בת אל רוצה להיות כוכבת – פרק ה'

לפרק הקודם

=====================================================

המשרד של מוטי חיים נמצא במגדל משרדים גדול ומלא זכוכיות כחולות ובת–אל מביטה בו מלמטה, מגומדת לנוכח גודלו. עד העננים הוא מגיע, ככה נראה. היא מתרגשת כשהיא מגיעה לעמדת השומר אבל הוא לא אומר שהיא צריכה לעבור בדיקה ביטחונית והיא לא יודעת אם זה בסדר לבקש אז היא רק משאירה תעודת זהות ועולה במעלית.

יש מזכירה צעירה מחוץ למשרד וזו מוצאת את שמה של בת–אל ביומן ומבקשת ממנה לחכות. היא מגיעה רבע שעה לפני הזמן אבל גם ככה היא צריכה לחכות איזה חצי שעה לפני שהמזכירה אומרת לה להיכנס. היא מנשקת את המזוזה ונכנסת.

המשרד ענק והוא מלא בתמונות של מפורסמים, אפילו יותר מזה של פיני. מוטי חיים יושב מאחורי שולחן עץ ענקי ומתעסק עם הטלפון שלו. הוא שמן ונראה לה נמוך ויש לו קרחת מבריקה והוא מסרק את השיערות ככה שכאילו לא רואים את הקרחת אבל כולם רואים. היא משתדלת לא להסתכל לו על הקרחת.

"כן.” אומר מוטי חיים. “מי את?” יש לו דווקא עיניים כחולות ויפות, היא שמה לב.

"בת–אל סימון. פיני שלח אותי.”

"יופי לו. ומה את רוצה?”

בת–אל משתתקת. היא אפילו לא יודעת איך להגיד את כל הדברים שפיני אמר במשרד.

"אני רוצה להיות זמרת…אה…כוכבת.” היא ממהרת לתקן את עצמה.

"כמו כולם.” אומר מוטי חיים באדישות. “אז?”

"אבי גוזלן כתב לי שיר ושימי בנדוד הלחין אותו. רוצה לשמוע?”

"יש לך דקה.”

בת–אל פותחת בשיר. הלב שלה מלא שמחה וזו מגרשת את הפחד וההתרגשות והקול שלה יוצא חזק וברור והיא מחייכת וממשיכה לשיר.

"די.” אומר מוטי חיים, קוטע את שירתה. הוא נראה מזועזע, מבינה בת–אל בהלם.

"יש לך עבודה?” הוא שואל.

"כן.”

"איפה את עובדת?”

"בתיכון מעלה דפנה.”

"דונט קוויט יור דיי ג'וב.” הוא אומר ביבושת ונפנה את מסך המחשב.

"מה?”

"את לא יודעת לשיר. את לא תדעי לשיר. מי שאמר לך שאת תהיי זמרת שיקר לך. המקצוע הזה ירד די נמוך בשנים האחרונות אבל הוא עוד לא ירד מספיק נמוך בשביל שבחורות כמוך יכולות להיות זמרות. מצטער.”

בת–אל מביטה בו בהלם ומפלבלת בעיניה.

"אני…יכולה למצוץ לך.” היא אומרת בעליבות.

"אוי, נו. ממש לא. תאמיני או לא, אני עדיין בעסק בשביל המוסיקה, גם אם אני האחרון. אני קצת מיושן, אני יודע, אבל אני פשוט אוהב מוסיקה. מצטער, אין לך משהו שאת יכולה להציע לי. להתראות.”

"אבל אני יכולה…”

"צאי מכאן.” הוא אומר בחוסר סבלנות.

"אז…זהו?”

"זה יהיה 'זהו' כשתסגרי את הדלת מאחוריך. שלום.”

הלומת רעם יוצאת בת–אל ממשרדו של המפיק. היא ציפתה להרבה דברים, חלקים גרועים וחלקם לא כל כך אבל איכשהו לזה היא לא חיכתה. בראש היה נראה לה שהמזל שלה נפתח סוף סוף. לראשונה מאז החלה את ההרפתקה הזאת היא פורצת בבכי וממהרת אל חדר השירותים אשר ליד לובי המעלית. שם היא מתייפחת במשך כמה רגעים עד שאין לה יותר דמעות. מה עכשיו? לאן היא תלך? היא לא מכירה אף אחד.

בת–אל מנגבת את הדמעות ויוצאת מחדר השירותים. מסביבה יש כאילו את המסך השקוף והעבה הזה שיש בסופרמרקט בכניסה לחדר קירור והיא גם מרגישה את הקור מסביבה.

"את בת–אל?” נשמע לפתע קול ובת–אל מרימה את ראשה. זאת המזכירה של מוטי חיים מדברת אליה.

"כן.” היא עונה בעליבות.

"אמרת למוטי שאת מורה או משהו? הוא מחפש מורה פרטית לזיוי, הבן שלו הקטן.”

בת–אל מביטה בה וממצמצת, לא יודעת בכלל מה לענות.

"הוא גם אמר שאם תעזרי לזיו עם הלימודים הוא יוכל לראות איך הוא בכל זאת עוזר לך.”

"באמת?!” פוערת בת–אל את עיניה.

"כן. זיו הוא ילד מתוק, אני מתה עליו.” מחייכת המזכירה.

"אז…בטח, כן!” עונה בת–אל בשמחה. תודה, אדונָי, תודה!

"מעולה.” עונה המזכירה. “אז תקפצי לשם היום אחר הצהריים? תבררי ככה מה החומר, תבני תוכנית לימוד וכל זה?”

"בטח, בטח!” עונה בת–אל בשמחה. “אני אהיה שם!” תודה, אדונָי!

בארבע אחר הצהריים בת–אל מצלצלת בפעמון ומביטה סביב. הבית גדול ודלת הכניסה מתנשאת מעליה, שני עמודי השיש הענקיים מגמדים אותה. הפעם היא לא לובשת חצאית כל כך קטנה אלא טייץ–ג'ינס, משו שהיא תמיד אוהבת ללבוש. הכי נוח וגם נראה כמו ג'ינס, מה רע? החולצה הכחולה אינה שקופה כמו החולצה שלבשה אז, אך בהשתקפות דמותה באריחי השיש היא נראית לה פתאום הדוקה מאוד ומדגישה את גודלם של שדיה. היא מקווה שלילד הקטן זה לא יפריע.

מבפנים נשמעים קולות של נערים צוחקים ומדברים והיא שומעת צעדים קרבים אל הפתח, מזדקפת כאשר הידית יורדת. אישה סינית פותחת את הדלת.

"yes?” שואלת הסינית באנגלית.

"אני…המורה של זיו.” עונה בת–אל, מופתעת מעט מהאישה.

"Ziv? Your Teacher here” קוראת האישה אל תוך הבית ופותחת את הדלת. “Come in, please.”

נער מגודל ונאה מגיע בגרירת רגליים, לבוש במכנסיים קצרים וגדולים עליו וגופיה. כאשר הוא רואה אותה הוא נותן בה מבט מופתע ואז סוקר אותה מלמטה למעלה ובת–אל חשה בפניה מתלהטים במבוכה. הוא נראה לה מוכר במעומעם אך היא לא יודעת מאיפה.

"הי.” הוא אומר ולוחץ את ידה. “זיו.”

"אתה זיו?” היא שואלת בפליאה.

"כן, למה?”

"חשבתי שתהיה…יותר קטן.”

"זה הגודל שלי.” הוא מחייך.

עוד שלושה נערים נוספים מגיעים מאחורי זיו וכולם מביטים בה בהשתאות ואז זה בזה.

"ואלה חברים שלי:” מציג אותם זיו. “דדי הפוזל, פאשה הרוסי וישראל הגמד.”

"וזיו המפגר,”מתרגז דדי, הממושקף. "מה זה הדיבור הזה? יש לך קהל אז אתה מתחיל להסריח 'תחברים שלך?”

"אהלן.” היא מחייכת אליהם, כולם נראים לה מוכרים מאיפשהו. "אתם לומדים בתיכון 'מעלה דפנה'?” שואלת בת–אל.

"כן.” עונה זיו והשאר מהנהנים.

"אה, אז משם אתם מוכרים לי.” היא מחייכת.

"כן, זיהיתי.” אומר זיו. “את המזכירה.”

"וגם מורה מחליפה.” ממהרת בת–אל להזכיר להם. היא לא בדיוק מורה מחליפה אבל היא כאן על התקן הזה אז אין טעם לקלקל לעצמה, עד שנפתח לה המזל ככה.

"אותנו לא לימדת.” עונה זיו וישראל מוסיף: “חבל.”

החברים שלו מגחכים.

"אבא שלך אמר שאתה צריך עזרה בלימודים?” שואלת בת–אל.

לפני שהיא מספיקה לשאול את זיו עם מה בדיוק הוא צריך עזרה, הוא שואל אותה: “אז מה, הוא משלם לך או משהו?”

בת–אל מסמיקה.

"לא בדיוק.”

"אז?” חוקר ישראל, הנמוך מהרביעייה.

"אני זמרת…זתומרת, רוצה להיות זמרת…ו…הוא אמר שאם אני יעזור לך אז…”

"הוא יפיק לך את השיר?” שואל זיו.

"כן.” עונה בת–אל, מסמיקה. “וגם יעשה לי קליפ באינטרנט.”

"המפיק הגדול…” מגחך ישראל.

"מה מצחיק אותך?” מתעצבן זיו.

"שאני לא סובל אף אחד מהזמרים שלו. הכל חרא של גלגל"צ.”

"לך תזדיין.”

"גם אתה לא סובל אותם, על מי אתה עובד?”

"סתום, מפגר. אבא שלי הוא הכי טוב והכי חזק בארץ.” מרגיע אותה זיו. “וישראל סתם גמד מריר. בואו נצא קצת למרפסת ואז נלך ללמוד.” פוסק זיו וכולם יוצאים אל המרפסת.

החצר שלהם ענקית ויש בריכה ועל שולחן בצל יש כמה בקבוקי בירה פתוחים וכל אחד מהנערים מתיישב ליד כיסא וחוזר כנראה אל הבקבוק שלו. לפי כמות הבקבוקים הריקים נראה שהם לא התחילו לשתות עכשיו.

"את רוצה לשתות?” שואל זיו ומציע לה בירה.

"מים, תודה.” אומרת בת–אל וזיו קם אל קוּלר קטן ומוזג לה מים.

"מאיפה את מכירה את אבא שלי?”

"אני לא…פיני מהמתנ"ס מכיר אותו.” מסבירה בת–אל.

"מי זה פיני?” שואל ישראל.

"הוא מנהל את אגף המוזיקה במתנ"ס.” עונה בת–אל בגאווה. “והוא לימד אותי לשיר וסולמות וזה.”

"מנהל אגף המוזיקה מלמד אותך לשיר? אין שם איזה…מורה לפיתוח קול או משהו?” מקשה ישראל.

"היא שונאת אותי, הסתומה. אומרת שאני לא יודעת לשיר.”

"ופיני הזה הסכים ללמד אותך?”

"כן.” מהנהנת בת–אל. “וגם סידר לי שאבי גוזלן יכתוב לי שיר ושימי בנדוד ילחין לי.” היא מוסיפה בראש מורם.

"איזה אבי גוזלן?” שואל דדי. "גוזלן–גוזלן? 'מלאך של אהבה'? 'את חיי'? גוזלן הזה?”

"כן.” עונה בת–אל בגאווה. “וגם שימי בנדוד מאוד מפורסם.”

"וכולם…סתם ככה עוזרים לך?” שואל ישראל.

בת–אל שותקת לרגע.

"אה? סתם עוזרים לך מטוב ליבם?” מקשה ישראל.

"מה אתה רוצה ממנה?” שואל דדי. “מה זה החקירה הזאת?”

"סתם, מתעניין.” מתעקש ישראל וממשיך. “כולם סתם ככה עוזרים לך או שאת משלמת להם?”

"פחחח…מאיפה לי כסף לשלם?”

"אז?”

בת–אל משתתקת ומסמיקה.

"נו, מה…” פותח זיו אבל ישראל קוטע אותו.

"שתוק שנייה, נו…למה כולם עוזרים לך?”

עכשיו כל הנערים שותקים ומביטים בה. מבטה של בת–אל עובר מהאחד לשני אבל כולם נועצים בה מבט סקרן ואיש לא מתערב לטובתה, אפילו לא זיו שקצת היה בעדה קודם.

"פיני הוא…אומר לי לעשות דברים.” היא פולטת לבסוף. “ובעד זה הוא עוזר לי…”

"איזה דברים?”

"דברים לא נחמדים.”

הבנים מביטים זה על זה ודדי מגחך אל פאבל.

"איזה דברים?” שואל ישראל.

"דברים.” אומרת בת–אל בלב הולם ומשפילה את מבטה.

"דברים של גבר ואישה?” שואל ישראל, קולו חותך את השקט.

בת–אל מהנהנת.

"ואת עושה?”

"מה 'ני יעשה?” היא אומרת, מבטה מושפל.

"את פשוט מאוד רוצה להיות זמרת, הא?” שואל זיו ומניח יד ידידותית על כתפה. הוא נותן מבט בישראל וזה מחייך אליו חיוך קטן. מבטו נודד אל פאבל וזה מהנהן באטיות. דדי מהסס לרגע אך לאחר רגע של היסוס מחייך גם הוא.

"נכון.” היא אומרת בת–אל, לא מודעת לשיחה השקטה המתנהלת מעל ראשה ולהשלכות שלה עליה.

"וחוץ מאבא שלי, את מכירה עוד מפיקים?” שואל זיו, ידו עדיין נחה בידידותיות על כתפה.

"לא.” נדה בת–אל בראשה. “מאיפה שאני יכיר?”

"טוב, סבבה. אז בואי נלך אלי לחדר…” אומר זיו וקם מכיסאו. "בסדר?”

"בסדר.” מסכימה בת–אל. “במה אתה צריך עזרה?”

להפתעתה, שלושת החברים מצטרפים גם הם וכל החמישה מתרחקים אל קצה הבית, אחרי זיו. המסדרון ארוך והבית יפה ומסודר, רואים שאלה טחוּנים.

"מה, גם אתם צריכים עזרה בלימודים?” שואלת בת–אל בעודם פוסעים.

"אנחנו ניקח כל מה שאת תתני.” עונה ישראל.

"בסדר.” עונה בת–אל במבוכה מסוימת. “רק שתדעו שאני כאילו רק מורה מחליפה…אני לא ממש מעבירה חומר, יותר שומרת על הכיתה וזה. שאבא שלך ביקש ממני, לא ידעתי שאתה כל כך גדול…חשבתי…לא יודעת…ביסודי ככה.”

"הייתי פעם.” מחייך אליה זיו ופותח את דלת חדרו, נוגע בכתפה בעדינות כשהיא נכנסת פנימה. ארבעת הצעירים נכנסים אחריה ופאשה, רוסי שרירי ובלונדיני, סוגר את הדלת אחריהם.

קליק!

בת נחרדת לרגע כאשר זיו נועל את הדלת אך לא יודעת מה להגיד והיא נפנית לסקור את החדר.

חדרו של זיו גדול יותר מהסלון שלה בבית עם אמא. יש בו מיטה ענקית, שולחן כתיבה ועליו מחשב, כיסאות, מסך טלוויזיה ענק ועוד מלא דברים שנראים יקרים. בת–אל מתיישבת ליד שולחן הכתיבה, נבוכה מעט מהצעירים המקיפים אותה, מצטופפים סביבה, סוגרים עליה.

"בסדר.” מחייכת בת–אל במבוכה. “אז…עם מה אתה צריך עזרה?”

"איך את בטריגונומטריה?” שואל זיו.

"מה זה?”

"משולשים.” אומר זיו ופותח ספר מלא במשולשים.

"מה…אה…נו…'ישר זוית' וזה?” נוקבת בת–אל במונח היחיד אשר שרד בזיכרונה.

"בדיוק.” מעודד אותה זיו ופותח מולה ספר עמוס במשולשים ואותיות באנגלית. “הנה…השאלה זאת, סעיף ד'. את מבינה את זה?”

בת–אל מפלבלת במבוכה בטקסט שבספר בעוד זיו מניח בידידות את ידו הימנית על ברכה העטויה בטייץ.

"איך אני מחשב את האורך של AC?” הוא שואל.

ישראל מתיישב מצדה השני של בת–אל.

"אולי לפי האורך של AD?” הוא מציע, מצביע על הספר ביד אחת ומניח גם הוא את ידו על רגלה השנייה.

"אני לא בטוחה…” ממלמלת בת, נדרכת לרגע כאשר יד מונחת על כתפה.

"איזה סתומים, אומרים לכם שBD זה 15 ס"מ, אז לפי זה, נכון, בת–אל?” שואל פאשה מאחוריה.

"אה…נראֶה לי…זיו, סליחה…” היא מוחה כאשר ידו של הנער מחליקה במעלה ירכה, והוא מחזיר אותה לאזור הברך אך לא מסלק את היד.

"איך לפי BD אם זה רק קטע ולא חלק מהצלע?” מקשה ישראל מימינה וידו מעפילה גם היא במעלה רגלה של בת–אל בואכה הירך.

"ישראל קוראים לך?” שולחת בת–אל את ידה כדי לבלום אותו. “אני מבקשת, זה קצת מוגזם…קשה לי להתרכז ככה…”

"סליחה, מצטער.” ממלמל ישראל ומסיג מעט את ידו לכיוון ברכה אך לפני שבת–אל יכולה להירגע, ידו של פאבל גולשת על חולצתה במורד כתפה עד שקצות אצבעותיו נחות סנטימטר מעל שדיה.

"שניכם סתומים, נו.” הוא אומר. “DB הוא חלק אבל גם צלע ממשולש ישר זווית!”

בעודו מדבר, ידו של פאבל החליקה מטה עד שהיא נוגעת בחלקם העליון של שדיה של בת–אל. היא ממהרת לשלוח יד לסלק את היד הפולשת אך כעת היא הותירה רק יד אחת מתחת לשולחן וזו מתקשה להדוף גם ידו של ישראל וגם את זו של זיו אשר מלטפות את ירכיה, מהתלוֹת בה כשני ילדים שובבים בזקן כבד תנועה ונרגן.

"DB או BD?” מצטרף דדי הממושקף לדיון, נעמד ליד פאבל ומחקה את מעשיו. בת נזעקת כאשר היא חשה בשתי ידיים החופנות עכשיו את שדיה הגדולים מעל החולצה.

"אה, חברה…סליחה…” מנסה בת–אל לעצור את נחילי הידיים הפולשות. הם לא נלחמים בה: בכל מקום בו היא הודפת אחד מהם הוא ממהר לסלק את ידו ללא ויכוח אך בכל פעם בה היא הודפת יד אחת, יד אחרת או שתיים מתגנבות אל חמודותיה במקום אחר והיא מתקשה לשלוט בארבע ידיים, חמש ולעתים גם שש.

"מה ההבדל, DB זה BD, פידראס.” רוטן פאבל וחופן מלוא היד שד גדול וחמים, סוחט אותו קצת לפני שבת–אל מכה בידו והוא מניח לשד הכבד ונסוג לרגע.

"די, נו…אבא שלך רוצה שתלמד! הוֹ!” היא מתלוננת וממהרת לשלוח יד אל בין רגליה, שם ידו של ישראל החליקה אל בין ירכיה המלאות וכעת היא נוגעת במפשעתה מעל הטייץ, שולחת בה גל מבלבל של התרגשות שאיננה רק מבוכה.

"נכון DB וBD זה אותו קטע, בת–אל?” שואל זיו אשר ידו לכודה גם היא בין ירכיה של בת–אל. היא אוחזת עכשיו בידיהם של ישראל וזיו אך חזהּ נותר חסר הגנה, עובדה שדדי ופאבל מנצלים היטב: כל אחד מהם חופן שד גדול מעל החולצה וממזמז אותו בכיף, אומד את משקל השד, את רכותו ומשתעשע באופן בו פטמותיה מזדקרות כאשר מחליקה עליהן אצבע.

"אני לא יודעת…” מתנשפת בת–אל וממהרת לשלוח יד אל חזהּ כדי לסלק את דדי ופאבל החצופים משם. “די עם זה…זיו…אנחנו לא מתקדמים…”

"אני דווקא מרגיש שכן.” אומר זיו ומחליק אצבע הישר לתוך מכנסי הטייץ בין ירכיה החמימות, מעבר לידה המנסה להדוף את מתקפתו של ישראל ומתחת לתחתוניה, מוצא שם כּוּס פרוותי.

"אמא'לה!” צווחת בת–אל בעוד אצבעו מחליקה על שפתי ערוותה החלקלקות כבר ממיצים. מישהו פתח את סוגר חזייתה מאחור ובמהלך המאבק כתפיות החזייה גלשו מטה מתחת לחולצה וכעת הן מגבילות עוד יותר את תנועותיה. הגביעים החליקו מעט מטה ואנקה לא רצונית נפלטת מפיה כאשר אצבעו של דדי פוגשת את פטמתה כאשר רק בד דק מפריד בינהן. היא נרגשת ומבולבלת ופועלת בנחישות הולכת ופוחתת לנוכח האצבעות במפשעתה הרטובה, היד המלטפת את ירכיה והידיים המפנקות את שדיה הגדולים.

דדי החצוף מחדיר את ידו דרך פתח הצוואר של חולצתה והיא צווחת בהפתעה כאשר הוא חופן את שדה העירום מתחת לבד, קולה נקטעה כאשר אצבעותיו מוצאות את הפטמה וממוללות אותה בעדינות.

"די!” היא מתחננת. “די! די!”

"אוקיי.” אומר זיו בשלווה ומסיג את ידו המרוחה עכשיו בריחה האינטימי. “די זה די.”

החברים שלו מביטים בו בסקרנות אך הוא משיב למבטיהם במבט נחוש ובזה אחר זה היא נסוגים ממנה, מותירים אותה לוהטת ומתנשפת, סתורה ונבוכה.

"נראה לי שלאף אחד אין כח ללמוד היום, הא?” הוא שואל אותה ונעמד, מותח את גפיו.

"לא…נראה לי שזה לא היה הרעיון הכי חכם בעולם.” מודה בת–אל ומביטה בנערים הסובבים אותה.

"יאללה.” אומר זיו ולוקח כרית מהמיטה. בת–אל מביטה בו בסקרנות, מתנשפת עדיין מהמאבק.

“מלחמת כריות!” מכריז זיו וחובט בבת–אל בכרית וזו פולטת צווחת הפתעה ונהדפת מעט בכיסא. המכה ידידותית ואינה כואבת ובת–אל פורצת בצחוק כאשר הוא מנחית מכה נוספת על ראשה.

"אמא'לה!” היא מייללת, צוחקת תוך כדי. “מה 'תה רוצה ממני?”

"יאללה, קומי ותלחמי!” מעודד אותה ישראל.

"אתה תראה מה זה!” צוחקת בת–אל וקמה מהכיסא. היא אוחזת בכרית אחרת מהמיטה ומכה את זיו מכה מגושמת אך זיו מתחמק והמכה פוגעת דווקא בפאבל.

"ככה?” רוטן פאבל ולוקח כרית ספוג ארוכה וקשיחה מספת הישיבה ומניף אותה לעבר בת–אל אשר מספיקה לצווח "אמא'לה!” לפני שהכרית פוגעת בה בעוצמה ומטיחה אותה צעד אחורה.

"הי, תעזוב אותה!” קורא ישראל ולוקח גם הוא כרית ספוג. “בואי, אנחנו ביחד!”

"אני אִתכם!” מצטרף גם דדי לחגיגה ולוקח כרית ועכשיו זה דדי וישראל מגנים על בת–אל מפני זיו ופאבל. דדי חובט בפאבל וזה בולם את המכה בעוד זיו מכה בו בכרית מהצד לקול צחוקה המתגלגל של בת–אל.

"כדאי שתתרחקי.” אומר ישראל מאחוריה ואוחז בה, מרחיק אותה מעט לאחור כדי להרחיק אותה משדה הקרב. “אני ישמור עלייך." הוא מוסיף ומחבק אותה מאחור.

אך במהרה מגלה בת–אל שהשומר שלה שומר עליה דווקא מאחור באופן שהיא זו שחוצצת בינו לבין זיו ופאבל ולא להפך וכי במצב זה ידיו פנויות לחפון את שדיה מאחור, וזה בדיוק מה שהוא עושה בעוד דדי נאבק בשני חבריו.

"הי, ככה אתה שומר עלי?” מוחה בת–אל בעוד ידיו של ישראל חומסות את דדיה וכאשר היא מסלקת אותו משם, ידו מחליקה מטה אל בין רגליה והיא מנסה לסלק אותו גם משם.

זיו חובט עכשיו חבטה עזה בדדי ופאבל מכה בו מאחור והוא נופל על המיטה, מתגלגל מצחוק. זיו מנצל את ההצלחה וביחד עם פאבל עט על בת–אל, אוחז בידה ומושך אותו לעבר הצד "שלהם" של החדר.

"עכשיו אני אשמור עלייך.” אומר זיו בחיוך זאבי. “תחפה עלי.” הוא מורה לפאבל אשר נעמד לחצוץ בין שותפו ושני יריביהם.

זיו לא ממש מעמיד פנים לגבי כוונותיו. הוא פונה אליה, אוחז בעורפה ומקרב את פניו לשלה, מטביע נשיקה על שפתיה. היא מתנשפת בהפתעה כאשר לשונו חודרת אל פיה אך כאשר ידו נחה על שדה היא מניחה את ידיה על חזהו ומנסה להדוף אותו. בתגובה, זיו אוחז בידה האחת ומעקם אותה אל מאחורי גבה ואז עושה אותו דבר עם ידה השנייה. שתי ידיה כעת לכודות בידו השמאלית מאחוריה וידו הימנית חופשית.

פאבל נלחם באומץ בעוד זיו מצמיד אותה אל הקיר, לשונו בפיה וידו מעסה את שדהּ הגדול מעל החולצה. בת–אל נאנקת אל פיו כאשר אצבעותיו מוצאות את פטמתה ומשחקות בה, אך היא ממשיכה להיאבק, לפחות למראית העין. כאשר ידו מחליקה מטה אל בין רגליה היא מחדשת את מאבקה אך צמרמורת העונג המרעידה את גופה כאשר ידיו נוגעות במפשעתה החמה מחלישה אותה ואת נחישותה. מאחור ממטירים עכשיו דדי וישראל גשם של מהלומות מרופדות על פאבל אך זיו ובת–אל אדישים אליהם: אצבעותיו של זיו איתרו נקודה חלשה בתפרי המכנסיים הזולים ובתנועה חזקה של אגודל ואמה הוא פוער חור קטן במפשעת מכנסי הטייץ. בת–אל צווחת במחאה כאשר היא מבינה את המתרחש אך ידיה כלואות מאחור וגופה נסער מכדי שתוכל להיאבק ביעילות וכאשר אצבעותיו פולשות דרך הסדק שפרצו בבד אל תחתוניה הרטובים, היא עסוקה מדי בלהיאנח מכדי למחות ביעילות.

פאבל לא ממש מוכרע באלימות, הוא פשוט מתנשם ומתנשף בכבדות ואינו מתנגד יותר כאשר ישראל מזיז אותו הצידה, אוחז בזרועו של זיו וגורר אותו ללא התנגדות אמיתית מבת–אל המתנשפת אשר רק נשארת לעמוד, שעונה על הקיר, נרגשת כפי שלא הייתה מימיה. דדי ניגש אליה ולאחר היסוס קל מצמיד את שפתיו לאלו של המזכירה הדדנית של בצפר, הפנטזיה הפרטית שלו (והציבורית של כל השכבה) וכאשר היא מרימה ידיים להדוף אותו הוא תופס לה את הידיים כמו שראה את זיו עושה ותכלס היא לא ממש מתנגדת, רק מתנשפת כשהוא דוחף לה יד לכּוּס דרך הפתח שפתח זיו. הטייץ שלה קצת מפריע אז בלי לחשוב הוא מושך אותו לכאן ולשם והיא מצייצת במחאה אבל אחרי כמה קריעות החור מתרחב ואפשר להגיע לתחתונים הרטובים שלה יותר בקלות.

"תורי." אומר פאבל אחרי כמה רגעים שדדי משחק לה בכּוּס דרך החור שהרחיב ושבהם היא רק נאנחה והתנשפה. דדי אוחז בה והודף אותה לעבר פאבל העומד בסמוך ובת–אל כושלת לעברו ברגליים חלשות מהתרגשות עד שהוא קולט אותה בזרועות חדר הכושר שלו. פאבל לא מתקשקש לה עם התחתונים: בשתיים, שלוש תנועות חדות הוא תולש אותן ממנה עד שהיא נשארת לבושה בטייץ אשר קרע אסטרטגי חושף את ערוותה העירומה, משולש פרוותי ושחור מלפנים, חריץ תחת מאחור. הוא משליך את הבד חסר הערך על הרצפה ואז קובר את אצבעותיו בתלתלי ערוותה, אמתו שוקעת בתלם שבין שפתיה הבשרניות.

"לא שם…” נאנחת בת–אל ומסלקת את ידו. “אני בתולה… אני מסכימה אבל רק בשני…”

"בשני?” שואל פאבל. “איזה שני?”

"אחי, היא רוצה בתחת.” מסביר זיו.

"אני לא מאמין.” אומר פאבל ושולח אצבע אל חור התחת שלה, הרטוב מזיעה ומיציה הנרגשים. בת–אל נאנקת ברכות כאשר אצבעו פולשת אך היא אינה מוחה מעבר לשם.

"ואללה.” אומר ישראל הצופה באצבעו של פאבל מחליקה אל החור הקטן. “היא אוהבת את זה…תביא אותה.”

"רגע, עוד לא גמרתי.” עונה פאבל. הוא כבר לא טורח לכפות את ידיה מאחורי גבה ורק מלטף את מפשעתה העירומה ביד אחת, בשנייה משחק בשדיה, מוצץ אותם מעל החולצה עד שפטמותיה מזדקרות בתוך שלוליות רוק על חולצתה ובת–אל נאנחת ומתנשפת, מתמסרת למציצות שפתיו ולאצבעותיו המפנקות.

"נו, תביא אותה.” רוטן ישראל ופאבל משחרר אותה בחוסר ברירה והודף אותה לעבר חברו ובת–אל כושלת אליו, ליבה הולם בפראות והיא חסרת כל יכולת ממשית להתנגד.

ישראל תוקף אותה מלפנים ומאחור: בידו הימנית הוא מעסה את דגדגנה באצבעות מהירות, פורט עליה כעל גיטרה, ובידו השמאלית הוא אוסף ממיציה החלקלקים, מעסה את פי הטבעת ומשחק בו. המתקפה המשולבת סוחטת ממנה במהירות נאקות רמות וקולניות עד שלפתע נשמעות נקישות על הדלת.

"Ziv, you OK?” נשמע קולה של המשרתת מבחוץ.

זיו פותח את דלת חדרו בחיוך רחב ועיניה של המשרתת נפערות למראה המורה המחוּללת על ידי הנער וחבריו. בת–אל כל כך שקועה במערבולת האופפת אותה שהיא בקושי מצליחה להתמקד באסיאתית וכמעט שאינה מודעת לצחוקם של הנערים כאשר זו בורחת משם וזיו סוגר אחריה את הדלת כדי להמשיך את הגנג בנג שלהם.

הוא ניגש אל בת–אל השקועה באצבעותיו המכשפות את ישראל ומפנה את פניה אליו. נחיריה של המזכירה מורחבות עכשיו כמו של סוסה אצילית במרוץ ודוק של זיעה מכסה את פניה היפות והשחומות. כאשר הוא מקרב את פניו אל שלה היא ממהרת לפשק את שפתיה לקראתו ולשונה מקבלת אותו בברכה כאשר שפתיהם נפגשות.

אצבעותיו של ישראל עדיין פורטים על נבל מפשעתה ובת–אל נאנקת אל תוך פיו של זיו כאשר הוא מחליק את ידו הימנית אל מתחת לחולצתה וחזייתה הפתוחה, חופן שם שד גדול. הוא אוחז בפטמה ומתחיל לשחק בה, סוחט עוד התנשפות נרגשת מהצעירה גדולת השדיים. בידו הפנויה משחרר זיו את איברו הזקור ואז מניח את ידה של בת–אל על הזין.

רעד חולף בגופה של בת–אל כאשר אצבעותיה משדרות למוחה שיכור ההתרגשות במה הן נוגעות אך לאחר רגע קצר של היסוס האצבעות מתהדקות על איברו של זיו.

"תעשי לי ביד.” הוא לוחש באוזנה, לשונו שולחת גיצי ריגוש בכל גופה ובת–אל רק ממלמלת במבוכה:

"מה זה?”

"תזיזי את היד קדימה ואחורה…”

"ככה?” היא שואלת בהיסוס, אצבעותיה הרכות נעות קדימה ואחורה על איברו הרעב של הנער.

"כן…ככה…” נאנח זין ולשונו פולשת שוב ברעבתנות אל פיה של בת–אל. ישראל מחקה את מעשיו של זיו ובמהרה בת–אל אוחזת בשני זרגים צעירים ומאוננת להם בעודם מפנקים אותה, דגדגן וחור תחת ופטמות וליטופים על צווארה ומרפקיה וגבה וכשהיא נאנחת ומתנשפת וכמעט מגיעה לשיא זין מאט את הקצב וישראל זורם איתו והם מקררים אותה, משאירים אותה רעבה ומתוסכלת, בוערת וכמהה למשהו שהיא אפילו לא יודעת להסביר לעצמה מה הוא.

"יאללה, לעסק.” אומר זיו אחרי כמה דקות. “תעלי למיטה.” הוא מורה לבת–אל, אוחז אותה בעורפה והודף אותה לעבר המיטה.

בת–אל ממהרת לטפס על המיטה ונעמדת על ארבע בציפייה לקול גיחוכם של דדי ופאבל. היא כורעת עכשיו על ברכיה על מיטתו הגדולה של זיו, לבושה לחלוטין כאשר חור לא גדול חושף את חוריה ומכנסי הטייץ הדוקים על ישבנה. היא מבחינה בזיו מושח את איברו במשהו שמנוני ורעד חולף בה בעודה מטלטלת את ישבנה הדשן בהזמנה לא לגמרי מוּדעת.

זיו מתפשט ומעפיל אל מיטתו, כורע מאחוריה ומחכך את איברו בחור הקטן שלה וחבריו עומדים על המיטה ומביטים במתרחש ביראת כבוד. למעט דדי, אף אחד מהם לא בתול אבל שום דבר אותו עשו עם חברותיהם הצעירות והדעתניות לא מתקרב למה שמתרחש מול עיניהם עכשיו. המזכירה המחליפה "ציצי גדול" נפלה מהשמים ישר לידיהם וכעת היא מחכה להזדיין בתחת עם זיו ואם הכל יסתדר טוב גם תורם יגיע. עד עכשיו להיות חבר של הבן העשיר של מפיק מפורסם היה בונוס חביב אבל הם עלו ליגה.

נשימתה נקטעת בקול כאשר זיו מחדיר את איברו אל ישבנה המשומן ותלמים חורצים את מצחה, ידיה מאגרפות את הסדין ללא משים. אך כעבור כמה רגעים היא משחררת את האוויר מריאותיה ומנדנדת את ישבנה השמנמן באישור נרגש וזיו מחדיר עוד מאיברו אל תוך התחת העסיסי. הוא שוב מניח לה להסתגל אליו ובת–אל מוצאת שהשיטה הזו עדיפה על החדירות הברוטליות של פיני, שימי וגוזלן המרושעים שנהנו לגרום לה לצווח בכאב.

הצעיר הזה הוא לא כמו הגברים המגעילים מקודם, דווקא לזיו הזה יש סבלנות. היא מרגישה אותו מחליק לתוכה, פנימה והחוצה וכבר כולה בוערת והיא רק רוצה עוד. רוצה לצרוח לו שהיא רוצה עכשיו הכל וחזק אבל מתביישת למה החברים מסביב וזה לא נעים שהיא כאילו מורה בבצפר והם תלמידים אבל כבר קשה לה לחשוב מה בסדר ומה לא בסדר והיא רק רוצה עוד ועוד ויותר חזק ויותר עמוק. וכשזה הנמוך עולה על המיטה מולה ופותח את המכנסיים ומוציא את הזין היא כבר בקושי מתביישת מזה שהיא ישר דוחפת את הזין שלו לפה שלה ומתחילה למצוץ כמו שפיני לימד אותה וכשהזין שלו ממלא לה את הפה היא עוד יותר נדלקת ומוצצת לו יותר חזק וכבר לא חושבת על הפאדיחה, רק על זה שהיא עוד רגע נשרפת מאיך שהיא צריכה.

זיו מחזיק לה בפלחי העכוז הבשרניים ודופק אותה בתחת דרך החור בטייץ. הוא מת על הקטע הזה של להזדיין עם בגדים, ולעשות חור במכנסיים זה בכלל מעיף אותו. זה כאילו שהיא מוצר והוא רק משתמש במה שהוא צריך, הוא צריך רק את החור והוא משתמש רק בחור. הוא מביט בדדי ופאבל העומדים על הרצפה ומחייך כקיסר בכרכרה, נוסע בין ההמונים המריעים. ישראל שנהנה ממציצה איכותית למראה פוגש את מבטו ומחייך אליו, מהנהן כאומר "תודה, אחי.” וזיו מהנהן אליו בנדיבות מלכותית.

זה לא שהוא לא אוהב לזיין את בנות גילו אבל הוא חתיך ועשיר ויש לו איזה קסם שהוא אף פעם לא לבד וברגע שהוא ראה את המזכירה המחליפה הזאת לפני כמה חודשים עם הציצים הגדולים והמבט המבולבל הוא נדלק עליה. לא ממש בקטע של להתחיל איתה כי היא לא מישהי שבמעמד שלו אפשר ממש להסתובב איתה, אבל כן לחפש תירוצים לבוא למזכירות ולהסתכל לה על הציצי. ואיכשהו, כמו שכסף הולך לכסף אז גם מזל הולך למזל ואבא שלו שתמיד מודאג מהלימודים שלו שלח אליו את האָמָהּ הזאת שעכשיו נטחנת בתחת על המיטה שלו ומבקשת עוד. כאמור, כסף הולך לכסף ומזל הולך למזל.

בעדינות, כמו שמכניסים אוניית משא לנמל, הוא מרגיש שהוא הולך לגמור ושולט על זה. איזי…עוד קצת ו…בום! הוא מתחיל לגמור בעוד הזין שלו נעוץ לה עמוק בתחת. הוא נועץ אותו עמוק ומחזיק לה חזק בכדורי הבשר של התחת שלה ומשפיך פנימה לאט, באיזי, כמו ג'נטלמן. כאשר הצמרמורת האחרונה נרגעת הוא פוקח את עיניו ומוצא את ישראל מחייך אליו, איברו ממלא את פיה של המזכירה וראשה עולה ויורד על הזין שטוף הרוק, קולות לעלוע רמים בוקעים מפיה.

הוא מחליק ממנה במצב רוח מרומם ומגחך אל פאבל שממהר לטפס על המיטה ולתפוס את מקומו, מחליק אל תוך התחת העסיסי והמיוזע ומתחיל לדפוק אותה בתנועות קצובות. זיו נכנס אל חדר המקלחת שלו ושוטף את הפנים ואת הזין וכשהוא יוצא, הפרצוף של המזכירה הנטחנת מלא בשפיך כאילו צללה לתוך סיר של דייסה וישראל כושל מהמיטה ומתמוטט על הספה, מצחקק כמו איזה איזה קוף ומתנשף כאילו עבד מאוד קשה.

"יש לך מספריים?” שואל דדי את זיו.

"הא?”

"בשביל הבגדים שלה.” מסביר דדי, אדים מתאבכים על משקפיו לרגע. הוא מסיר את המשקפיים ומנקה אותם, מלקק את שפתיו.

"אוקיי.” מגחך זיו. “במגרה של השולחן כתיבה.”

זיו לוקח כרית שזרוקה על הרצפה, מניח אותה במקום ומתיישב על הספה. דדי שעלה על המיטה בינתיים גוזר את חולצתה בגב, מלמטה עד העורף בעודה נטחנת בתחת על ידי פאבל, אדישה לקרעי החולצה הנושרים ממנה. חזייתה מחליקה גם היא וכעת המזכירה המיוזעת כורעת על ארבע בין קרעי בד, שדיה הגדולים מתנדנדים והיא נאנחת בקול בעוד פאבל תוקע אותה חזק וטוב, איברו מחליק בין הגבעות העגולות החבויות מתחת לטייץ המתחזה לג'ינס, שפיך לבנבן נקרש על פניה.

אחרי שפאבל תורם את שלו למרק השפיך שבתחת שלה, מעפיל דדי על ישבנה. היא לא מתנגדת כאשר הוא מסיר ממנה את שיירי הטייץ ומשתפת פעולה כשהוא הופך אותה על גבה, נרגשת ומתנשפת, ואז חודר בקלות אל ישבנה החלקלק. שוקיה השמנמנים מתנודדים מעל ראשה בכל פעם שאגנו נוחת על ישבנה ודדיה מרקדים בעליצות. בת–אל מביטה בו במבט זגוגי למחצה בעיניה היפות, פתוחה ומכורה לקצב שמתווה גופו, רעבה יותר ככל שהיא מקבלת את מה שלו השתוקקה. כאשר זיו מעפיל על המיטה בשביל סיבוב שני וכורע ליד ראשה היא מיד פוערת את שפתיה הרכות כמו עגל רעב ויונקת את הזין בשקיקה ברגע שהוא מקרב אותו אל פיה.

זיו משחק לה בשדיים הגדולים בעודה מוצצת לו. מכיוון שהיא שוכבת, היא מוגבלת ביכולתה להניע את הראש אבל היא מפצה על כך בתנועות חליבה מיומנות באצבעות רכות וחזקות, שובל לבנבן של זרע מעטר את פיה כמו עלי כותרת, רעמת תלתליה אופפת את ראשה. זיו מתמסר לפיה הרך ולאצבעותיה המחוננות ופרפרי עונג ממריאים בכל גופו בעודה חולבת אותו במסירות. בפה מלא זין היא מישירה אליו מבט והוא מחזיר לה מבט ומלטף את מצחה באגודלו וכאשר השיא שלו מרים אותו הוא מביט בעיניה בעודו גומר לה בפה, צמרמורות עונג מרצדות על גבו. במהרה מחרה–מחזיק דדי אחריו ומתחיל לגמור בהתרגשות, מתנשף ועוצם עיניים בעודו מזריק מנה אחר מנה של שפיך אל ישבנה הדשן של המזכירה מבצפר.

זיו ודדי יורדים מהמיטה ובת–אל נשארת, מיוזעת ונרגשת, שפיך ניגר מישבנה ומעטר את שפתיה החושניות וכל כולה צועקת סקס זמין וזול. היא בעצמה נרגשת ומבולבלת ומתביישת והשאלות מתחילות לנקר במוחה ומה קרה כאן בדיוק ומה היא עושה ואיך זה קשור למטרה הראשונית שלה ומבוכה מתחילה לפעפע בה, קצת כמו אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת בתורה. אבל כשישראל מתקרב אל המיטה, עירום עם הזין שלו מתקשה במהירות, היא מעיפה את התפוח מהיד והלב שלה מתחיל לדפוק חזק וכשהמיטה חורקת כשהוא מטפס עליה היא פתאום כבר לא יכולה לחכות.

"מה לעזאזל אתם עושים?”

עיניה של בת–אל נפערות לרווחה למראה הגבר הקרח העומד בכניסה לחדר, אדום מזעם. זה מוטי חיים, היא מבינה בבעתה. המפיק. האבא של זיו.

"ומי את…את המורה של זיו..?” הוא שואג. “וזה מה שאת עושה?”

"אני…” היא מתחילה לומר אך הוא קוטע אותה.

"יש לך בדיוק שלושים שניות לאסוף את הבגדים שלך ולעוף לי מהבית. אחרי שיעברו שלושים שניות, אם את עדיין כאן, אני תופס אותך בעורף ומעיף אותך לרחוב, ערומה. ברור?!”

"אבל מוטי…מר חיים…”

"עשרים ושמונה שניות, זונה.” הוא אומר עכשיו בקור רוח ומביט בשעונו היקר. “עשרים ושש…עשרים וחמש…ואתה זיו…איתך אני עוד אסגור את החשבון, חריאט קטן.”

בת–אל מתרוממת בבהלה מהמיטה. מזווית העין היא מבחינה בזיו וחבריו העומדים קפואים ומבוהלים אבל דדי מתקרב אליה ומסייע לה לאסוף את בגדיה בחיפזון.

"עשר…תשע…” קורא מוטי ודדי אומר: “יאללה, יש לי הכל, בואי נעוף.”

הוא אוחז בידה, מוביל אותה במסדרונות הארוכים ומסייע לה להתרחק במהירות מחדרו של זיו והיא יוצאת מהבית, עירומה ומבוהלת בכניסה, ודדי איתה.

"אני ערומה!” היא אומרת באימה כאשר הדלת נטרקת מאחוריהם.

"קדימה, תתלבשי, אני אסתיר אותך.”

היא ממהרת להתלבש בעוד דדי מתאמץ להסתיר אותה עם גופו הקטן. כעבור כמה רגעים היא לבושה יחסית, אך מכנסיה קרועים במפשעה ותחתוניה גלויים.

"מה אני יעשה? אני לא יכולה לנסוע ככה…” היא מייללת.

דדי חושב לרגע ואז פושט את חולצתו.

"תראי, זה אותו צבע כמו המכנסיים שלך. תלבשי את זה מתחת ואז לא יראו.”

"ואוו, מדים!” קוראת בת–אל בשמחה. לאחר שניים–שלושה ניסיונות היא מצליחה לתחוב את החולצה כך שהקרע כמעט ואינו נראה והיא פחות או יותר נראית לבושה.

"טוב…אני יחזור הביתה עכשיו.” היא אומרת.

"בסדר.” אומר דדי.

בת–אל מביטה בדדי ובבית וממצמצת כמה פעמים בלי להגיד כלום ואז פשוט מסתובבת והולכת.

============================

לפרק הבא