אחרי הגרסה הלא מאוד מוצלחת שלי, ג'וני הראה לי איך עושים את זה. ככה.
===================================
היום דפי הולכת לעשות משהו חשוב. דפי הולכת להיות מורה מחליפה! היא התלבשה יפה מאוד, כמו מורה. את השיערשלה היא אספה לאחור ושמה משקפיים, כדי שכולם ידעו שהיא מורה. דפי גם לובשת חצאית שחורה של מורות, וחולצת כפתורים לבנה. גם עם הלבוש של המורה, רואים שלדפי יש שדיים מאוד גדולים.
דפי נכנסת לבית הספר. היא נזכרת בימים של פעם, אבל היום היא לא תלמידה, היא מורה. עכשיו דפי נכנסת לחדר המורים. עכשיו היא יכולה כי היא כבר גדולה וגם מורה. בחדר המורים ניגש אליה מישהו שיש לו משרוקית על הצוואר. דפי אוהבת משרוקיות.
"שלום" הוא אומר לדפי ולוחץ לה את היד. "אני המורה להתעמלות" הוא אומר. "את אוהבת התעמלות?"
דפי מחייכת. "כן!" היא אומרת. שיעורי התעמלות בבית הספר זה כיף!
"מצויין!" הוא אומר לה ומצביע לה לכיוון אחד המשרדים בחדר המורים. "בואי נלך לשם ואני אדגים לך כמה תרגילי התעמלות."
דפי הולכת ומחייכת לכולם, היא באמת לא התעמלה המון זמן. הם נכנסים למשרד, היא רואה כל מיני פוסטרים של גוף האדם. נראה לה שהמורה להתעמלות מבין הרבה במקצוע שלו. זה חשוב, צריך מישהו שיודע כדי שזה יהיה בריא ולא יגרום לה להיות חולה.
הוא נועל את הדלת ומתיישב על הכסא שלו.
"בואי נתחיל, בסדר?"
"בסדר.”
"תתחילי לקפוץ, תפרסי את הידיים שלך לצדדים ותזיזי אותן למעלה ולמטה." הוא אומר לה.
דפי עושה מה שהוא אומר, והוא מסתכל עליה קופצת. קשה לה לקפוץ עם החזה שלה שקצת מפריע כי הוא קופץ כל הזמן, אבל היא בטוחה שהוא שם לב לזה ואם זה מסוכן אז הוא יגיד לה להפסיק. אחרי כמה דקות הוא באמת קם ועוזר לה, כבר התחיל להיות לה חם.
"קשה לעשות את זה עם כל הבגדים האלה. בואי נוריד אותם.” הוא אומר ועוזר לה להוריד את החצאית ואת החולצה, ככה שלדפי עכשיו הרבה יותר נעים והיא יכולה לקפוץ יותר בקלות.
"השדיים מפריעים לך לקפוץ?” שואל המורה להתעמלות.
"קצת.” מתביישת דפי. “הם מאוד גדולים.”
"שמתי לב.” אומר המורה להתעמלות. “אני אעזור לך.”
"יופי!” שמחה דפי.
המורה להתעמלות נעמד לפניה ומניח את הידיים על השדיים שלה על החזייה הגדולה ומחזיק לה את השדיים , כדי שיכאב לה פחות בגלל כל הקפיצות שלה. דפי מרוצה, הוא באמת יודע מה בריא לה. עכשיו היא ממשיכה לקפוץ, והמורה מסתכל עליה שוב.
"השדיים עדיין מציקים לך?”
"קצת.” מודה דפי.
"החזייה בטח מפריעה. בואי נוריד אותה, בסדר?”
"בסדר.” מחייכת דפי בשמחה.
הוא נעמד מאחוריה ופותח לה את החזייה בקלות ואז נעמד לפניה.
"אללה יוסתור, איזה מלונים…” הוא אומר. מורה מצחיק, זה ציצי, לא מלונים…”אוקיי תמשיכי לקפוץ.”
דפי ממשיכה לקפוץ והשדיים שלה קופצים איתה. למטה, למעלה, למטה, למעלה למטה, למעלה. המורה להתעמלות מסתכל עליה עם עיניים גדולות ומלקק את השפתיים.
"אני…עושה…יפה?” היא שואלת, מתנשפת.
"יפה מאוד…”
"אפשר להפסיק? זה קצת לא נוח…” היא מתלוננת.
"בסדר, בואי נפסיק. הם כואבים לך?”
"טיפ–טיפיצקי.” היא מודה.
"אז אני אתן להם נשיקה, בסדר?”
"יופילי טופילי!”
המורה להתעמלות ניגש אליה. הוא מחזיק שד גדול ביד שלו מכניס אותו לפה ומנשק אותו. אפילו לא אכפת לו שהציצי מלא זיעה. אחר כך הוא מלקק אותו ומנשק אותו.
"איך זה?”
"נחמד.” מודה דפי.
עכשיו הוא מלקק ומנשק את הציצי השני ופתאום דפי מרגישה את היד שלו בתחתונים שלה, בין השיערות. מוזר.
"טוב, את יודעת לעשות שכיבות שמיכה?" הוא אומר לה, קצת מתנשף.
"איך עושים?” היא שואלת והוא נשכב לרגע ומדגים לה.
"עכשיו תורך.”
דפי מנסה אבל אחרי כמה פעמים היא כבר לא מצליחה. החזה שלה כבד מדי וקשה לה לעלות בגלל זה.
"הציצי שלי כבד מדי.” היא מצחקקת.
"אני אעזור לך.” הוא אומר.
המורה להתעמלות יושב על הברכיים מאחוריה והיא מרגישה שהוא מזיז לה את התחתונים. היא לא מבינה בדיוק למה, והיא לא מבינה למה היא מרגישה משהו בין הרגליים שלה. אבל היא לא שואלת יותר מדי, הוא יודע מה הוא עושה, והיא הרי מורה היום ומורות יודעות הכל והיא לא צריכה לשאול שאלות כאלה, שלא יחשבו שהיא טיפשה שלא יודעת מה שהמורה לספורט עושה. בינתיים הוא מחזיק לה את המותניים והיא מרגישה אותו מתקרב ומתרחק ממנה. היא שומעת מין קול מצחיק כזה: "פאפּ! פאפּ! פאפּ!" בכל פעם שהבטן שלו פוגעת בה. הוא מחזיק די חזק, כנראה כדי שהיא לא תיפול.
פאפּ! פאפּ! פאפּ!
דפי עומדת על ארבע ומסתכלת איך הציצים שלה מתנדנדים. זה די מצחיק. וזה בטח יותר קל מהשכיבות שמיכה שהיא עשתה קודם. הוא באמת עוזר לה!
פאפּ!פאפּ!פאפּ!
אחרי עוד כמה דקות, הוא קם ממנה ומתיישב שוב. משום מה אין לו מכנסיים. אולי גם לו היה חם.
הוא ואומר: "עכשיו לתרגיל האחרון, אני צריך שתתיישבי כאן ותרימי את עצמך למעלה ולמטה. זה יחזק לך את הרגליים."
"איפה להתיישב, עלי הכיסא?”
"לא.” מחייך המורה להתעמלות ונשכב על הרצפה בלי מכנסיים ותחתונים בכלל. “שבי עלי.”
"אוקי דוקי!”
דפי מתיישבת עליו בזהירות והוא מכוון אותה, ושוב היא מרגישה משהו בין הרגליים שלה. היא עולה ויורדת כמו שהוא אמר, והוא בהתחלה עוזר לה להתייצב, תופס אותה במותניים. אחר כך הוא שם לה ידיים על השדיים ועושה לה נעים, שלא יכאב לה! הוא ממש יודע מה הוא עושה! היא רוצה לשאול אותו אם הוא היה באולימפיאדה, אבל בסוף היא מתביישת לשאול. אחרי שהיא עולה ויורדת הרבה פעמים היא מרגישה שמה שבין הרגליים שלה זז קצת, ופתאום הוא נורא שמח והיא מרגישה רטיבות וגם היא שמחה שהיא עשתה טוב.
הוא מקים אותה ממנו ונותן לה מגבת להתנגב. היא מתלבשת בינתיים, ובדיוק בזמן – יש צלצול! דפי ממהרת לכיתה, כדי שלא תאחר.
דפי מגיעה לכיתה ושמה היא רואה הרבה תלמידים שובבים. הם מסתכלים עליה כל הזמן, זה סימן טוב. לאחר שהיא מקריאה שמות, היא מכריזה להם על בוחן פתע.
השובבים מתחילים לעשות רעש, שובבים לא אוהבים ללמוד אף פעם. דפי לא מתרגשת. "מי שלא יידע לענות על השאלה שלי, יקבל עונש." היא מתריעה.
"איזה עונש?" שואל אחד השובבים.
"עונש שאני מחליטה."
היא פונה לשובב אחר ושואלת אותו: "מה קרה ב1948?"
השובב מתבלבל "לא יודע, המורה." הוא עונה לה.
"אתה מקבל עונש. שעתיים ריתוק אחרי בית הספר." היא מטיחה בו.
"אוף". הוא ממלמל לו. "אבל מה קרה ב1948 באמת?" הוא שואל.
דפי מסתכלת בדף השאלות שנתנו לה, אבל אין שם תשובות.
"אני.. לא יודעת." היא מושכת בכתף. "אין לי את התשובות."
"אז גם את צריכה לקבל עונש!" אומר אחד השובבים.
"מה? לא! אני המורה!" היא אומרת. “אני לא חושבת שזה עובד ככה.”
"מי שלא יודע לענות מקבל עונש." הוא קם ואז מצטרפים אליו עוד שני שובבים אחרים ומתקרבים אליה.
שובב אחד נועל את הכיתה. אוֹ–אוֹ!
"תשבו מיד במקומות שלכם!” אומרת דפי אבל השובבים ממשיכים להתקרב. שני השובבים שמלווים אותו תופסים אותה בידיים, ומשכיבים אותה על השולחן, על הגב.
"אבל… אני המורה!" היא אומרת להם. זה לא מעניין אותם ממש. אולי יש להם הפרעת קשב?
השובב הראשי מרים לה את החצאית ומוריד את התחתונים שלה.
"איזה כּוּס!” הוא אומר.
"אללה יוסתור, בלונדינית אמיתית!” אומר שובב אחר.
"תן לה בכּוּס!” קורא אחד השובבים.
"מה לתת לי?” תמהה דפי.
פתאום היא שוב מרגישה את אותה תחושה בפיפי, כמו עם המורה להתעמלות, רק שזה מרגיש יותר נעים בלי תחתונים. היא רואה אותו זז לפניה, קדימה ואחורה, נותן לה מכות עם הבטן כמו המורה להתעמלות. הוא לא כל כך מתייחס אליה, אבל לפעמים עושה רעשים מוזרים כאילו הוא מתאמץ.
"איך היא?” שואל אחד השובבים.
"חמה…ומתוקה…”
"יאללה, תן לה כבר!”
"לתת לי מה?” שואלת דפי, מבולבלת. השובב מאחוריה מתחיל לדחוף ולמשוך ולדחוף ולמשוך ולדחוף ולמשוך.
השובב נאנח: "הא! הא! הא!"
השולחן חורק: חריק–חרק. חריק–חרק. חריק–חרק.
שאר השובבים מסתכלים עליהם, חלק מהם גם נוגעים בה. היא מנסה להגיד להם להפסיק אבל הם לא מקשיבים וזה לא יפה כי היא המורה! אחד מהם אפילו פותח לה את החולצה ומניח את הידיים על הציצי שלה, לש את השד שלה כמו הבצק שפעם לשו בחוג אפיה. הוא מסביר לה שזה שיעורי בית שהוא קיבל בשיעור חינוך מיני, אז זה בסדר, חשוב להכין שיעורים. עוד תלמידים נזכרים ומודים לו על זה שהוא עוזר להם עם השיעורים, והם ממששים את החזה שלה גם. בסוף הם מורידים ממנה את החולצה והחזייה, וכל אחד בתורו בודק את החזה שלה, לש ומעסה אותו, כל אחד לפי קצב הלמידה שלו.
השובב הראשי עושה רעשים מוזרים עוד יותר ופרצוף שלו נהיה אדום וקצת מוזר, והיא שוב מרגישה בנוזל החם שבין רגליה, אבל הפעם אין לה מגבת. הוא מתנשף עוד פעם והולך אחורה, מרים את המכנסיים שלו שכנראה נפלו.
והנה עוד שובב בא לו במקום השובב הראשי, ונעמד בין הרגליים שלה.
"בואי נראה," הוא אומר. "באיזו שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה?"
"לא יודעת!" אומרת דפי.
"עונש!" הוא אומר לה. שאר השובבים שאיתו מריעים לו. גם הוא פותח לה את הרגליים ומתחיל לזוז קדימה ואחורה כמו זה שהיה קודם. היא רואה אותו זז קדימה ואחורה, מחזיק לה את המותניים.
אחד השובבים נעמד לידה ופושט את המכנסיים והתחתונים. דפי מסמיקה כשהיא רואה את ה"דבר" שלו. למה הוא הוריד את המכנסיים?
"אתה רוצה ללכת לשירותים?” שואלת דפי מהשולחן.
"לא.” אומר השובב ומשום מה מכניס לה את הדבר שלו לפה שלה. הוא מחזיק לה את הראש ומתחיל להזיז את הבטן קדמה ואחורה. דפי מאוד מבולבלת. למה הוא עושה את זה? היא באמת הייתה צריכה להקשיב יותר כשהמנהל הסביר לה מה לעשות אבל לא היה לה כל כך נוח לעמוד על ארבע על השטיח שלו אז היא רק חשבה על ארנבונים. היא אוהבת לחשוב על ארנבונים. ארנבונים הם חמודים!
השולחן חורק והשובבים מסביב צוחקים ואומרים כל מיני דברים שהיא לא מבינה אבל נראה לה שהם לא מנומסים. היא הייתה מזכירה להם שזה לא יפה להגיד חלק מהדברים שהם אומרים אבל היא לא יכולה לדבר כשהדבר הזה של השובב ממלא לה את הפה. עכשיו היא נזכרת שמשום מה, גם המנהל שם לה את הדבר שלו בפה שלה. וגם נהג האוטובוס אחרי שכל התלמידים ירדו. מאוד מוזר. היא צריכה לשאול מישהו למה זה.
השובב בין הרגליים שלה אומר עוד "הא! הא! הא!” כאלה ואז מפסיק ושוב היא מרגישה כמו ברז קטן בתוכה. גם השובב שלפניה אומר משהו ופתאום היא מרגישה משהו חמים ומלוח זורם בפה שלה. יש לזה קצת טעם של מרק עוף אז היא בולעת הכל. דפי מאוד אוהבת מרק עוף עם הרבה שקדי מרק.
והנה, עוד שובב, אותו אחד שלא ידע את התשובה. הוא עושה בוחן חוזר?
"מה היא 'מסיבת התה של בוסטון'"?
"לא יודעת!" אומרת דפי בפה מלוח.
וגם הוא עושה את אותו דבר. הם אמנם שובבים, אבל כולם מחכים לתורם בסבלנות ואפילו מעודדים אותם ומסבירים להם איך לזוז יותר טוב. היא מניחה שהם גם טובים בהתעמלות, כי גם הם יודעים לזוז טוב ולעשות תרגילים כמו שהמורה להתעמלות אמר ועשה. אולי היא צריכה ללכת אליו שוב כדי שילמד אותה גם. כנראה שהם תלמידים טובים, בסך הכל.
"במי נלחם הנרי החמישי?" מקריא אחד מהדף.
"לא יודעת!"
"לא יודעת!"
"לא יודעת!"
"לא יודעת!"
השובבים מתחלפים ביניהם, כל אחד שואל את השאלה שלו, אבל דפי לא יודעת. אחד מהם גם מגוון, והופך אותה על הבטן. הוא מחזיק לה את הטוסיק חזק ונותן לה מכות עם הטוסיק כל כך חזק שהשולחן זז. שובב אחר נעמד לפניה ושוב שם לה את הדבר שלו בפה שלה ומישהו צוחק ואומר "סנדוויץ'!” וכולם צוחקים. דפי רוצה להגיד לו שיותר נכון להגיד "כריך". אמא לימדה אותה את זה.
אחד מהם גם כנראה לא יודע איך מענישים מורות, והיא מרגישה את זה שוב אבל קצת יותר למעלה. זה כואב קצת, גם הוא זז קדימה ואחורה.
כשהוא מסיים הפעמון כבר מצלצל, אבל השובבים נשארים שם. איזה תלמידים טובים! נשארים בכיתה לעזור וללמוד אפילו שיש הפסקה. דפי אפילו רואה שעוד שובבים מכיתות אחרות באים, ואפילו מורים אחרים! לפעמים הם משכיבים אותה על הגב ולפעמים על הבטן והיא כבר מרגישה רטובה–רטובה בפנים. דפי חושבת שהיא אפילו רואה את המנהל! איזה יופי, כבר ביום הראשון דפי נהיית מקובלת. היא מחייכת בפה מלוח, מקווה שהיא תישאר ככה וכל השובבים בבית הספר יאהבו את השיעורים שלה למרות שהיא לא יודעת את התשובות.
לא. לא. לא.
זה כבר לא ארוטי, לא מגרה ולא מחרמן.
זה סתם סיפור (עצוב, מרגיז) על ניצול של בחורה עם פיגור שכלי קל.
כדאי להסיר. ויפה שעה אחת קודם.
אני חושב שיצא מעולה. בוא נסכים שלא להסכים 🙂
ההתחלה והאמצע מוצלחים מאוד.ואז זה עובר בעדינות למה שהקורא הזה הגיב…
חלש וחבל ….
אויי… כמה שאני אהבתי….
היה שווה לחכות!!!
וואוווו… פיצוי מושלם (בשבילי לפחות)
ג'וני,
יצא לך באמת אחלה של סיפור, תודה על ההשקעה.
זיגמונד וסטנגה, נראה לי שכדאי ל"הריץ" את הכתוב כמו קומיקס או פרודיה מטורפת ולא כ"סרט" אירוטי רגיל.
או אז הכל יראה וישמע אחרת ומאוד במקום.
אני חייכתי מאוד.