"אני לא התכוונתי, רמי, אני באמת לא התכוונתי! אני לא ראיתי שאתה כאן!” אומרת אמא בפעם הארבע עשרה בערך, קוראת מתוך דף. מור מתעלם, ממשיך לשחק בסלולרי שלו.
"אוף, אני פשוט לא מבינה את זה…” נאנחת אמא ומניחה את הטקסט על שולחן האוכל. “איציק, מה אתה אומר? זה יצא לי טוב?”
"ריקי,“ רוטן אבא לתוך הלפטופ שלו. “כבר אמרתי לך שאני לא אוהב תאטרון ואני לא מבין בתאטרון. שלחתי אותך לחוג הזה כדי שיהיה לי קצת שקט, לא בשביל שתעשי לי 'הבימה' בבית.”
"מוריק, מה אתה אומר?”
"זה היה נשמע לי בסדר, אמא.” אומר מור מבלי להסיר את עיניו מהסלולרי.
'אמא' זה הכי טבעי בשבילו למרות שהיא אמא שלו רק מאז שהוא בן ארבע, שנה אחרי שאמא האמתית נפטרה מסיבוך אידיוטי של דלקת ראות. הוא לא זוכר כלום מאמא האמתית, היא רק תמונות באלבום שאף פעם לא ידע אם הוא אמור להתרגש בגללן. רווית אחותו הגדולה כן זוכרת קצת את אמא וכשהיה קטן קינא בה בגלל זה ולפעמים המציא שהוא כן זוכר אותה אבל מאז שהתבגר הוא התגבר על זה. אמא זאת ריקי וזהו, זה מה שהוא מכיר.
"נו, אל תהיה כזה.” מתלוננת אמא. “תעזור לי קצת, זה חשוב לי.”
"זה לא שאתה יותר מדי עסוק,” אומר אבא ומיטיב את המשקפיים על עיניו. “תעזור לה.”
מור נאנח ומניח את הסלולרי על השולחן.
"מה את צריכה?”
"יש לי את התפקיד הזה להצגת סוף השנה ואני…אני לא מבינה אותו. אותה, זאת אומרת. אני לא מבינה את ליזה והיא יוצאת לי מזויפת, אתה מבין? שנתיים היית במגמת דרמה, אולי תעבור איתי קצת? בבקשה?”
"יש לך את כל המחזה?”
"לא, רק את השורות שלי.”
"אז תשיגי את כל המחזה ואני אקרא אותו, אוקיי?” אומר מור, קונה לעצמו ארכה.
"ואז תעזור לי?”
"כן.” נאנח מור.
"מצוין!” קורנת אמא. “יש לי במייל, אני אלך להדפיס.”
אמא קמה מפינת האוכל ומור לא יכול שלא להבחין בחיוך המרוצה של אבא.
"אני מקווה שאתה מבסוט.” אומר מור לאביו.
"אין לי אנרגיות אליה, תאמין לי.” אומר אבא ומסיר את משקפיו. עשר שנים הוא מרכיב את המשקפיים ועשר שנים יש לו מערכת אהבה שנאה איתן. הוא עיוור בלעדיהן אך הן מזכירות לו את גילו המתקדם, עשרים שנה מעל אשתו. הוא הכי מגוחך כשהוא מנסה להתנהל בלעדיהן, מעמיד פנים שהוא רואה "דווקא בסדר". מור חוזר אל הסלולרי.
כעבור שעה קלה חוזרת אמא, צרור דפים בידה.
"הדפסתי!” היא אומרת בחדווה ומניחה את הצרור על השולחן.
"אחלה. אני אקרא אותם הערב.”
"ומתי נראה לך שיהיה לנו זמן לעבוד? מחר?”
"מחר בערב קבעתי עם רונן ואלכס.” מודיע מור לפני שיכנסו לה רעיונות. “אפשר מחרתיים. אם לא יצוץ לי משהו.”
אמא נראית כמו ילדה שלא יכולה להתאפק לפתוח את המתנות שלה בסוף מסיבת יום ההולדת אבל היא מהנהנת בגבורה.
"אוקיי.” היא אומרת. “אני אחכה. אבל לא אחרי זה כי ביום חמישי יש לי חזרה בחוג.”
למחרת בבוקר אמא מקדמת את פניו כאשר הוא נכנס אל המטבח, עיניה גדולות ונרגשות.
"נו, קראת?” היא שואלת ומור נזכר בחרדה ששכח מכל העניין.
"התחלתי, לא גמרתי.” הוא משקר מבלי להביט בה.
"ואיך זה נראה לך?”
"אה…מעניין מאוד…”
"ומה מה אתה אומר על ליזה?”
"היא…דמות מורכבת.”
"כן, גם אני שמתי לב לזה! ואתה חושב שאתה מבין אותה?”
"אני מתחיל. בהתחלה כאילו. צריך לרדת לעומק.”
"טוב, יופי, יופי. איזה כיף שתעזור לי!”
אמא רוכנת אל מור ומחבקת אותו, תלתליה הערמוניים ממלאים את פניו, ואפו שואף את ריחה הנשי.
"טוב, אני חייב לזוז לעבודה.” הוא אומר. טוב שאבא לא כאן, הוא היה אומר שמוקדן טכני זו לא בדיוק עבודה. הוא צודק, זה רק זמני, אבל זה עדיין מבאס כשהוא אומר את זה, אדון–עורך–דין–תותח ששום דבר לא מספיק טוב בשבילו.
"קדימה, שלא תאחר. לקחת את התסריט?”
"אני אקרא אותו בערב, אמא.”
"טוב, טוב, אני מצטערת שאני מציקה ככה. פשוט אף פעם לא קיבלתי תפקיד כל כך גדול וההצגה עוד שלושה שבועות ויפית שמה עין גם על התפקיד הזה ואם אני לא אהיה מוכנה מנחם הבמאי ייתן לה אותו בלי בעיה.”
"אין בעיה, אמא. היום אני אסגר על הכל ומחר בערב נעבוד. יפית לא תיקח לך שום תפקיד.”
"יופי חמוד, ממש תודה!”
"בכיף.”
אחרי העבודה הוא יוצא עם החברים ואפילו מחמיא לעצמו כאשר הוא זוכר את התסריט בדרך הביתה. אמא מחכה לו כאשר הוא חוזר, ומגישה לו את התסריט מיד כשהוא נכנס.
"שלום!” היא מחייכת אליו חיוך קורן.
"שלום.” הוא נאלץ לחייך אליה בחזרה, משועשע לנוכח ההתלהבות שלה. כשהיא מתלהבת כך, היא נראית צעירה מארבעים שנותיה.
"אתה הולך לקרוא?”
"לא היו לי שום כוונות אחרות.” אומר מור ואמא צוחקת, חושפת את שיניה היפות.
"אכלת?”
"כן.”
"לא זבל, אני מקווה.”
"פסטה.”
"וסלט?”
"כן אמא, גם סלט. אני בן עשרים ושתיים עכשיו, את בטוחה שאת צריכה את התחקיר הזה?”
"כל זמן שאתה גר כאן, אני צריכה את התחקיר הזה. ו…אולי גם אחר כך.”
"לא חשבתי שתפסיקי אי פעם.” מגחך מור. "איפה אבא?"
"כבר אחת עשרה בלילה, איפה אתה חושב שהוא?”
מור מגחך בשנית, נחרותיו העדינות של אבא נשמעות מחדר השינה. הוא לוקח את התסריט ועולה לחדרו.
"הי!” קוראת אמא אחריו.
"מה?”
"גם קנת בראנה לוקח את התיק שלו ולא משאיר אותו זרוק בכניסה לבית.”
מור יורד, אוסף את התיק ועולה בחזרה למעלה.
"לילה טוב!” קוראת אמא אחריו.
"לילה טוב.”
אבא יושב ושותה את הקפה שלו כאשר הוא נכנס את המטבח למחרת.
"בוקר טוב..” הוא אומר לאבא וזה נוהם בפה מלא חביתה.
"בוקר טוב..” אמרת אמא, עיניה נדלקות כאשר היא מבחינה בתסריט בידו.
"קראת?”
"כן.”
"ו..?”
"יש תובנות.”
"מה הן?”
"שאני רעב…”
אמא חורצת לו לשון.
“מה תרצה? חביתה? פרנ'ץ טוסט? הכל לחנוך לוין הפרטי שלי…”
"חביתה וקפה.”
"לא שמעתי.” אומרת אמא בטון מקפיד.
"חביתה וקפה בבקשה.” אומר מור.
"זה יותר טוב.” מתרצה אמא.
אבא גומר את האוכל שלו.
"מה את עושה היום?” הוא שואל את אמא.
"יש לי טניס עד אחת עשרה ואחר כך נפגשת עם חברות..”
"טניס, טניס, טניס. רוצה טרמפ?” הוא שואל את מור.
"לא, אני מתחיל בתשע היום.”
"אוקיי.” אומר אבא בחריקת כיסא. “תבלו בשייקספיר שלכם.”
"נו, אז מה הבנת?” שואלת אמא בעודה מטגנת את החביתה. “אני לא מבינה אותה בכלל את הליזה הזאת. רמי מתייחס אליה כמו אל סמרטוט. הבוס שלה…תסלח לי…דוחף לה ידיים. אמא שלה מתעללת בה. איך היא שורדת את כל זה?”
"די פשוט: היא בורחת לללהלנד.”
"מה? לא הבנתי.”
"היא מעמידה פנים שזה לא שם.”
"מה לא שם? היא תופסת את רמי עם השכנה…”
"ומה היא עושה?”
"היא לא יכולה להתחיל לצעוק…” אומרת אמא ומגישה את החביתה.
"אז מה היא עושה?”
"כלום.”
"נכון, כלום.”
"ובסצנה במשרד, כשהיא לבד עם הבוס…איתן…מה היא עושה?”
"כלום, כי…”
"לא משנה ה'כי'. מה שמשנה זה שהיא לא עושה כלום כי ככה היא יכולה להעמיד פנים שזה לא קרה, את לא מבינה? אם היא תתייחס למה שקורה לה אז זה קורה. כל עוד היא מצליחה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, היא שורדת. וזה מה שקורה עד הסצנה האחרונה.”
אמא מתיישבת על הכיסא מולו.
"הגיוני?”
"הרבה יותר מקודם, כן.” היא אומרת לאיטה. “יותר מתחיל להתחבר לי. היא יותר מעניינת ממה שחשבתי.”
"כן, מעניינת.” מודה מור ולוגם מהקפה. “אני אפילו תוהה אם היא לא נהנית מהכל.”
"נהנית?”
"תחשבי על זה. יש לה את החיים המשעממים שלה והגברים שלה מכריחים אותה לעשות כל מיני דברים שאין סיכוי שהיא עושה מיוזמתה. אז אולי היא סובלת ומושפלת אבל אולי, עמוק בפנים…לא יודע.”
"המממ…" מהרהרת אמא. "אולי יש בזה משהו. אולי יש בה משהו שנהנה מזה. בכל מקרה אני צריכה שתעזור לי להיכנס אליה.”
"למה? הבנת אותה, לא? מעכשיו זה צריך להיות קל.”
"היא דמות מאוד מורכבת, אני לא יודעת. בבקשה תעזור לי?”
"מה את צריכה? לעזור לך לשנן?”
"לא, בזה ממש אין בעיה, כבר הכל חרוט לי במוח.” היא מצחקקת. “לא יודעת, ש…נריץ כמה סצנות, שתעזור לי להבין אותה עם הלב, לא רק עם הראש. זה לא ייקח הרבה, אני מבטיחה.”
"בסדר.” נאנח מור. “בערב שאין לי בו תכניות, אני אשמח.”
"מצוין!” אומרת אמא ומחבקת אותו ושוב חודר ריח השמפו שלה לאפו. צל של ריגוש חולף בו לרגע, שמץ של התרגשות לנוכח ריחה ומגעה של האישה היפה הזאת, אשת אביו. “היום יהיה לך זמן?”
"נראה לי שכן.” אומר מור.
"יופי, אני לא יכולה לחכות!”
במהלך היום שוכח מור מההבטחה וכמעט שקובע לצאת לבאולינג עם אלכס אבל זה מבטל ברגע האחרון והוא חוזר הביתה ורק כאשר הוא רואה את אמא מקפלת כביסה הוא נזכר בהבטחתו. היא לא צריכה להגיד דבר, המבט המצפה בעיניה אומר הכל.
"נו, תאטרון הלוי.” אומר אבא מספת הטלוויזיה. “אתם מוכנים לאוסקר?”
"היום חזרה ראשונה.”
"שיהיה בהצלחה.” מפטיר אבא. “אני רעב, ריקי.”
"אני רק גומרת עם הגרביים וניגשת להכין בסדר? תיקח את התיק לחדר, מור. כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?”
אחרי ארוחת הערב אבא פורש אל הטלוויזיה ומור ואמא נשארים במטבח. אחרי שמור מפנה את הכלים, אמא שולפת את דפי הטקסט ואומרת:
"יאללה, מוכן?”
"מוכן.”
שניהם מתיישבים ליד שולחן האוכל ואמא אומרת:
"יש לך רעיון איך נעשה את זה?”
"אפשר לעבור על כל הסצנות שלך ולהקריא. נראה לי התחלה טובה.”
"מצוין.”
הם מתחילים לעבוד אך תוך כמה דקות מרים אבא את קולו מהסלון: "תסלחו לי אבל אי אפשר לראות ככה טלוויזיה בשקט. אולי תרדו למרתף? שם אני לא אצטרך לשמוע אתכם.”
"אוקיי.” אומרת אמא ושניהם יורדים אל המרתף. במקור זה היה חדר המשחקים של מור ורווית אבל שניהם גדלו כבר ואחותו עזבה את הבית אז עכשיו זה שטח אכסון נטוש רוב הזמן. צעצועים מביטים בהם בעניין כאשר הם יורדים למטה ומדליקים את האור, מתפלאים על הפעילות הלא שגרתית.
"אוקי…איפה היינו?” שואלת אמא.
"במספרה. אני ענת ואנחנו מדברות על הבוס שלך.”
"אה, כן…רגע…הנה…מצאתי.”
"ענת: 'את בטוחה שלך הוא לא…דוחף ידיים?” אומר מור.
"ליזה:” ענתה אמא מבלי להביט בדפי הטקסט. ”'מה פתאום. הוא קצת גס לפעמים אבל בחיים הוא לא…את יודעת…'”
"ענת: 'טוב, זה מה ששמעתי.'”
"ועכשיו יש את הקטע של הפלשבק של ליזה עם הבוס.” אומר מור.
"אבל את זה לא צריך לעשות.” ממהרת אמא להגיד.
"למה לא?”
"כי זה יכול להיות לך מביך קצת, למרות שתכלס לא רואים כלום.” היא מוסיפה. "זה מאחורי סדין, רואים רק את הצלליות.”
"אני אומר שאם כבר עושים אז עד הסוף. לפחות את ההקראה.”
"יאללה.” אומרת אמא.
"טוב…איפה זה...'ליזה יושבת על כיסא מחשב מול שולחן מחשב ומקלידה על מקלדת. איתן נכנס: 'הי ליז, עובדת מאוחר?'”
"ליזה: 'אה, איתן…חשבתי שכבר הלכת…'”
"איתן: 'לא, היו לי כמה עניינים לסדר. איזה שקט הא? אחרי שכולם הולכים אפשר להתחיל לעבוד…'”
"ליזה: 'ממש ככה'”
"איתן(נעמד מאחורי ליזה): 'את בסדר? את נראית לי קצת תפוסה בכתפיים.”
"ליזה: 'לא, זה בסדר'.”
"איתן (מניח ידיים על הכתפיים של ליזה): 'ששש…אל תהיי כל כך אנטי כל הזמן, תזרמי קצת…'”
"ליזה:” אומרת אמא, פניה סמוקות. “'איתן, באמת שאין צורך…'”
"איתן:” אומר מור. “'ששש…אל תהיי כל כך כבדה תמיד…'”
"ועכשיו זה רק תנועות של הצלליות מאחורי הסדין.” אומרת אמא. "אין לי כאן טקסט.”
"נכון, כי ליזה לא אומרת כלום, רק יושבת ומחכה שזה יגמר. מעמידה פנים שזה לא קורה. אחרי שזה נגמר היא פשוט מדחיקה. פוף! הכל נעלם.”
"כן.” מסכימה אמא, סמוקה מעט. “מה עכשיו?”
הם גומרים את סצנת המספרה ואז חוזרים עליה פעם נוספת ליתר בטחון, מדלגים על 'קופת חולים' שבה לאמא אין טקסט ועושים את 'תחנת האוטובוס'. הסצנה הבאה היא הסצנה עם רמי בסלון.
"יש לך עוד כח?” שואל מור את אמא.
"קצת מאוחר…”
"את רוצה להפסיק?”
"אולי נשאיר קצת למחר?” מציעה אמא.
"אין בעיה.”
"אתה בבית מחר בערב?”
"הממ…אין לי תכניות כרגע.”
"מצוין, אז נמשיך מחר.”
הם עולים במדרגות למעלה. אבא כבר ישן ואמא נושקת למצחו של מור ואומרת:
"אני עולה לישון, תודה על העזרה."
"אין בעד מה.”
"לילה טובה, מוריק.”
"לילה טוב, ליזה.” עונה מור. אמא לא מתקנת אותו.
למחרת אין לו תכניות לערב. אבא מתעניין איך עברה החזרה אתמול.
"היה בסדר, לא?” אומר מור.
"כן, היה מצוין.” מודה אמא.
"נו, יופי. אתם ממשיכים היום?”
"כן.” אומר מור.
"רק לא כאן, כן? אין לי כח לכל השייקספיר שלכם.”
"אוקיי, נרד למרתף.”
במרתף הם חוזרים עוד פעמיים על סצנת תחנת האוטובוס ואז אומר מור:
"יאללה, נמשיך לסצנה של רמי וליזה בסלון?”
"כן.” אומר אמא, קולה מתוח מעט.
"טוב…בואי נראה…” מדפדף מור בטקסט. “'רמי נכנס אל הסלון, ליזה מקפלת כביסה.'”
"ליזה: 'איך היה בעבודה?'”
"רמי: 'ממתי אכפת לך?'”
"ליזה: 'למה אתה מדבר ככה? אתה יודע שאכפת לי…'”
"רמי: 'אכפת לך ממני או מכולם?'”
"ליזה: 'על מה אתה מדבר?'”
"רמי מתקרב אל ליזה באיום.” אומר מור. “רמי: 'למה נשארת עד מאוחר אתמול עם הבוס שלך?'”
"ליזה: 'היה הרבה עבודה, רמי. באמת! זה סוף שנה עכשיו!”
"רמי אוחז בשיערות ראשה של ליזה. רמי: 'את בטוחה שזה כל מה שעשיתם?”
"ליזה: “אי, אתה מכאיב לי, רמי! באמת שלא היה כלום!”
"רמי מוריד את ליזה על ארבע.” אומר מור. “רמי: 'את בטוחה? תישבעי באלוהים או שאני הופך אותך.”
"ליזה: 'נשבעת, רמי, באמת!'”
"רמי: 'אני הופך אותך מבפנים החוצה, נשבע לך!'”
"ליזה: 'איי, רמי! בבקשה!'”
"רמי משחרר את ליזה.” מקריא מור. “ליזה זוחלת ומתרחקת ממנו. רמי מתיישב על הספה. רמי: 'בואי הנה.”
"ליזה: 'מה, רמי?'”
"רמי: 'בואי הנה אומרים לך.'”
"ליזה מתקרבת אל רמי.” קוראת אמא מבלי להביט במור. “רמי חוטף את ידה ומשכיב אותה על ירכיו. ליזה: רמי די! אמאלה!' רמי מכה באחוריה של ליזה.”
"רמי: 'שאפילו לא תחלמי על להיות עם מישהו אחר, שומעת?'”
"ליזה: 'כן, אָי! די רמי!”
"רמי: 'יאללה, עופי לעשות קפה.'”
"ליזה קמה ממקומה וניגשת את המטבח. חושך.”
"סצנה לא פשוטה, הא?” אומרת אמא, בהתנשפות קלה.
"מחזה לא פשוט.” עונה מור. “היא כמו איזה שק אגרוף של כולם הליזה הזאת ועדיין היא שומרת על חיוך כזה כאילו לא קרה כלום. רמי מתייחס אליה כמו…סמרטוט, איתן הבוס דוחף לה ידיים בלי חשבון, אמא שלה מתעללת בה והיא פשוט מנגבת את הרוק, מדחיקה וממשיכה הלאה.”
"כן.” נאנחת אמא.”טוב, מחר החזרה, אני מקווה שיהיה בסדר. אין לי כח לצרחות של מנחם.”
"אני בטוח שיהיה בסדר.”
אבל הכל דווקא לא בסדר. כשהוא חוזר למחרת מהעבודה אמא עוד בחזרה והוא מבלה את הערב בחדר שלו. הוא בדיוק יורד למטבח להכין לעצמו כריך כשאמא חוזרת. אבא השקוע בטלוויזיה לא מבחין בעיניה האדומות והנפוחות אבל מור שם לב מיד.
"מה קרה?” הוא שואל כאשר היא נכנסת אל המטבח.
אמא מעיפה מבט באבא ונכנסת עמוק יותר אל המטבח, מחוץ לשדה הראיה שלו.
"היה איום ונורא.” היא אומרת על סף בכי. “מנחם אמר שאני לא מבינה את ליזה ושאי אפשר להתקדם ככה ויפית, ברגע שהיא שמעה את זה, ישר קפצו לה האוזניים. ראיתי אותה מסתודדת איתו אחרי השיעור, בטח כבר מתחילה לרמוז לו לתת לה את התפקיד. הבת זונה.” היא אומרת בשקט ומור מבין שזו כנראה הפעם הראשונה בחיים ששמע את אמא מקללת.
"ואני לא יודעת מה לעשות…” היא פורצת בבכי חרישי. “אני לא רוצה לאבד את התפקיד הזה. שנים אני בחוג הזה, גם לי מגיע תפקיד ראשי פעם אחת…”
מור ניגש אליה ומחבק אותה, אוסף אותה בזרועותיו. היא נמוכה ממנו בחצי ראש וראשה שוקע בדיוק בגומחת כתפו.
"אל תדאגי, יהיה בסדר.”
"איך יהיה בסדר? אני לא מבינה את ליזה…”
"בשביל להבין את ליזה, את צריכה להיות ליזה.”
"נו, ואיך אני אהיה ליזה?”
"אני אהיה רמי.”
"מה?!” משתוממת אמא ומרימה אליו את עיניה הדומעות. “לא הבנתי.”
"כל פעם שאנחנו שנינו בבית, אנחנו לא נהיה אמא ומור אלא ליזה ורמי.”
"ומה…נעשה חזרות?”
"לא רק. נתנהג כמו שליזה ורמי מתנהגים. ככה תוכלי ממש להיכנס לדמות.”
"אבל עדיין צריך לעשות חזרות…”
"אוקיי, אבל חזרות באמת, לא הקראות מדף.”
"ליזה ורמי הא?”
"ליזה ורמי בטירוף.” עונה מור.
"וואו, מדהים.” אומרת אמא. “אתה מדהים, מוריק. תודה.”
ואז קורה משהו שלא אמור לקרות. היא מרימה את ראשה אליו ומור, מבלי לחשוב, רוכן ומנשק אותה אותה על השפתיים. נשיקה קצרה וחפוזה אבל לא כמו שהוא אמור לנשק אותה.
"טוב, זה היה יום ארוך.” אומרת אמא ונחלצת מזרועותיו של מור, מעט המומה. “אני הולכת להתקלח ולישון. לילה טוב, מוריק.”
"רמי.” עונה מור בחצי חיוך.
"רמי.” היא מחייכת אליו, תדהמתה מתפוגגת.
=============================
שאתה אומר 'מיינסטרים' למה בדיוק את מתכוון? 🙂
בדרך כלל: ללא מעשי מין בכפיה, אלימות סדיסטית וגילוי עריות.
כן, מומו צודק…
המיינסטרים שלך הוא קצת אאוטדר 🙂
אבל ראיתי שלא יכולת שלא לשלם מס שפתיים ולזרוק שם שהיא לא אמא ביולוגית, למרות שמאז ניצלת כל הזדמנות הלבהיר שבכל עניין חוץ מהביולוגית הוא מרגיש אליה כאל אמא. ברמת התיק בסלון.
וואו, זה הולך להיות מדליק….
סוף סוף סוג הסיפורים שאתה מתמחה בו – כזה שנותן הצצה לדברים הלא לגמרי נורמליים אבל גם לא לגמרי נוכריים שקורים בתוך הראש של ה"קורבנות" שלנו… אישה כמונו, עם איזה שהוא טוויסט….
מתה עליך, דור נוב. עשית לי את אחר הצהריים, והכי כיף – זה בהמשכים. יהיו עוד אחרי צהריים כאלה 🙂 מתה על בנייה איטית איטית איטית איטית….
אם זה הסגנון שלך, את הולכת להנות. הפויקה הזאת תתבשל ה-ר-ב-ה זמן.
נהדר!!!
זה בהחלט הסגנון שלי, ואני חושבת שאני בהחלט הולכת להנות.
הייתי מרחיבה, אבל אני מתארת לעצמי שא. כבר סיימת את הסיפור, וב. אתה לא ממש מחבב את כל ה"דרישות הקהל" האלה. 🙂
אז בוא רק נסתפק בתודה 🙂
בשום מקום לא אמרתי שאני לא מחבב את "דרישות הקהל". למעשה אני מת עליהן. רק הסברתי שלא תמיד אוכל להיענות להן. כשאת מעלה דרישה (מציעה רעיון זה בטח ביטוי יותר סימפטי), יש סיכוי שאני אשתמש בהצעה שלך. אם לא תציעי, בטוח לא אשתמש בהצעה…
נכון. זה מה שאמרת. אני רק הנחתי, כי בכל זאת, יש גבול לחוצפה. אנחנו אפילו לא משלמים לך על זה (עונה על התגובה הבאה שלך, אבל שם אין כפתור הגב).
אגב, העלתי שם באמת רעיון – בטח ראית – על המנכלית הזאת… או באופן כללי, על אשת קריירה מאוד מאוד חזקה, שמתמסרת למין צורך להכנע, לבזות את עצמה, לתת למישהו לזלזל בה.
גם כאן זה פחות או יותר מה שאני מקווה שיקרה. אני מתה על העניין הזה של "נגד כיוון ההיררכיה", וזה עובד גם אצל בוסית ועובד, גם אצל קצינה בכירה וקצין זוטר, וגם אצל אמא ובן חורג. ונראה שזה די מה שאתה הולך לעשות גם כאן. איך אמרת? "מתנהגים אליה כמו אל חרא, והיא מעמידה פנים שזה לא קורה"? זה בערך זה. השקר הזה לעצמה, קצת כמו של שא-רון, שהכל בסדר, שזה סתם… בגלל זה אחד החלקים הכי חזקים אצל שרון זה כשהם לוקחים לה את המקל ביליארד ("את לא באמת צריכה את זה"), והיא מושפלת עד עפר, כי הם כבר לא נותנים לה אפילו להעמיד פנים שהם משחקים. אותו הדבר הוא כאן – היא תנסה להעמיד פנים שלא קורה כאן כלום, שזה רק עניין של חזרות לתפקיד, כל זמן שהיא תוכל. שזה לא מיני, שזה לא מדליק אותו, שזה לא מדליק אותה. בגלל זה התפלאתי על המהירות של הנשיקה הראשונה, אבל מאוד אהבתי את הגישה הכללית… אני מניחה שככל שהיא תנסה להכנס יותר לתפקיד של האישה הזאת, כך היא תגלה יותר שהיא נמצאת בעצם אצל כל אחד מאיתנו….. ועכשיו כשהיא מאכילה אותה, היא תצמח ותשתלט.
אבל תגיד לי את האמת – כל הסיפור כבר כתוב מזמן, נכון?
🙂
אגב, יש לך את המייל שלי, תרגיש חופשי להעביר אותי לשם אם אני תופסת יותר מדי מקום על הקיר.
הוא MORKIRSTEIN בג'ימייל, אם הוא לא מופיע לך
בבקשה בבקשה אולי תעלה את פרק 2 היום? בבקשה??
איזה כיף לקבל עוד סיפור קלאסי. התחלה מבטיחה, מצפים להמשך
אין מה להגיד חוץ משנראה מאוד מבטיח – לא אמא ביולוגית אבל כן מתייחס אליה כמו אחת. לא קורה במציאות אלא במחזה אבל כן הולך לקרות במציאות מעכשיו… בהחלט נשמע מצויין. מצפה לפרקים הבאים