==================
"מה?!” משתאה מור.
"ששש…יהיה בסדר…רק תהיה עדין.” לוחשת אמא בחושך.
הזין שלו רטוב וחלקלק עדיין מרוקה אך הוא מוסיף עוד כמות נדיבה, מושח את החור שלה בעזרת קצה הזין.
"תחזיקי חזק.” הוא אומר וממקם את ראש הזין בכניסה האחורית של אמו המאמצת.
"איזי…” היא אומרת בקול מאומץ. “איזי…”
מור דוחף ו…פופּ! ראש הזין נבלע בישבנה של אמא.
"הו!” היא לוחשת. “מוריקו!”
"את בסדר?”
"כן…רק שנייה להתרגל…”
אמא מתנשפת במשך כמה רגעים בעוד מור מסתגל ללחץ המענג של הטבעת שלה על איברו. הבית דומם למעט התנשפויותיה החרישיות באפלה.
"עוד…” לוחשת אמא כעבור כמה שניות. “תן לי עוד…”
מור דוחף ואמא נושפת ונאחזת בכיור.
"הו…” היא לוחשת. “זה טוווב…”
הוא אוחז עכשיו במותניה ודוחף עוד, כמעט חצי מאיברו קבור עכשיו בישבנה. אמא מתנשפת בחדות והוא נעצר ומניח לה להתרגל, עד שהוא מבחין בה מהנהנת באפלה, סימן שהיא מוכנה להמשיך. עוד נעיצה והתנשמות מהירה והרפיה ועוד חדירה עד שכמעט כל הזין שלו נמצא בנדן החמים של ישבנה.
"כמעט הכל.” הוא לוחש בפליאה.
"תן לי הכל.” מסננת אמא בחושך. “הכל הכל.”
אז הוא נותן. עוד דחיפה אחרונה וכל איברו של מור נעוץ בישבנה של אמא, תקוע עד הביצים, עמוק בין פלחי העכוז האלוהיים.
"אני מתה.” לוחשת אמא. “אני מתה. זה טווווב…”
מור מנשק את תלתליה של אמא ואת עורפה ואמא נאנחת ברכות.
"תזיין אותי, מוריק.” היא לוחשת והוא כמעט גומר רק מלשמוע אותה אומרת את המלים. ידיו נחות על מותניה והוא מתחיל לזיין אותה בתחת, איברו העבה מחליק בחור הצר של ישבנה, מאוושש בעלטה.
"הו…” נאנחת אמא, אוחזת בכיור. “מוריייק…”
בתנועות אטיות ומדודות הוא מזיין אותה, עיניו בקושי מבחינות בפרטים לצערו. קווי מתאר עמומים של עכוז. כתף. תלתלים. התנשפויות. עור מחליק על עור.
"שורף לי.” לוחשת אמא ומזדקפת. היא פותחת את ארון האמבט ומגששת באצבעותיה בין הבקבוקונים ושפופרות עד שהיא מוצאת דבר מה שמניח את דעתה. מור רואה אותה פותחת את החפץ ומרחרחת אותו ואז היא אומרת:
"זה. תוציא קצת…לאט…”
אמא שולחת יד אל איברו ומור חש במשהו קרמי וקריר נמרח על הזין. היא מושחת אותו במשך כמה שניות ואז לוחשת:
"עכשיו תדפוק אותי…חזק!”
עכשיו מור מתחיל לזיין אותה באמת. הוא אוחז במותניה ומתחיל לדפוק אותה בתנועות קצובות ונחושות מעל הכיור, דוחף את מלוא אורך הזין שלו אל התחת המושלם שלה. הגם שאינו יכול לראות אותו באפלולית, המחשבה עליו מרקד לו שם למטה עם כל ניעה, כדורי עכוזה מפזזים עם כל תקיעה שלו, שולחת צמרמורת ריגוש בגוו.
"זה מה שרציתי…" נאנחת אמא בחושך ."זה מה שהייתי צריכה…כל כך כל כך צריכה…אתה לא יודע כמה…”
מור לא עונה. התחת של אמא הדוק על הזין שלו והוא ממשיך לדפוק אותה, עמוק ונחוש, מכניס לה את הזין עד הביצים ממש. אמא נאחזת בכיור ומור עוזב את מותניה ומלטף את חזיתה, עד שידיו נחות על שדיה. אצבעותיו מוצאות את פטמותיה והוא מתחיל לשחק בהן, ממולל וצובט בעדינות מבלי להפסיק לזיין אותה.
"אתה מטריף אותי…אני צריכה להגיד לך להפסיק..זה לא בסדר…” ממלמלת אמא, ראשה מושפל. "אל תפסיק…אל תפסיק…עוד…אתה משגע אותי…”
קול בכי נשמע לפתע ומור קופא. קול תינוק בוכה חלושות, אולי אפילו מתוך שינה.
"שוני.” לוחש מור.
"שששש…” עונה אמא.
דיבורים מהוסים נשמעים עכשיו. רווית ואורן. אור קטן נדלק בחדרם ומור, מבלי לצאת מאמא, ממהר לסגור חרישית את דלת חדר האמבטיה.
"אם הם יבואו?” לוחשת אמא.
בתגובה מגשש מור עד שהוא מוצא את המפתח. בתנועה אטית הוא מסובב את המפתח עד שנשמע צליל קליק! חרישי. האם רווית ואורן שמעו את הקליק?
"הם לא יבואו.” הוא לוחש.
"…נפתח לה החיתול…” נשמע קולו של אורן. “רטובה לגמרי…”
"…לרחוץ אותה…” עונה רווית.
"…לי כח, אמצע הלילה…”
מור מאבד את הסבלנות ומתחיל לנוע, לאט ובזהירות.
"מור…רגע…” מוחה אמא בלחישה אך מור מתעלם ממנה. הוא מניע את אגנו קדימה ואחורה, מטה אוזן לשיחה בין אחותו וגיסו.
"מור…אהּהּ…” ממלמלת אמא, חוזרת להישען על הכיור.
צעדים נשמעים מבחוץ ומור קופא שוב. מישהו לוחץ על הידית ומוצא שהדלת נעולה וליבו של מור מזנק, למרות שנעל את הדלת.
"תפוּס.” אומר מור. “מצטער.”
"אני צריכה לשטוף את שוני.” מגיע קולה של רווית מעברו השני של הדלת.
"את לא צריכה לשטוף אותה.” נשמע קולו אורן. “קצת פיפי, תני לה לישון.”
"זה ייקח עוד הרבה זמן?” שואלת רווית.
מרוגש, מור תוקע את אמא בחוזקה וזו מתנשפת בקול.
"כן, מצטער.” הוא עונה. “תשמרי על השקט, שלא תעירי את אמא.”
"אוקיי.” עונה רווית. “לילה טוב.”
"לילה טוב.”
איברו של מור קשה כמו מטיל זהב והוא דופק את אמא בתנועות מהירות יותר עכשיו, לרקע קולותיהם המתרחקים של רווית ואורן. אמא מתנשפת בקצב הדפיקות שלו וקול נשימותיהם המהירות ממלא את חלל האמבטיה, נמהלת באוושת עור המחליק על עור ובהלמות הרכות של אגנו של מור הפוגע בישבנה של אמא.
מור מרגיש שהוא לא יוכל להחזיק עוד הרבה זמן מעמד אך בכל זאת מנסה להתאפק. הטבעת הצרה של אמא לופתת את איברו באחיזה שמנונית, סוחטת אותו בכל ניעה ואנקותיה הרכות שופכות בנזין על מדורת הריגוש שלו. לפתע זה מגיע וזה מתפרץ ממנו ומור מתנשף בקול, מקווה שהוא לא צועק, חש בזיקוקין מתחילים להתפוצץ בגופו מהמפשעה לכל ארבע גפיו וקצות אצבעותיו ועד שיניו ממש. נשימותיה המהירות של אמא מבשרות לו שגם היא גולשת על אותו הגל בדיוק וגופה נרעד תחתיו כשהיא גומרת בעוצמה בעודו פולט לתוך ישבנה נתז אחר נתז של שפיך.
מור מחבק את אמא ורגעים ארוכים הם עומדים ומתנשפים כך, איברו הנרפה עדיין נעוץ בישבנה.
"אתה משגע אותי.” אומרת אמא בשקט.
"גם את אותי.”
"אני לא בטוחה שעשינו את הדבר הנכון.”
"עשינו, באמת.” עונה מור בסתמיות.
אמא נאנחת בצורה אמהית ובלתי ארוטית בעליל.
"אנחנו צריכים להיות זהירים.” היא לוחשת.
"נהיה זהירים.” מבטיח מור, איברו מחליק החוצה מישבנה החבול של אמא.
"אאוץ'.” נאנקת אמא. “אני לא מאמינה שדחפת את המפלצת הזאת לשם. אני לא אוכל לשבת שבוע. הגזמנו לגמרי.”
"לשבת? מצדי תעמדי. על ארבע.” מגחך מור.
"אותי זה פחות מצחיק, אני…אני בכלל לא בטוחה שנמשיך עם זה.” לוחשת אמא. “טוב, אני צריכה ללכת להתקלח בשקט. לילה טוב.”
"לילה טוב.”
אחרי שהיא יוצאת, מור שוטף את עצמו במים וסבון וחוזר על קצות אצבעות לחדרו. הוא כולו מרוגש ומחורמן עדיין אך דבריה האחרונים של אמא מערערים אותו. לא בטוח שנמשיך עם זה? אבוקת הניצחון המדהים שלו הופכת בלילה לערמת אפר של ספקות וחששות כאשר הוא שב וחוזר לתרחיש הגרוע מכל, שהפעם הראשונה היא גם הפעם האחרונה.
אחרי ליל שימורים מור מקיץ למשמע צלצול השעון המעורר אך עיניו נפערות מיד כאשר הוא נזכר במאורעות ליל אמש וכמו ברכבת הרים של רגשות הוא נוסק לנוכח זיכרון ישבנה המושלם של אמא המשופד על ידי איברו ואז צולל מטה כאשר הוא נזכר בדבריה האחרונים. כאשר הוא יורד מרכבת הזיכרונות, נקרעים שרידי העייפות שלו כקורי עכביש ברוח.
"אני בכלל לא בטוחה שנמשיך עם זה.”
אמא, אורן ושוני נמצאים במטבח ואמא משחקת עם שוני בעוד אורן מכין לעצמו כריך, מבטה מרוחק.
"בוקר טוב.” אומר מור.
"בוקר טוב.” עונה אמא מבלי להביט בו, שקועה בשוני הקטנה באותו מבט מלנכולי המופיע בפניה מדי פעם כאשר הקטנטונת בסביבה. לפני שמור מתחיל שוב לתהות לגבי הצרכים של אמא בילדים משלה, מבחינה בו שוני.
"אור!” צוהלת הקטנטונת ורצה אליו ומור מרים אותה אך היא מוחה ודורשת לרדת ממנו. היא רוצה שיקפיץ אותה על ברכיו והוא נענה לה, מחפש אישור בפניה של אמא כאשר שוני צוחקת אך חיוכה של אמא מנומס ותו לא.
"רוצה לאכול?”
"כן בבקשה.” עונה מור. אמא מהנהנת ונפנית אל הכיריים. כעבור כמה רגעים יורדת שוני מברכיו של מור ומדדה אל אביה ואומרת לו דבר מה בשפתה התינוקית ובאופן פלאי אורן מבין אותה ומגיש לה ביסקוויט. היא מכרסמת את הביסקוויט במבט מרוצה ונפנית לבלגן את המגנטים שעל המקרר.
"איפה אבא ורווית?” שואל מור.
"יצאו כבר.” עונה אמא.
"אתה לא עובד היום?” שואל מור את גיסו.
"לא, צריך להיות בסטנד ביי לבעל הבית או השרברב שלו. ולשוני יש דלקת עיניים אז ממילא אי אפשר להביא אותה לגן. אני אבלה את היום כאן.”
"אה.” אומר מור בהקלה אשר אינו יודע את פשרה. “טוב, אני צריך לזוז.”
"רק תאכל קודם.” עונה אמא מבלי להביט בו.
מור הולך להתלבש וכאשר הוא חוזר הצלחת שלו מוכנה והוא אוכל בדממה, לא יודע בדיוק מה להגיד לאמא. פתאום הוא שמח על נוכחותם של אורן ושוני, המטבח פחות ריק כאשר הם כאן. לקראת סוף הארוחה הוא מבחין שאמא לא הכינה לו כריך. זה לא שהוא לא מסוגל להכין לעצמו, אמא פשוט תמיד אוהבת לפנק אותו ככה. אבל לא היום.
"אני אקנה כריך בעבודה.” הוא אומר לאוויר, מצפה לשמוע את אמא מוחה על כך שהכריכים בעבודה הם "לא אוכל" או "זבל" אבל אמא רק מהנהנת בפיזור נפש ולבו של מור צונח קצת.
בכל השעות בעבודה מור לא מצליח להשתחרר מהדכדוך בו הוא מצוי. הוא מפוזר ולא מרוכז בשיחות עם לקוחות, ופעמיים טועה בשם הלקוחה איתה הוא מדבר ומכנה אותה "ריקי" בטעות. בדרך כלל מור גאה בכך שהוא קולט את שמות הלקוחות מהשנייה הראשונה של השיחה והטעות הזאת מעצבנת אותו עוד יותר.
"מה זה?” הוא שואל את אלכס בחדר האוכל.
"קולה, הבאתי לך.” עונה אלכס ומתיישב לידו.
"ממתי אני שותה דיאט, מה אתה דפוק?”
"אופס.” מושך אלכס את כתפיו וחותך את השניצל שלו.
"מה אופס מה? מאתמול אתה לא יודע שאני לא שותה דיאט? מה נסגר איתך?”
"טוב, תרגיע.”
"לא בא לי להרגיע.” מרים מור את קולו.
"מה נסגר, אחי?” שואל אלכס שדווקא שומר על קור רוח.
מור מתעשת ונושף אוויר בנשיפה ארוכה, הוא קומץ את אגרופיו בקול פקיקה רם ומניח לכעס לזרום מגופו.
"עזוב.” הוא מפטיר.
"בחורה?” שואל אלכס.
"אפשר להגיד.” נאנח מור. “זה מסובך.”
"מסובך זה השם השני שלי. אחרי 'טייגר'.”
"חשבתי שקוראים לך אלכס.”
"עזוב, זה מסובך.” אומר אלכס ומור נאלץ לגחך. זה לא שהבדיחה כל כך מצחיקה, הוא פשוט צריך דרך לתעל את הבעסה לאנשהו והדחקה הצולעת הזאת היא מקום לא רע.
"טוב, אני לא אלחץ עלייך.” אומר אלכס. “אבל אם תרצה לדבר…”
"תודה, אחי.”
"אולי נלך היום לסרט?”
"יש משו טוב?”
"נמצא משהו, אל תדאג.” עונה אלכס וטופח על כתפו של מור.
"יאללה, סבבה.”
כאשר הוא מסמס לאמא שיגיע מאוחר היום, הוא לא מקבל תגובה המתעניינת איפה יאכל או מתי יגיע אלא רק "בסדר" לקוני שצובט לו את הלב. לפחות הסרט בסדר.
והכל כאילו לא קרה.
בימים הקרובים אמא מתנהגת כאילו לא היה בינהם כלום. לא, היא לא צריכה יותר חזרות לפני ההצגה. כשמור מנסה לדבר איתה ביחידות במטבח היא מעמידה פנים שהיא צריכה לעשות כביסה וכשהוא פוגש אותה בחדר הכביסה היא בדיוק קבעה עם חברה ללכת לבית קפה.
וההצגה באה ומור ואבא יושבים בקהל והלב של מור מתכווץ כשהוא שומע את הטקסט המוכר:
"'איך היה בעבודה?'”
"'ממתי אכפת לך?'” ממלמל מור מהקהל ביחד עם השחקן שמשחק עם אמא.
"'למה אתה מדבר ככה? אתה יודע שאכפת לי…'”
"'אכפת לך ממני או מכולם?'”
"'על מה אתה מדבר?'”
"'למה נשארת עד מאוחר אתמול עם הבוס שלך?'”
"'היה הרבה עבודה, רמי. באמת! זה סוף שנה עכשיו!”
"'את בטוחה שזה כל מה שעשיתם?” נעות שפתיו של רמי בחושך.
"“אי, אתה מכאיב לי, רמי! באמת שלא היה כלום!”
“'את בטוחה? תישבעי באלוהים או שאני הופך אותך.”
"'נשבעת, רמי, באמת!'”
"'אני הופך אותך מבפנים החוצה, נשבע לך!'”
"'איי, רמי! בבקשה!'”
"משחקת לא רע, אמא שלך.” מודה אבא.
"כן.” חושק מור את לסתותיו. “לא רע בכלל.”
"כנראה שאימנת אותה טוב, הא?”
"כן.” אומר מור בעגמומיות. “יותר מדי.”
"מה?” שואל אבא.
"כלום. סתם.”
כאשר ההצגה נגמרת הקהל מוחא כפיים בהתלהבות והתשואות נמשכות דקות ארוכות, בהן אנשים עומדים על הרגליים ומוחאים כפיים עוד ועוד. אבא ומור נשארים לשבת עד שאמא תחליף בגדים ואז היא יוצאת אליהם, קורנת ומחייכת. לכמה רגעים מור מצליח אפילו לזנוח את העגמומיות שלו ולחבק אותה חיבוק חזק ואוהב ואמא לוחשת לו: “תודה על הכל.”
אבל מצב הרוח העגום חוזר כאשר הם בדרך למסעדה. אמא מספרת בהתלהבות על הכניסות והיציאות והבלבולים הקטנים ותשובותיו של מור הופכות קצרות ולקוניות יותר ככל שחולפות הדקות. הוא מנסה לעצור בעצמו אך הוא מריר ומאוכזב מכדי שיוכל לשמוח בשמחתה וגם עובדה זו מתסכלת אותו עוד יותר, מתנהג כמו ילדון מפונק ברגע החגיגי ביותר של אמא. יופי, טמבל.
נראה שאמא נחושה שלא להניח למצב רוחו של מור להפריע לה אך מדי פעם הוא מבחין בארשת פניה מתקדרת לרגע. הם מזמינים והמלצרית מסתלקת ולרגע אמא משתתקת. דממה משתררת סביב השולחן. לא שאבא שם לב לכך, הוא שקוע בנייד שלו, רוטן לעצמו. מור מביט ואמא וזו משפילה מבט ונדמה שהיא הולכת להגיד משהו אך היא משתתקת.
"יש לי פיפי.” מכריז אבא וקם בגרירת כיסא. בין כל האנשים והמוסיקה, אמא ומור הכי לבד בעולם.
"תודה.” אומרת אמא.
"על מה?”
"על הכל. על החזרות, על הסבלנות שלך. תודה וסליחה.”
"על מה סליחה?”
אמא נושפת וכתפיה נשמטות.
"על ה…התנהגות שלי בשבועות האחרונים. נסחפתי לגמרי. התנהגתי בצורה איומה. מה שהנחתי לך לעשות…שפיתיתי אותך לעשות אולי.”
"אבל זה היה לך רע?” מתפרץ מור.
"זה לא משנה…”
"תעני לי.” הוא דורש, חזהו עולה ויורד במהירות. ”תגידי לי שזה היה לך רע ואם כן אני אשכח מכל העסק.”
"זה לא היה רע, אבל…”
"זה היה מרגש? מסעיר?” רושף מור למראה אבא המתקרב אל השולחן.
"כן. זה היה כל זה ועוד… אבל זאת הייתה טעות וזה נגמר.”
לבו של מור מתכווץ בדיוק כשאבא מתיישב באנחה ליד השולחן.
"נו, מה עם האוכל? הלכה לשחוט את הפרה זאת?” הוא רוטן.
בשאר הארוחה הוא מתאמץ לשמור על טון קליל ולהסתיר את אכזבתו. אך למרות הטון הפסימי בו גמרו את השיחה, מור שהוקל לו. הוא אמר את אשר על ליבו ואפילו שמע את אמא מודה שההרפתקה שלהם הייתה עבורה מרגשת ומסעירה. למרות שידע את זה לבד, זה עדיין היה מעודד ומרגש לשמוע את אמא מודה בכך.
בימים הבאים, מור מוצא שלשיחה החפוזה במסעדה יש עוד אפקט מפתיע. אחרי שאמר מה שאמר, הוא חש פחות מתוסכל ובמקום מסוים הוא מוצא שהוא מוותר: מוותר על אמא, מוותר לאמא, מוותר על הריגוש והסקס אבל גם על הסיכון העצום
והידיעה אי שם בבטן שהם עוברים על חוקים עתיקים וקדומים והקול הקטן והצווחני בתוכו, זה שהיה מטיף לו מוסר בקול דק וקלוש, משתתק סוף סוף. גם זה משהו.
====================
ענק תמשיך ככה
זה אכזרי. מה עם רווית??
פחות אהבתי… הכיוון שבו הסיפור הולך פחות לטעמי האישי,אני אוהב את הדמויות הנשיות כנועות ולא אסרטיביות.
לא בובות מין לחלוטין אבל גם לא יתר על המידה יוזמות,ולא "מדברות" יותר מידי יותר בכיוון של נאנחות. אני אישית יותר בכיוון של צביה,טלי,אירית והמבין יבין.
אלמנט ההפתעה בזמן אקט סקס יכול להתחלף עם דמות האב במקום רווית ושוני הקטנטן.
אני כבר רואה איך המח שלך עובד דור,הפתיחה האנאלית תגמר בוגינלית עם ילד/ה 1 לאם המשתוקקת.
זה נדבך יפה לסיפור ומוסיף את אפקט הX לסיפור כולו. אבל עדיין יש לי תחושה של החמצה במיוחד בפרקים ח וט… סך הכל פרק טוב וכך דירגתי אותו.
תודה על הסיפורים …
ותודה לרוי שביקר פירש ניתח וחזה את העתיד.
אחלה. למה שלא תכתוב סיפור לאתר ותראה לנו למה אתה מתכוון?
בלי שום קשר, אני מאוכזב. למה? כי אני מריח את הסוף. לגבי הסיפור עצמו – אחלה סיפור. בנית מתח טובה, השיא מתוזמן כהלכה וקו העלילה די רציף.
ממתין בקוצר רוח להמשך.
האמת? יש לי כמה רעיונות לא רעים לסיפורים… אני מאמין שיש לי את היכולת לכתוב סיפור אירוטי לא רע בכלל,אבל לצערי זה כרוך בזמן ורצון שלא ממש קיימים אצלי.לכן אני מאוד מעריך כותבים כמו דור.
אז רוי, יאללה תרים את הכפפה. שחרר סיפור קצר. משהו בסגנון המבזקים הזכרים לטוב.
נראה לי שזה בסגנון שלך:
http://poweronestories.com/LIBRARY.HTML
נהניתי לקרוא, גם אם לא הגבתי על כל פרק. הסיום היה יכול להיות טיפה יותר מפורט, אבל זהו. מעניין מה יהיה ההמשך..