לפרק הקודם
=========================
הרגליים הולכות מעצמן והמוח לא חושב, זה כואב מדי לחשוב. בכל פעם שהיא מתחילה לנחש איך הסיפור הזה יגמר היא רואה את הפרצוף הזועם של מוטי חיים והיא מתכווצת לעצמה והיא לא יכולה לחשוב על זה. אבל המחשבות מתגנבות כמו חולדות בעליית הגג: מה יהיה עכשיו? ומי יפיק לה את השיר? ומי יביא נגנים? ומי יצלם לה קליפ? ואיך אנשים ישמעו את השיר שלה? כשהיא חושבת על השיר שלה היא מתכווצת שוב, כאילו התינוק שלה חולה והיא חסרת אונים להציל אותו. והרגליים הולכות והולכות והעיניים בוהות רחוק ורואות מעט והמוח רץ לשום מקום אבל מהר.
אמא מבינה מיד שמשהו לא בסדר כשהיא נכנסת לבית בערב. היא לא אומרת כלום ובת–אל מחבקת אותה והן רק מתחבקות ככה ולא אומרות כלום. בסוף אמא שואלת בשקט:
"מה היה?”
"לא טוב, אמא. לא טוב. הוא לא יסכים לעזור לי.”
אמא מתחילה להגיד משהו ומשתתקת.
"מה?” שואלת בת–אל. היא יושבת עכשיו והרגליים שלה כואבות מרוב ההליכה וכל הגוף שלה כואב אבל הלב, הלב הכי כואב למה התינוק שלה חולה והיא לא יודעת איך להציל אותו.
"כלום, זה…” מהססת אמא.
"זה מה?”
"זה יחכה לבוקר…” מתאמצת אמא לחייך.
"מה קרה?”
"פיני מהמתנ"ס התקשר…את לא ענית לטלפון שלך…”
"מה הוא רצה?”
"אולי מחר…מה זה משנה עכשיו? לכי להתקלח, מחר יהיה יום יותר טוב…”
"אמא, מה הוא רצה?”
"הוא אמר…” מהססת אמא. “הוא אמר שהוא לא יוכל לעזור לך יותר ו…שלא תבואי למתנ"ס.”
"מה?!”
"אני מצטערת, נשמה שלי…אולי כל הסיפור הזה זה באמת לא בשבילך…יותר מדי לכלוך, חיים שלי…”
"זה מה שהוא אמר?”
"כן.”
"שאני לא יבוא למתנ"ס? ושהוא לא יכול לעזור לי יותר?”
"כן.”
"הוא אמר למה?”
"לא, חיים שלי. אולי אני יכין לך למשהו לשתות?”
"אני הולכת להתקלח ולישון.” אומרת בת ומתרוממת בקושי מהכיסא, לאות גדולה מכבידה את גפיה.
אמא לא אומרת יותר כלום כשבת–אל קמה בכבדות ומשתרכת אל המקלחת. היא עומדת שעה ארוכה מתחת למים, שוטפת את גופה מהזיעה והזרע והחלומות וההשפלה והתקווה וידיה מסבנות את מותניה ואת שדיה הגדולים והיא נזכרת פתאום בידיים אחרות, באלו של זיו ודדי וישראל ופאבל שהיו איתה דווקא עדינים ולא כמו חיות ובלי לחשוב יותר מדי היד שלה נודדת למטה, אל המשולש הפרוותי הספוג במים אשר בשיפולי בטנה. ולכמה רגעים היאוש עף כשאצבעה מוצאת את הדגדגן והיא מנחמת את עצמה מתחת למים עם יד אחת בין הרגליים ועוד יד מגישה שד גדול אל פיה ומוצצת את הפטמה עד שהיא בכלל לא חושבת על הפרצוף העצבני של מוטי חיים ועל זה שפיני לא מוכן לעזור לה יותר ועל מה היא תעשה עכשיו אלא רק על האש שיש לה בין הרגליים וכל הזינים הקשים האלה והריח של השפיך והיא עפה ועפה עד שאמא דופקת בדלת ושואלת אם הכל בסדר ואם היא בוכה ובת–אל אומרת לה שלא.
היא יוצאת מהמקלחת מתנשפת עדיין וחומקת אל חדרה. בלילה היא מתעוררת ובחושך כל הפחדים עטים עליה עם ציפורניים חדות וארוכות והיא מצטנפת ומבלי משים ירכיה מתהדקות על היד שלה וכשהנעים קורץ לה מבין הרגליים, מאיר את החושך ומבריח את הפחדים ויאוש היא פושטת את התחתונים ומלבה את האש עוד ועוד עד שכל המחשבות הרעות נמלטות משם בצ'יק וצ'ק. בחושך היא מתנשפת מחרדה והתרגשות ואז נעמדת על ארבע והיד שלה בין השפתיים של הכּוּס והיא מדמיינת את הבנים עומדים מאחוריה ומזיינים אותה בתחת בזה אחר זה ובכלל זה לא רק זיו והחברים שלו אלא עוד ועוד גברים שהיא אפילו לא יודעת מי הם והיא נושכת את הכרית וצובטת לעצמה את הפטמות כשהיא חושבת על תור ארוך של גברים שהיא לא יודעת שמזיינים אותה בתחת אחד אחרי השני עד שהיא נאנקת לתוך הכרית ומתנשפת בשקט ואז נרעדת ונשכבת על הצד, בלי פחדים ובלי חששות, נרדמת עם חיוך קטן על פניה, למרות שהיא יודעת שהחיוך הוא זמני והשדים עוד לא גמרו איתה.
כמו טיפת טל באוגוסט החיוך נעלם עם עלות השמש וכל המחשבות שהצליחה להבריח חוזרות ותוקפות אותה כשהיא בדרכה לבית הספר. היא עושה את מה שצריך מאחורי שולחן המזכירה שלה וכשהיא הולכת במסדרונות אבל המוח נוסע שוב ושוב ותמיד מגיע לרחובות ללא מוצא. אין לה לאן להמשיך, בלי פיני ובלי המוטי חיים הזה היא אבודה.
בערב לאמא יש רעיון שהיא תתקשר לאבי גוזלן ולשימי בנדוד. אחרי הכל, גם להם יש קשרים בתעשייה וגם הם יכולים להראות לה את הכיוון אבל למחרת כשהיא מתקשרת אל שניהם, אף אחד מהם לא רוצה לדבר איתה ושימי מבקש ממנה לא להתקשר אליו יותר וגוזלן סתם מנתק לה בפרצוף בלי להגיד כלום. ככה היא עומדת לבד באמצע שום מקום ולא יודעת איך להמשיך מכאן כשכל הדלתות נסגרות והיא שומעת את השיר שלה בוכה מאי שם, עולה מהלב שלה אל השמיים אבל השערים נעולים ואי אפשר לשמוע אותו. היא כבר בעצמה לא יכולה לשיר אותו, כאילו הוא שברי זכוכית שפוצעים לה את הפה ומזכירים לה שפעם, כמעט. עדיף היה שכבר לא.
בלילות יש לה את הנשק הסודי שלה שמבריח את שדי הלילה עם הציפורניים הארוכות והיא כבר לא טורחת ללבוש תחתונים כי היא ממילא כבר לא יכולה להירדם בלי שהאצבע שלה תהיה ענבל בפעמון הערש שלה, זה שדנדונו הוא הדבר היחיד שמצליח להבריח את רוחות החרדה ולהרגיע אותה. בדרך כלל היא מרגיעה את עצמה פעם אחת לפני השינה עד הבוקר אבל לפעמים זה לא מספיק והיא מתעוררת בלילה בשביל "זה”. וכמו איזה סם שהיא נפלה אליו כמו שמחה של אילנה מהמרכול, היא גם חולמת על "זה" בלילה, והם תמיד גדולים וזקורים ונכונים לתת לה עוד ועוד והכרית מקבלת את שירה החנוק כשהתפרצויות האור הגדול מביסות את החושך ושורפות את הצללים.
הימים יותר קשים. כשהיא יושבת מאחורי השולחן שלה קשה לה יותר לברוח מהדכדוך וגם כאשר חלציה מתעוררים וקורצים לה לבוא ולתת להם קצת מ”זה” היא לא יכולה סתם כך להסתלק לה וכך לוכדות אותה מחשבותיה הקרות ומרפות האיברים מחד, וחלציה המתוסכלים מאידך והימים מתמשכים ומתמשכים ואין קרן אור ואת השיר שלה היא שומעת רק בשברים וקרעים ואלו דוקרניים ורעים מאוד ופוצעים אותה.
יום אחד היא מגלה משהו מעניין. כאשר היא יושבת מאחורי השולחן ומניחה רגל על רגל ומנדנדת את הרגל העליונה, ירכיה מתחככות זו בזו באופן שאינו בלתי נעים. בת–אל מביטה סביב. זה זמן שיעור עכשיו והמסדרון ריק מתלמידים ואף אחד לא רואה שהיא מנדנדת את הרגל ואת ה"זה" אשר פושה בגופה מהמפשעה ודרך הירכיים ומרגיע את הלב ומושיב חיוך קטן על השפתיים בעוד ירכיה מתחככות זו בזו מתחת לשולחן.
הצלצול מפתיע אותה והיא קופאת וכמה רגעים אחר כך המסדרון מתמלא בתלמידים ומורים וזה שואל שאלה וההוא רוצה פתק וזאתי שואלת אם רחל הגיעה היום ובת–אל עונה לכולם ומגישה את מה שצריך למי שצריך ונסחפת בהמולת ההפסקה, ההמולות האלו מצילות אותה תמיד, איים קצרים של חוסר מחשבה בלב ימים קרים וקודרים אך כשההפסקה נגמרת היא ממהרת, בלי לחשוב אפילו, לסכל שוב את רגליה ומתמכרת במהירות ל"זה" הנעים הזולג מבין רגליה ומרגיע את הלב ואת הפה המחייך לו סתם ככה. כי אם היא צריכה לבחור אם להקשיב ללב הבוכה שלה או לכּוּס השיכור שלה, היא בוחרת בשני והירכיים תמיד מתחככות ומרגיעות אותה עד שהיא לא שומעת את הבכי של הלב.
יום אחד כשהיא יושבת ככה בזמן שיעור ומעסיקה את עצמה כפי שלמדה לאהוב בשבועות האחרונים מגיע תלמיד אל המזכירות. הוא אחד מהבוגרים והוא גבוה ורזה ושרירי ובת–אל כל כך עסוקה בכיף שלה שלמרות שהיא תמיד עוצרת כשמישהו נכנס, הפעם היא פשוט לא. בלב הולם מהתרגשות היא מסתכלת עליו וממשיכה לעשות לעצמה כל כך נעים עם הירכיים ו"זה" אפילו יותר נעים כשהיא יודעת שהוא מסתכל, רואה ולא יודע מה היא עושה מתחת לשולחן.
"שלום.” הוא מחייך אליה.
"אהלן.” היא עונה בחזרה. מתחת לשולחן הרגל לא נעצרת והחגיגה בין הירכיים לא משתתקת אלא להיפך, מרימה את הווליום.
"איחרתי לשיעור, אני צריך פתק הרשמה.”
"בסדר גמור. מה השם?”
"מורן כהן.” הוא אומר. בדרך כלל כשהם מסתכלים לה על השדיים היא מתעצבנת ונותנת בהם מבט קר אבל פתאום היא לא. בת רק כותבת את הפתק לאט ומוסיפה שמן למדורה שבין הרגליים והיא ממש יכולה להרגיש את המבט שלו על השדיים הגדולים שלה שנחים על שולחן המזכירות כמו שני מלונים בשוק.
"הנה.” היא מחייכת אליו בלב הולם ומגישה לו את הפתק.
"תודה רבה.” אומר התלמיד.
"תבוא כל יום.” היא אומרת ומבלי לחשוב מלטפת את בסיס הצוואר, ממש מעל חזהּ העליון, מושכת את מבטו פעם נוספת אל החריץ שבין שדיה. עיניו הנפערות של מורן מקפיצות את לבה והיא מכריחה את עצמה להפסיק או שהיא תתחיל להיאנח לו מול הפרצוף.
"אני אבוא.” הוא אומר, מחייך ומסתובב, מותיר אותה מתנשפת וחמה ורטובת ירכיים. ברגליים חלשות קמה בת–אל והולכת את שירותי המורות, שם היא מפשילה את חצאיתה ותחתוניה ואצבעותיה מזנקות אל ערוותה הרטובה. היא נושכת אצבע כאשר היא מתחילה לפשפש לעצמה שם ומקווה שלא עשתה רעש כאשר התפוצצה סוף סוף, מוחה גדוש בנערים וזינים זקורים וריח קלוש של זרע על פניה.
אמא מרגישה שמשהו קורה אבל לא מבינה בדיוק מה. בת–אל שלה לא בוכה ולא נראית כמו בובה שנשברה כמו שהייתה בשבוע אחרי שחזרה מהבית של המפיק אבל יש בה משהו מוזר, איזה ריחוק שקצת מפחיד אותה והילדה יותר מדי אוהבת להיות לבד ולפעמים היא שומעת אותה בלילה אבל היא לא מצליחה להבין את פשר הקולות. כאילו היא בוכה, אבל לא בדיוק בכי.
כמה ימים לאחר המקרה עם מורן כהן, בשעה שהיא מתלבשת, מחליטה בת–אל ללכת לבית הספר בלי תחתונים. סתם ככה וזהו. היא מקלפת אותם וזורקת בסל הכביסה בדרכה החוצה מהבית. את כל הדרך לבית הספר היא עושה עם הלב דופק וחיוך קטן על השפתיים וכאשר היא מברכת לשלום את המורות ושאר אנשי הסגל, החיוך שלה מעמיק כשהיא יודעת שהיא מסתובבת ללא תחתונים ואף אחד לא יודע. אחר כך, כשכולם מסתלקים היא ממהרת להתחיל והלב שלה ממש קופץ כשהיא מרגישה את החיכוך הזה כשהירכיים מתהדקות ומשתחררות שוב ושוב. זה עדיף על לחשוב על איך החלומות שלה מתו כי המחשבות ההן לא עוזבות, תמיד שם כמו זאבים שמתחבאים מחוץ למעגל של אור המדורה. אז הפתרון של בת–אל זה תמיד לשמור על המדורה דולקת, שהזאבים לא יתקרבו.
היא מעמידה פנים שהיא לא מרגישה כשתלמידים מתסכלים לה על החזה אבל האמת היא שהיא כן מרגישה. וכבר לא אכפת לה שהתלמידים יסתכלו לה על השדיים, להיפך, זה גורם ללב שלה לדפוק יותר חזק וכל המחשבות הרעות נעלמות. הלב שלה דופק בום–בום והיא מהדקת את הירכיים שלה חזק חזק עד שהאש דולקת לה בכל הגוף והיא צריכה ממש להתאמץ כדי להמשיך לדבר עם התלמיד או תלמידים שבאים לשאול איפה יקוב השרת או לבקש פתק לצאת מבית הספר או משהו אחר. ולפעמים זה סתם תירוץ לבוא להסתכל לה על השדיים. היא כבר למדה לזהות את המבוכה, את השאלות הלא קשורות לכלום שרק נועדו להרוויח זמן כשהם בוהים לה בחריץ ולא יודעים שזה לא הם שעוקצים אותה, זאת היא שעוקצת אותם.
את זיו ופאבל וישראל ודדי היא רואה רק מרחוק, הם לא מתקרבים למזכירות. אבל בכל פעם שהיא רואה אותם הלב שלה קופץ וגם דוקר כי הם מזכירים לה את אחר הצהריים המשוגע אצל זיו חיים אבל גם את כל הדלתות שנסגרו לה מיד אחר כך. ואת השיר התינוק שלו שהבכי שלו הולך ונחלש, גם בחלומות שלה. אבל מורן כהן דווקא מגיע לבקר אותה, בכל פעם בתירוץ אחר אבל זה בסדר, היא לא צריכה את התירוצים שלו, היא צריכה את הדפיקות לב ואת החמימות מבין הרגליים שהוא מביא כי המדורה בין הרגליים מעיפה את כל המחשבות הקרות והרעות מהראש ואיתן היא עוד לא יכולה להתמודד.
פעם אחת היא רואה אותו מתקרב והלב שלה מזנק לגרון. בלי לחשוב היא פותחת כפתור בחולצה ועד שהוא מגיע אליה היא מספיקה לפתוח עוד אחד, עד שהשדיים שלה כמעט בחוץ.
"הי.” הוא אומר והעיניים שלו גדולות וירוקות ויש לו ריסים שאפשר ללכת בהם לאיבוד.
"הי.” היא מחייכת אליו ומניחה את מרפקיה על השולחן באופן שמבליט עוד יותר את שדיה לעבר הנער. “אתה צריך משהו?”
"לא…סתם יצאתי לשרותים אז באתי לראות מה שלומך.”
"איזה חמוד.” היא אומרת בלב דופק כמו משוגע.
העיניים שלו נודדות מתחת לפנים שלה והיא מרגישה את ההתחממות בין הירכיים בעודו בוהה באופן גלוי כמעט בשדיה המוצגים לראווה. מבלי להיות מסוגלת לעצור בעצמה, בת–אל מגבירה את קצב נדנוד ירכיה, מלבה את האש שבחלציה. בעיניים מזדגגות היא מביטה במורן והמבט המשועשע שעל פניו מבהיר לה שהוא מבין מה קורה. הוא מעיף מבט מסביב לראות אם מישהו מתקרב ואז מחזיר את מבטו אל בת–אל.
היא יודעת שהוא יודע מה היא עושה והיא בלי תחתונים והחולצה שלה פתוחה והשדיים שלה כמעט בחוץ וכל זה משגע אותה והיא לא מפסיקה, לא יכולה להפסיק, יכולה רק לנדנד את הרגל ולחכך את הירך והיא כאילו משתזפת בשמש מבטו, נמסה במדורה שיש לה בין הירכיים. מורן לא אומר כלום ולא עושה כלום, רק מסתכל עליה, קורא את כל הסודות שלה והיא פתוחה לגמרי בפניו והדבר שבין הרגליים הוא כדור ענק ובוהק של כיף שמתגלגל בלי יכולת לעצור.
"מורן כהן, מה אתה עושה כאן?” נשמע קולה של תמר היועצת ובת–אל מפסיקה באחת, מסדרת את חולצתה למשמע נקישת עקביה של הקשישה המרירה.
"הי, תמר היועצת, מה קורה?” עונה מורן בקלילות.
"שאלתי אותך שאלה, אתה לא צריך להיות בשיעור?”
"יצאתי רגע לשירותים.” הוא מיתמם.
"מורן כהן,” נאנחת היועצת. “זה שאתה בכיתה י"ב, זה לא אומר שהלימודים נגמרו, בסדר?”
"אוקיי.” מסכים מורן.
"בת–אל, מה עם התיקים מהמחוז? הבאת אותם מהמחסן?”
"לא, הם כבדים לי,” מסבירה בת–אל. “ביקשתי מיקוב השרת שיעזור לי אבל הוא עסוק היום.”
"אני יכול לעזור לה.” מתנדב מורן במהירות.
היועצת נאנחת.
"מה יש לך עכשיו?” היא שואלת.
"קרימינולוגיה.” הוא עונה ונחרת בוז נפלטת מפיה של היועצת והיא נדה בראשה.
"אוקיי, לך. אני צריכה לצאת למחלקת החינוך, פשוט תשימו לי את התיקים על השולחן. ואם פנינה תשאל, תגיד לה ששחררתי אותך, אוקיי?”
"סבבה.” אומר מורן.
"תודה.” אומרת תמר היועצת ומתרחקת בטפיפת צעדים.
"יאללה, בואי למחסן.” אומר מורן, צל חיוך על שפתיו.
"בסדר.” עונה בת–אל בצרידות ומכחכחת בגרונה. היא נועלת את המחשב ומתרוממת, מבטו של מורן מלווה אותה ומאיץ שוב את הדופק שלה.
הם יוצאים מהמזכירות ופוסעים במסדרון לעבר המחסן, מורן ברגליים קלות ובת אל על רגליים כמו גומי. השעה שעת צהריים וחלק מהתלמידים כבר השתחררו וככל שהם מתקרבים אל המחסן השקט הולך ובולע אותם, מופר רק על ידי קול צעדיהם וליבה הדופק בעוז של בת–אל.
"יש לך דרישת שלום מדדי אהרון ופאבל גיליניץ'.” אומר מורן כאשר הם מתקרבים למחסן ופניה של בת–אל מתלהטים. הוא מניח יד על גבה.
"מכירה אותם?” הוא מוסיף, ידו גולשת אל ישבנה.
"כן, אני…עזרתי להם ללמוד למבחן.” פולטת בת–אל, מוחה מתמלא בכל הרגעים המטורפים שחוותה באותו אחר צהריים. ברכיה נחלשות לפתע.
הם מגיעים אל המחסן ובת–אל מכניסה את המפתח אל חור המנעול.
"דדי סיפר לי.” אומר מורן ובת–אל קופאת לרגע. “את יכולה לעזור גם לי ללמוד למבחן?”
"תלוי מה החומר…” היא עונה לאחר כמה שניות ואז פותחת את הדלת. מורן אוחז בידה ולוקח ממנה את המפתח, ידיו חמימות ונעימות במגע הרגעי. “מתי?”
"עכשיו.” הוא אומר וסוגר את דלת המחסן.
"מה עכשיו? המבחן?”
"לא, עכשיו את תלמדי אותי למבחן.” מסביר מורן ונועל את דלת המחסן. קליק. קלאק. מסתובב המפתח במנעול.
"יש לך את החומר?” היא שואלת בלב הולם בעודו מתקרב אליה, נסוגה עד שגבה פוגע במדפי תיקיות.
מורן מתקרב אליה, סוגר עליה עד שפניו נמצאים עשרה סנטימטרים מפניה. בניגוד להרבה מבני גילו, הוא כבר הפנים את העובדה שריח הגוף שלו השתנה וניחוח נעים של בושם או דאודורנט מגיע לאפה, מבלבל אותה.
בת–אל מתנשמת בהפתעה כאשר ידו השמאלית של מורן נוגעת בירכה מעל החצאית, אצבעותיו נחות עליה בטבעיות. הוא מלטף את ירכה בעדינות ובת–אל משחררת את נשימתה לאחר כמה רגעים של ליטוף נעים בו אצבעותיו סורקות את רגלה מעלה ומטה, מתקרבות אל המפגש הנפיץ שבין רגליה ואז מתרחקות משם. בת–אל נושפת נשיפה אטית ומתוסכלת.
"את רוצה לעזור לי ללמוד למבחן?” הוא אומר, שפתיו סנטימטרים בודדים מאוזנה, שולחות זיקוקי צמרמורת בגופה.
בת–אל מהנהנת בחולשה.
"כמו שעזרת לדדי?”
היא מהנהנת בשנית.
"לא שומע.”
"כן.”
"ולזיו?”
"כן.”
"ולפאבל?”
"כן.”
"ולישראל?”
"כן.”
"איך זה היה?” הוא שואל, ידו ממשיכה לכשף את ירכיה מעל החצאית, קולו מלבה את יצריה, שפתיו כמעט נושקות לתנוך אוזנה.
"כיף.” היא עונה מבלי לחשוב, הבושה הד קלוש במוחה הקודח בתאווה. אגנה נע מעצמו לעבר ידו של מורן, תר אחר אצבעותיו בעיוורון כמהּ אך במפגן מדהים של שליטה עצמית הנער מרחיק ממנה את ידו, ממשיך ללטף את ירכה של האישה הצעירה.
"כולם זיינו אותך?” הוא שואל ושאלתו הבוטה מציפה את מוחה בזיכרונות חיים ולוהטים ממיטתו הגדולה של זיו ואיך שנכנעה להם בזה אחר זה אחר זה אחר זה. זרגים זקורים מבקיעים את דרכם אל ישבנה ופולשים אל פיה המשתוקק. פניה מכוסות שפיך אבל כמו עגלה רעבתנית היא יונקת את הזין הבא המתקרב אל שפתיה. זיו רוכב על חזהּ ומזיין לה את השדיים ואז גומר לה על הפנים. ידיה הנרגשות של בת–אל נשמטות אל צדי גופה ולפני שהיא מבינה מה הן עושות, אצבעותיה אוחזות בחצאיתה ומפשילות אותה מעלה, חושפת בתחינה את ערוותה השעירה לאצבעותיו של הנער אך אלו חומקות ממנה.
"איפה הם זיינו אותך?” שואל מורן באוזנה.
"בתחת.” היא לוחשת בהתרגשות, ידה תרה אחר אצבעותיו הסרבניות.
"ומה את רוצה?”
"עוד.” היא עונה במהירות. “ואני גם ממש רוצה שתיגע בי.”
הוא מניח לה לאחוז בידו והיא מובילה את אצבעותיו אל מפשעתה, מתנשפת בקול כאשר אצבעותיו טובעות בפרוות ערוותה הרטובה.
"עוד מה?”
"עוד שתזיין אותי.” היא עונה בלב הולם, פיה בן חורין וראשה סחרחר. “עוד ועוד ועוד ועוד.” היא פולטת כשיכורה, נאחזת בידו אשר בין רגליה כטובעת בבול עץ.
"רדי על הברכיים.” מורה לה מורן ובת–אל מתמוטטת על ברכיה כאילו נעלמו עצמותיה, פותחת את פיה החושני בציפייה.
"אללה יוסטור…” ממלמל הנער למראה האישה הצעירה הכורעת תחתיו, חריץ עמוק בין שדיה הגדולים ושפתיה הרכות פעורות בהזמנה. ללא משחקים מיותרים הוא מפשיל את מכנסיו ושולף את איברו ובת–אל ממהרת לבלוע אותו לפני שישנה את דעתו, עוטפת את גוש הבשר הנוקשה בשפתיים רכות ופה רך ורטוב.
למרות ההצגה של הדקות האחרונות, המוח של מורן כמעט מתפוצץ כשהוא רואה את המזכירה עם האבטיחים מוצצת לו בכזה טירוף. חודשים שהוא וחצי מהבנים בשכבה חמים עליה וכן, היה לו סבבה לפלרטט איתה קצת אבל תמיד חשב שבסוף היא תחתוך את זה ותגיד לו ללכת לשחק עם ילדות בגיל שלו. תכלס הוא לא ממש האמין לסיפורים של דדי ופאבל אבל הנה היא כאן, כורעת על הברכיים ושואבת לו את הזין בכזאת התלהבות שכל החדר מלא בקולות של הזין שלו שממלא לה את הפה. גם באפלולית הוא רואה ושומע איך הכל מלא רוק והיא מוצצת לו ומאוננת לו בהתלהבות והשדיים הגדולים שלה מתנדנדים מצד לצד כמו באיזה סרט כחול ברשת.
בת–אל מוצצת את הזין הצעיר בשקיקה, יונקת אותו אל פיה בעוד אצבעותיה סוחטות את בסיס הזין בתנועות הדוקות ומהירות. היא שומעת אותו מתנשם בקול מעליה ומביטה בו מלמטה, כמהה למבטו ואישורו בעודה מענגת אותו בפיה, זרזיפי רוק ניגרים על סנטרה השחום ומטפטפים על שדיה הגדולים, רעמת שיערותיה פורצת סביב ראשה כהילה שחורה ומתולתלת. זו מציצה רטובה ומרושלת וחושנית בטירוף ובמהרה כל סביבת הפה של בת אל רטובה מרוק והוא חש שאפילו אשכיו רטובים. כמו בסרטים כחולים, מדי כמה רגעים היא מוציאה את איברו מפיה ומחככת אותו בפניה, כאילו צובעת אותם ברוק עד שהם רטובים לגמרי, ואז חוזרת ומענגת אותו בשפתיה הרכות.
העונג בגופו מתגבר עד שלמראה פניה היפות המלאות המשופדות על איברו מורן לא יכול להתאפק יותר. הוא שולף את איברו מפיה, מכוון אותו אל מרכז פניה ואז מתחיל לפלוט. הוא נאנח כאשר הנתזים הראשונים נוחתים על מצחה ואז על לחייה ותלתליה בת–אל ולאחריהם שרוכים–שרוכים של זרע לבנבן מעטרים את פניה בעודו נאחז במדפי הכוננית ומתאמץ שלא ליפול על הרצפה. כאשר הטיפות האחרונות ניגרות מקצה הזין שלו הוא מתנשף ארוכות ואומר:
"טוב, אני חושב שכדאי שתביאי את התיקים למשרד של תמר היועצת.”
"מה?!” משתוממת בת–אל מתחתיו. “חשבתי שאתה הולך…אתה יודע…”
"לזיין אותך?” שואל מורן ורטט התרגשות מבזיק בגופה של בת–אל. "בתחת?" היא מהנהנת.
"אני צריך לנוח כמה דקות. ואת צריכה להביא את התיקים.” הוא מסביר ומגיש לה יד להתרומם. למראה שדיה המיטלטלים איברו הרפוי למחצה נרעד מעט, החיוּת מתחילה לשוב אליו.
"אה…טוב…” ממלמלת בת–אל. “אני רק ירחוץ פנים…”
"לא.” קובע מורן. “תלכי ככה.”
"מה?!” נזעקת בת–אל. “אבל כולם יראו…”
"…שהפרצוף שלך מלא שפיך? לא נורא.”
"אבל…”
"אין אבל. לכי ותחזרי בדיוק כמו שיצאת או שאני הולך.” מאיים מורן באקדח צעצוע ריק מקפצונים. “ועוד משהו: תחכי עשר דקות לפני שאת חוזרת.”
"מה?”
"מה שאמרתי. לכי בלי להתנקות ובלי כלום, תחכי במשרד עשר דקות ואז תחזרי או שאני עף מכאן.”
האיום שלו עלוב אבל מוחה של בת–אל שאינו חד כתער גם בימים כתיקונם ובוודאי שכך כאשר חלציה עולים באש משגר בהילות לסיטואציה והיא מהנהנת, לוקחת שני תיקים מהמחוז, מפריחה נשיקה חטופה לעבר המזוזה ויוצאת מהדלת. היא לא רואה את מורן לוקח את הסלולרי שלו ומתחיל לעבוד.
מסדרונות בית הספר כמעט ריקים בשעה זו אך בכל זאת היא אינה לבדה. ליבה הולם בעוז ומוחה סוער במערבולת של תחושות ורגשות בעוד צעדיה מהדהדים בין הקירות. יא וולי, מה אם מישהו יראה אותה? …והזין של מורן, היא מתנשפת רק מלחשוב עליו…ואיך היא נהייתה ככה, מפציעה בה לרגע המחשבה אבל רק לרגע כי היא שוב נזכרת בחדר של זיו והחברים ואיך היא הייתה שלהם והם זיינו אותה אחד אחרי השני ושוב ושוב ושוב והריח של השפיך של מורן על הפנים שלה והיא נאנחת לעצמה חרישית ומרגישה את הכיף בין הרגליים…
משרדה של תמר היועצת קופץ פתאום מולה והיא נעמדת, מופתעת לראות אותו שם, דלת ושלט והכל. אבל היא מבינה שמרוב הבלגן שהיה לה בראש היא פשוט לא שמה לב הגיעה אליו והיא צוחקת קצת, קופצת מההפתעה של הצחוק בשקט הזה ואז צוחקת שוב מזה שהיא נבהלה מהצחוק של עצמה. היא פותחת את דלת המשרד, מנשקת את המזוזה ומניחה את התיקים על השולחן של היועצת. עשר הדקות שהוא אמר לה לחכות עוברות יותר ממה ממה שהיא חשבה וכשהמחוג מגיע לשעה שתיים בדיוק היא מבינה ששום דבר לא עוצר אותה עכשיו מלחזור למורן והלב שלה חוזר לדפוק חזק. בום בום בום.
בת–אל יוצאת מהמשרד והולכת מהר לכיוון המחסן, הכי מהר שהיא יכולה עם השמלה. היא מרגישה את השדיים הגדולים שלה מתנדנדים מצד לצד וזה מפדח אותה ומדליק אותה ביחד. שני תלמידים צעירים עומדים והיא מתקרבת–אליהם בהליכה מהירה, עושה את עצמה שהיא לא רואה אותם אבל יודעת טוב טוב שהם רואים אותה כמו שהיא: שדיים מתנדנדים ושפיך על הפנים ובלי תחתונים. היא מקווה שהם לא ראו אבל יודעת שהם כן והיא מסמיקה מהפאדיחה ומרגישה את ההסמקה מתפשטת לה מהפנים לחזה ונוזלת לה במורד הבטן אל בין הרגליים ומבינה שהחמימות הזאת זה לא רק פאדיחה מזה שהם ראו אותה ככה, זאת התרגשות. אחרי שהיא עוברת אותם היא לא יכולה להתאפק ומביטה אחורה: הם מביטים בה בעיניים גדולות. הם מבינים והלב שלה עף לגרון. מחשבה משוגעת מתפוצצת לה בראש כמו זיקוקים של יום העצמאות: לקרוא להם למחסן. אבל מה שנשאר מהשכל שלה עוצר אותה והיא ממשיכה ללכת בצעדים מהירים אל המחסן. עוד מבט אחד אחורה והיא רואה שהם נשארו שם. קצת שמחה וקצת מבואסת.
דלת המחסן סגורה והיא פותחת אותה, מגלה רק חושך בפנים. האורות כבויים וכנראה מורן כיסה את החלונות הנמוכים בווילונות.
"מורן?” היא שואלת, ידה תרה אחרי המתג.
"ששש…” עונה קול ויד מסלקת את ידה מהמתג.
"אמאל'ה…” ממלמלת בת–אל. “מורן? זה אתה?”
משהו מבד מלטף את פניה וברגע הבא עיניה שהתחילו להתרגל לאפלולית מכוסות בבד אטום.
"מורן זה אתה? תגיד משוּ, יא וולי…” היא מצחקקת במבוכה.
יד נחה על שדה הימני ובת–אל מתנשמת בהפתעה, אך אין לה הרבה זמן להבין מה קורה כי עוד יד נחה עכשיו גם על השד השמאלי. היא נאנחת ברכות כאשר יד פולשת אל מפשעתה ואצבע חצופה מזדחלת בפרוות ערוותה כנחש בדשא, מאתרת במהירות את רטיבותה. אצבעות מלטפות את ירכיה, את צווארה, אל חריץ ישבנה ואת שפתיה. אצבע נחה על פיה והיא ממהרת למצוץ אותה בערגה, מתמכרת בלב הולם לשלל הידיים החצופות שעושות בה כבשלהן.
הידיים אוחזות בה עכשיו ומובילות אותה באפלה.
"לאן הולכים?” היא שואלת.
היא דורכת על משהו רך ונבהלת לרגע, אבל רק לרגע. זה רק מזרון, מהסוג שיש באולם ההתעמלות.
הידיים לוחצות על כתפיה, אוחזות בזרועותיה ודוחקות אותה למטה, מובילות את בת–אל לכרוע על הברכיים. היא שומעת מלמולים ולחישות ואז רוכסנים נפתחים. כמו גוזל רעב היא פוערת את הפה ושומעת צחקוקים מעליה. לא אכפת לה וגם הצחקוקים לא נמשכים זמן רב: מהר מאוד הזין הראשון מגשש את דרכו אל פיה והיא עוטפת אותו בשפתיים רכות ופה רך וחמים ומישהו נאנח מעל ראשה.
עכשיו היא כבר בבית. הראש שלה נע קדימה ואחורה והיא דוחקת בזין הצעיר הממלא את פיה כך שהוא מתחכך בלשונה ודפנות פיה. לפרקים היא מוצצת רק את ראש הזין ואז היא צוללת מטה, עמוק ויסודי, לשונה נעה מצד לצד ומלטפת ברכות רטובה את האיבר הרגיש עד שבעליו נאנק בקול. עוד זין נוגע לה בראש והיא מבינה בהתרגשות מה עומד לקרות.
יד אוחזת בידה השמאלית ומובילה אותה לעבר זין קשה וחסר סבלנות ובת–אל מבינה את המצופה ומתחילה לאונן לתלמיד החרמן שמשמאלה ואז אחד אחר אוחז את ידה הימנית וברגע הבא היא מענגת שלושה תלמידים חרמנים, האחד בפה והשניים האחרים באצבעות רכות. דווקא זה שהחלה לטפל בו אחרון הוא זה שגומר ראשון ותוך כמה רגעים היא שומעת אותו מתנשף ואז חשה בנתזי זרע נוחתים על ידה והריח המטונף והמסעיר שלו ממלא את אפה. ביד חלקלקה היא ממשיכה לחלוב אותו עד שהוא רפוי ואז היא מניחה לו. יד אחרת אוחזת בידה הרטובה מזרע ומובילה אותה אל זין חדש והיא שוב מתחילה לאונן לנער הזר, פיה מלא בזין.
מישהו כורע מאחוריה ונצמד אליה. מישהו שלא נמנה על בני המזל שהיא מענגת עכשיו משחק בשדיה הכבדים לאחר שחילץ אותם משמלתה והוא משחק לה בפטמות באצבעות מגושמות. ברור לה שהוא לא יודע מה לעשות: הוא לפעמים מכאיב מדי ולפעמים היא בקושי מרגישה אותו אבל זה לא משנה, היא כל כך חמה עכשיו שאפילו האצבעות המגושמות האלה עושות את העבודה והיא מתחממת מרגע לרגע, הר געש בין הרגליים שלה.
הזין שהיא מוצצת מתפרץ עכשיו ונחשול זרע חמים מציף את פיה, חלק היא מצליחה לבלוע אבל חלק בורח החוצה והיא מרגישה אותו מתחלק לה על הסנטר בעוד נתז אחרי נתז ממלאים לה את הפה במיץ המלוח, המגעיל והמרגש כל כך. הוא מחליק החוצה ויש לבת–אל כמה שניות להסדיר את הנשימה לפני שזין אחר מחליק אל בין שפתיה, פיה גדוש עדיין בשאריות מלוחות כאשר היא מתחילה לענג את הנער החדש בפיה, רכה, רטובה ולוהטת אליו.
היא שיכורה, מבינה בת–אל פתאום. שיכורה מזין ומידיים, ומהחרמנות של כולם ומזה שהיא לא רואה אותם ושהם יודעים מי היא. שיכורה מזה שהם בטח כולם חמים עליה מהיום שהיא באה לבצפר ועכשיו הם קיבלו אותה ושיכורה מכל הזינים שהיא הולכת לקבל וכמו כדור שמתגלגל בירידה, כמה שהיא מתחרמנת היא נהיית יותר חרמנית ועוד ועוד וכמה זרע שמומטר עליה כמו גשם היא רק נהיית יותר צמאה. וזין מחליף זין: אחד גומר לה ביד ועוד אחד בפה ועוד אחד ביד וכל מה שיש לה זה התנשפויות ולחישות וצחקוקים באוזניים וריח של זרע וזיעה באף וטעם של זרע בפה ולב דופק חזק ומדורה בין הרגליים. שיכורה, כי אם היא לא הייתה שיכורה היא הייתה רוצה לצרוח מזה שמה שהיא עושה זה הכי חטא לאדונָי ושאם אבא בשמיים היה רואה אותה הוא היה בוכה ואמא הייתה תולשת 'תשערות ובוכה עד שהעיניים שלה היו נהיות אדומות.
ואז הם מדברים בשקט ואחרי זה עוזבים אותה לכמה שניות. היא שומעת פחיות נפתחות ומישהו מגיש לה פחית לשתות.
"זה כשר?” היא מקרקרת.
"כן.” עונה מישהו ואחרים מצחקקים.
היא שותה. זה מתוק ויש לזה טעם של תרופה אבל היא שותה את הכל ואז מתנשפת לכמה שניות, בחושך. מישהו מסדר לה את הבד על הפנים ואז הידיים דוחפות אותה עד שהיא עומדת על ארבע על המזרון. עכשיו הלב שלה באמת דופק חזק.
אנחת ריגוש גרונית בוקעת מגרונה של בת–אל כאשר היא חשה באצבע מפשפשת בכניסה האחורית שלה ורווחה ממלאת את גופה. מישהו מושח משהו שמנוני על התחת שלה וצמרמורת מבעירה את גווה כאשר האצבע מחליקה בקלות לתוכה, ואחריה עוד אחת. לשמחתה הנער לא מבזבז יותר מדי זמן ותוך כמה שניות ראש זין נח על הטבעת השמנונית שלה, דחיפה קטנה והוא בפנים. תודה, אדונָי, תודה, מבליחה המחשבה בראשה של בת–אל למרות שהיא קצת מתחרטת על זה מיד אחר כך כי נראה לה לא יפה לשאת את שמו של אדונָי לשווא במצב כזה.
הנער מאחורה מתחיל לזיין אותה ובת–אל מגרגרת מרוב אושר. היא עדיין לובשת את השמלה שלה אבל המקדימה פתוח לגמרי השדיים שלה מתנדנדים קדימה ואחורה כשההוא דופק אותה בתחת וזה מרגיש לה כל כך טוב שהיא נאנחת עם הקצב של הדפיקות שלו.
"עוד…עוד…עוד…” היא נאנחת, נשענת על המרפקים ונותנת לנער האלמוני לרכב לה על התחת.
פלאק! מישהו מפליק לה על התחת העגול שלה והיא נאנחת באושר זר. ידיים חופנות לה את השדיים המיוזעים והיא מתחרפנת לגמרי מכל הידיים האלה שנוגעות בה. בת–אל מרגישה מישהו כורע לפניה על המזרון ופותחת את הפה בדיוק בזמן בשביל שהזין יחליק פנימה כמו מפתח למנעול ישן. הנער הזה פחות סבלני מאלו שקודם והוא לא מחכה שהיא תמצוץ לו אלא מזיז את הזין שלו לבד כאילו הפה שלה היה כּוּס אבל במזל הוא לא גדול במיוחד אז היא נותנת לו ככה לזיין לה את הפנים בזמן שהשני עושה לה את התחת.
החלומות שלה בוכים אבל וזה הדבר הכי כיף שקרה לה בחיים. להיות מלאה בזין ככה, במחסן של בצפר ושחבורה של תלמידים טוחנים אותה בפה ובתחת ושהשדיים שלה מתנדנדות ככה ולפעמים איזה פליק על התחת. והיא גומרת ככה עם אחד מקדימה ואחד מאחורה והיא הייתה צועקת "אני מתההההה..!” אם הפה שלה לא היה מלא זין אבל הוא כן והפיצוץ מתחיל מהכּוּס שלה ומתפשט כמו פיצוץ בסרט בכל הגוף והיא צועקת עם פה מלא זין והם לא עוצרים וממשיכים לתקוע אותה כאילו היא רק חורים שדוחפים לשמה את הזין והמחשבה הזאתי מעיפה אותה אפילו יותר גבוה.
חצי מעולפת מהאורגזמה היא מרגישה זין מסופק יוצא לה מהתחת וזין חדש נכנס ורק המחשבה על איך שהם הולכים ובאים מהתחת שלה שוב מתחילה להדליק אותה למרות שהיא עוד לא נרגעה מהאורגזמה של קודם. התלמיד הזה יותר גדול מזה שלפניו אבל הוא נכנס בעדינות, נותן לה כמה רגעים להתרגל לזין שלו לפני שהוא מתחמם. והגדול יותר הזה בא לה טוב ועושה לה צמרמורת נעימה בגב כשהוא מתחיל לטחון אותה והביצים שלו מלטפות לה את הכּוּס באופן מטריף שגורם לה לגלגל עיניים מרוב עונג, והזין בפה שלה ממשיך להחליק פנימה והחוצה, פנימה והחוצה…
וזה שבפה שלה מוציא את הזין אחרי כמה דקות ואומר לה להוציא לשון והיא מוציאה כמו ילדה בבדיקה אצל רופא ואז היא מרגישה את הגשם החמים של השפיך שלו יורד לה על הפנים והשיער, כמה טיפות נוחתות לה על הלשון. היא יודעת שזה ממש מגעיל אבל לא מצליחה להיגעל מזה, מרוב החרמנות היא עברה לצד השני של הטוב והרע ומה שאסור זה מה שהיא הכי רוצה, ממש חייבת. והשדיים שלה מתנדנדים והתחת שלה רוקד והזין מאחורה נתקע בה עד הביצים וזה כל פעם קצת כואב לה אבל כואב נעים כזה שגורם לה לרצות עוד עוד עוד והנה היא שוב נאנחת וצועקת בקול בזמן שהיא מתפוצצת ורועדת עד שהיא בקושי זוכרת איך קוראים, אבל כשהיא נרגעת יש לה רק מילה אחת בראש: עוד.
ומרוב שהיא חרמנית ועפה על החרמנות שלה כמו על שטיח מעופף הפרטים מתחילים להתערבב לה והיא כבר לא עוקבת אחרי מי גמר לה בתחת ומי הרגע נכנס וכמה שפריצים של שפיך נחתו לה על הפנים וכמה גמרו לה בפה. היא כל כך מלאה בזין שיש לה שמש בכּוּס ושמש בלב ושמש בראש והקולות בראש שבוכים שנשמעים קצת כמו אמא ואבא ז"ל הם כל כך חלשים שהם מתערבבים עם הדיבורים והצחוקים מעליה. היא כבר מתחילה להתעייף מרוב גמירות וכשהידיים הופכות אותה על הגב היא נאנחת בשמחה ופותחת את הרגליים לרווחה, הכּוּס שלה פתוח ומזמין.
אם קודם היא הייתה שיכורה מחרמנות, עכשיו היא מסוממת לגמרי והשמש שזורחת לה בלב ובראש מסנוורת אותה ומפריעה לה להבין שאולי יש בעיה קלה כשהיא מרגישה את הזין הבא מחליק בין שפתי הערווה התפוחות שלה. קול קטן בראש מתחיל להתריע אבל המשחק של הזין הצעיר והקשה בחריץ החלקלק שלה כל כך נעים לה שהיא לא יכולה לשמוע אותו. קולות האזהרה מתגברים כשהיא מרגישה אותו בתוכה והיא זוכרת שעדיף שלא אבל אז יש כאב קטן ואחרי זה התחושה הכי מדהימה שהיא הרגישה אי פעם, זין שמתחיל למלא את הכּוּס שלה.
הוא מתחיל לאט. בחושך מישהו נותן לה יד והיא מחזיקה את היד, נאחזת בה כמו בחבר בלילה. בתנועות אטיות הוא מניח לה להתרגל אליו והכאב מתאדה במהירות כמו טל בבוקר שרבי והנעים שממלא אותה במקומו חזק כמו שמש ביום הכי חם בשנה. בת–אל פותחת את הרגליים ומשתזפת בשמש הזאת, ממלמלת בעונג.
"יא וולי…זה כיף…איזה סבבה…”
מישהו רוכן לצידה והיא מרגישה שפתיים ופה על הפטמה הימנית שלה. בת–אל נאנחת כשהוא מתחיל למצוץ לה את הפטמה ומלטפת את הראש אשר גוהר עליה, חשה בתסרוקת קוצנית, גזוזה לפי האופנה הנוכחית. מהצד השני מחקה אותו תלמיד נוסף ועכשיו שנינם מוצצים לה את הפטמות בעוד השלישי מזיין אותה בתנועות ארוכות ועמוקות, שוקע עמוק לתוך הכּוּס הרטוב שלה. קולות מציצה ויניקה מגיעים משדיה, התנשפויותיה ממלאות את האוויר והזין המפמפם אותה שולח צלילים רטובים וחלקלקים בכל פעם שהוא יוצא ושוקע שוב בנדן הלוהט שלה.
ואז היא גומרת שוב, מלטפת באהבה את ראשיהם המוצצים של שני חבריה הצעירים ומתמסרת לזין של השלישי, התלקחות שמתחילה עמוק בשיפולי בטנה ומתפשטת כמו שריפה עד לכפות הרגליים וקצות האצבעות. והיא נאנחת ומבקשת עוד וצועקת שהיא מתה עד שמסביב עושים לה "ששש…” וצוחקים.
בת–אל מרגישה את התלמיד שבין הרגליים מאט, הגוף שלו נרפה ואז הוא נאנח ומתחיל לגמור. הוא רוכן ומנשק אותה והלשונות שלהם נפגשות בעוד נתז אחר נתז נורים לתוכה, שרוכי זרע העושים את דרכם אל רחמה הלא מוגן. אבל היא לא חושבת על זה, לא מודעת לזה כמעט, מודעת רק לכיף הלא נגמר שמציף אותה, לתחושת הריקנות הרגעית כאשר הוא מתרומם ממנה ולהקלה הפושה בה כאשר גוף צעיר אחר עולה עליה. עוד זין מפשפש בכניסה אליה וכעבור רגע שוקע בנרתיקה ההדוק והחלקלק, שולח צמרמורות מהכּוּס אל כל גופה השופע.
התלמיד הזה נמוך, אולי גם צעיר מחבריו וכשהוא נשכב עליה ראשו מגיע בקושי עד צווארה והוא מניח אותו על שדיה הגדולים והמיוזעים. כמו אמא טובה עם בנה האהוב הוא מאמצת אותו אל חיקה בעודו בועל אותה, איברו העבה במפתיע ממלא אותה בכל פעם שהוא נדחק לתוכה. בת–אל מנשקת את ראשו, מתמסרת למגע גופו הקטן על גופה ולאופן המענג שבו מפשעתו לוחצת על הדגדגן שלה בכל פעם שהוא נדחק עמוק לתוכה. היא מרגישה אותו מתרגש וזה מדליק אותה והיא ממלמלת לו "יופי…יופי…” כשהוא מתחיל לגמור, גודש את נרתיקה בעוד מנה של זרע.
היא אוהבת את התנוחה הזאת. אוהבת ללטף אותם כשהם מזיינים אותה, אוהבת ללטף להם את הראש כשהם מניחים אותו על השדיים שלה ואוהבת להרגיש אותם גומרים, למרות תחושה עמומה של סכנה שהולכת ומתגברת ככל שהם מציפים אותה במנה אחר מנה של זרע עד שהיא מרגישה אותו ממש מטפטף החוצה בכל פעם שעוד אחד יוצא ממנה. אבל האזהרות לא מצליחות להגיד משהו אמיתי. המוח שלה נצלה מרוב גמירות וגם הפחיות האלה שהם נותנים לה עושות לה שמח אבל מסדרות את הראש "יותר מדי” כמו שאומרים.
אחרי הקטן עלה עליה שמנמן נמוך וכשהוא גמר עלה אחד רגיל עם ריח חזק של בושם או משהו, דווקא נעים ואחריו אחד קטן עם זין קטן ואחריו…היא לא ממש זוכרת…זוכרת אחד שרירי עם זין גדול שגמר מהר מאוד ועוד אחד סתם שידע מה לעשות ואפילו שיחק לה עם הדגדגן בזמן שהוא זיין אותה. אחד אחרי השני כולם עלו עליה וגמרו בתוכה והיא אפילו לא יכולה לדמיין כמה פעמים שהיא בעצמה גמרה, רק שזה היום הכי טוב שהיה לה בחיים. אין לה שום מושג כמה זמן עבר רק שמדי פעם הם עוצרים ומנקים אותה במגבונים ונותנים לה עוד פחית לשתות וכשהיא אומרת שהיא צריכה פיפי הם מעמידים אותה בכריעה ואמרים לה לעשות והיא שומעת את הפיפי שלה ממלא קערה או משהו ואחרי זה החגיגה המשוגעת ממשיכה.
אחרי אחת ה"מקלחות מגבונים" הידיים מרימות אותה ומובילות אותה לכריעה עד שהיא מרגישה זין מתחתיה, בכניסה לכּוּס. מישהו שוכב שם והיא מבינה מה היא צריכה לעשות וכורעת למטה, מחליקה אותו לתוך הכּוּס שלה שלא מפסיק לרצות עוד ועוד. היא חשבה שהיא עייפה אבל התנוחה החדשה הזאת מדליקה אותה והיא נהנית לעלות למעלה למטה ומצחקקת כשהיא חושבת שהיא מזיינת אותו כמו שגבר מזיין אישה. פתאום היא מרגישה מישהו מאחוריה וידיים פותחות לה את התחת. ראש זין שמנוני מחליק על החור הקטן שלה והיא מבינה בפליאה שהם הולכים לזיין אותה בשני החורים. יא וולי, היא בכלל לא חשבה שאפשר לעשות את זה אבל כששניהם בפנים נפתח בפניה עולם חדש של עונג ותוך כמה דקות היא מתפוצצת שוב, נטחנת בין שני זינים צעירים עד ששניהם גומרים בתוכה.
בסוף היא כבר כל כך עייפה שהיא באמת לא יכולה להמשיך יותר. הם מפסיקים והיא נשכבת על המזרון, שומעת אותם מסביבה מרחוק עד שכל הקולות נעלמים. מישהו מושך בבד שעל ראשה והיא ממצמצת. מורן.
"הי.” הוא מחייך אליה. הוא לבוש ומסודר כל כך שהיא תוהה אם הוא בכלל השתתף בכל הסיפור.
"הי.” היא מחייכת בחולשה. המחסן מסודר ומאורגן וחוץ מהמזרן על הרצפה לא נראה שהיה שם מישהו.
"איך את מגיעה הביתה?”
"אני לא יכולה להגיע ככה הביתה.” אומרת בת–אל בניצוץ ראשון של בהלה ושפיות מתחילת הבוקר. איך היא תחזור ככה לאמא?
"סבבה, רוצה לבוא אלי? תוכלי להתקלח, להחליף בגדים, לישון אם תרצי.”
"ומה אני יגיד לאמא שלי?”
"שהלכת לחברה? את לא ילדה.”
בת–אל מהנהנת בלאוּת.
"בסדר.” היא אומרת בפה מלא נסורת.
מורן נותן לה יד והיא קמה בכבדות מהמזרון. בחוץ כבר ירד הערב ומורן מוביל אותה בהליכה אטית אל מגרש החנייה ואל המכונית שלו ואז הם נוסעים אליו הביתה. הוא גר רק עם אבא שלו, הוא מסביר, ואבא שלו לא בבית אז הבית ריק. כשהיא מתקלחת במקלחת הזרה הוא מכין לה ארוחת ערב ושניהם יושבים לאכול.
"כל בצפר עלה עלי.” היא אומרת.
"אחוזים ניכרים משכבת י"ב, כן.” מסכים אותה מורן.
"וכולם בטח צילמו.”
"לא. גם לא הרשיתי וגם היית עם המסכה על העיניים כל הזמן אז…יהיו דיבורים אבל אין תמונות.”
"תודה, צדיק.”
מורן מחייך אליה, חושף שיניים מושלמות ועיניים ירוקות.
אחרי האוכל הוא מוביל אותה לחדר אורחים ושם היא מבלה את הלילה. כאשר מורן מתעורר בבוקר הוא שומע את אנקותיה הקצובות של בת–אל ואז הוא מוצא שאביו הקדים את חזרתו מקפריסין וכעת הוא בועל את האורחת הצעירה שלהם בתנועות קצובות.
בת–אל לא הפכה לזמרת אבל מצאה אהבה לא צפויה. מורן החליט לספר לאביו את השתלשלות היום הקודם אבל אבא שלו רק צחק וזרם וכשהתינוקת נולדה אחרי תשעה חודשים אבא הסכים לאמץ אותה ולהתחתן עם בת אל שסיפרה לו את כל הסיפור. אבל העסק לא נגמר בזה כי כשמורן פגש את אמא של בת–אל עפו שם ניצוצות, אבל זה כבר סיפור אחר שאולי יסופר בעתיד.
====================
סוף.
רוצה לדעת מה אבא שלו עשה לה ומה מורן עשה לאמא.אתה מחרמן כרגיל.
תודה על אחד הסיפורים המגרים והחזקים ביותר! תענוג צרוף לקרוא
סיפור קלאסי של דור בשילוב כל האלמנטים הנחוצים כדי ליצור סיפור טוב: תמימות מצד אחד, חשק חייתי ולא מרוסן מצד שני וכמובן שדיים צעירים ושופעים.
לאחרונה אנחנו מקבלים ממך לא מעט סיפורים בהמשכים ואני אישית נהנה מאוד לעקוב אחרי התפתחות העלילה והדמויות, ובעיקר להסתכל אחורה בסוף הסיפור כדי להיזכר איך הכל התחיל.
תודה על עוד סיפור מצוין!
התחיל נמוך וחלש והלך והתרומם עם הפרקים.
פקק סיום מעולה!
השלמתי את 3 הפרקים האחרונים עכשיו, וכל כך טוב! בפרק 5 כבר אמרתי לעצמי שבטח היא תחזור לדברים "רגועים יותר" וזכרתי שאתה לא מת על DP.. אבל שמח לראות שהפתעת אותי לטובה!
הפרק האחרון גם מרגיש לי כמו גרסא עוד יותר אדירה של "דפי מורה מחליפה" 😀
מה שכן, אני חייב "לבאס", כמו "עין חשק" גם כאן הסיום מרגיש לי מהיר מאוד אבל הפעם גם לא קשור..בעין חשק זה עוד היה הגיוני שזה ייגמר בזוגיות וחזרה בשאלה, אבל כאן קודם כל הסיפור הוא על זה שבת-אל רוצה להיות זמרת. נכון שכבר בפרק הקודם קורה מה שקורה שגורם לכל אנשי המקצוע להתנער ממנה, אבל עדיין הייתי בטוח שהיא תשכנע או שזיו ישכנע את אבא שלו לתת לה עוד צ'אנס
זה + העובדה של "אבא שלה חזר ראה אותה זיין אותה, ליאור סיפר לו את הסיפור ועכשיו היא נשואה לו" היה קצת… ואני מתנצל מראש, הזוי ומהיר. הדרך לשם הייתה מעולה ומאוד נהניתי (הרי אני בעצמי כתבתי בתגובות לאחד הפרקים הקודמים שאני מחכה לגאנג באנג…) אבל ההתדרדרות מאבדת את הבלמים שלה ואז נגמרת מהר מדי, לדעתי
בכל מקרה מאוד נהניתי לקרוא ולא יכול לחכות לסיפורים הבאים שלך
יש מצב שלקחת השראה לסיפור מ:Whitney Stevens Fucks During Interview http://www.xvideos.com/video1714636/whitney_stevens_fucks_during_interview
בקריאה חוזרת, היה נחמד להיתקל בתמר היועצת