אורלי מגיעה ראשונה אל הצל שמתחת לעצים. רטובה ומיוזעת, היא ממהרת לעשות את הצעדים האחרונים על האבנים, נזהרת שלא להרטיב את נעליה במעיין המרקד בין הסלעים. היא מתיישבת, מתנשפת בכבדות, ומניחה את התרמיל על סלע גדול לידה. אחריה מגיעות גם עדי ואליה, מתנשפות גם הן כמו קטרי קיטור.
"לא עושים מספיק ספורט באולפנה." מתנשפת עדי, שיערותיה האדמוניות דבוקות בזיעה לפניה המנומשים.
"מצחיק." אומרת אורלי. "אולי תעלי את זה בפני הרב בשעת מחנך הבאה."
"לא, תודה." צוחקת עדי.
אורלי אוחזת בחזית חולצתה בשתי אצבעות ומבצעת מספר תנועות טלטול מהירות, מאווררת את שדיה הגדולים מתחת לחולצה. אליה חולצת בזהירות את נעליה ואז מכניסה את רגליה למים, חיוך מתפשט על פניה.
"איזה מזל שהתפוצץ צינור המים במגורים, הא?" אומרת אורלי.
"ואיזה מזל שמישהי אמרה לרב שיש לנו טרמפ…" אומרת עדי ומרימה את ידיה במחוות אל–תודו–לי.
"כן, הוא היה כל כך לחוץ שפתאום אין לו איפה להלין עכשיו עוד שתיים עשרה בנות, שהוא היה מאושר מלהיפטר משלוש המוסקטריות."
"איזה כיף!" צווחת עדי כאשר רגליה טובלות במים.
"עדי, את המלכה." מודה אורלי. "איך ברחנו, הא?"
"שלישית הודיני של האולפנה…" מגחכת עדי.
"אוי." אומרת אליה פתאום. "תראו."
עדי ואורלי עוקבות אחרי מבטה של אליה. בלב צונח הן מבחינות בשלושה בחורים צעירים מטפסים במהירות בסלעים, תרמילים על גבם.
"אוף." נאנחת אורלי. "דווקא היה כל כך כיף להיות כאן לבד."
"עכשיו נצטרך ללכת." אומרת עדי בצער.
"למה?" שואלת אורלי.
"אני לא נשארת כאן, באמצע שום מקום עם שלושה…את יודעת."
"לא, אני לא יודעת." מזדעפת אורלי. "תני להם צ'אנס, עוד לא ראית אותם בכלל."
"ואני גם לא מחכה." אומרת עדי ומוציאה את רגליה מהמעיין. אליה עושה כמוה.
שלושת הבחורים מתקרבים אל העצים ומתיישבים בזה אחר זה מתחת לצל, בצידה השני של הבריכה הקטנה, בצד הנגדי לזה שבחרו הנערות.
"שלום." אומר אחד מהם, גדל גוף אשר קעקוע גדול מכסה את ידו הימנית.
"שלום." ממלמלות הבנות. עדי ואליה מתארגנות במרץ, אורלי משתרכת בהתנהלותה.
"חם." נאנח הבחור הגדול.
"שמת לב?" שואל אותו חברו, ירוק עיניים ומגולח ראש.
שלושתם פורקים את תרמיליהם הכבדים אך מעבר לך אינם מתייחסים אל הנערות, עד שעדי מתחילה ללכת.
"המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים." אומר הבחור המקועקע לעדי.
"סליחה?" היא נעצרת.
"בבא מציעא נח ב." הוא אומר. "אתן מעליבות אותנו בלי סיבה."
"איך בדיוק?" שואלת עדי.
"הרגע הגעתן לכאן, אתן מתות מחום, ואתן בורחות מכאן רק בגלל שהגענו, כאילו שאנחנו מצורעים. ואנחנו ברכנו אתכן בנימוס ומעבר לכך לא הפרענו לכן ולא הטרדנו אתכן. בזה שאתן בורחות בכאן כך, אתן מלבינות את פנינו ובכך כאילו שפכתן את דמנו."
"איך אתה יודע שהרגע הגענו?" מקשה עדי.
"אתן מזיעות. גם קצת בפנים אבל גם בחולצות. אם הייתן כאן הרבה זמן, אפילו…עשר דקות, ברוח הזאת כבר הייתן מתייבשות. אם אתן רוצות ללכת, לכו. אבל…תחשבו: כולנו עם אחד, שלושתנו עשינו שלוש שנים צבא, לא עשינו לכם שום דבר רע ואתן רוצות ללכת רק בגלל שאנחנו נראים קצת שונה מכן."
"אנחנו צריכות ללכת כי זה לא…ראוי." אומרת עדי ומביטה באורלי ואליה. "בואו." היא אומרת ומחווה בראשה.
"לא ראוי כמו…לשקר לרב נניח?" שואלת אורלי ועדי נעצרת על עומדה. אליה בינתיים מגניבה מבט דווקא אל הבחור גלוח הראש בעל העיניים הירוקות המהממות ומגלה שהוא מביט בה. ירכיה של אליה מסמיקות והיא משפילה את עיניה במבוכה, מוצאת עצמה מחייכת אל המים.
"זה היה בשביל משהו אחר." משיבה עדי. "אנחנו זזות."
"אנחנו זזות כי הבת של הרב הרקביץ' קבעה שאנחנו זזות?" שואלת אורלי בשמץ ארסיות. "אני דווקא רוצה להישאר עוד קצת." היא אומרת ומתיישבת.
"אליה, בואי." אומרת עדי, מישירה מבט אל חברתה הממושקפת.
אליה מביטה בה אבל מתיקה ממנה את עיניה וגונבת הצצה בבחור ירוק העיניים. ליבה מזנק כאשר היא מבחינה שהוא עדיין מביט בה, חיוך קטן נח על שפתיו, חושף שיניים צחורות. היא לא רגילה שמביטים בה כך, בטח לא בחורים שנראים כמו הבחור הזה.
"עוד קצת." אליה שומעת את עצמה אומרת ומתיישבת לצד אורלי, אדים מכסים את זגוגיות משקפיה.
"אני לא יכולה לתפוס טרמפים לבד!" רושפת עדי, שיערה האדמוני כמו עולה באש כעסה.
"אז תישארי איתנו עוד קצת, נתקרר קצת, נבלה קצת, ואז נרד." עונה אורלי.
"נישאר איתם?!" מסננת עדי בשקט, מחווה בראשה.
"נישאר כאן בבריכה, אפשר להתעלם מהם אם את רוצה." מתריסה אורלי בחזרה.
"הם דווקא נראים נחמדים." פולטת אליה ומגניבה עוד מבט לירוק העיניים "שלה".
"אז מה הוחלט?" שואל הבחור הגדול.
"אנחנו נישאר עוד קצת ואז נרד." מודיעה עדי, חושקת את לסתותיה בתסכול.
"אחלה. אז אני ישראל, זה ניר וההוא שם זה שאול."
"אני אורלי." אומרת אורלי.
"אליה." מסמיקה אליה.
"עדי."
"טוב, במקור התכוננו להתרחץ בבריכה, אבל מפאת כבודכן נסתפק בלטבול את הרגליים, בסדר?" שואל ישראל.
"תודה." אומרת אורלי ונותנת בעדי מבט תוכחה. "אנחנו מעריכות את זה."
הבחורים נשארים בצד שלהם של הבריכה והנערות בצד שלהן. הן משוחחות בינהן על הא ועל דא, כביכול רכילות אולפנה רגילה אבל הימצאם של שלושה גברים צעירים במרחק של מטרים בודדים מהן, עוד ביום בו שיקרו ופחות–או–יותר ברחו מהאולפנה, הופכת כל בדיחה למצחיקה יותר, כל סיפור לעסיסי יותר וכל צחוק לקולני יותר.
"לאן אתה הולך?" שואל ישראל את שאול.
"להביא סיגריה."
"תביא לי 'תגיטרה, בחיית."
שאול חוזר אל הבריכה ומגיש לישראל את הגיטרה וברגע הבא מופתעות הבנות לשמוע את האקורדים המוכרים של "שומרים הפקד" של הרב קרליבך.
"מאיפה אתה מכיר את זה?" משתוממת עדי.
"מהבית." הוא עונה.
"הוא היה דוס." מסביר ניר.
"אומרים 'דתל"ש'." תורם שאול את הידע שלו לשיחה.
"באמת? מאיפה?" שואלת אורלי.
"רמלה."
"ולמה…" היא שואלת במבוכה את השאלה שדתיים שונאים לשאול אבל תמיד נשאלת בסופו של דבר.
"…יצאתי?" הוא משלים.
"כן."
הוא נאנח.
"בדיעבד? הפרעות קשב."
"מה? מה קשור?" מתפלאת עדי.
"יש לי מה שנקרא הפרעות קשב וריכוז ואני קצת היפראקטיבי רק שאז לא ידעתי את המונחים, לא אני ולא ההורים אז הרב שלי מירר לי את החיים ואני מיררתי לו. ההורים שלי תמכו בו ולא בי, ו…אני מניח שחלק מהמרד הכללי שלי בכולם, הורדתי כיפה ואמרתי 'תלכו כולם לעזאזל'."
"ואתה לא…מרגיש צורך לפעמים?" שואלת אורלי בסקרנות. "לחזור, כאילו?"
"זה קצת…אני יודע?..קצת כמו להפסיק לעשן אולי. יש כאלה שנגמלים ועדיין צריכים מדי פעם סיגריה ויש כאלה שגמרו עם זה לגמרי. אני מהסוג השני."
"הקדוש ברוך הוא זה לא סיגריות." יורה עדי.
"כן…אני מצטער." אומר ישראל בכנות, אצבעותיו פורטות את 'על אלה אני בוכיה' בהיסח הדעת. "דימוי גרוע. צודקת. רק התכוונתי שלפעמים אתה עושה משהו בכוח האינרציה וברגע שמשהו משבש לך את התנופה, אתה שואל את עצמך 'רגע, למה עשיתי את זה בכלל?'. ואז אתה מפסיק לעשות את זה ומגלה שהחיים שלך ממשיכים. יותר הגיוני?"
"כן." מהנהנת אורלי. "זאת אומרת, אני לגמרי לא מסכימה איתך, אבל אני מבינה אותך. אני חושבת."
"ציון תמתי, ציון חמדתי" פותח ישראל בשיר, קולו בריטון נעים. "לך נפשי מרחוק הומיה"
"תשכח ימיני אם אשכחך יפתי" מצטרפת אליו אורלי ולרגע הם מביטים זה בזו. "עד תעטר בור קברי עלי פיה."
עדי נותנת באורלי מבט נוקב אבל זו מתעלמת ממנה וממשיכה כאשר הם שרים שוב את הבית הראשון, המוכר יותר, של השיר. להפתעתה של עדי היא שומעת גם את אליה מצטרפת לשירה, מתעלמת גם היא ממבט האזהרה של עדי.
"טוב, אולי תשירו שירים שגם אנחנו מכירים?" מתלונן שאול.
"אהוד בנאי טוב?" שואל ישראל את אורלי.
"מעולה."
ישראל מתחיל לנגן את אהוד בנאי, וכולם מצטרפים לשירה למעט עדי אשר יושבת בצד, שומרת על ארשת פנים מרוחקת. השמש גבוהה עכשיו בשמיים ולמרות הצל והמים, היא נוטפת זיעה. אם לא היו כאן הבחורים האלה הן היו נהנות יותר מהמים הקרירים אבל בגללם הן נשמרות וטובלות רק כפות הרגליים. כאשר נדמה לה שלא מביטים בה, היא אוחזת בחולצתה בשתי אצבעות ומנופפת מעט בבד כדי לאוורר את חזהּ, נזהרת שלא למשוך את תשומת ליבו של אף אחד לשדיה התפוחיים.
"אולי שלום חנוך?" מציעה אורלי לאחר שעה קלה. "אתה מכיר?"
ישראל לא עונה, רק מתחיל לנגן את "כי האדם עץ השדה", עובר ל "הבלדה על יואל משה סלומון", "פנס הרחוב" ו"ככה את רצית אותי".
כאשר הוא עובר ל"סוף עונת התפוזים", אורלי מוצאת שהוא מביט בה מעט יותר. היא מחזירה לו מבט בעודם שרים אך מוצאת שהיא נאלצת להשפיל מבט כאשר הוא שר על "זרועות וצווארים" וכאשר הוא מביט בה ושר "שנינו השמימה על סוסים של אש", היא חשה חום עולה בה והיא מלקקת את שפתיה בהיסח הדעת. חם היום.
לתדהמתה של עדי היא מבחינה לפתע באורלי אוספת את חצאיתה עד הברכיים, חושפת את שוקיה הברות, וטובלת את רגליה במים כמעט עד הברכיים.
"אורלי!" היא מסננת.
"מה?" מיתממת אורלי.
"באמת! זה לא ראוי מה שאת עושה!" היא מסננת בשקט.
"חם לי." מסבירה אורלי בפשטות.
"בסדר, אבל את לא לבד כאן!"
"אני מזכירה לך שהרב הרקביץ' זה אבא שלך, לא את."
"מה זה קשור עכשיו?"
"זה קשור לזה שחם לי ואני מקררת את הרגליים שלי, זה הכל. אני לא צריכה שתטיפי לי, תודה."
"את מגזימה." אומרת עדי את המילה האחרונה, אבל אורלי רק מושכת בכתפה ומצטרפת ל"עוד חוזר הניגון."
זיעה נוטפת ממצחה של עדי והיא מגניבה עוד נפנוף בחולצתה, כבר מתחרטת שהניעה את חברותיה להתחמק מהאולפנה. בינה לבינה היא נאלצת להודות שהבחורים האלה לא כל כך גרועים כמו שחשבה בהתחלה, ושאול שחור העיניים נראה אפילו נחמד, אבל הדינמיקה של השעה האחרונה מביאה אותה לאיבוד שליטה במצב, ואת זה היא שונאת. היא לא רגילה לכך שהחברות שלה מסרבות בגלוי להצעותיה והעובדה שאורלי יושבת עכשיו, חשופת שוקיים מול בחורים חילוניים ושרה בקול גדול, לא נותנת לעדי מנוח.
מבלי להביט בעדי, גם אליה מחקה את אורלי וכעת שתיהן יושבות על שפת הבריכה כאשר רגליהן טובלות במים עד הברכיים.
ניר מניע את ברכיו בבריכה הקטנה ויוצר גל אשר נשבר על הגדה השנייה, מרטיב את חצאיותיהן של אורלי ואליה, ולרגע עדי שמחה קצת לאידן.
"הי!" צווחת אורלי וצוחקת. "תזהר!"
עדי מצפה שאורלי תתרחק עכשיו מהבריכה אבל לתדהמתה היא מבחינה שאורלי נוקטת בצעד אחר לגמרי כדי לשמור על חצאיתה יבשה. היא מהדקת את רגליה כדי לשמור על צניעותה אבל מגלגלת את חצאיתה כלפי מעלה, חושפת עכשיו לחלוטין את ברכיה. עדי נותנת באורלי מבט ארסי אך זה מתבזבז לו כי אורלי פשוט לא מבחינה במבט. בינה לבינה, עדי בטוחה שהיא מתעלמת ממנה בכוונה.
"טוב," אומרת עדי בקול רם וישראל חדל לנגן, מביט בה בסקרנות. "זזנו? יש לנו עוד לתפוס טרמפים למרכז."
אליה מביטה באורלי במבט עגמומי, כאילו מצפה שזו תציל אותן.
"לאן אתן ממהרות?" שואל ניר, מבטו הרגעי שוב ממיס את אליה.
"אנחנו צריכות לרדת מהרמה לפני החושך כדי שנוכל להגיע למרכז." מסבירה עדי.
"איזה בעסה." מתלוננת אורלי. "לא בא לי ללכת. אולי נישאר?"
"השתגעת?!" כועסת עדי. "עד מתי?"
"לא יודעת." מושכת אורלי בכתפה. "לא בא לי להסתובב עכשיו בחום הזה ולהגיע רטובה לכביש ואז להתבשל בחום אני לא יודעת כמה שעות עד שנמצא טרמפ. בבית לא מחכים לנו עד מחר."
"אז מה, תישארי כאן כל הלילה?!"
"אפשר." אומר ישראל בשקט.
"מה?!" רושפת עדי לעברו.
"אתן יכולות להישאר כאן את הלילה ולקום בבוקר מוקדם ולתפוס טרמפים למרכז." הוא מסביר.
"ומה נאכל בדיוק? תוריד לנו מהשמיים מן ושליו?"
"יש לנו אוכל, תכננו לטייל כמה ימים אבל אפשר לחתוך יום אחד ולחלוק איתכן את האוכל שלנו."
"אני בטוחה שהאוכל שלכם הוא כשר." אומרת עדי, סרקזם נוטף משפתיה.
"למהדרין." אומר שאול ועדי נותנת בו מבט נוקב, מחפשת את הבדיחה.
"אני בטוחה."
שאול נאנח וקם מהבריכה ולרגע עיניה של עדי בוחנות את גופו השזוף מתחת לחולצה. הוא רזה מחבריו אבל שריריו הארוכים משתרגים עם כל תנועה שהוא עושה ומזכירים לה טיגריס שראתה בגן החיות בירושלים. שאול מרים במאמץ את תרמילו, מביא אותו אל הבריכה ומניח אותו בזהירות לרגליה של עדי.
"תפתחי."
עדי פותחת בזהירות את התרמיל. היא מוציאה קופסת תירס ומחפשת את חותמת הכשרות, מוצאת את החותמת של בד"ץ מודפסת בגאון. לחם עם חותמת בד"ץ. טונה. ופלים. עוגיות. כולם עם חותמת בד"ץ.
"קנינו את האוכל במכולת במושב נוב." מסביר שאול. "גם אם היינו מתאמצים לא היינו מוצאים שם אוכל לא כשר."
עדי מגניבה מבט באורלי ומסמיקה לנוכח מבט הנצחון של פניה.
"יש לנו שמיכות ומזרונים." ממשיך שאול. "תוכלו לבנות לכן אוהל קטן."
"נשמע כיף, לא?" אומרת אורלי לאליה. עדי נותנת בה מבט מאיים ואליה משפילה מבטה אבל מהנהנת.
"כן, יכול להיות נחמד."
"את יודעת על כמה איסורים אתן עוברות?" מתקרבת עדי אל חברותיה. "איסור ייחוד…"
"אין כאן 'ייחוד'." אומרת אליה בשקט.
"מה?!"
"האיסור מדבר על גבר אחד ואישה אחת במקום סגור. אנחנו שלוש נשים ושלושה גברים במקום פתוח." אומרת אליה.
"אין אפטרופוס על העריות." מסננת עדי.
"עריות?" מתרגזת אורלי. "טוב, לא נסחפת בכ–לל."
"אתן ירדתן לגמרי מהפסים."
"לא, מי שירדה מהפסים זאת את." מתריסה אורלי. "אנחנו לא עושים כלום, בסדר? רק שרים. האוכל כשר, אנחנו נבשל, בסדר? נשיר קצת, נישן תחת כיפת השמיים ובבוקר ניסע הביתה. אף אחד לא ידע וממילא לא עשינו שום דבר רע, חוץ מאשר לשקר לרב." היא מישירה מבט מאשים בעדי.
"ירדתן מהפסים לגמרי." ממלמלת עדי. תרמילה מונח על הרצפה והיא כפסע מלהכתיף אותו ולרדת אל הכביש לבדה, ולו רק כהתרסה כלפי חברותיה, אך היא עוד לא עוזבת. עוד לא. הדבר הגרוע ביותר מבחינתה יהיה לרדת ואז לחזור מפני שהתחרטה או לא מצאה טרמפ. זו תהיה ההשפלה הגרועה ביותר.
ואולי אורלי בכלל צודקת. אולי הם באמת חבר'ה טובים שכל "פשעם" הוא שהם חילונים. עד עכשיו הם לא ניסו להתקרב אליהן או להדיח אותן לכלל עברה ורק היו נחמדים מהשנייה הראשונה, אפילו הציעו להן אוכל במחיר פגיעה בטיול שלהם. למעשה מי שהייתה גסת רוח הייתה היא עצמה. אליה מוציאה ציונים טובים במקצועות התורניים. אולי באמת אין כאן "ייחוד" כמו שהיא אמרה, אלא רק גאוותנות שלה, של עדי.
"בסדר." היא מתאמצת לחייך אל אורלי ואליה. "אבל אנחנו נזהרות, כן? בלי שטויות. 'שומר פתאים ה" אבל ממש מטומטמות צריכות להסתדר לבד…"
"חס וחלילה." קורנת אורלי. "מלכת העולם את."
עדי מתיישבת בבריכה ולאחר היסוס של רגע, מכניסה את רגליה עד הברכיים, אם כי היא מקפידה לכסות את ברכיה, שלא כמו אליה ואורלי. אורלי קודם הקפידה להדק את ירכיה ולעטוף אותן בחצאית אך במהלך הוויכוחים נתפשקו הירכיים והחצאית עלתה כמעט עד מחציתם, הופכת כמעט לחצאית מיני.
"אורלי, החצאית." אומרת עדי בשקט.
"זה בשביל שהיא לא תירטב!" אומרת אורלי והולמת ברגלה בכוח במים, מתיזה על עדי.
"הי!" מוחה עדי ואורלי צוחקת, ממשיכה לחבוט ברגליה במים.
"את משפריצה עלי!" מייללת אליה.
"תחזיקי אותה!" קוראת עדי ומחבקת את זרועותיה של אורלי הצוחקת. אליה מחבקת את אורלי מהצד השני וזו נאבקת בשתיהן תוך שהיא מנסה להמשיך ולהתיז. לפתע היא הודפת את עדי בעוצמה חזקה מדי, משחררת אותה ממנה ומעיפה אותה אל תוך הבריכה.
"עדי!" קוראת אורלי בבהלה, אך עדי נעמדת מיד במים אשר בקושי מגיעים עד ירכיה.
"איזה קור!" היא זועקת, רטובה מכף רגל ועד ראש. "אני מ–ת–ה!"
אורלי פורצת בצחוק אך צחוקה הופך לזעקת בהלה כאשר עדי מתנפלת עליה, אוחזת בידה ומושכת אותה אל המים. היא כבדה וחזקה מעדי אך עדי הפתיעה אותה ובתוך שניות גם היא מוצאת את עצמה צוללת במים קפואים. כאשר היא נעמדת, זועקת מרוב קור, עדי היא זאת שצוחקת.
"משוגעת!" זועקת אורלי על עדי.
"את הפלת אותי ראשונה." צוחקת עדי.
"זה לא היה בכוונה."
"מה זה משנה?" מתערבת אליה.
"מה את מתערבת?" שואלת אורלי.
"איך את מעיזה להיות יבשה?! חוצפנית!"
"עדי לא!" צועקת אליה. "אורלי, די!" אך שתיהן אוחזות בה עכשיו, אחת בכל יד, ולה, קטנה ורזה שכמותה, אין שום סיכוי מול שתיהן וברגע הבא גם היא צועקת "אמא!" בקול גדול כאשר מים קפואים מזעזעים אותה.
ישראל מביט, משועשע בשלוש הנערות הרטובות. חולצות הטי הקיציות שלהן דבוקות עכשיו לעורן, קווי המתאר של החזיות שלהן נראים בבירור מתחת לבד הרטוב ופטמותיהן הצעירות זקורות כדובדבנים. ההמתירטבולה נפסקת באחת כאשר הבנות מבחינות פתאום בשלושת הבחורים המביטים בהן מדופן הבריכה ומבוכה ממלאת את האוויר.
"אוקיי, אתן משוגעות לגמרי…" מגחך ניר ושאול פורץ בצחוק.
"אתן פחדתן מאיתנו?" שואל ישראל. "אתן המסוכנות כאן…"
"אחי, בוא נברח." אומר ניר. "מי יודע מה הן יעשו לנו עוד רגע…"
אליה היא זאת שמתחילה לצחקק.
"מה מצחיק?" רוטנת עדי.
"אנחנו באמת קצת משוגעות." מגחכת אורלי.
"טוב, אבל הם מסתכלים עלינו!" מסננת עדי ומכסה את שדיה בידיה.
"קר לי." מתלוננת אליה.
"אוי, לא." אומרת אורלי.
"מה קרה?" שואלת עדי.
"ברחנו כל כך מהר מהאולפנה שלא לקחנו את הבגדים המלוכלכים."
"אז יש לנו בעיה." אומר ישראל והן מסתכלות עליו. "השמש תשקע בעוד שעה וחצי ואז יתחיל להיות כאן קר. יש לנו שמיכות בשבילכן אבל אולי עדיף שתנסו לייבש את הבגדים, לא?"
"אנחנו באמת נתפשט כאן מול העיניים שלכם." שוצפת עדי.
"אני דווקא חשבתי שתעלו במעלה הנחל, יש שם מסלעה והשיחים יסתירו אתכן." אומר ישראל. "אבל אם בא לך להתפשט כאן זה יהיה נחמד." הוא מחייך.
"גיחי." עונה עדי.
"אל תהיי מגעילה." אומרת אורלי.
"אוקיי, סליחה, קר לי. אתם יכולים להסתובב כדי שנצא מהמים?"
"חכו עוד שנייה," אומר שאול. "ואני אארגן לכן מזרונים ומשהו שיחמם אתכן."
"יופי, תודה." אומרת אורלי.
כאשר שאול חוזר הבחורים מפנים אליהן את גבם והבנות, לאחר שווידאו שהם אינם מציצים, ממהרות לצאת מן המים, המעלה הנחל ומעבר לשיחים העבותים. כמו שאמר ישראל יש מסלעה גדולה ליד הנחל ושאול השאיר להן שם שלושה מזרונים, בקבוק וכוסות חד פעמיות. לאחר שהן מוודאות שוב שאינן נצפות, הן מתפשטות בזהירות ופורסות את החצאיות והחולצות הרטובות על הסלעים הגדולים.
הבנות יבשות עכשיו ולאחר עוד הצצה זהירה לכיוון השיחים, הן משתרעות בזו אחר זו על המזרונים, מניחות לקרני השמש השוקעת להיספג בגופן.
"נחמד מצידם שהם השאירו לנו ככה את המזרונים." אומרת אליה.
"כן, הם די נחמדים." עונה אורלי ומלכסנת מבט אל עדי.
"מה?" שואלת עדי.
"כלום."
"את רוצה שאני אגיד שאני מצטערת שפקפקתי בהם?"
"זה…יכול להיות נחמד."
"בסדר, מודה."
"יופי, אני יכולה למות שמחה עכשיו." מגחכת אורלי ועוצמת את עיניה.
"מה זה?" שואלת אליה ואוחזת בבקבוק שהשאיר להן שאול. "עראק." היא קוראת את התווית.
"עראק?" משתוממת עדי. "מוזר."
"עדי, ישר כוח על הרעיון שלך." אומרת אורלי בעיניים עצומות. "לא נהניתי כך כל כבר…לא יודעת."
"כן, זה כיף." מצטרפת אליה. "ישר כוח גדול לך."
"ככה להתחרדן בשמש, על מזרון, בחיק בטבע, לא צריך יותר מזה."
"תודה, בנות." אומרת עדי, גם היא בעיניים עצומות.
הן מתחילות לקשקש על הא ועל דא, על תלמידות אחרות, הרב הזה, הרב ההוא, המורים והמורות. השמש עדיין מעל האופק והסלעים פולטים את החום שספגו במהלך היום, אך הרוח המערבית מביאה עימה גם אוויר קריר יותר, אוויר שהיה מתקבל בברכה לפני כמה שעות אך כעת, כאשר הן כמעט עירומות, הוא מצמרר אותן באופן לא נעים, אם כי לא מטריד עדיין.
"מתחיל להיות קצת קריר." מתלוננת עדי.
"לא נורא." עונה אליה.
"אני מקווה שהבגדים יתייבשו עד השקיעה." אומרת עדי לאף אחד.
"ג'ינס לא מתייבש בקלות כל כך." עונה אורלי, היושבת על המזרון שלה ומחבקת את ברכיה. השכיבה כבר אינה נעימה כל כך. "הי, אליה, את יודעת מה? תמזגי לי קצת עראק."
"עראק? את?" משתוממת עדי.
"אצל דוד שלי תמיד שותים עראק." מושכת אורלי בכתפיה. "זה מחמם."
אליה מוודאת את כשרות הבקבוק ואז מוזגת לאורלי חצי כוס.
אורלי לוקחת שלוק קטן מהעראק. הנוזל מחליק בגרונה ובתוך כמה רגעים פושה חמימות נעימה בבטנה.
"מממ…נחמד…באמת מחמם."
"את יודעת מה?" אומרת עדי. "תמזגי גם לי. אבל רק קצת."
עדי מרחרחת בזהירות את העראק. היא מהססת עוד כמה שניות ואז גומעת את תכולת הכוס בלגימה אחת.
"או–אה." היא אומרת. "זה היה…מעניין…"
אורלי צוחקת.
"…אבל כן, זה מחמם. נעים כזה."
"גם אני אנסה." מודיעה אליה ומוזגת לעצמה כוס. "אמא'לה…"
"נו, תגמרי את זה בשלוק אחד." מעודדת אותה עדי. "הטעם לא משהו, אבל כשזה בפנים זה נעים."
"יאללה, אחת, שתיים שלוש." אומרת אליה ומרוקנת את תכולת כוסה. היא מעווה את פניה ונדה בראשה עד שהיא פוקחת את עיניה.
"לא נורא." היא אומרת ואורלי ועדי מצחקקות.
"בואו נרים 'לחיים' לחיי החופש." אומרת עדי.
"לא, לחיי צינור המים המפוצץ במגורי הבנות!" מתקנת אותה אורלי ושלושתן צוחקות בקול גדול. אליה מוזגת לשלושתן כוס נוספת והן מרוקנות את כוסותיהן בהעוויות פנים וצחקוקים.
"לפחות התחתונים והחזייה שלי יבשים סוף סוף." אומרת עדי כאשר נרגע הצחוק והן שלושתן סמוקות ומחויכות.
"גם שלי." אומרת אליה.
"אצלי לחזייה זה לוקח זמן." מתלוננת אורלי.
"טוב, עם הגודל שלך, איך לך מה להתלונן." אומרת עדי.
"זה לא אשמתי שהם כאלה גדולים." מתגוננת אורלי.
"אשמה? מי דיבר על אשמה? אני מדברת על קנאה."
"שלך לא קטנים."
"לעומת שלך, כולם קטנים." אומרת עדי ונועצת בהם את מבטה. "כולם תמיד מסתכלים עליהם. הרב, המורים, אפילו המורות."
"ואת חושבת שזה כיף?" מתריסה אורלי. "אני לא יכולה לקנות חולצות או שמלות נורמליות, לא יכולה לשאול שום בגד מחברה, ולא נדבר על שיעורי התעמלות."
"פססט!" לוחשת אליה והן קוטעות את שיחתן.
אליה רוכנת מאחורי השיחים המסתירים אותן מהבריכה ורומזת להן להתקרב.
"מה קרה?" שואלת עדי.
"ששש…" לוחשת אליה, ועדי ואורלי מסתקרנות ומתקרבות אליה בהליכה כפופה וחרישית.
"הם הורידו חולצות." אומרת אליה כשהן מגיעות אליה.
"אז?" שואלת עדי.
"מה 'אז'? תני לראות." תובעת אורלי.
אליה מפנה את מקומה ואורלי מציצה דרך השיחים. הבחורים מבלים את רגעי אחר הצהרים האחרונים בהסתלבטות ליד הבריכה ואת שדה הראיה של אורלי ממלאת תצוגה מרהיבה של שרירי חזה, בטן, כתפיים וזרועות. עיניה נמשכות אל גופו המגודל של ישראל ונשימתה נעתקת לרגע למראה בטנו המפוסלת וזרועותיו החסונות, המקועקעות.
"איזה יופי." היא ממלמלת לעצמה.
"מה יש שם?" מסתקרנת עדי, אך אורלי מישימה עצמה כלא שומעת אותה ולא חשה בזמזום עדין בשיפולי בטנה והיא ממשיכה להציץ דרך הפתח הקטן בשיחים.
"נו, תני לי גם לראות!" מאבדת עדי את סבלנותה.
"רגע." מלקקת אורלי את שפתיה.
"נו כבר!"
אורלי נעה לאחור בגמלוניות, כמקיצה מחלום. ראשה סחרחר עליה מעט והיא מחייכת חיוך זאבי לאליה, וזו מחזירה לה בחיוך של שותפת סוד. היא שומעת את נשימתה של עדי נעתקת בקול רם ומצחקקת.
"איך הנוף?" שואלת אורלי, ירכיה חמות עד חוסר נוחות פתאום. "תהילים ק"ד?"
"הכי תהילים ק"ד." ממלמלת עדי. לאורלי, הנמצאת מאחוריה, נדמה שהיא מלטפת את ירכיה והיא בולעת רוק, ראשה קל כל כך שהיא חוזרת בחזרה אל המזרון ומתיישבת על התחת כדי לא לאבד את שיווי המשקל.
"אני צריכה לשתות." היא אומרת לעצמה ואז מוזגת לעצמה חצי כוס עראק. רק אחרי שהיא גומרת אותה, היא נזכרת שהייתה יכולה לשתות מהנחל, ומצחקקת לעצמה.
עדי ואליה חוזרות את המזרון כעבור כמה רגעים, עיניהן בוהות וממצמצות בצורה המומה כל כך שאורלי פורצת בצחוק.
"מה מצחיק?" שואלת עדי.
"ההבעה שלך." צוחקת אורלי. "צריך לקשור לך את הלסת לפרצוף עם מסקינג טייפ."
"זה היה רעיון רע לבוא הנה." ממלמלת עדי, מבטה עדיין לא בפוקוס.
"לא, זה היה רעיון מצוין לבוא הנה."
"בנות!" נשמע קולו של ישראל. "התייבשתן שם? אנחנו מתחילים להיות רעבים."
================
מעולה.
אני יודע שאתה לא אוהב שמאיצים בך אבל בבקשה בבקשה תזדרז… אני בנשימה עצורה לקראת הפרקים הבאים.
במתח מטורף. יש למה לצפות?
לא.
סבבה, אז אני מחכה.
וואוווו. אכן אני מסכימה עם חבריי מלמעלה.
חייבת המשך דחוףףף!!!
אני מוכן להתנדב ….
מוכן להתנדב למה?
לכתוב לך המשך ואם אוהבת סייבר , אז בכלל אפשר לבעור…
קודם תכתוב לי המשך. אחר כך אני אשקול את ההמשך 😉
יש מספיק דמויות כדי לנצל כל אפשרות בסקס, זה נשמע פרק שמתחיל סרייה של 16 פרקים בעזרת ה׳
מתחיל מצויין ומאוד מזכיר את הסיפורים הקלאסיים – עוד לא התחיל כלום אבל כולם בתחושה של מתח ושהולך להיות סיפור חזק 😀
מחכה במתח וציפיה גדולה
שמע, בנית פה משהו מטורף. מחכה לפרק הבא!
בישול איטי ומבטיח של עוד סיפור מצוין.
הכתיבה, כרגיל, ללא רבב, העולם חדש ושונה והדמויות סגנוניות.
טוב שחזרת. התגעגענו.
אביב שמח.
אני כבר הרבה זמן רוצה לשאול אותך. אתה דתל"ש, חרדל"ש או דתי?
מדהים דור,
עכשיו נצטרך לחכות לפרקים הבאים עם הזיקפה ביד?!
הבמה ערוכה, הדמויות מוצבות, אפשר להתחיל… מעולה.
איזה בעסה שהתגיות נותנות ספויילר.. 🙂
כמו תמיד המתח בנוי בצורה טובה
תוכל אולי לכתוב על קטע מיני בין הבנים, ולא רק בין הבנים לבנות?
תודה
וכולם יחד: ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו…
כל הכבוד דור, אתה יודע לתפוס אותנו.
רעבים? רעבים למה? מה המשך יבוא? מה?!
*ובלי קשר לכלום – אני כבר תקופה ארוכה קוראת פה בשקט ומעריכה את עבודתך . אבל עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק מלהגיב ולהאיץ בך….
אם את קוראת פה תקופה ארוכה ולא מגיבה זה לא
בסדר. התגובות,לא משנה אם הן טובות או רעות,
מוסיפות. אז תוסיפי.
מכל המשקאות האלכוהולים דווקא עראק?