הדבר הראשון שפיני שם לב אליו זה דווקא העיניים שלה, והוא דווקא יהיה גאה בזה אחר כך. לא לשדיים הגדולים מתחת לחוצת הטי הלבנה והפשוטה. לא לטוסיק המלא. לא לשפתיים המלאות ואפילו לא לרעמת התלתלים שמרחפת סביב ראשה כמו הילה כהה. לאלו הוא ישים לב אחר כך. הדבר הראשון שהוא שם לב אליו הוא העיניים שלה, גדולות ושחורות וארוכות ריסים.
היא מהממת, הוא מבין ואינסטינקטיבית מוריד את הרגליים מהשולחן, למרות שזה השולחן שלו. הבחורה לבושה בפשטות כאשר היא נכנסת למשרדו: ג'ינס, חולצת טי, ז'קט, תיק. נראית צעירה, ישר אחרי צבא כזה.
"אה…שלום.” היא אומרת במבוכה, קולה מתוק אך צייצני. “כאן זה המשרד של פיני כהן?”
"כן, פיני זה אני.” אומר פיני ומזדקף בכסאו. “איך אני יכול לעזור?”
"אני בת–אל…בת–אל בן סימון…ואני…רוצה, אה…לשיר.” היא מצחקקת בעצבנות.
"הבנתי.” אומר פיני. “ואיזה ניסיון יש לך בשירה? לא ראיתי אותך במקהלת הנוער שלנו, נכון?”
"לא.” אומרת בת–אל ומשפילה מבטה. “לא…לא הצלחתי להתקבל למקהלה. ניסיתי אולי איזה…מאה פעם אבל תמיד הרוסיה הזאתי…היא אומרת שאני…שאין לי קול וזה.”
"לודמילה?”
"כן, נירֶה לי.”
"הבנתי. וניסית במקומות אחרים?”
"ניסֶתי לגשת לכמה מורות לפיתוח קול אבל הם…גם אמרו לי שלא.” הוא אומרת ושוב משפילה את מבטה.
"הבנתי. אז מה בדיוק את רוצה ממני?”
"אִזדמנוּת.” היא מישירה אליו את עיניה היפות. “אני נורא רוצה להיות זמרת, אתה מבין? מגיל קטן רציתי. בבית אני שרה, אבא, עליו השלום, היה אומר שיש לי קול של מלח.”
"בת כמה את?”
"עשרים ואחד.”
"וממתי את…מנסה להתקבל למקהלות ומורות לזמרה?”
"מגיל ארבע עשרה.” היא מודה במבוכה.
"ואף אחת לא הסכימה.”
"לא.”
"אז מה את רוצה ממני?”
"הבנתי שאתה מנהל אגף המוסיקה במתנ"ס, ושאתה מכיר אנשים, ושאתה יכול לפתוח דלתות וזה…אז…חשבתי שאולי…תוכל לעזור לי?”
פיני נאנח. אם לודמילה אמרה לא, הוא צריך לשלוח אותה מכאן. הדבר האחרון שהוא צריך זה להסתבך עם הרוסייה המפחידה הזאת. במקום זה הוא אומר:
"אוקיי, בואי ננסה. בואי תשירי לי, נראה מה המצב. מכירה את 'על שפת ים כינרת'?”
"כן.” אומרת בת–אל. היא עוצמת את עיניה רגע ואז מתחילה.
"א–אל שפת ים כייייייינרת,
ארמון רב תפאאאארת,
גן אל שם נטוּוּוּוּוּוּע,
בו עץ לא ינוּוּוּוּוּוּע.”
"אוקיי, אוקיי, אוקיי.” קורא פיני, שיערותיו סמורות. “תקשיבי. חשבת אולי…לא יודע…ללמוד ריקוד, או נגינה או משהו?”
"אני רוצה לשיר.” אומרת בת–אל בעקשנות.
”את רוצה להיות זמרת או כוכבת?” שואל פיני.
”מה ההבדל?”
“זמרת יודעת לשיר, כוכבת היא כמו זמרת אבל לא חייבת לדעת לשיר.”
"זמרת.” עונה שני בהחלטיות.
"זמרת את לא תהיי זמרת לעולם.”
"אז…כוכבת.”
פיני נאנח שוב. מצד אחד, אין לה את זה. לודמילה מנהלת מקהלת הנוער היא אמנם כלבה רעת מזג אבל היא לא מעיפה אנשים שיודעים לשיר או שיש סיכוי כלשהו שאי פעם ידעו לשיר אך בת–אל לא מתאימה לאף אחת מהקטגוריות האלה. מצד שני, מהרגע הראשון שהיא נכנסה אליו למשרד היא מרגשת אותו. אולי זה העיניים הגדולות והריסים הארוכים. אולי זה המבטים המושפלים. אולי זה השילוב של הביישנות והנחישות לשיר.
הוא מחשב. היום יום שלישי, אין מנקות אז הוא האחרון בבניין. רינה אצל אחותה עם הילדים. הזין שלו עומד אבל הוא גם מבואס קצת: הוא לא רוצה להיות כזה. זה לא שהוא לא זיין כבר מאחורי הגב של רינה, אבל הן היו מבוגרות, עם ילדים. באו למקהלה בשביל לברוח מהשעמום ועל הדרך הזדיינו עם מנהל המקהלה כדי להוסיף לריגוש. זאתי לא, היא באה בשביל להגשים חלום. זאת לא אשמתה שהיא כל כך יפה וכל כך חסרת סיכוי.
"אז מה אתה אומר?” היא שואלת. “יש מצב?”
"כן.” פיני נד בראשו, עשרה אחוז מבואס ותשעים אחוז חרמן. “יש דרך, אבל היא לא תהיה פשוטה.”
"יש!!!” אומרת בת–אל בהתרגשות ומניפה אגרוף קטן באוויר, מרקידה את שדיה מתחת לז'קט.
"את מבינה,” הוא קם מכסאו ומתקרב אליה. “אני באמת מכיר את כל האנשים האלה.” הוא אומר, מחווה בידו לעבר הקירות עמוסי התמונות. “זאת ריטה. המקהלה שלנו ליוותה אותה בקיץ שעבר. וזה עידן, עם האתיופים שלו. וזה מושיקו…”
"מהרדיו…” היא ממלמלת בהערצה. “אתה מכיר אותו?”
"אחי היה איתו בצבא ומאז אנחנו מכירים.” כדי להוכיח את טענתו הוא שולף את הסלולרי שלו ומוצא במהירות את הטלפון של מושיקו, מראה לה אותו, עם התמונה.
"מושיקו – קול המזרח" בת–אל מקריאה בפליאה. “אני מתה.”
"את צריכה להבין שזה לא יהיה קל.” הוא ממשיך ומתקרב אליה עוד יותר. “יש לך הרבה מה ללמוד ואני לא בטוח שיש לך המון כשרון. אבל,” הוא ממהר להוסיף לנוכח הבעת האכזבה של בת–אל. “על מה שאין לך בכשרון אפשר לפצות בטכניקה. והפקה. ויחסי ציבור. הרבה יחסי ציבור.”
"אפשר?” היא שואלת, עיניה הגדולות מתנוצצות. אם היא שמה לב אל הקרבה המצטמצמת בינהם, היא לא מגיבה אליה.
"אפשר.” הוא אומר בשקט ומניח שתי אצבעות על תלתליה במחווה שיכולה להתפרש כאבהית. “אפשר, אם את ממש רוצה.”
"אני ממש רוצה. הכי בעולם.”
"אם את ממש רוצה אז אפשר.” אומר פיני בשקט, פניו עשרה סנטימטרים מפניה. ריח שיערה ממלא את נחיריו ואיברו זקור עד כאב, כלוא במכנסיו. "אפשר לדבר עם אבי גוזלן שיכתוב לך טקסטים פצצות. אפשר לדבר עם שימי בנדוִד שילחין לך. אפשר לסדר לך כמה ימי הקלטות באולפן של דידי שלום. ואז, אפשר לקחת את הכל ולדבר עם מושיקו שישמיע את הכל. להפציץ את יוטיוב, לסדר לך מאות אלפי צפיות. איך זה נשמע לך?”
"זה מדהים.'תה באמת יכול לגרום לזה לקרות?” שואלת בת–אל, פוערת עוד יותר את עיני העופר השחורות שלה.
"כן.” הוא אומר ושתי אצבעותיו מחליקות בעדינות במורד ראשה. הן עוזבות את תלתליה ומחליקות על עצם הלסת שלה, במורד צווארה. “רק צריך להחליט על האסטרטגיה שלך.”
"אוקיי.” היא מהנהנת, עיניה נעוצות בעיניו, צמאות לדבריו.
"את מבינה, יש כמה דרכים שבהן זמרת יכולה לפרוץ. הדרך הראשונה היא הרבה כשרון, אבל לצערי נראה לי שאין לך הרבה כשרון ו…את יודעת את זה. הדרך השנייה היא הרבה כסף: לקנות שירים טובים, לקנות לחנים טובים, לשחד שדרנים. יש לך הרבה כסף?”
"לא.” ממהרת בת–אל לענות. “ממש לא.” היא מוסיפה.
"הדרך השלישית היא דרך גורמים בעולם התחתון. זה קצת כמו הדרך השנייה, רק ששם זה יותר לסחוט שירים טובים מכותבים ומלחינים ולשרוף מכוניות של שדרנים. יש לך קרובים בעולם התחתון?”
"חס וחלילה.”
"מה שמביא אותנו לדרך הרביעית. דרך המיטה.” הוא אומר ומחליק לרגע את ידו על שדה השמאלי, הגדול.
"מה 'תה עושה?” היא נרתעת, הקסם שבדבריו נסדק לרגע, אבל פיני הולך מתקרב אליה וממשיך.
"תביני. אנשים לא שומעים מה שטוב. הם שומעים מה שאומרים להם שטוב. מה שדוחפים להם לאוזן. מה שאומר מושיקו. מה שיש בעמוד ההורדות באינטרנט. מה שכתוב בעיתון. ואני יכול לדחוף אותך לאוזן של אנשים. אבל זה יקח הרבה עבודה והרבה זמן. ולא רק שלי. מה את חושבת, שגוזלן כותב לשם שמיים? ששימי בנדוִד מלחין בשביל הכיף שלו? הם מתפרנסים מזה. את יכולה לשלם להם?”
"לא.” אומרת בת–אל בשקט. בנסיגתה היא מגיעה אל הדלת וגבה נצמד אליה. היא לא יכולה ללכת יותר אחורה.
"את יכולה לשלם לי על פיתוח קול? על קשרים? על אמרגנות? על יחצנות?” הוא ממשיך להתקדם, סוגר עליה.
"לא.”
"ואת רוצה להיות זמרת?” הוא שואל, גופו כעשרה סנטימטרים ממנה, חש בחום גופה הצעיר.
"כן.” היא אומרת בשקט, בלחישה כמעט.
"הכי בעולם?” הוא מצמיד את פיו אל אוזנה.
"הכי בעולם.”
"יופי.” הוא אומר ומניח יד על שדה בהצהרת כוונות ברורה. בת–אל משתנקת לרגע אך לא אומרת דבר ופיני לוחץ בעדינות את שדה הגדול, אומד את מוצקותו, את משקלו.
"אני הולך לעשות אותך כוכבת.” הוא אומר לה באוזן ולוחץ על שדה הגדול. “בכל בית בישראל ישמעו עלייך.”. ידו יורדת עכשיו במורד חזה ומלטפת את בטנה. “כל שיר שתוציאי ישרוף את הרדיו. מאות אלפי הורדות ביוטיוב.” מבלי לעצור הוא מחליק את אצבעותיו ברווח שבין מכנסיה, מתגנב בקלות לתוך תחתוניה. בת–אל מביטה בחדרו בעיניים קרועות כאשר אצבעותיו פולשות אל ערוותה הסמיכה אך הוא מתעלם מהבהלה שלה וממשיך ללהג. “עשרות אלפי הורדות של רינגטונים. אני אלמד אותך פיתוח קול. עמידה. לרקוד. את תהיי הדבר הכי גדול בארץ.”
"בבקשה…” היא מתחננת אך פיני לא עוצר. ידו האחת בין רגליה, אצבעותיו בין תלתלי ערוותה, והשנייה נחה על שדה הגדול, חופנת ומעסה ברעבתנות.
"רוצה להיות זמרת?” שואל פיני באוזנה, מחכך את זקפתו הרעבה בירכה.
"לא ככה…”
"אני לא מכיר דרך אחרת. לא עם הקול שאלוהים נתן לך.” הוא אומר, מדמיין אותה עכשיו במיטתו, מתחתיו, עירומה, מיוזעת. “את רוצה להיות זמרת או לא?”
"כן.” היא עונה בשקט, כמעט לוחשת.
“יופי.” הוא אומר ונרתע ממנה. לרגע מבליחה תקווה בעיניה אך המבט הקשה שהוא נותן בה מכבה מיד את ניצוץ התקווה.
"רדי על הברכיים.” הוא אומר, קולו שלוו במפתיע.
"למה?”
"כי אם את רוצה את העזרה שלי, את הידע שלי ואת הקשרים שלי, ואין לך כסף, אז תשלמי במה שיש לך. עכשיו רדי על הברכיים.”
בת–אל כורעת על ברכיה בהיסוס ומביטה בו מלמטה, עיניה הגדולות פעורות. פיני שולח את ידיו אל חגורתו ומתיר אותה בקול קרקוש. עיניה הגדולות גם ככה של בת–אל נפערות עוד יותר כאשר אצבעותיו פותחות את רוכסנו, מתקשות לרגע בהתגברות על הזקפה הזקורה, ואז מפשילות את תחתוניו, משחררות את איברו הקשה.
"שמע ישראל.” ממלמלת בת–אל.
"ראית פעם זין?” שואל פיני.
היא נדה בראשה לשלילה בעיניים פעורות.
"תכירי: זין, בת–אל. בת–אל, זין. עכשיו תפתחי את הפה, זה המיקרופון הכי חשוב שאת הולכת לשיר אליו בחודשים הקרובים.”
המומה ומבולבלת מכדי למחות, בת–אל פותחת את פיה ופיני נאנק מהתרגשות כאשר איברו מחליק אל תוך פיה הרטוב והחם.
"איזה יפה את…” הוא אומר ומלטף את תלתליה השחורים.
בת–אל מביטה בו מלמטה, עיניה גדולות ויפות ונבוכות ופיה מלא בזין שלו, ופיני מתחיל להניע את אגנו בתנועות קטנות, קדימה ואחורה בתוך פיה. בידו הוא ספק מלטף את ראשה, ספק לוכד אותו לבל תזיז אותו לאחור בעודו מזיין את פניה היפות. רוק מתחיל לנזול מזוויות פיה, ניגר בשני שובלים קטנים על סנטרה.
קולות לעלוע בוקעים מפיה הבתולי כאשר הוא הודף את איברו מעט עמוק מדי בפיה והיא פוערת את עיניה בבהלה, אך פיני חרמן מכדי חשים לב לנוחותה. הוא כל כך רעב עכשיו שכל מה שהוא רוצה זה עכשיו זה לאחוז בראשה המתולתל בשתי ידיים ולתקוע את הזין שלו עמוק בתוך הפה הלוהט שלה, אך שרידי השליטה העצמית שלו מרסנים אותו ותחת זאת הוא רק ממשיך להניע את אגנו מעט קדימה ואחורה, מתענג על פניה היפות המלאות בזין שלו.
"ששש…” הוא מרגיע אותה.
היא לא יודעת למצוץ והוא לא רוצה לחנוק אותה עם הזין שלו, אבל כעבור כמה דקות הוא מגיע למסקנה שיש גבול לכמה עונג שהוא יכול להפיק מהמציצה המצ'וקמקת הזאת. לבסוף הוא מחליט לאחוז בתלתליה באגרופו, שולח יד אל איברו ומתחיל לאונן, ראש הזין שלו עדיין בין שפתיה. רוק ניגר במורד סנטרה, הופך לשלוליות קטנות על חזהּ והבד הלבן מסגיר מיד את הדוגמה של חזייתה הלבנה מתחת. המחשבה על שדיה הגדולים והצעירים של בת–אל מרגשת את פיני. שדיים גדולים בבגד ים. שדיים גדולים מתנדנדים כאשר הוא מזיין אותה מאחור. שדיים גדולים קופצים כאשר היא רוכבת עליו.
פיני מתנשף ומתחיל לגמור לה בפה. כאשר הנתז הראשון פוגע בפיה היא מנסה לסגת אך פיני אוחז בתלתליה בעוצמה ומונע זאת ממנה, משגר נתזי שפיך אל תוך פיה הצעיר. זרזיפי זרע ורוק נפלטים מפיה, ניגרים במורד סנטרה ומרטיבים את חולצתה בזמן שפיני החרמן גומר וגומר בין שפתיה, אדיש לעיניה המבוהלות ולקולות המחאה הבוקעים מפיה המלא בזין ושפיך.
לבסוף הוא נרגע ושולח ידו אל הטלפון הסלולרי שלו. הוא מכוון את המצלמה אל הצעירה המבולבלת ומצלם אותה, יפה ומיוזעת, מכוסה ברוק וזרע.
"מה אתה עושה?” היא מקרקרת.
"אני מכין לך כרטיס ביקור, מאמי.”
"מה?” היא שואלת.
"כמו שאמרתי, אנחנו צריכים עוד אנשים בשביל להפוך אותך לכוכבת והדרך הכי טובה להבהיר להם מראש מה אנחנו מציעים זאת התמונה הזאת: את, עם העיניים הגדולות שלך, כורעת על הברכיים עם פרצוף מלא שפיך. זה מעביר את המסר בצורה די חדה, לא?”
"אה.” היא ממלמלת ומתרוממת.
פיני מנגב את איברו בנייר טואלט ואז מכניס אותו לתחתונים. אחרי שהוא גומר, הוא מבחין בבת–אל עומדת ליד הדלת ומביטה בו בבלבול.
"אז…אה…מה עכשיו?” היא שואלת.
"עכשיו תלכי הביתה. אם את רוצה להיות כוכבת, תחזרי מחר ונתחיל לעבוד באמת.”
"בסדר.” עונה בת–אל. “יש לך…ברז או משהו? אני רוצה לשטוף את הפנים.”
"יש שירותים בקצה המסדרון אבל אני מציע לך לא לשטוף פנים וללכת ככה הביתה. כדאי שתתרגלי לטעם הזה, את הולכת להרגיש אותו הרבה.”
"אה…בסדר.” ממלמלת בת–אל. “אז…ביי.”
"להתראות.”
===============
סיפור גדול,זה דור נוב!!, סופר שמשלב אירוטיקה עם הומור עם מתח מיני נבנה,מאוד אוהב את סוג הכתיבה של דיאלוגים,שמשולבים עם הרהורי נפשם של הדמויות וחיבוטי הנפש שלהם לסיטואציות עתידיות או עכשוויות.
מלח-מלאך,"נירה לי","איזדמנות" כל אלו הם ביטויים שמגלים לנו בדיוק מי הדמות,ללא צורך ממשי לתאר אותה לפרוטרוט. "אבא עליו השלום" גם זה מסוג המשפטים שאתה יודע בדיוק מי בדר"כ משתמש בו ומאיזו עדה אפילו.כתיבה נהדרת שמשאירה טעם לעוד… קראתי כבר סוג נושאים שכאלו כבר במקומות אחרים ואף באתר אירוטיקה בעבר.אבל לא ברמה של דור.
זה מסוג הנושאים שמאוד עכשווים לזמננו אנו. חסרי לי רק בתחילת הסיפור תיאור יותר מפורט של פיני שנבין מול מי בת-אל עומדת כלומר גילו, מראהו-כרס לא כרס,קירח,וכו… סך הכל מאוד נהניתי כפי שהבנתם מהתגובה עד כה.
כל הכבוד דור הפגזת.
מצטרפת למה שרשמו כאן לפניי. זה סיפור ברמה של הימים הטובים של פעם. אני רואה כאן פוטנציאל עצום. לא יכולה לחכות להמשך. מאוד מאוד מסקרן…
מעולה! פתיחה מדהימה, כיוון מצוין, מחכה לפרקים הבאים 🙂
המשך????????
מחזק את רוי, אפילו לא שמתי לב לחלק מהדברים… אבל זה קלאסי וחזק. מצפה להרבהההה דברים שאני אוהב 🙂