לפרק הקודם
==============
למחרת בבוקר פיני בטוח שהוא הוציא לה את הרעיון מהראש. חבל, אבל לפחות נשארה לו תמונה למזכרת. בהמשך היום הוא קצת עסוק בסידורים עם ההכנות לביקור המקהלה בפארג עד שהוא כמעט שוכח אותה וכאשר נשמעת נקישה בדלת בערב הוא לרגע מתפלא מי זה יכול להיות בשעה כזאת.
"יבוא.” קורא פיני.
ליבו מזנק כאשר תלתליה השחורים של בת–אל מגיחים מעבר לדלת, מרקדים סביב פניה היפות כשהיא שולחת נשיקה לעבר המזוזה ונכנסת לחדר. כמו אתמול היא לבושה בפשטות: ג'ינס משופשף, חגורה ורודה, חולצת טי אדומה עם ציור של חתולה וז'קט. והשדיים שלה, אללה יוסטור. החולצה כאילו מכריחה כל גבר להסתכל על הגבעות הרוטטות שמתחת.
"אהלן.” הוא אומר, לא ממש מצליח להוריד את העיניים מהעטינים האלה.
"אהלן.”
"חשבת קצת על מה שדיברנו אתמול?”
"כן.” היא אומרת ומסמיקה, מעפעפת בתמימות בריסיה הארוכים והיפים.
"ו…?”
"אני…רוצה.” היא מישירה אליו מבט.
"את רוצה מה?”
"להיות כוכבת.”
"ותעשי הכל בשביל זה?”
"כן.” היא אומרת במהירות, מתאמצת שלא להשפיל את מבטה אבל נכשלת.
"יופי.” אומר פיני. “אז תנעלי את הדלת.”
"בשביל מה?”
"שלא יפריעו לנו כשאת מוצצת לי את הזין.”
"מתי תלמד אותי פיתוח קול?” היא מישירה אליו מבט.
"אחרי שאני אגמור לך בפה.” הוא אומר בפשטות. “אני מעדיף להיות מרוכז בשיעור במקום כל הזמן לחשוב עלייך מוצצת לי. קודם תמצצי, אני אגמור, ואז אני אהיה רגוע ומרוכז בשיעור, הגיוני?” הוא מסביר כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם.
"אה…אוקיי.” היא אומרת במבוכה.
"אחלה, אז תנעלי את הדלת ותבואי לכאן.”
כאשר היא מסתובבת לנעול את הדלת פיני נועץ מבט בישבנה העסיסי למראה, מזכיר לעצמו לבחון גם החלק הזה שלה לעומק. לאחר שהיא נועלת את הדלת היא עומדת ומביטה בו, מלקקת את שפתיה ונעה מצד לצד.
"בואי הנה.” הוא מורה לה ומתרווח בכיסא המנהלים שלו. פיני מסובב את הכיסא הצידה ופותח את רוכסן מכנסיו, ובת–אל מתקרבת–אליו, מגושמת ונבוכה.
"בואי נקבע כמה כללים. כשאני נוקש ככה באצבעות, את מגיעה אלי, יורדת על הברכיים, ומוצצת לי את הזין, אוקיי?”
בת–אל פורצת בצחוק.
"מה לא ברור?”
"ברצינות, כאילו?” היא מרצינה.
"אני בנאדם רציני.” הוא אומר ונוקש באצבעותיו פעם אחת.
"מה, לרדת על הברכיים?”
הוא מהנהן ובת–אל מצחקקת.
"אוקיי…” היא כורעת מתחתיו, שדיה הגדולים מתנודדים לרגע מתחת לחולצה.
"קדימה.” הוא מורה. “את יודעת מה עכשיו.”
בת–אל מהססת לרגע ואז שולחת אצבעות עדינות אל תחתוניו ומפשילה אותם. עיניה השחורות נפערות כאשר איברו של פיני מזנק מול עיניה, זקור ועצבני.
"קדימה, כוכבת שלי.” אומר פיני ומניח יד על תלתליה לעידוד. “תכניסי אותו לפה.” הוא אומר בשקט.
פיני משחרר נשיפה אטית כאשר שפתיה הרכות עוטפות את איברו וראש איברו חודר אל החמימות הרטובה של פיה, והיא נאחזת בכיסא לשם תמיכה.
"יופי, מתוקה…עכשיו תתחילי להעלות ולהוריד את הראש…כן…ככה…תזהרי על השיניים…יופי…תנסי יותר עמוק…זה קצת מלחיץ בהתחלה אבל אל תבהלי…כן…ככה…עמוק יותר…יופי…”
בת–אל פולטת את איברו ומתנשפת עמוקות ופיני מתחרמן למראה הזין שלו הרטוב מרוקה. הוא מניח לה להסדיר את נשימותיה ואז מורה לה להמשיך. היא חוזרת אל איברו וממשיכה למצוץ אותו, תנועותיה עדיין בוסריות אך פיני מוצא אותן חינניות והוא מוקסם מריקוד תלתליה, מהבעת הריכוז והרצינות על פניה היפות והתלם הנחרץ במצחה, מהחריץ העמוק שבין שדיה. כעבור כמה רגעים היא נעצרת ופושטת את הז'קט, פניה סמוקים מהמאמץ.
"תורידי גם את החולצה.” הוא אומר.
"מה? למה?”
"אני רוצה לראות אותך בחזייה. בחורה בג'ינס וחזייה זה סקסי לאללה.”
בת–אל פושטת גם את חולצתה ונשימתו של פיני נעתקת למראה שדייה הגדולים בחזייה לבנה ופשוטה. כמו שני כדורים שזופים, הם ממלאים את החזייה ומבצבצים מעט מהצדדים, רוטטים בשובבות עם כל תנועה שלה. פיני חושב לעצמו שטוב שהוא ממילא כבר בכיסא, אחרת היה חייב לשבת.
הוא נוקש באצבעותיו ומביט בה. לרגע היא אינה יורדת לסוף דעתו אך ברגע הבא הבנה ננסכת על פניה והיא חוזרת למצוץ את איברו, פיה הרטוב מערסל את ראש איברו. חיוך של סיפוק מתפשט על פניו של פיני למראה התגובה שלה: נקישה באצבעות וצעירה יפיפייה עם ציצים גדולים מוצצת לו את הזין. הוא בהחלט לא דמיין את החיים שלו ככה לפני יום וחצי.
"זה טוב…” הוא ממלמל ומלטף את תלתליה. “תמצצי לי את הזין…יופי…תכניסי יותר לפה…איזי..יותר עמוק…יופי…ועכשיו תלטפי לי את האשכים…בעדינות…כן…אני אוהב שאת מלטפת לי ת'ביצים כשאת מוצצת לי ת'זין…בעדינות…לאט…עכשיו תוציאי אותו קצת מהפה ותלקקי אותו מבחוץ…יופי…כמו גלידה…לאט…למטה…למטה…ועכשיו תכניסי אשך לפה ותמצצי אותו בעדינות…איזי…איזי…כן, ככה טוב…עכשיו תחזיקי בזין ביד אחת…בעדינות, מאמי…ותתחילי להזיז את היד קדימה ואחורה, כמו שחולבים פרה…כן…תמצצי לי ת'ביצים ותעשי לי ביד…”
פיני עוצם את עיניו ומשעין את ראשו לאחור, מתענג על אצבעותיה הענוגות החולבות את איברו בעודה מוצצת את אשכיו. הכוכבת לעתיד לומדת במהירות מרשימה, הוא מחייך לעצמו. אתמול נראה היה שזה הזין הראשון שנכנס אל בין שפתיה ופיה הרגיש כמו בור מלא שיניים והיום היא כבר מוצצת לו את האשכים, שיניה כמעט ולא מורגשות. יש לה עוד לאן להשתפר, כמובן, אבל אם היא תביא את הנחישות הזאת איתה לכל התחנות שפיני מתכנן עבורה, היא בסוף באמת תהיה כוכבת.
"יותר מהר…” הוא מורה לה, חש בשיא שלו מתקרב. “היד התייבשה, תני איזה ליקוק שם להרטיב את העסק…או, הרבה יותר טוב..הנה…יופי…תכווני אותו לפנים שלך…הנה…הו! הו! הוווו!”
נתזי זרע מתחילים לזנק מקצה איברו, נוחתים על פניה המופתעות.
"אל תפסיקי!” הוא רושף לעברה כאשר היא מאטה את תנועות ידיה. “תכווני אותו ישר לפנים!”
בת–אל נבהלת מזעמו וממשיכה לאונן לו, מניחה לשרוכי השפיך לנחות על מצחה, עינה הימנית ולחייה. פיני מתנשף בעודו גומר וגומר וכמעט שמכסה את פניה בשפיך.
"יופי.” הוא ממלמל. “עכשיו תכניסי אותו לפה, תנקי אותו יפה ונתחיל לעבוד.”
בת–אל המבוהלת מכניסה את הזין הנרפה אל פיה ומוצצת בשקדנות את שאריות השפיך. כעבור כמה רגעים הוא מוציא את איברו מפיה ונעמד.
"יופי. את לומדת. את החלק הראשון של השיעור היום עברת בסדר, עכשיו נתחיל את החלק השני.”
"מה זאת אומרת?” היא שואלת ונעמדת ,רגליה דואבות מהכריעה הממושכת.
"פיתוח קול. לא שאני חושב שאפשר להגיע אתך יותר מדי רחוק, אבל יש דברים שכן אפשר לעשות.”
"יופי.” זורחת בת–אל, פניה עדיין מכוסות שפיך. “אני…יכולה להתנקות קודם?”
"לא.” פוסק פיני. “אמרתי לך, עדיף שתתרגלי לריח. את הולכת למצוץ הרבה זין עד שתגיעי לפסגה.”
"אה.” עונה בת–אל בקול קטן. “ואני יכולה לשים חולצה?”
"לא, אני אוהב אותך ככה עם חזייה. בואי.”
החלק האחורי של משרדו של פיני מעוצב לאקוסטיקה, עם ספוגים ייעודיים המודבקים על הקירות ושטיח רך. פיני עורך שם לפעמים אודישנים ולעתים מקליטים שם תיקונים להקלטות.
"אוקיי, בואי נעבוד על חימום.” הוא אומר, נהנה ממראה הצעירה הלבושה בג'ינס וחזייה בלבד. “לחימום הגרון יש ארבעה תפקידים. אלף: הוא מכין את הגרון למעבר ממצב של דיבור למצב של שירה. בית: הוא משפר את איכות הקול בזמן השירה. גימל: מחזק את כוח הקול, לא שאצלך זאת בעיה, ודלת: חימום טוב שומר על הקול שלך לטווח ארוך, בסדר?”
בת–אל מהנהנת, עיניה מתנוצצות.
"בואי נתחיל עם הסולמות המאז'וריים והמינוריים, בסדר?”
"טוב.”
"שירי איתי: לה לה לה לה לה לה לה לה לה.”
"לה לה לה לה לה לה לה לה לה.” קוראת בת–אל בקול גדול ושיערותיו של פיני סומרות, פניו מתכרכמות באופן לא רצוני. בת–אל מבחינה בתגובתו ומשפילה מבטה והוא ממהר להתעשת, לשלוט מחדש על פניו ולחייך אליה חיוך מעודד. הוא לא רוצה לשבור אותה, הוא לא באמת חרא. לא כמורה, לפחות.
"אל תתבאסי, ילדונת, אנחנו רק מתחילים. תקשיבי. לה לה לה לה לה לה לה לה לה.”
"לה לה לה לה לה לה לה לה לה.”
"יותר מהסרעפת. מלמטה, בסדר?” הוא מדגים על גופו. “וקצת יותר חלש. נסי שוב.”
"לה לה לה לה לה לה לה לה לה.” מתאמצת בת–אל, עיניה הגדולות נותנות בו מבט מלא תקווה.
"קצת יותר טוב.” הוא משקר. “ושוב. מלמטה. מהסרעפת, אוקיי?”
בשעה הקרובה הם עוברים על הסולמות, עולים ויורדים בהם ולבסוף פיני מלמד את תלמידתו הלא מחוננת איך להמהם כדי לחמם את קולה.
"בסדר, אני חושב שזה היה מספיק להיום.” אומר לבסוף פיני, אוזניו מצלצלות לאחר שעה של אימונים. שירתה איומה כל כך עד שהמחשבה על כך שהיא מצצה לו את הזין לפני זמן קצר כמעט ונשכחה ממנו והדבר היחיד עליו הוא יכול לחשוב הוא לגמור כבר את שיעור פיתוח הקול. לרגע אפילו חולפת בו המחשבה שעם כל הכבוד לגוף הנהדר שלה, הוא לא יוכל לסבול עוד שעות ארוכות של חזרות עם הדבר הזה.
"איך היה?” שואלת בת–אל, מביטה בו בעיני האיילה הגדולות והתמימות שלה, ממסה באחת חלק מהתסכול שלו.
"זה ייקח זמן.” הוא מצליח לחלץ משפט דיפלומטי.
בת–אל מתאמצת לשמור על ארשת פנים אופטימית ומהנהנת. מבלי לומר מילה היא מאתרת את חולצתה והז'קט שלה, מתלבשת ומתחילה ללכת לעבר הדלת.
"…אבל יש פוטנציאל, אל תדאגי. נתאמן ויהיה בסדר.” הוא פולט לנוכח האכזבה על פניה היפות. "להתראות מחר.”
"להתראות.” היא אומרת ויוצאת. כעבור רגע היא פותחת שוב את הדלת ואומרת בביישנות:
"אה…פיני…תודה.”
"אין בעד מה.” משקר פיני.
* * *
בת–אל מתאמצת להסתיר את התרגשותה כאשר היא מטפסת במדרגות המתנ"ס. החוגים האחרונים כבר נגמרו לפני חצי שעה ומלבד כמה נערים בכניסה לבניין אין בו איש וצעדיה מהדהדים במסדרונות השוממים. פוסטרים חינוכיים ותמונות של החוגים השונים מעטרים את הקירות ומדי כמה מטרים ניצב ספסל לשימושם של ההורים הממתינים לילדיהם. הספסלים ריקים עכשיו כמו המסדרונות וכיתות החוגים. רק היא נמצאת במתנ"ס. היא ופיני הממתין לה במשרדו. היא מלקקת את שפתיה ומחישה את צעדיה.
לכל אורך הערב אתמול, מהרגע שהגיעה הביתה, התאמנה על הסולמות כמו שלימד אותה פיני. כאשר נכנסה הביתה היה רגע קצר מבוכה. אמהּ התקרבה אליה במסדרון ומבלי לחשוב, בת–אל רכנה וחיבקה אותה, כפי שהיא עושה תמיד.
"שלום, מאמה.” אמרה ונישקה את לחייה.
"מה זה? מה זה הריח הזה?” שאלה אמא, מרחרחת באוויר בחשדנות.
בת–אל החווירה כאשר הבינה לאיזה ריח אמה מתכוונת.
"נשפך עלי משהו…לא חשוב…” היא מלמלה ונמלטה לחדר השירותים, שם שטפה את שאריות הזרע מפניה. כאשר יצאה מחדר השירותים, לא העלתה אמה את הנושא שוב. היא עמדה במטבח, שוקדת על ארוחת הערב. חרירה, לפי הריח. פיה של בת–אל התמלא רוק.
"איך היה?” שאלה אמא.
"כיף.” ענתה בת–אל בכנות. “התחלנו לעבוד על סולמות.”
אמה חייכה כאשר בת–אל חזרה שוב ושוב על הסולמות בעודה גומרת להכין את החרירה.
"לעזור לך, מאמה?” שאלה בת–אל.
"לא, שֶׁרי. תמשיכי לשיר.”
בת–אל המשיכה להתאמן בעוד אמה מפנה כלים, עורכת את שולחן האוכל וחותכת סלט. שוב ושוב ושוב ושוב, חזרה בת–אל על הסולמות אז מההתחלה.
"ככה זה אמור להישמע?” שאלה אמא בשלב מסוים, מביטה בבת–אל בעדינות.
"נירֶה לי….” ענתה בת–אל. “אני צריכה עוד להתאמן.”
"אז תתאמני, מון שרי.” חייכה אמא. “אבל קודם נאכל, בסדר?”
"תודה, מאמה.” ענתה בת–אל. “החרירה שלך גם תתן לי עוד כוח לשיר.”
"אני לא בטוחה שמה שחסר לך זה כוח.” חייכה אמא. “אבל אני חושבת שהחרירה יצאה לי טוב. בתאבון, נסיכה.”
הן אכלו ובת אל סיפרה לאמא על השיעור ומה שלימד אותה ועל פיני עצמו.
"איך הוא? כבן אדם?” שאלה אמא.
"הוא אדם מאוד מאוד חביב לב, מאוד רוצה לעזור והוא מאוד מאמין בי.” אמרה בת–אל בשכנוע עמוק. “אבא היה אוהב אותו.”
"יופי, שֶרי.”
אחרי האוכל בת–אל פינתה את השולחן תוך שהיא ממשיכה להתאמן על הסולמות וגם קיפלה כביסה מבלי להפסיק לשיר. למעשה גם במקלחת חזרה על הסולמות כמיטב יכולה. גם כאשר משחה את רגליה הארוכות בסבון, גם כאשר הקציפה את הסבון בערוותה הסמיכה עד שזו נצצה מבועות וגם כאשר שטפה את שדיה הכבדים, היא לא הפסיקה לשיר: למעלה ולמטה ובחזרה, בדיוק כמו שפיני לימד אותה. אפילו בלילה חלמה על סולמות, אך החלום היה מטריד: הסולמות היו גבוהים מדי והיא לא הצליחה לטפס עליהם, על אף שניסתה בכל הכוח.
גם במהלך היום המשיכה לשיר. בחודשים האחרונים היא משמשת כמזכירה זמנית ומורה מחליפה לעת מצוא בבית הספר במקום רותי המזכירה שיצאה לחופשת לידה וברגעים שבהם הייתה לבד, המהמה לעצמה את הסולמות מעלה ומטה, שוב ושוב. כל כך הייתה שמחה בסולמותיה עד שאפילו שכחה להתרגז כאשר כמה תיכוניסטים חרמנים שוב בהו בשדיה הגדולים כאשר באו להירשם על איחור. בדרך כלל היא נעלבת כאשר היא מבחינה בהם נועצים מבטים בעמק שבין שדיה, אך הבוקר הייתה במצב רוח מרומם מכדי להיעלב או להתרגז.
בת–אל נעצרת רגע לפני הדלת, נושמת מלוא ריאותיה ונוקשת על דלת משרדו של פיני.
"יבוא.” נשמע קולו של פיני.
בת–אל פותחת את הדלת, ליבה הולם בהתרגשות. שום דבר לא השתנה במשרד: שולחן הפורמייקה הגדול בצורה האות T, כיסאות בית הספר סביב רגל ה T והחלק החביב עליה: עשרות התמונות התלויות על הקירות. פיני מצולם עם ריטה. פיני מצולם עם אדם. פיני מצולם עם עשרות זמרים, השמות הגדולים ביותר של ילדותה. פיני מכיר אנשים. פיני יכול לפתוח דלתות. פיני יעשה אותה כוכבת.
"אהלן מתוקה, מה שלומך?” אומר פיני בחיוך ומתרומם מכיסאו, ניגש אליה בהילוך נינוח בעודה מפריחה נשיקה אוטומטית לעבר המזוזה. היא תוהה אם הוא בגיל של אמא שלה. יש לו תלתלים אפורים עד גובה האוזניים בערך והוא קצת שמן, לא יותר מדי. העיניים שלו טובות, היא מחליטה, באמת אדם חביב לב.
"בסדר גמור.” היא מתאמצת לחייך.
"התאמנת אתמול?” הוא שואל, מתיישב על קצה השולחן, לא רחוק ממנה.
"כל הערב וגם היום, בבית הספר.”
"בית ספר?”
"אני מזכירה מחליפה ב'בן גוריון'. לפעמים אני אפילו גם מלמדת. קצת.”
"אה. יופי.” אומר פיני בחוסר עניין. “בואי תראי לי כמה התאמנת.”
בת–אל בולעת רוק ופוסעת לעבר החלק המרוחק של המשרד, אל אולפן ההקלטות הקטן. היא מתיישבת על שרפרף גבוה מול המיקרופון התלוי ומביטה בפיני, מחכה להוראותיו.
"אוקיי, תתחילי.”
"דו…רה…מי…פה…"
"זה לא 'פה'”. קוטע אותה פיני. “פֶה…” הוא מדגים לה. “פֶה…פֶה פֶה פֶה פֶפֶה. שוב.”
"דו, רה, מי, פה…”
"שוב. תקשיבי לי. פֶה…פֶה פֶה פֶה פֶה. תקשיבי.”
היא מנסה שוב ובטנה מתכווצת למראה פניו המתכרכמות של פיני, אך הוא שומר על קולו יציב כאשר הוא קוטע אותה שוב ומדגים לה שוב את הגובה המדויק של הפֶה החמקמק. לאחר כמה דקות של ניסיונות חוזרות הוא מורה לה להתחיל מההתחלה ולרווחתה הוא מניח לה לעבור את הפה ואפילו מסנן איזה "אוקיי", רק שהפעם הוא קוטע אותה שוב בלה.
"תקשיבי, בת–אל, תקשיבי.” הוא אומר בסבלנות. “לה…לה לה לה לה לה…בסדר?”
"אני אנסה.”
"אל תנסי, תצליחי. תקשיבי לי. תני ללה שלי לחלחל לתוכך ואז תהדהדי אותו החוצה, בסדר?”
"בסדר.” היא מהנהנת בנחישות.
"שימי לב שוב: לה לה לה לה לה לה לה לה לה…”
"לה לה לה לה…”
"לא. תקשיבי.” הוא קוטע אותה פעם נוספת. “לה לה לה לה לה…”
"לה לה לה לה…”
פיני נאנח ומרכין את ראשו ובטנה של בת–אל מתכווצת, אך הוא מרים את פניו כאשר חיוך על שפתיו.
"את ממש רוצה את זה, הא?”
"כן.”
אוקיי. שימי לב. לה לה לה לה לה לה לה…”
וכך הם ממשיכים וממשיכים. כמו במלחמת חפירות עיקשת, היא נאבקת על כל מדרגה בסולם. מטפסת שלב אחד ומחליקה שניים לאחור ואז מנסה שוב ושוב. פיני שומר על קור רוח רוב הזמן וממעט לנזוף בה אך לפעמים אינו יכול להסתיר את תסכולו ורוקע ברגלו או הולם באגרופו בידו. ברגעים הללו בטנה של בת–אל מתכווצת אך היא ממשיכה לשיר, נחושה שלא להישבר.
השעון מראה לה ששעתיים עברו מאז שנכנסה לסטודיו ובחצי השעה האחרונה היא חשה בשיפור מסוים: פיני לא קוטע אותה כאשר היא עוברת על הסולמות ומדי פעם הוא אפילו מהנהן לעצמו כאשר היא גומרת אחד מדו לסי ללא שגיאה.
"למה את עושה את זה, בת–אל?” הוא שואל ומתקרב אליה.
"אני רוצה להיות זמרת.” היא עונה במהירות.
"כוכבת.” הוא מתקן אותה ונעמד מאחוריה.
"כן. כוכבת.”
"ולמה את רוצה את זה?” הוא שואל, מניח את ידיו על מותניה.
"כי תמיד רציתי…מגיל קטן. וכי הבטחתי לאבא שלי לפני שהוא…נפטר.”
"וככה דמיינת את זה? כל כך קשה?”. ידיו של פיני מחליקות עכשיו מעלה ומטה על צלעותיה, מרחפות על צדדי שדיה ואז מלטפות מטה בחזרה.
"לא.” היא מודה.
"אז למה? למה את צריכה את זה?”
"כי תמיד רציתי.” היא אומרת בעקשנות.
"ואת תעשי הכל בשביל זה, הא?” הוא שואל, קולו כמעט לחישה, שפתיו סנטימטרים מאוזנה. ידו הימנית מחליקה על בטנה ונשימתה של בת–אל נעצרת כאשר קצת אצבעותיו מתגנבות אל מתחת למכנסי הג'ינס שלה.
"כמעט הכל.” היא ממלמלת. אצבעותיו התגנבו אל מתחת לתחתוניה וכעת הן מזדחלות בסבך ערוותה, נחשים בג'ונגל קדמוני.
"לא, חמודה.” הוא אומר וצמרמורת חולפת בגופה כאשר אצבעו מוצאת את החריץ שבין שפתי ערוותה ומחליקה עליו. “אם את רוצה להיות כוכבת, אין דבר כזה 'כמעט הכל'. כוכבת זה הכל או לא כלום.”
"בבקשה…” היא מתחננת בראש מושפל. “אני…אני בתולה. אני הבטחתי לאבא שלי שאני אתחתן בתולה…”
"זה מה שהבטחת לו?”
"כן.”
"הממ…” ממלמל פיני. אצבעו מוצאת את הדגדגן שלה והוא מתחיל לאונן לה באטיות, גונב את נשימתה לרגע.
"ואת רוצה לשמור על הבתולים שלך?”
"כן…בבקשה…אני…אני יכולה כמו אתמול…אין לי בעיה.”
"למצוץ לי?”
"כן.”
"למצוץ לי את הזין?”
"כן.”
"תגידי את זה.” הוא אומר, לשונו מלחכת את תנוך אוזנה. ידו האחת מפשפשת באדנות בערוותה והשנייה כבר מחליקה את מתחת לחולצתה, חופנת בחמדנות שד כבד.
"אני יכולה…למצוץ לך את ה…”
"תגידי את זה…” נשימתו מתרססת באוזנה, חמה ומהירה.
"…את הזין. אני יכולה למצוץ לך את הזין.” היא פולטת את המילה כאילו הייתה גחל לוחשת בפיה.
"כן ו…לא.” הוא מתנשם באוזנה ושולף את ידו ממפשעתה. “אני הולך לזיין אותך…” ידו חודרת שוב אל מכנסיה, הפעם מאחור. “…בדיוק כאן.” הוא אומר, אצבעו מחליקה על החריץ שבין פלחי עכוזה עד שהיא לוחצת על פי הטבעת שלה.
"איפה?!” היא שואלת בבהלה.
"בתחת.” הוא לוחש כנחש. “אני הולך לפתוח לך ת'תחת, מתוקה שלי.”
"לא!” היא ממלמלת. “בבקשה, לא! אני ימצוץ לך טוב! מבטיחה!”
"מצטער, חמודה. אני הולך לזיין אותך או שאת עפה מכאן ולא חוזרת. אני בספק אם את תתחתני בתולה כמו שהבטחת לאבא, אבל אני מוכן לוותר לך על הבתולים עכשיו. אבל העסקה עכשיו היא פשוטה: או שאת מתכופפת שם על השולחן, נושכת את האגרוף ומקבלת בתחת כמו ילדה טובה או שאת הולכת מכאן ומוצאת לך אמרגן ומורה לזמרה אחר. מה את בוחרת?”
ידו של פיני מעסה את שדה מעל החזייה אך דבריו מבעיתים אותה כל כך שהיא בקושי שמה לב לכך.
"בבקשה…” היא מתנשפת בפחד. “בבקשה לא…”
"מה את בוחרת?” הוא מגביר את קולו, ידו מתהדקת על שדה הגדול בכוח, מכאיבה לה. “נשארת או הולכת?”
"בבקשה…” היא חשה בדמעה זולגת על לחיה.
"הולכת. או. נשארת?” הוא שואל שוב, מדגיש את דבריו במעיכות מכאיבות של שדהּ.
"נשארת.” היא ממלמלת. “נשארת.”
"יופי, מתוקה.” הוא אומר ומרפה ממנה. “אני הולך לזיין אותך בתחת, מתוקה. וזה יהיה לי טוב. זה יהיה לי כיף. לכי לשולחן ותישעני עליו.”
בלב הולם ועיניים מזוגגות דמעות ניגשת בת–אל לקצה רגל ה T ונשענת עליה. במעומעם היא מבחינה בפיני ניגש אל מגירה בשולחנו ומוציא ממנה דבר מה. היא חושבת על השירה ועל התמונות על הקירות. היא תוהה אם מי מהזמרות שהעריצה הייתה בסיטואציה דומה. אולי כאן בחדר עם פיני, אולי בחדר אחר עם מישהו אחר. אולי ככה זה וזהו. “ככה זה וזהו" זה משפט שלמדה מאבא שלה. הלוואי שהייתה לומדת ממנו משפט יותר חכם אבל זה המשפט היחיד שלו שחוזר אליה באופן קבוע. ככה זה וזהו.
"תפתחי את החגורה, מתוקה.” אומר פיני מאחוריה.
מוחה מרוקן ממחשבות עכשיו ובת–אל שולחת אצבעות רועדות אל אבזם חגורתה. היא נאלצת לריב איתו במשך מספר שניות עד שהיא מצליחה להתיר אותו, קרקושו נשמע לה פתאום כמו פעמוני לוויה ששמעה פעם בירושלים.
"עכשיו תורידי את המכנסיים. ביחד עם התחתונים. לאט.”
בת–אל מסומאת עכשיו לחלוטין מדמעות ומשרדו של פיני מורכב משברי צבעים המסתחררים מול עיניה. האימה היא סכין קפואה המשפדת את ליבה וידיה נעות מעצמן כאשר היא תוחבת את אגודליה תחת בד התחתונים והמכנסיים מעל ירכיה. כמו צנחן תקוף חרדה העומד בפתח המטוס ורואה את הארץ קילומטרים תחתיו, כך היא קופאת עכשיו מבלי יכולת לזוז.
"קדימה.”
ככה זה וזהו.
בת–אל נושמת נשימה עמוקה. מתחת למטוס עננים ושדות וכפרים וכבישים ורעם מנועים ואוויר קר ואימה עמוקה ללא קץ.
"קדימה!”
ידיה נשלחות מטה ויבבת אֵבֶל נקרעת מגרונה כאשר היא חשה בבד מתקלף מעורה, האוויר מתנשף על ישבנה החשוף. לא רק ישבנה חשוף, זוהי ערוות נשמתה המוצגת כעת עירום ועריה לפניו. כל מאווייה וחלומותיה מתגלים כעת במלוא עליבותם ודלותם. היא רצתה להיות כוכבת גדולה ולזרוח מלמעלה וכעת היא מתכופפת מעל שולחן במתנ"ס, עירומה וחשופה לפני גבר מיוחם העומד לבצע בה מעשה סדום, והיא עוד תגיד תודה.
יבבת בהלה קטנה נפלטת מגרונה כאשר היא חשה בידו על חריץ ישבנה. אצבעותיו משוחות בחומר שמנוני כלשהו והוא מחליק אותן מעלה ומטה על החריץ השמנמן, משחק עם פי הטבעת שלה באגודלו.
"בואי אני אסביר לך משהו על מין אנאלי, או בשפת העם: זיון בתחת.” אומר פיני והיא שוב צווחת כאשר אגודלו נתחבת בתנועה מהירה וברוטלית לתוך ישבנה. “אפשר להסביר אותו בהרבה דרכים.” הוא ממשיך, אגודלו מחילק פנימה והחוצה מתוך ישבנה המשומן. “זו דרך לגוון בחיי המין לזוגות משועממים. זו דרך לא רעה להימנע מכניסה להריון, למרות שצריך להיזהר כי הזרע יכול לנזול מחור אחד לחור שני. והאמת היא שיש גם נשים שממש אוהבות את זה. לא הרבה, אבל יש נשים שאוהבות את זה. אבל אף אחת מאלה היא לא הסיבה האמיתית שגברים אוהבים לזיין בתחת. את יודעת למה?” שואל פיני, נועץ את אגודלו עמוק בתוכה.
"לא…”
"הסיבה האמיתית שגבר רוצה לזיין בחורה בתחת היא להראות לה מי הבוס. מי שולט.” מסביר פיני, אגודלו עמוק בישבנה. “כשהבחורה עומדת על ארבע עם זין בתחת, זה הסימן הכי טוב בשבילה לדעת שהגבר הוא הבעל הבית. בשבילה ובשבילו. אף אישה שעומדת על ארבע כמו איזה כלבה ומזיינים אותה בתחת לא חושבת באותו רגע שהיא שווה לגבר, הבנת? אז היא יכולה לספר לעצמה שהיא אוהבת את זה, ושזה אחלה לגוון את חיי המין וכל החרטא הזה, אבל באותו רגע, כשהיא ככה, על הידיים והרגליים והראש מושפל וזין גדול בתחת שלה, היא פשוט עושה מה שהגבר אמר לה וזהו. יש מבין?”
"כן.” ממלמלת בת–אל. היא אף פעם לא סיפרה לעצמה שום סיפור על זיונים בתחת. בקושי ידעה שהם קיימים. רק ניחשה שיש דבר כזה משברי שיחות ורמזים ששמעה מחברות של אמה וממילא מעולם לא העסיקה אותה השאלה על מה ולמה.
אצבעו של פיני נסוגה מישבנה ורווחה קצרת מועד ממלאת אותה: ברגע הבא היא חשה במשהו קשה וחלקלק בכניסה האחורית שלה.
"לא.” היא מקרקרת.
"מאוחר מדי בשביל זה.” עונה פיני. “תחזיקי חזק.”
"ל…אהּ!” היא נאנקת כאשר ראש הזין שלו מבקיע את דרכו לתוכה. כוכבים בהירים ממלאים את שדה הראיה שלה והיא מרגישה כאילו שיפוד מלובן נתחב לאחוריה כאשר איברו העבה נדחק לחור הקטן שלה, מרחיב אותו בברוטליות.
"אי…! אה…! אח! אח!” מייבבת בת–אל, אצבעותיה אוחזות בשולחן בכוח עד שהן מלבינות כאצבעות שלד.
"זה נחמד…” היא שומעת אותו נאנק מאחוריה. “התחת שלך כל כך יפה…והדוק…אלוהים אדירים, את חונקת אותי מרוב שהוא צר…חצי זין בתחת שלך…יא וורדי, כמה שאת צרה שמה…”
"אהּ…אהּ…”
"אם את רוצה לוותר, רק תגידי.” הוא אומר, ממשיך לבעול את ישבנה ללא רחמים. “רק תגידי שאת רוצה ללכת ואני אתן לך ללכת.”
"באמת?!” שואלת בת–אל בתקווה.
"באמת.” עונה פיני, ידיו אוחזות באדנות בישבנה. “אבל אם את הולכת את לא חוזרת. אז את רוצה ללכת?”
"לא.” מסננת בת–אל בין שיניים חשוקות. כוכבים לבנים מבהיקים לרגע בקצה שדה הראיה שלה והיא נאחזת בשולחן כאילו היה קרש הצלה.
"בדיוק מה שרציתי לשמוע.” הוא אומר ונועץ את איברו עמוק עוד יותר בישבנה הבתולי, סוחט ממנה אנקת כאב.
"כיף לי בתחת שלך…” קולו מגיע אליה מאחור מבעד למסך הייסורים התלוי מול עיניה. “הוא עגול ועסיסי…כמו…כמו סופגניה..והזין שלי תקוע בדיוק באמצע…תקוע כמעט עד הסוף…עוד קצת…עוד קצת והוא כולו בתחת העסיסי שלך…”
בת–אל רק שומעת את קולו, המלים עצמן חסרות משמעות כמו גשם המכה על גגות. לפתע היא חשה בידיו משתחלות מתחת לחולצתה, מפשילות אותה מעלה עד שאצבעותיו מוצאות את סגר חזייתה. לאחר שהוא נאבק בסגר במשך כמה רגעים היא חשה בלחץ החזייה משתחרר וברגע הבא זוג שדיה הגדולים יוצאים לחופשי, מתנודדים בקצב של אגנו.
"זה טוב…מאמי…לזיין אותך בתחת ולהחזיק לך ת'שדיים הגדולים שלך…איזה פינוק…איך הזין שלי בתחת, שלך, גדול?”
"אה…”
"'אה' זה כן או לא?”
"כן…איה…”
"וכשאני מועך לך ככה את השדיים זה נעים?”
"אייי!!”
"לי זה נעים…” הוא מתנשף מאחוריה, כמעט נוחר. “לי זה טוב לתקוע אותך ככה…את רוצה להיות כוכבת?”
"איי…כן…אבל…לא ככה…”
"אין דרך אחרת, את רוצה להיות כוכבת?”
"איה איה…כן…”
"כן?!” הוא שואל שואל, מתנשף באוזנה, מועך את שדיה בכח, משפד את ישבנה.
מבעד לזיעה הצורבת את עיניה ולייסורים באחוריה היא מצליחה להגיד רק דבר אחד:
"כן!” היא רושפת בחזרה, שפתיה חשוקות.
"יותר חזק.” הוא מורה לה, נועץ את איברו בתוכה יותר חזק.
"כן!!” היא זועקת.
"יותר חזק!”
"כן! כן! כן!” היא זועקת, הזיעה נוטפת על פניה, גופה בוער במדורות ייסורים באחוריה ושדיה ואצבעותיה אוחזות חזק כל כך בשולחן עד שהם מלבינות כאצבעות שלד. ברגעים הבאים הוא משתתק, תודה לאל, ורק ממשיך לזיין אותה בתנועות קצובות, משגר כוכבים אל שדה הראיה שלה בכל פעם שהוא ננעץ לתוך ישבנה הגדול.
"פיים, איים גונה ליב פוראבר,” היא שומעת אותו מהמהם לאחר כמה דקות. קצב הזיון מאט ודומה שהוא מתכונן לגמור.
"איימ גונה סקיי תננה, פיים! אוה!”
בת–אל נאנקת בכאב כאשר הוא ננעץ שוב בישבנה, אך הפעם היא חשה במשהו נוסף: משהו רטוב ולוהט הנורה בתוך מעיה. פיני מפסיק לשיר ותחת זאת רק מתנשף בעודו פולט שוב ושוב והיא מבינה שהרטיבות שהיא חשה היא זרעו הנפלט בתוך ישבנה. בפעם השנייה בתוך כמה דקות היא מודה לאל. פיני נשאר קבור בישבנה עוד כמה רגעים ואז מחליק ממנה באטיות.
"וואו.” הוא מגחך לעצמו בעודו מתקדם אל עבר שולחנו. “זה היה כיף. איזה תחת יש לך, יא אללה.”
בת–אל לא עונה, עדיין מופתעת משהו שהסיוט נגמר. היא מתיישרת בזהירות, נאנקת כאשר כאבים שונים מבליחים בה פתאום, עד שהיא מתיישרת. היא לובשת את תחתוניה ומכנסיה באטיות, חשה במשהו ניגר מישבנה, מטנף את תחתוניה ומכנסיה.
" יש עוד הרבה עבודה, אבל אני חושב שהתקדמנו היום לא?”
"כן.” ממלמלת בת–אל, ידיה שמוטות בצדי גופה.
"להתראות.”
"לילה טוב.”
============
לא יודע משהו נאבד כאן סיפורים כאלה יש המון באתרים
אולי עדיף תתמקד מה שכולם רוצים יותר על גילוי עריות אמא ובן אבא ובת אח אחות עריות בכפייה במשפחה וכאלה סיפורים
אין אף מקום באינטרנט הישראלי שיש בו את האיכות הגבוהה שיש לסיפורים של דור, כמו תמיד תענוג לקרוא
מה גם שיש בסיפור פוטנציאל למשהו מאוד חזק סיפור ברמה של קאסיקות פה באתר כמו סוס טרויאני.
התפתחות קצת מהירה מדי לטעמי (גם אם יש הגיון באנאלי לדתיה).
דרך אגב, הסיפור לא מופיע בדף הסיפורים הראשי. רק כקישור מפרק א'.
סיפור עם פוטנציאל אדיר. יש רק בעיה אחת: תדירות הפרסום. פרק פעם בשלושה שבועות?? האם לא ניתן לפרסם אחת לשבוע, , פעמיים בשבוע?
צריך לבכות על הכישרון המבוזבז שלך במקום לכתוב רבי מכר אתה מעדיף לפרסם פורנוגרפיה זולה , כמה חבל .
גאוני! תמשיך בדיוק בקו הזה!
פרק טוב מאוד,למגיבים מעליי אכתוב בתור "סנגור" של דור.
א.כן יש סיפורים בנושאים האלו באתרים אחרים אבל בהבדל משמעותי אחד גדול לא באיכות הכתיבה של דור. לגבי ההתפתחות המהירה אני מניל שדור לא רוצה למשוך את הסיפור כמו מסטיק ליותר מידי פרקים אלא לתמצת ולהגיע לפואנטות מהר.
ב.לדעתי סיפור זה לא דומה לסיפור "סוס טרויאני" סוס טרויאני הינו סיפור קוקהולד מובהק.מה שלא קיים כאן,זהו סיפור של מין בכפיה קלאסי.
ג.לא צריך לבכות על שום דבר צריך להיות שמחים שדור כותב פורנוגרפיה באיכות גבוהה. גם זו ספרות רבותיי, לא רק רומנים ונובלות…
המשך כך דור
לא אמרתי שהסיפור דומה לסוס טרויאני מבחינת הקטגוריה, אלא באיכות הסיפור, וכעת אוסיף גם באופל שלו. ומה שכתבת על איכות הסיפור זה בדיוק מה שאמרתי אז למה אתה מנסה לסלף את דברי?
מעולה.
מחזק את רוי