי להם 'תשדיים שלך.” מצווה דניאל ואמא מניחה את המצקת ומצייתת ללא ערעור. היא פותחת לצדדים את מחשוף שמלתה ושדיה הקטנים מציצים החוצה מבעד לשסע הארוך.
"אין חזייה.” מציין אור.
"איזה מתוקים.” אומר דניאל ואמא מצחקקת. הצחקוקים האלה גרועים יותר מהזעקות שלה כשדניאל פתח לה את התחת אז, חושב ששי.
השיחה קולחת במפתיע מעל המרק. אור, גדול ודניאל משוחחים בינהם על בחורות, בית ספר וכדורגל כאילו אינם מתכוונים לעלות על אמא בזה אחר זה בעוד זמן קצר.
"…כמה שאבא ואמא שלה לא לחצו עליה, היא לא הסכימה להגיד להם שזה ממני.” מספר דניאל בין לגימת מרק אחת לשנייה על מישהי שששי לא מכיר מבית ספר אחר. “וכמה שהבטן שלה נהייתה יותר גדולה, ככה היא נהייתה יותר חרמנית. בסוף היא לא הלכה לבצפר ורק הייתה מסמסת לי כל היום שאני יבוא לזיין אותה. איזה קרועה היא הייתה, הא, גדול?”
גדול מהנהן.
"גם את היית חרמנית בהריון?” מתעניין דניאל ואמא כמעט בולעת את הכף שלה.
"אה…לא זוכרת…”
"טוב, ראינו שאין לך בעיות של חרמנות עכשיו.”
"אל תדבר ככה." ממלמלת אמא. "כולם גמרו?” היא משנה את הנושא, סמוקה ונבוכה.
"אני עוד לא גמרתי.” אומר דניאל. “כנסי מתחת לשולחן.”
"מה?” היא פוערת את עיניה.
"מתחת לשולחן. כנסי.”
"למה?!”
"למה שאמרתי לך.” מתרגז דניאל.
"דניאל…”
"שום דניאל, כנסי מתחת לשולחן.” אומר דניאל בטון של שכבת קרח נסדקת.
אמא לא מביטה בששי. בתנועה אטית היא כורעת ואז דוחקת את כסאה לאחור וזוחלת מתחת לשולחן. דניאל מתקרב לקצה הכיסא ושולח את ידו אל מתחת לשולחן.
"קדימה, את יודעת מה לעשות.” הוא אומר. לבו של ששי קופא כאשר הוא שומע את קרקוש החגורה של דניאל והוא מודה לאלוהים שאין לו דחף להציץ מה קורה מתחת לשולחן.
ברגע הבא מתנשף דניאל ורווחה ממלאת את פניו.
"דבר אחד אני יגיד לך, אחי,” הוא פונה לששי. “אמא שלך יודעת למצוץ זין…איזה פה יש לה זאת…” הוא נאנח. “חם. רטוב. עמוק. כמו שצריך, אחי. כמו שצריך…זה החיים…”
קולות מציצה רטובים נשמעים מתחת לשולחן וחבריו של דניאל מגחכים, מבוכתם הקודמת נעלמת מרגע לרגע. גדול מגדיל לעשות ושולח את ידיו מטה, משחק כנראה בישבנה של אמא המוצצת את איברו של דניאל.
"תשחקי לי בביצים…” מורה דניאל. “בעדינות…כן…”
ששי לא יודע איפה לקבור את עצמו. אמא שלו מוצצת זין מתחת לשולחן מול העיניים שלו ושני תלמידים מהכיתה שלו דוחפים לה ידיים תוך כדי. הגהינום נפתח כאן, במטבח שלהם. קול קטן אומר לו שזו רק ההתחלה ושהערב רק מתחיל.
"הנה…הנה…הנה המרק שלך, מרק דניאל.” מכריז דניאל ומצטמרר. “תגמרי הכל, עבדתי עליו הרבה.“ הוא מתנשף כמה פעמים ואז אומר:
"עכשיו תמצצי לגדול.”

ששי חש בגופה הגדול של אמא נע מתחת לשולחן בעודה מתאמצת לפלס את רגלה בין כל הרגליים. גדול מגחך ומזדקף מעט וששי שומע את אוושת מכנסיו המחליקים מטה כאשר אמא מפשילה אותם מתחת לשולחן. הוא קורץ אל חבריו ונאנח ברוב תיאטרליות בעוד קולות מציצה נשמעים מתחת לשולחן וחיוכו מתרחב כשהוא מביט בששי, לבו הולם בפראות ופיו יבש. דניאל ואור ממשיכים לאכול את המרק בעוד אמא אוכלת זין מגדול ובמהרה עיניו מתגלגלות מעלה בעונג והוא נאחז בשולחן עד שצמרמורת ניכרת מרטיטה את גוו והוא מודיע לחבריו שגם הוא "נתן לה מרק.”

אמא עולה מתחת לשולחן ונעמדת, סמוקה ומיוזעת, פניה מכוסי זיעה ושרוכי שפיך מעטרים את שפתיה וסנטרה.
"יפה לך.” אומר דניאל. “שלא תעיזי לנקות את זה, את נשארת ככה עד שאני יגיד לך.”
"אני…אני יפנה את הצלחות…כולם גמרו?” שואלת אמא וכל השלושה פורצים בצחוק. לאמא נדרשים כמה רגעים כדי להבין את הבדיחה והיא מסמיקה עוד יותר וממהרת לאסוף את הצלחות ולהסתלק אל המטבח.
"אמא שלך מוצצת…בֶּסט.” אומר דניאל לששי.
ששי שותק.
"תגיד 'תודה', נתתי לך מחמאה.”
"תודה.” עונה ששי במרירות.
"על לא דבר.”
אמא מגיעה עם סיר כעבור רגעים, מעט פחות סתורה אך היא עדיין סמוקה ופניה עדיין מכוסים בנתזי זרע נוצצים, שני שרוכי שפיך אפילו מתנדנדים מסנטרה.
"הנה הריזוטו.” היא מתאמצת לחייך. “ששי עזר לי להכין.”
הם מתחילים לאכול ובמשך כמה רגעים אף אחד לא אומר דבר, כולם מתרכזים באוכל. הלב של ששי לא מצליח לחזור לקצב פעימות נורמלי, הוא כל הזמן מחכה לכאפה הבאה, הרי זה ברור שהם לא באו בשביל מציצה מתחת לשולחן, הוא חושב, יד קרה מועכת את ליבו. הם הולכים לזיין את אמא שלו. אחד אחרי השני. והוא לא יוכל לעשות כלום: הוא בטוח היה יכול לפרק את דניאל אם היו רק שניהם כאן אבל מול גדול אין לו סיכוי וחוץ מזה, בכל פעם שהעז לעמוד מול דניאל הוא מצא את עצמו בבור עוד יותר עמוק, פעם אחרי פעם ללא יוצא מהכלל.
"אחלה ריזוטו, איש.” אומר דניאל.
"אני רק בחשתי.” רוטן ששי.
"גם אני בוחש.” אומר דניאל ואמא צווחת בהפתעה ומביטה מתחת לשולחן. דניאל יושב מול אמא וששי מנחש שהוא שלח את רגלו אל בין ירכיה.
"תפתחי.” אומר דניאל ואמא משפילה את עיניה במבוכה אך בתוך שניות מתפוגגת המבוכה מפניה היפות והן מתרככות בהדרגה. אמא מניחה את הכף, נושכת את שפתה התחתונה.
"איך הבוהן שלי?” שואל דניאל. “נחמדה?”
אמא מהנהנת בראש מושפל, מתנשפת ברכות.
"אני רק שומר עלייך רטובה.” אומר דניאל ומתיישר, כנראה מרחיק את בוהנו ממפשעתה. אמא בולעת רוק ואז מתיישרת בכיסאה, ממשיכה לאכול בידיים רועדות. היא לא מביטה בששי וטוב שכך, מבטו לוהט כל כך מרוב זעם שהוא יכול לקדוח בה חורים.
"תורידי 'תתחתונים.” מצווה דניאל כעבור כמה דקות.
אמא שולחת מבט אינסטיקטיבי בששי וזה יורה בה מבט רצחני.
"אני לא יכולה…לא ליד ששי…” היא ממלמלת.
"דווקא ליד ששי.” מתעקש דניאל.
"דניאל, בבקשה…”
"עוד רגע אני שולח אותו להוריד לך את התחתונים, זה מה שאת רוצה?!”
"לא, לא.” נאנקת אמא וששי חש חולשה בכל גופו. רק זה חסר לו. היא מרימה את ישבנה ומפשפשת בשמלתה ואז מניחה את תחתוניה, חוטיני בצבע ירוק, על השולחן.
"תחזיק אותם.” מורה דניאל לששי.
"מה פתאום?!” מתקומם ששי.
"אתה יודע מה? צודק.”
דניאל קם וששי מתמלא אימה, כאילו שכח שהוא גדול וחזק מהנער הסדיסט. דניאל אוחז בתחתונים, ניגש אל מאחורי ששי ואז מנסה לחבוש אותם לראשו, לקול צחוקם של חבריו. ששי הודף אותו אך דניאל מסנן:
"אם אתה לא לובש אותם על הראש אנחנו דוחפים לך אותם לפה, זה מה שאתה רוצה?”
ששי מביט סביב בזעם. גדול מגחך אליו, חושף את שיניו בחיוך זאבי כמו רוטויילר שרק מחכה שישחררו אותו מהרצועה ואור מביט בהם בעיניים נוצצות, סקרן לראות איך תיגמר הדרמה. אך דווקא מבטה המתחנן של אמא הוא זה שמשבית את רוח הקרב שלו. ששי נד בראשו לשלילה.
"לדחוף לו את התחתונים לפה, רותי?”
"לא…בבקשה…לא צריך את זה…”
"אוקיי.” אומר דניאל ברצינות ומלביש את תחתוניה של אמא על ראשו של ששי כמו כתר של מלך העלובים. “רק בגללך אני לא דוחף לו אותם לפה."
"תודה!” היא ממהרת לומר.
"בפעם הבאה תעשה מה שאומרים לך.” אומר דניאל וששי מהנהן, סמוק מהשפלה, פניו לוהטים ותחתוניה של אמא כמו ביצה סרוחה על ראשו.
"לא מגיעה לי נשיקה על זה שלא דחפתי לו 'תתחתונים לפה?” שואל דניאל ואמא מהנהנת.
"קדימה.” הוא מחייך חיוך רחב.

אמא קמה מכסאה וניגשת אליו בצעדים מתנדנדים, חיוך אווילי על פניה. שיכורה מהתחת חושב ששי בזעם. היא מתקרבת אל הנער ורוכנת כדי לנשק אותו על הלחי אך כאשר הוא מפנה אליה את פיו היא לא מתנגדת וששי צופה בגועל בנשיקה הלוהטת שלהם. אנחות רכות נפלטות מפיה של אמא כאשר הנשיקה מתמשכת וששי מבחין באופן שבו היא מתמסרת לידיו של דניאל.

דניאל קוטע עכשיו את הנשיקה ועובר לנשק את לחייה של אמא ואז שפתיו עוברות לאוזנה. ידו השמאלית תומכת בגווה של אמא והימנית מלטפת את ירכיה ובמהרה אמא מתנשפת ונאנחת ברכות בין זרועותיו.
ששי מצליח להתיק את מבטו מהזוועה וקם מהשולחן, גרירת הכיסא גוברת לרגע על התנשפויותיה של אמא.
"לאן אתה הולך?” שואל דניאל.
"גמרתי לאכול.”
"תפנה את השולחן, אמא שלך טרחה כל כך הרבה על הארוחה הזאת, המעט שאתה יכול לעשות זה לפנות את השולחן. קצת כבוד לאמא, באמת.”
ששי נד בראשו בחוסר אמון ואז מתחיל לאסוף את הצלחות שלו, של אמא ושל דניאל.
"אני עדיין אוכל.” אומר אור בחיוך כשששי שולח יד אל צלחתו. ששי שוב נד בראשו והולך אל המטבח, התנשפויותיה של אמא הופכות לאנחות רמות בפינת האוכל. כאשר הוא חוזר אל פינת האוכל מבטו נשלח אינסטינקטיבית אל מקור הרעש והוא מזדעזע למראה אמא השעונה בגבה על הקיר ברגליים פשוקות, ידו האחת של דניאל מאוננת לה במהירות בעוד שמלתה הכחולה פתוחה בחלקה העליון ודניאל גוהר על שדיה הקטנים, מוצץ ומלקק אותם.
"הו…דניאל…” היא נאנחת, אדישה לכמה זונה שהיא נשמעת. “זה מדהים…אל תפסיק…אל תפסיק…אני אוהבת שאתה מוצץ לי את השדיים…כל כך טוב…”
אלוהים, תסתמי כבר! מתכווץ ששי ליד שולחן האוכל.
דניאל מסתובב ומרים את ידו באוויר בגאווה ולששי נדרשות כמה שניות כדי להבין מה הוא רואה: ידו של דניאל רטובה לחלוטין, מיציה של אמא מכסים אותה. אור וגדול מגחכים בעוד ששי חש בסיכות ננעצות בליבו. אמא נשענת על הקיר ומתנשפת בכבדות, מבטה נעוץ בדניאל, חזהּ העירום עולה ויורד במהירות. שדיה של אמא בוהקים באור המנורה, חיוורים וקטנים, עטרותיה קטנות וורודות ובמרכז כל אחת פטמה ארגמנית. רגליה הארוכות פשוקות לרווחה כאילו הזמינה את כל הנוכחים לבוא ולזיין אותה.
"נהנית?” שואל דניאל ואמא מהנהנת במהירות כאילו רק היא ודניאל נמצאים בחדר ולא עוד שני צעירים נוספים. והבן שלה, כוס אמק.
"יאללה, נתחיל 'תמסיבה.” אומר דניאל ואוחז בעורפה. בעודה מכוּפפת כמעט לצורת ר', הוא מוביל אותה אל הסלון כמו גורת כלבים שסרחה ואמא נאבקת שלא למעוד, מדדה בעקביה במהירות בה הוא מוביל אותה.
אור וגדול מביטים זה בזה ואז קמים מכיסאותיהם וששי נשאר לבדו בפינת האוכל, לא יודע בדיוק מה עליו לעשות. על השולחן נשארו צלחות וכלי הגשה, סכו"ם וכוסות. מה יעשה עכשיו? יפנה הכל? ומה אז? יעלה לחדר בזמן שהם כאן מזיינים את אמא שלו אחד אחרי השני? ילך להשגיח שהכל בסדר? משהו בו רוצה לברוח, משהו אחר, חולני, רוצה לייסר את עצמו ודווקא לראות. הוא נשאר קפוא במקומו, הקולות מהסלון מביאים אליו את הדרמה בין אם ירצה לראות אותה ובין אם לא.
"תפתחי 'תרגליים..” נשמע קולו של דניאל. כרית גדולה וירוקה נזרקת על הקטע מהסלון אותו הוא יכול לראות ואחריה כרית נוספת. אלו הכריות האחוריות של הספה, משמע דניאל השליך אותן כדי להפוך את הספה הירוקה למיטה.
"איזה יופי של כּוּס…שמנמן כמו שאני אוהב…את אוהב שאני משחק לך ככה עם הזין בכניסה?”
אמא עונה משהו לא ברור.
"מוכנה?”
"כן…” נאנחת אמא.
"הנה זה בא…”
"הוֹ!” נאנחת אמא בקול.
"איזה כּוּס…” נשמע קולו של דניאל. “חם ורטוב…כמו שצריך…”
הצליל הבא מקפיא את דמו של ששי יותר מכל הזוועות שקדמו לו. אלו צלילי נשיקות. אחת. שתיים. שלוש נשיקות. הם מתנשקים בעודו מזיין אותה. לא, אמא. אל תתנשקי.
"הוֹ! הוֹ! הוֹ! הוֹ! הוֹ!” נאנחת אמא, גניחותיה פוצעות את ליבו של ששי. כמו אדם הרואה תאונת דרכים ונמשך אל הזוועה, רגליו של ששי מביאות אותו אל הסלון ומחנות אותו בכניסה והוא נשאר שם, חסר אונים לזוז, בוהה בסיוט המתממש לנגד עיניו.
אמא שוכבת על גבה על הספה הירוקה, רגליה הארוכות פשוקות, נעולות עדיין בנעלי עקב, האחת נחה על השטיח והשנייה על גב הספה. דניאל גוהר עליה וכמו בוכנה משומנת ישבנו העירום עולה ויורד בין רגליה, מרעיד את שוקיה בכל פעם שהוא ננעץ בתוכה. בפה פעור למחצה ועיניים עצומות, אמא מחבקת בעדינות את עורפו של הנער הבועל אותה, מתמסרת בברור לעונג שהוא מסב לה. ראשה עטור המחלפות (שהוזהבו במיוחד לכבוד האירוע, נדקר לבו של ששי) היו נע מצד לצד והיא נאנחת ברכות, מתמכרת לזין של דניאל מול עיניו המבועתות של בנה. מבטו של ששי נמשך משום מה אל כיסוי הספה, השומר הנצחי של הספה: מילא להזדיין מול הבן שלך עם החברים שלו, אבל על הספה צריך לשמור.
"בוא אלי…” היא ממלמלת, ידיה מלטפות את גבו של דניאל. “זה טוב…אל תפסיק…”
אור מתקרב אליהם בזהירות, הטלפון שלו במצב צילום. אמא מבחינה בו ומשהו מהבושה שלה מתעורר והיא מרחיקה את פניה ומכסה אותם בידה, אך פרט לכך לא אומרת כלום. שלוו ונינוח דניאל מלטף את שדיה, מלקק וממולל אותם בעדינות בעודו מזיין אותה בתנועות קצובות. הביטחון שלו מזכיר לששי פסנתרן הפורט על קלידים, פסנתרן שטני הפורט על עוּגב בגהינום. שרירי ישבנו של דניאל משתרגים בכל פעם שהוא ננעץ בין ירכיה העבות של אמא, כאילו מנסה לנעוץ את איברו עמוק ככל שיוכל וזו גומלת לו באנחות רכות ומלמולים חושניים, אצבעותיה מלטפות את שיערו השחור של דניאל, את עורפו ואת עמוד שדרתו.
דניאל לוחש דבר מה באוזנה של אמא וזו פוקחת את עיניה ומביטה בו בהשתאות.
"כן.” אומר דניאל וממשיך לזיין אותה.
"אני לא יכולה…בבקשה…” שומע ששי את אמו.
"אז למה את כל כך רטובה עכשיו?” בועל דניאל את אמא באותו קצב נחוש ומתון.
"לא…” ממלמלת אמא. “אני לא…לאהוֹ…הוֹ…”
"כן…כן…כן…”
"דניאל…בבקשה…הוֹ! הוֹ!”
"את רוצה את זה ואת תקבלי את זה, תפסיקי להתווכח.” פוסק דניאל מבלי להפסיק לזיין אותה.
"הוֹ! הוֹ! עוד! אל תפסיק! הנה! הנה! הוֹ! הוֹוֹ! הנה זה באא..!”
"כן, מאמי, הנה זה בא.” עונה דניאל בקור רוח ונאנח, רעד פושה בגופו. גוו נרעד מספר פעמים וששי מבין בגועל שהוא גומר עכשיו בתוך אמא בעוד זו נאנחת ומתנשפת, מתפוצצת באורגזמה משלה.
במשך כמה רגעים הם ממשיכים לשכב על הספה הירוקה, דניאל מתערסל בין גפיה של אמא החובקת אותו כאילו היה תינוקה ולא איזה נער שעכשיו זיין אותה מול החברים שלו ומול בנה. לאחר כמה דקות הוא נושק לה וקם ותחושת בחילה גואה בששי למראה רגליה הפשוקות של אמא, שפתי ערוותה התפוחות והשפיך הניגר מבינהן.
"נקסט!” קורא דניאל בעודו תוחב את איברו הבוהק מזרע ומצי ערווה לתחתוניו.
גדול מגחך ופותח את חגורת מכנסיו, ממהר אל בין רגליה הפשוקות של אמא.
"דניאל..!” מוחה אמא בעוד גדול מפשיל את מכנסיו אך דניאל קוטע אותה ואומר:
"תפסיקי עם ההצגות, הרגשתי כמה נרטבת כשאמרתי לך מה הולך לקרות.”
"לא, אני מבקשת ממך…הוֹ!”
דבריה של אמא נקטעים כאשר גדול מפשפש באיברו בין שפתיה התפוחות ואז שוקע בתוכה. תואם לכינוי שלו הוא נער גדל גוף ושרירי ובניגוד לדניאל, הוא כמעט מכסה את אמא כשהוא תוקע אותה. מחאותיה של אמא הופכות למלמולים רפים וגם אלו מתמסמסים לאנחות בתוך כמה רגעים, כאשר גדול מתחיל לזיין אותה בתנועות חזקות ועמוקות. עיניה של אמא מזדגגות ושפתיה החושניות נפערות מעט בעודה מחבקת את הצעיר השרירי הבועל אותה, אצבעותיה מלטפות את עורף הפר שלו.
"על זה חלמת?” שואל דניאל שניצב ליד הספה. “שנזיין אותך אחד אחרי השני?”
"לא…” ממלמלת אמא.
"איך היא, רטובה?” מתעניין דניאל.
"לגמרי, אחי.” עונה גדול, נועץ בכוח את איברו לתוכה.
"למה את כל כך רטובה, רותי?” שואל דניאל. “כי גדול מזיין אותך אחרי?”
"לא…” נאנחת אמא, מלטפת את גבו של גדול.
"את יודעת מה יקרה אחרי שגדול יגמור?” שואל דניאל ואמא נאנחת בהתרגשות.
"שאלתי אותך משהו:” חוזר דניאל. “את יודעת מה יקרה אחרי שגדול יגמור לזיין אותך?”
רגליה של אמא מיטלטלות בקצב האגן של גדול. ששי אמנם לא רואה כמה היא רטובה אבל הקולות החלקלקים הבוקעים מהכּוּס שלה, האנחות הרכות שלה והריח העדין/עשיר של התשוקה שלה ממלאים את האוויר, מחניקים אותו כמו עשן.
"מה יקרה אחרי שגדול יגמור לזיין אותך?” מתעקש דניאל.
אמא ממלמלת משהו ונאנחת בקול.
"לא שמעתי.” אומר דניאל.
"אור יזיין אותי…” נאנחת אמא.
"תגידי שוב.”
"אוֹוֹוֹר יזיין אותי…הוֹוֹ!”
"נכון, ואחר כך?”
עיניה של אמא נפערות לרגע כאשר היא מבינה את כוונתו של דניאל, ואנחה גרונית נפלטת מפיה. היא אפילו לא מנסה להסתתר ממצלמתו של אור המצלם אותה כך, רעבה ופתוחה לגדול הבועל אותה בתנועות קצובות ועמוקות.
"מה אחר כך?”
"אתה..?” נאנחת אמא, קולה מתעצם.
"כן.” מאשר דניאל. “כולנו הולכים לדפוק אותך, רותי. כל הלילה.”
"אוֹהּ, אלוהים…” קולה של אמא גבה עכשיו וצמרמורת חולפת בגופה. “כולכם…כולכם…הו, אלוהים…”
גדול מצחקק ומגביר את קצב הדפיקות שלו עד שרגליה של אמא מיטלטלות בפראות משני צדי גופו, האחת נחה על הרצפה והשנייה על גב הספה. היא אוחזת בגבו הרחב של גדול, דוחקת בו שלא להפסיק וחולשה ממלאת את ששי. לא יכול להיות שזה קורה. זה סיוט שיגמר עוד מעט. זה חייב להיגמר. אין מצב שזה אמיתי, ששני ילדים מהכיתה שלו כבר זיינו את אמא שלו מול הפרצוף שלו והשלישי עומד לעשות את זה מיד אחר כך. זה חייב להיות חלום, סיוט, משהו.
אמא גומרת בסדרה של לחישות וצחקוקים ואנחות אך גדול ממשיך לזיין אותה עוד כמה דקות לפני שהוא מתנשף וממלמל בקול ואז נרעד גם הוא בין ירכיה הפשוקות, ממלא את רחמה במטען טרי של שפיך.
כעבור כמה רגעים מכריז דניאל:
"נקסט!”
גדול מחליק מהכּוּס הגדוש של אמא, איברו נוטף שפיך ומצי תשוקה על הספה והשטיח. אור כבר עומד הכן ומפשיל את מכנסיו וגדול ניגש אל ראשה של אמא, מגיש לה את איברו המטונף. מבלי לשאול שאלות אמא פושקת את שפתיה ומתחילה לנקות את איברו של גדול בפיה הרך, בעוד אור כורע בין רגליה ומתחיל לבעול אותה בתנועות מהוססות.
ששי מוצא לזוועתו שהזין שלו קשה וגל של תיעוב עצמי מציף אותו. איזה אפס מתחרמן מזה שאמא שלו מזדיינת עם החברים שלו? כולם עסוקים עכשיו ואף אחד לא שם לב אליו: דניאל מצלם, גדול מקבל מציצה, אור מזיין ואמא מזרון, לכן הוא מסתלק מהסלון, נגעל, חרמן, מושפל ועלוב. קולות האורגיה נחלשים מעט כאשר הוא עולה לקומה השנייה אך בגלל איזה תעלול אקוסטיקה הוא לא מצליח להפסיק לשמוע את גניחותיה הקצובות של אמא הנטחנת בסלון למטה.
ששי נכנס אל המקלחת ומפעיל את המים. הזרם מנחם אותו מעט אך את זקפתו הוא לא מרגיע. למרות זאת הוא מסרב לאונן. לא ככה. לא עם התמונות של אמא בראש. נקי ואומלל הוא יוצא מהמקלחת, נכנס אל המיטה, ומכבה את האור.
למרות היום המתיש שעבר עליו, השינה מסרבת לאסוף אותו לחיקה. המחשבות, כמו שדים נושאי קלשון, דוקרות אותו מכל כיוון. ההשפלות בבית הספר, אבא שעזב, רני שבגד בו, אמא המזדיינת למטה עם עם כולם והזקפה שמסרבת לשכוך. הזין שלו לא קשה לגמרי אבל גם לא רדום והוא שוב נגעל מעצמו, מתכווץ במיטה בתנוחת עובר מתחת לשמיכה העבה. אמא אמרה שזה יגמר כשלדניאל ימאס מכל הסיפור הזה אבל בכלל לא נראה לו שהיא רוצה שימאס לא. היא אוהבת את זה הוא מייסר את עצמו.
צעדים נשמעים במדרגות. לחישות ומלמולים, צחקוקים ונשיקות. הם עולים למעלה, מבין ששי בהתרגשות מהולה באימה לא מוסברת. מי זה הם הוא לא יודע בדיוק. אמא ודניאל? אמא וכולם?
בחשכת החדר שלו הוא שומע את דלת חדרה של אמא נפתחת ואחר כך את אנקת מיטתה כאשר גוף אחד או יותר נשכב עליה. בגלל המיזוג המרכזי בבית, תעלה מחברת את שני החדרים ולכן כל ציוץ בחדרה של אמא נשמע בחדרו שלו ולהיפך. הוא שומע את המלמולים ואת הנשיקות ואת ההתנשפויות הרכות שבמהרה הופכות לאנחות. כמה היא עוד יכולה? נגעל ששי מתחת לשמיכה. כמה היא יכולה להזדיין?
עוד נשיקות ומלמולים. הוא מזהה את קולו הנמוך של דניאל. כנראה שהוא החליט שהוא רוצה קצת "זמן איכות" עם אמא, ושלח את החברים שלו הביתה. או שהם מחכים בחדר בשקט. הזיון הזה איטי ועמוק יותר, מנחש ששי לפי קצב חריקות המיטה ואנחותיה הנינוחות של אמא. אינטימי, המלה פוצעת אותו. הוא מדמיין את אמא ודניאל, מתנשקים ומשתגלים לאיטם ומתכווץ בחושך. כבר עדיפה הזונה החרמנית שהיא הייתה קודם מאשר המלמולים והנשיקות האלה. והמיטה חורקת וחורקת לוח ראש מיטה דופק על הקיר ואמא נאנחת ומתנשפת עד שהאפלה חומלת עליו לבסוף ואוספת אותו אליה ללילה שחור אך חופשי מסיוטים.
==============================
לפרק הבא