הבוטקה – חלק א'

"מאמי, את הזיון הזה אני מקווה שלא תשכח גם שאתה שמה, רחוק". הדהד המשפט במחשבתי. רחוק ממנה ורחוק מהבית, באמצע איזה עמדה מזורגגת ליד התנחלות שלא היה לי מושג על קיומה עד שהגעתי לשמור עליה.
בואו נתחיל קצת לפני המשפט שהרצתי שוב ושוב בראשי באמצע עוד שמירה משמימה באמצע הלילה. קוראים לי רועי, והמשפט הנ"ל שייך לחברה שלי – שירן. אנחנו ביחד כבר 8 חודשים, ומדובר במישהי שידענו דבר אחד כבר אחרי חודש – אנחנו זוג חרמנים מטונף. הדרך מהמזמוז הראשון אצלי באוטו עד למיטה שלה בשישי בערב שהמשפחה שלה הייתה בסלון הייתה קצרה מאוד. ומהר מאוד הגענו לדרך הארוכה של חויות מיניות שונות ומגוונות, שאולי להפתעתכם שירן יזמה חלק לא מבוטל מהם. מה לא עשינו, ואיפה לא ניסינו, אני והיא היינו סוג של הרפתקני סקס, דבר שאחרי כמה שנים גיליתי שהיה סתם צירוף מילים משעשע של בני 18 חרמנים. (למרות שאודה, שירן נשארה אחד הזיונים הכי טובים שהיו לי עד היום).
אני בדרך כלל לא הטיפוס של Kiss and tell, אבל עברו כמה שנים טובות וכעת אני מרשה לעצמי לספר קצת עליה ועל מה שעברנו. שירן הייתה ברונטית אמיתית עם שיער שופע שהגיע עד לשכמות, דבר שאהבתי מאוד לראות עולה ויורד או מקפץ לו שוב ושוב לפי הקצב ששירן או אני הכתבנו לו. עיניים ירוקות שאהבתי מאוד לבהות ולהראות בהן, וגוף נפלא – חזה קטן אך יציב ומתאים, ותחת שאי אפשר לסרב לו. קטן וקומפקטי, הוסיפו לכל זה בטן שטוחה ורגליים ארוכות למדי למישהי בגובה 1.67, וקיבלתם את שירן, התיאור שלי לא כל כך מעניין, אבל הסיפור שלי, לפחות לדעתי, מעניין בהחלט.
לפני כ4 חודשים התגייסתי, ושירן דאגה לתת לי מתנת גיוס מעולה, היא לא נתנה לי לקחת שום סוג של שליטה או אפילו נקיטת מאמץ ופשוט רכבה עליי במשך כמה שעות במצטבר, עוצרת רק לפעמים שאחד מאיתנו גמר, או כדי למצוץ את הזין שלי ולטעום את המיצים שבו הוא היה ספוג, מלקקת ומענגת כל סנטימטר שהיה מכוסה במיצי הנרתיק שלה, ובזרע שלי, כולל ביקורי לשון ופה עדינים על האשכים, שואבת כל אחד בשקיקה, שואבת ומוציאה כל כמה שניות, ומיד לאחר מכן עוברת ללקק את כל הזין מההתחלה עד הבסיס בשקיקה. כשהפה שלה לא היה עסוק בלגנוח או לרדת לי, היא אהבה להגיד לי "זאת המתנה שלי לך מאמי" ו"שמה שאני עושה עכשיו איתך יספיק לך גם אם תסגור 28" וש"שלא תעז לשכוח אותי, אה?" ועוד דברים בסגנון הזה, ובאמת שצייתתי. בכל הזדמנות אפשרית התגעגעתי אליה,והתמונות שהיא דאגה לשלוח לי לפלאפון, שלה מדגמנת כמה לנג'רי שדאגתי לקנות לה מבעוד מועד, וכמובן תמונות בסגנון הקלאסי – עירום מלא דאגו להזכיר לפני כ4 חודשים התגייסתי, ושירן דאגה לתת לי מתנת גיוס מעולה, היא לא נתנה לי לקחת שום סוג של שליטה או אפילו נקיטת מאמץ ופשוט רכבה עליי במשך כמה שעות במצטבר, עוצרת רק לפעמים שאחד מאיתנו גמר, או כדי למצוץ את הזין שלי ולטעום את המיצים שבו הוא היה ספוג, מלקקת ומענגת כל סנטימטר שהיה מכוסה במיצי הנרתיק שלה, ובזרע שלי, כולל ביקורי לשון ופה עדינים על האשכים, שואבת כל אחד בשקיקה, שואבת ומוציאה כל כמה שניות, ומיד לאחר מכן עוברת ללקק את כל הזין מההתחלה עד הבסיס בשקיקה. כשהפה שלה לא היה עסוק בלגנוח או לרדת לי, היא אהבה להגיד לי "זאת המתנה שלי לך מאמי" ו"שמה שאני עושה עכשיו איתך יספיק לך גם אם תסגור 28" וש"שלא תעז לשכוח אותי, אה?" ועוד דברים בסגנון הזה, ובאמת שצייתתי. בכל הזדמנות אפשרית התגעגעתי אליה,והתמונות שהיא דאגה לשלוח לי לפלאפון, שלה מדגמנת כמה לנג'רי שדאגתי לקנות לה מבעוד מועד, וכמובן תמונות בסגנון הקלאסי – עירום מלא דאגו להזכיר לי אותה עוד יותר ולהעביר לילות בודדים בצבא ובכלל.
אבל יותר מהתמונות, שאמנם היו אחלה של דבר ובאמת עזרו לי ברגעים שהייתי חרמן (בייחוד בטירונות). היה לנו מנהג יותר מעניין – כאשר הייתי שומר לילה והיא לא הייתה צריכה לקום מוקדם למחרת (לפעמים גם אז), הייתי נוהג לצלצל אליה והיינו מעלים זכרונות ממשגלים קודמים, והיינו נוהגים לספר אחד לשני מה בידיוק נעשה אחד לשני שאני אצא הביתה. הרבה פעמים היינו מתכננים לפרטי פרטים ודואגים לבצע הכל בהזדמנות הכי קרובה במדוייק. הדבר נהפך לאט לאט לריטואל והייתי אפילו מצפה לפעמים לשמירת לילה, רק כדי שאני אוכל לתכנן איתה על איזה תנוחה ננסה או אפילו הקצב שבו הכל יקרה או אפילו מוזיקת הרקע שנשים. כמובן שהרעיון המשיך גם לאחר הטירונות, גם לאחר שהגעתי עם הפלוגה שלי לאותו איזור משמים. היה גם את "שירן רוכבת עליי לרגל סיום מסע הכומתה שלי" ו"שירן רוכבת עליי כי אני עובר למקום חדש", אבל המתנה שלה לכבוד הגיוס שלי תמיד ייזכר בתור המתנה הטובה ביותר שהיא נתנה לי. (והיא אהבה לתת אבל יותר מהתמונות, שאמנם היו אחלה של דבר ובאמת עזרו לי ברגעים שהייתי חרמן (בייחוד בטירונות). היה לנו מנהג יותר מעניין – כאשר הייתי שומר לילה והיא לא הייתה צריכה לקום מוקדם למחרת (לפעמים גם אז), הייתי נוהג לצלצל אליה והיינו מעלים זכרונות ממשגלים קודמים, והיינו נוהגים לספר אחד לשני מה בידיוק נעשה אחד לשני שאני אצא הביתה. הרבה פעמים היינו מתכננים לפרטי פרטים ודואגים לבצע הכל בהזדמנות הכי קרובה במדוייק. הדבר נהפך לאט לאט לריטואל והייתי אפילו מצפה לפעמים לשמירת לילה, רק כדי שאני אוכל לתכנן איתה על איזה תנוחה ננסה או אפילו הקצב שבו הכל יקרה או אפילו מוזיקת הרקע שנשים. כמובן שהרעיון המשיך גם לאחר הטירונות, גם לאחר שהגעתי עם הפלוגה שלי לאותו איזור משמים. היה גם את "שירן רוכבת עליי לרגל סיום מסע הכומתה שלי" ו"שירן רוכבת עליי כי אני עובר למקום חדש", אבל המתנה שלה לכבוד הגיוס שלי תמיד ייזכר בתור המתנה הטובה ביותר שהיא נתנה לי. (והיא אהבה לתת לי מתנות בכל מיני הזדמנויות שניקרו בדרך).
מצטער על מעבר הנושא החד, אבל כמו שאמרתי קודם, הייתי בשמירת לילה באיזור משמים ליד איזה התנחלות שאני לא מכיר. האמת היא, שבאותו גיל לא ממש גיבשתי דעות פוליטיות מחוסר אכפתיות, הלכתי לקרבי כי הפרופיל שלי אמר ככה וזהו. ובתכלס את מי עניין מה שקורה במדינה שלא קשור אליי ישירות בגיל הזה? שירן גם אחזה באותן דעות כמוני, ושלא היינו עסוקים בלהשתגל כמו משוגעים בוודאי שלא הקדשנו את זמנינו לויכוחים פוליטייים מיותרים. בכל מקרה, על ההתנחלות הספציפית הזאת ידעתי שאפשר לוותר בקלות. היה מדובר בכ15 בתים ארעיים שכאלה, ספק קראוון ספק בית, שהיו מרוכזים פחות או יותר בהפרשים של כמה מטרים האחד מהשני. היו גינות וכמה מבנים ששימשו לרווחת התושבים. העמדה שלי שכנה כמה מטרים מלפני הבית הראשון בסידור, מופרד בינינו אליו כמה מהמכוניות של תושבי ההתנחלות, רובן מכוניות בסגנון הסובארו המשפחתית של שנות ה80. הבסיס עצמו היה במרחק של כמה מאות מטרים מההתנחלות, והיינו נוסעים אליו עם ג'יפ שהיה בא לקחת ולהחזיר כל שומר בהתאם לשעה. מיותר לציין שלא היו לא לנו ביקורות פתע וגם אם היו הם היו באים בג'יפ ודי הורסים את הפואנטה, דבר שהיה לי נוח מאוד, בייחוד בלילות עם שירן.
האמת היא ששוב, בלי הקטע הפוליטי, התושבים שמה הצטיירו כחביבים בסך הכל, והרבה פעמים אמרו לנו שלום כאשר עברו ליד העמדה ולפעמים, בייחוד בסופי שבוע, הם דאגו להביא לנו איזה משהו נחמד לאכול, וכמובן קפה או תה עם עוגיות בימים רגילים. ההתנחלות עצמה לא התאימה לי וממש לא היה לי כח לשמור עליה, אבל בהחלט שלא הייתה לי בעיה עם האנשים. דעה שנשארה איתי גם בגילי המופלג ושאם שואלים אותי, רוב האנשים פה חושבים ככה על הרבה דברים. אבל כפי שניחשתם כבר, זאת לא הפואנטה של הסיפור, אז נשאיר את זה בצד כרגע, או בכלל.
באותו היום נקבעה לי שמירת ערב מוקדמת יחסית, בין 8 בערב ל12 בלילה. בבוקר שמרתי בשעות האלה גם, אבל לא היה שום דבר ראוי לציון במהלכה, אפילו מבחינת האנשים באיזור יצא לי לראות רק משפחה אחת שחזרה מאיפשהו בסביבות השעה 11, ודאגה למסור לי שלום חם. נופפתי להם בחזרה, משפחה שלא יצא לי להכיר כל כך, אמא כבת 40 בערך, עם 2 בנות ובן, הילדה האחת כנראה הייתה הבכורה והייתה בסביבות הגיל שלי בערך, מלווה באחותה הקטנה יותר, בת 10 בערך, הילד היה בן ארבע פחות או יותר. לא התעניינתי יותר מדי ולאחר ניפוף קצר לשלום חזרתי לעמדה שלי, בודק קצת את הפייסבוק ומחכה ללילה לשיחה מוקדמת עם שירן.
הלילה הגיע, מכיוון שהייתה שעת ערב מוקדמת למדי ואנשים עדיין היו בחוץ, התביישתי קצת והעדפתי לחכות עד 22:00 כדי להתקשר אליה מפני האנשים בחוץ, שאפילו אם היו רוצים אני בספק שהיו יכולים לשמוע אותי מדבר איתה במרחק של כמה מטרים טובים. בכל מקרה, בערך בסביבות 21:30 כבר לא ראיתי נפש חיה אבל החלטתי לחכות עוד קצת ליתר בטחון והתקשרתי אליה בול הלילה הגיע, מכיוון שהייתה שעת ערב מוקדמת למדי ואנשים עדיין היו בחוץ, התביישתי קצת והעדפתי לחכות עד 22:00 כדי להתקשר אליה מפני האנשים בחוץ, שאפילו אם היו רוצים אני בספק שהיו יכולים לשמוע אותי מדבר איתה במרחק של כמה מטרים טובים. בכל מקרה, בערך בסביבות 21:30 כבר לא ראיתי נפש חיה אבל החלטתי לחכות עוד קצת ליתר בטחון והתקשרתי אליה בול ב22:00, משתוקק כבר שתענה לי ונתחיל באותו טקס חדש-ישן וטוב.
"היי מאמי" היא ענתה ישר, כנראה שהיא גם ציפתה לשיחה ואפילו לא חיכתה ל"הלו" המסורתי.
"היי שירני". השבתי. "אז מה נעשה היום בערב?"
"וובכן רועיקי, אם תואיל בטובך להגיע הערב… ואני לא ארדם עד אז, תזכה לראות אותי בגופיית ספגטי ללא חזיה, ועם מכנסיים קצרים, תנחש מה יש מתחת?" השיבה.
"אני חושב שמדובר כאן על חוטיני, תני לי לנחש… משולש!" אמרתי.
"לצערי רועיקי שלי, אתה טועה. כרגע יש לי חוטיני חוט אך אני אשמח להחליף לחוטיני משולש לאחר המקלחת. אתה בא?"
"בהחלט, יקירתי. תתחילי להתקלח, ובינתיים, בזמן שאת מתחילה כבר והמים זורמים על הגוף שלך, אני מצטרף, כמובן שקודם כל בודק אצלך את השטח, עובר לאט ובזהירות על כל איבר בגוף כדי לוודא שאכן המים החיוניים הגיעו אלייך. אני אדאג להוסיף למים שניתזים עלינו קצת מים ממקור אחר ועם יד אחת על התחת, אדאג לבקר את הכוס שלך, שירני. כמו שאת אוהבת, עם אצבע אחת על הדגדגן והשאר חוקרות את הנרתיק, אדאג לטפל בעניין במהירות המותרת תוך כדי שאני בודק מה קורה בגזרת השפתיים האחרות שלך עם לשוני העדינה."
"אוווו" היא סיננה. "רועיקי, עם כזה טיפול אני חייבת לתת משהו בתמורה, לא?"
"מאמי, אני אף פעם לא מכריח, אמא לימדה אותי לא להיות נודניק גם אם חייבים, אבל אם את באמת רוצה…" גלגלתי עיניים תוך כדי המשפט בתקווה שתוכל לראות את זה בדרך קסומה כלשהי דרך הטלפון
"טוב, אבל –רק- אם אני באמת רוצה, אני אדאג מיד אחרי שאגיע לסיפוקי לרדת על ברכיי ולהכניס את הזין שלך לתוך הפה שלי, עם יד אחת עליו ויד שניה מלטפת לך את הביצים, אבל שוב, -רק- אם אני רוצה, אני אנסה להכניס את כולו ואתייאש באמצע, אבל לא נראה לי שיהיה אכפת לך יותר מדי, אתה כבר יודע במה אני כן עושה עבודה טובה. אחרי כ3 דקות מדודות, אני אעבור לביצים שלך ואשאב אותן אחת אחת, תוך כדי שאני עושה לך ביד ומלטפת את הביצה הגלמודה. כאשר תואיל בטובך לגמור אבל –רק- אם אתה רוצה, אני אדאג לבלוע את הזין שלך עמוק בגרון כדי שגם אני וגם אתה נהיה מרוצים."
"עם כזאת שביעות רצון שירני, אני חייב לגמול לך טובה שוב!" השבתי בחיוך גדול וזקפה גדולה עוד יותר.
"אני מרים אותך מהרצפה, ומרים לך את רגל ימין, תוך מספר שניות אני כבר נכנס ויוצא לך מהכוס, דואג להרים את אותה רגל סוררת כמה שיותר גבוה, ודואג לזיין אותך כמה שיותר חזק. ואז…"
"שלום?" שמעתי קול נשי שלא היה הקול של שירן, והוא גם לא היה מהטלפון.
"אממ.. שירן? אני אצלצל אלייך עוד כמה דקות?" אמרתי בטון לחוץ, מנתק ישר אחרי שסיימתי את המשפט. "הספקתי לשמוע התחלה של משפט מצד שירן אבל הייתי מבוהל ומפודח מדי מכדי להבין מה הוא היה.
הסתובבתי לאט, עם פרצוף חיוור כמו לא יודע מה. אני במקלחת עם שירן והחליטו לקפוץ לבקר אותי, דווקא עכשיו? בעשר ומשהו בלילה?
ושם היא עמדה, לא חיילת, נערה בגילי. אולי קצת פחות. זכרתי אותה, היא הייתה אותה נערה מהמשפחה שנופפה לי לשלום כמה שעות קודם לכן.
"אה, היי!" אמרתי משהו בכמה שיותר מהר ובכמה שיותר ניסיון להגיד משהו שלא יהיה מפגר. טוב, נגיד.
"הכל בסדר?" היא שאלה. מה, אף פעם לא קרה לך שדיברת עם חברה "הכל בסדר?" היא שאלה. מה, אף פעם לא קרה לך שדיברת עם חברה שלך על מה תעשי לה במקלחת ולפתע נכנסו לך באמצע? כנראה שלא.
"כן.. פשוט הפתעת אותי קצת." ניסיתי לסחוט קצת מידע "לא שמעת שאני בטלפון?"
"האמת היא שבאתי עכשיו אז לא ממש יצא לי לשמוע את השיחה" הרשיתי לעצמי להרגע קצת. עכשיו יכולתי לשים לב שהיא מחזיקה בשתי ידיה מגש.
"הבאתי לך קפה עם כריך, שוקולד, מקווה שתאהב." היא אמרה. בהיתי בתוכן המגש למספר שניות ואז נזכרתי שצריך להגיב
"כן, תודה רבה! באמת תודה, הייתי בטוח שאין אף אחד בחוץ בשעות כאלה".
"לרוב אין" היא השיבה. "אבל יש דברים שצריכים לעשות גם בלילה, בייחוד אם זה להביא איזה משהו קטן לחיילים". היא חייכה בביישנות
"כן, זה מאוד נחמד מצידך, ומצידכם." חייכתי גם אני. "אבל את בדרך כלל יוצאת בשעות האלה?"
"האמת היא, שלא" היא ענתה. "בדרך כלל אבא שלי יוצא בשעות האלה ובכלל, הוא מעדיף שאת הקשר היותר אישי בין החיילים הוא ידאג לעשות" היא אמרה. "אבל כרגע הוא במילואים." היא ענתה והמשיכה ישר. "לחודש, יצא היום. שראית אותנו חזרנו מללוות אותו לשמה."
"הבנתי". עניתי לה, נזכר במי מדובר. אדם כבן 40 כבערך, דתי, עם זקן מדופלם, לפעמים היה באמת בא לעמדה שלי בלילה ולפעמים היינו מדברים על השירות הצבאי שלו בצנחנים, הוא אהב לספר על דברים שעשה אז ועל איך שעדיין הוא לוקח חלק פעיל בשירות, ומסתבר שאכן כך הדבר.
"טוב, אני אחזור הביתה." היא ענתה "לילה טוב."
"לילה טוב" אמרתי, דואג לקחת שלוק מהקפה וביס מהכריך כדי להראות לה את שביעות רצוני מהמחווה.
חיכיתי עוד כדקה עד שהצצתי לכיוון היישוב, בודק שאכן היא הלכה. הספקתי לראות צללית שנכנסת לאחד הבתים, מוארת באור חרישי שבא מפנים הבית. ואז המחשבות התחילו לעלות.
"יכול להיות שהיא שמעה את השיחה? לא.. אין מצב. היא בעצמה אמרה, ואם היא הייתה שומעת היא בטוח הייתה מגיבה אחרת. אני באמת מקווה שהיא לא סתם אומרת… פאק, אני חייב להזהר בפעם הבאה. זהו, אין יותר שיחות מוקדמות עם שירן."
"היי שירן" אמרתי כאשר השיחה נענתה כדקה אחרי.
"הכל בסדר מאמי?" היא שאלה בדאגה.
"כן, כן". השבתי. "פשוט הביאו לי פה איזה כריך שוקולד וקפה וחשבתי שעושים ביקורת או משהו, מצטער על זה"
"המתנחל הזה נחמד אלייך אה?" היא ציחקקה.. לא טרחתי לתקן אותה. "בתאבון מאמי. אתה צריך לצבור אנרגיות לקראת הסוף שבוע הבא" היא אמרה בטון רומז משהו.
"כן, כן…" השבתי לה, עדיין חושב על העניין שקרה רק לפני מספר דקות.
"הכל בסדר מאמי?" היא שאלה בשנית.
"אה כן שירני, הכל מעולה. סתם התפדחתי" השבתי.
"אין לך מה להתפדח רועיקי, זה משהו בריא. אני בטוחה שהוא יבין ואם הוא לא, הוא לא יודע מה הוא מפסיד. מקסימום אני אבוא איזה פעם, אלמד אותם איזה דבר אחד או שניים".
צחקתי, היא באמת יכולה לעשות משהו כזה, והתיאור שלה באה לביקור ונותנת לתושבי המקום שיעור או שניים בענייני מין יהיה בהחלט מבדר.
"ככה אני אוהבת אותך מאמי, ככה, ועוד משהו… אז איפה היינו?" היא אמרה שוב בטון הסקסי.
"בדיוק התחלתי לזיין אותךבמקלחת, שירני." השבתי, היא יודעת איך להחזיר אותי למצב רגיל אחרי מצב שכזה. מת עליה.
"אז אחרי זה, אני דואג לזה שתכנסי לקצב שלי, ולאט לאט מסובב אותך לעברי שאת עדיין עם הרגל למעלה, קצת טריקי, אבל אני בטוח שאנחנו יכולים לעשות את זה."
"איתך הכל, בייבי". היא השיבה.
"שאת כבר מולי אני לוקח את הרגל השניה ומרים אותך לגמרי, משעין אותך על קיר המקלחון, ורק מגביר את הקצב תוך כדי שאני מנשק אותך כמו שצריך".
"תמשיך בובי, תמשיך" היא אומרת, נכנסת לאקסטזה, כמו שאני אוהב.
"מאמי, את נשארת ככה, עד ששנינו גומרים אני לא מרפה ואת נשארת על הקיר, אני חודר ויוצא, חודר ויוצא, לא אכפת לי מהמים, לא אכפת לי מהרעידות של המקלחון, אכפת לי רק ממך, משופדת על ידי אל הקיר ונהנית מכל רגע."
"מעולה, מעולה! רועיקי, רק עוד קצת". האופוריה עברה להתרגשות כללית.
"אם את כל כך מתעקשת.. שאני מרגיש שאני עומד לגמור, אני מוריד אותך בעדינות אל הקרקע, ומושיט לך את השרביט, זתומרת, הזין שלי אלייך. תמשיכי מכאן יקירתי?"
"אני שונאת שאתה עושה את לי את זה." היא אמרה בטון נעלב. "אני לוקחת את הזין שלך ומשפשפת אותו תוך כדי שאני מלקקת לך את הביצים, מגבירה את הקצב. איפה הפעם מאמי?"
"אנחנו במקלחת, אז אני לא אתנגד לגמירת פנים קלאסית" השבתי.
"הצבא זה לא תוכנית כבקשתך אבל למזלך השיחה שלי כן." היא השיבה. "אני ממשיכה לשפשף לך וניצבת מול הזין שלך, מחכה לאקשן."
"ועכשיו תורי" לקחתי את הפיקוד. "אני יורה בשמחה אדירה כארבעה מטחי זרע, שמתפרשים לעבר הפנים היפות שלך, אחד נשאר בשיער, אחד מעין ימין ללחי ימין, אחד על הלשון ואחד סורר שבכלל הגיע לצוואר והחזה. הכל נשטף במהירות ואנחנו סוגרים לנו עוד יום."
"כבר?" היא אמרה. "די מהר הייתי אומרת. חסר לך שככה זה יהיה שבוע הבא!"
"אל תדאגי מאמי" השבתי. אין כאן משהו שיוציא לי את האנרגיות ממך". השבתי.
"לא דואגת מאמי, לא דואגת" יכולתי להרגיש בחיוך הקטן והחמוד שלה מבעד לטלפון.
"לילה טוב שירני" אמרתי, וכמובן ניתקתי אחרי שהיא החזירה לי בלילה טוב ומקסים.
את המשך השמירה ביליתי במבטים ארוכים לעבר ההתנחלות, דבר שבדרך כלל לא עשיתי. ניסיתי לראות אם יש עוד מישהו ער, לאו דווקא בקטע של למנוע מעצמי עוד הפתעה, אלא אפילו לשבת עם מישהו ולדבר. הבנתי לפתע שמלבד אותו אבא מדובר של אותה עלמת חן שתפסה אותנו באמצע, רק עוד שני אנשים לרוב יוצרים סוג כלשהו של סמול טוק. לרוב משהו שנמשך מספר דקות ולא יותר, משהו שלא הפריע לי עד עכשיו, אבל מאותו הלילה נהיה בי חשק באמת לשבת ולהעביר את השמירה לא רק עם שירני, והאמת היא, שפתאום קלטתי שהשיחות האלה לפעמים רק עושות יותר גרוע ומעוררות בי לא רק חרמנות נוספת (שלא חשבתי שאפשר יותר מזה בתקופת הצבא) אלא גם יותר געגועים.
שמתי לב לעוד עובדה, והיא שלמרות שהרבה פעמים אלו שמביאים לי את האוכל והשתיה במהלך היום הן נשים, אבל לא זכורה לי פעם אחת שבהן ניהלתי שיחה כלשהי מלבד "תודה" ו"יום טוב" ו"בתאבון". אני יודע שהרוב הגדול פה דתי, אבל באמת שהייתי יותר משמח לנהל שיחה גם עם המין הנשי שפה. אבל, נראה כבר. לקראת תום המשמרת כבר קיבלתי לעצמי החלטה לנסות ולהכיר יותר את תושבי המקום, בטח עכשיו כאשר מי שהיה נוהג באמת לדבר איתי לא יהיה פה חודש. גם בדרך חזרה, ניסיתי לדבר קצת עם הנהג לגבי אופי המקום והאנשים, אבל הוא נראה עייף למדי ואמר שהוא לא ממש יוצא מהג'יפ שהוא באיזור, והעדפתי לוותר לבינתיים. אולי בפעם אחרת.
ביומיים הבאים לא היו לי שמירות, והשתדלתי לדבר עם שירן בהפסקות מתי שיכולתי, אמנם לצערינו, לא ממש יכולנו להרשות לעצמנו את השיחות העצמאיות באמצע הבסיס, וסיכמנו שבשמירה הבאה נחזור לדבר על העניין.
השמירה הבאה שוב הייתה בשעות האלו, והפעם באמת שבחרתי להסתכל לכיוון ההתנחלות, בוחן מי שעוד נמצא בשעות הערב. נתקלתי בבחור צעיר שחזר רגלי, ובירכתי אותו לשלום, דבר שכמעט ולא הייתי נוהג ליזום. הוא זיהה אותי ובא לעברי, מדובר היה בבחור שמדי פעם הייתי רואה אותו יוצא וחוזר ברגל, ודאגתי לדבר איתו על העניין. מסתבר שהוא עובד במפעל קרוב והוא יוצא כל בוקר לטרמפיאדה קרובה וחוזר משמה גם משום שזאת התחנה הכי קרובה שיש לו להסעות. הוא סיפר לי שהוא עובד במפעל אלומיניום במרחק של כחצי שעה נסיעה מכאן, ושמשום מה הוא היחיד מההתנחלות שעובד שמה, הוא סיפר לי גם שהוא ניסה השמירה הבאה שוב הייתה בשעות האלו, והפעם באמת שבחרתי להסתכל לכיוון ההתנחלות, בוחן מי שעוד נמצא בשעות הערב. נתקלתי בבחור צעיר שחזר רגלי, ובירכתי אותו לשלום, דבר שכמעט ולא הייתי נוהג ליזום. הוא זיהה אותי ובא לעברי, מדובר היה בבחור שמדי פעם הייתי רואה אותו יוצא וחוזר ברגל, ודאגתי לדבר איתו על העניין. מסתבר שהוא עובד במפעל קרוב והוא יוצא כל בוקר לטרמפיאדה קרובה וחוזר משמה גם משום שזאת התחנה הכי קרובה שיש לו להסעות. הוא סיפר לי שהוא עובד במפעל אלומיניום במרחק של כחצי שעה נסיעה מכאן, ושמשום מה הוא היחיד מההתנחלות שעובד שמה, הוא סיפר לי גם שהוא ניסה לשכנע כמה מהחבר'ה הצעירים לבוא לעבוד שמה, אבל ללא הצלחה.
"שוק האלומיניום במיעוט". הוא אמר. "ואנשים פה לא מבינים שכשיש מחסור משלמים יותר." הוא אמר, מיואש במקצת ובטון מאוכזב במקצת, כאילו קיוה להקים פה מושבת עובדי אלומיניום. סיימנו את השיחה לאחר מספר דקות שבסופה הבטחתי לו שבמקרה ואחרי השחרור ארצה לעבוד בעסקי האלומיניום אדאג ליצור איתו קשר (לא נראה לי). בכל מקרה, הייתה שיחה נחמדה ושמחתי שנפתחתי יותר בעניין הזה, ואם יהיו לי עוד שיחות שכאלה כל שמירה היא בכלל תעבור בכיף. כמה אפשר כבר לשחק בפלאפון? (שלא נדבר על זה שאת המטרה המקורית שלו אני לא ממש מממש בשמירות האלה, אז בכלל).
המשכתי לצפות בחלון, ולצערי לא קרה עוד משהו מעניין. הסתכלתי בשעון ולפתע קלטתי שהשעה כבר 22:00 ואת רוב המשמרת שלי העברתי בהסתכלות, מצד אחד שמחתי שהזמן עובר מהר אבל מצד שני ידעתי ששירן מחכה לטלפון (היא אף פעם לא מתקשרת כי מאז הטירונות שבה הסברתי לה שמחרימים לנו פלאפונים היא מפחדת להרים צלצול). כבר עמדתי לצלצל, שלפתע ראיתי אור מאחד הבתים, אותו בית שאליו נכנסה אותה עלמת חן. החזרתי את הפלאפון לכיס והסתכלתי.
בהתחלה שוב לא יכולתי לראות, אבל אחרי כמה מטרים כבר יכולתי לזהות שזאת אכן אותה הבחורה, מחזיקה במגש, ככל שהיא התקרבה יכולתי לראות אותה יותר בבירור אבל לא היה לי ברור מה לעשות. החלטתי שעדיין לא מתאים שאני אצא החוצה במיוחד, והחלטתי להתיישב בכיסא שליד החלון שמשקיף לכיוון הבסיס. (הכיסא השני היה ליד החלון שמשקיף להתנחלות). ישבתי, מביט בחלון, בתקווה שאני אראה לה "שומר".
היא נכנסה, עוד לא אומרת כלום, הבטתי עליה, ובירכתי אותה ב"היי". רק עכשיו שמתי לב לאיך היא נראית, דבר מוזר כשלעצמו, אבל בנסיבות הקודמות לא ממש טרחתי לתת לה תשומת לב ולפני 3 ימים הייתי מופתע מדי מכדי לחשוב על דברים כאלה.
היה לה שיער בהיר, שרובו היה אסוף לצמה ארוכה. עיניים חומות, וגומת חן קטנות וחביבות. היא הייתה די גבוהה, בערך כ1.70, ולבשה מין שמלת אוברול שכזאת, מעל לחולצה ארוכה ואדומה. האוברול עצמו היה ג'ינס. הגוף שלה עצמו היה נחמד ממה שיכולתי לראות, רזה למדי, עם חזה בינוני, שהייתי אומר שבמידת C כלשהי. היא נראתה לי בערך בגילי, דבר ששמחתי לחשוב משום שקיוויתי לבת שיחה בדמותה. אבל מה היא חושבת בעניין? אם בכלל? האמת היא, שעם כל השאלות האלו, התביישתי קצת שתהיתי על דברים כאלה אצל מישהי דתיה.
"ה..היי" היא אומרת. דאגתי לקום מהכיסא ולבוא לקראתה, לוקח את המגש הבורדו שהיא החזיקה. היה עליו עוד כריך, הפעם בתוספת סלט קטן, ולצידם היה כוס מיץ.
"תודה רבה" אמרתי. "אני רואה שהוספת לי בונוס היום" אמרתי, בניסיון לשבור את הקרח.
"כן" היא צחקקה. "נשאר קצת סלט מארוחת הערב." היא אמרה. "עדיין אמא מכינה כמות כמו קודם ועכשיו שאבא במילואים נשאר די הרבה.
"אני אמנם לא אבא שלך אבל אני אשמח לאכול אם נשאר משהו" אמרתי, מופתע מעצמי קצת. הרגשתי קצת נועז עם ההצעה הזאת.
"אני.. אבדוק את זה" היא אמרה, מחייכת חיוך נבוך שוב. "האמת היא שלא ידענו בכלל אם אתה אוהב סלט."
"אה, אני אוהב" אמרתי. מניח את המגש על השולחן ליד. "אבל באמת נחמד מצידכן לחשוב עליי ככה". השבתי.
"אין בעיה" היא אמרה. "אם יישאר עוד אני אגיד לאמא שלי שנביא לך גם קצת". החיוך שלה נהיה קצת יותר בטוח ואפילו יותר חינני.
"תודה רבה" אמרתי "אגב, מצטער שלא אמרתי קודם, אבל אני רועי" אמרתי, מושיט אליה יד, עומד כמו מפגר מספר שניות עד שקלטתי שהיא לא סתם בוהה בי ולא מושיטה לי יד גם.
"אוי!" אמרתי. "אני ממש מצטער, שכחתי מזה לגמרי! אני באמת, באמת, באמת מתנצל." אמרתי. לא היה לי נעים, בלשון המעטה.
"זה.. זה בסדר." היא אמרה. "אני מניחה שלא ידעת." החיוך חזר להיות נבוך במקצת.
"האמת היא שדווקא יצא לי לשמוע על זה קצת בטלויזיה.. ויש לי קרובי משפחה דתיים" אמרתי. " אבל שוב, אני באמת מתנצל, אני מקווה שלא נפגעת או משהו."
"אה לא, מה פתאום." היא אמרה. "ליבי". היא אמרה.
"מה?" לא הבנתי למה היא מתכוונת.
"קוראים לי ליבי". היא אמרה, שוב הרגשתי מטומטם. וגם נשמע לי מוזר שם שכזה למתנחלת, ועוד דתיה.
"אה, היי ליבי". אמרתי. "שוב, תודה רבה לך."
"אני שמחה לשמוע." היא אמרה שוב. "אז, אני אלך בינתיים. אתה תסתדר, נכון?"
"כן, אני אסתדר." אמרתי, ואח"כ קיללתי את עצמי על המשפט הזה. "אבל מה עם הכלים?"
"זה בסדר" היא אמרה. "תשאיר את זה פה וניקח בבוקר, רק תאכל ותשתה, בסדר?"
"כן, אין בעיה. שוב, תודה רבה!" אמרתי.
"להתראות" היא אמרה, פונה לעבר היציאה.
"ביי…" אמרתי לה, כעבור מספר שניות הולך לחלון כדי לראות אותה חוזרת לביתה. איזה ביאוס.. ביאוס עצמי.
הלכתי לאכול, ואחרי מספר דקות נזכרתי שצריך להתקשר לשירן. השעה כבר הייתה 22:20.
"מאמי מה קורה?" שירן אמרה בדאגה. "חשבתי שתתקשר ב21:00 מקסימום. כבר חשבתי להתקשר בעצמי…" היא אמרה. "אל תבהיל אותי ככה."
"הכל בסדר מאמי". אמרתי. פשוט דיברתי פה עם כמה אנשים.
"אתה מתחיל לשכוח אותי?" היא אמרה בטון מהתל. "תזהר ממני".
"חס וחלילה שירני, חס וחלילה." אמרתי.
בהמשך השיחה דאגנו כמובן להמשיך את הטקס שלנו, הפעם בשירותים ציבוריים של מסעדה שאנחנו אוהבים ללכת אליה, בין המנות תכננו ללכת שנינו לשירותים, ולאחר מנה ראשונה שלה יורדת לי כאשר היא יושבת על מכסה האסלה ואני עומד בסבלנות, סקס כאשר היא עליי בישיבה, עם הפנים אליי כמובן, כמנה עיקרית, ולאחר מכן על קיר השירותים בתור קינוח. היה טעים. כל הסיפור נמשך כבערך שעה וקצת, וכבר הסברתי לה שאני תיכף צריך להתארגן לקראת סיום השמירה.
"ביי מאמי, לילה מקסים, ואל תשכח אותי!" היא אמרה.
"ברור מאמי, רק עלייך אני חושב." השבתי.
הג'יפ בא כמספר דקות אחרי, מוריד את החייל שבא להחליף.
באתי כבר להכנס, שלפתע נזכרתי בכלים שנשארו בבוטקה. "חכה רגע אחי, בסדר?" אמרתי לנהג, שלא הבין ממש מה אני רוצה אבל לא היה לו כוח כבר לשאול.
רצתי מהר לעמדה, ולהפתעת החייל שכבר הספיק להתמקם לקחתי את המגש עם הכלים שעליו, ורצתי לעבר אותו בית שממנו יצאה ליבי. מניח במהירות את המגש ליד מפתן הדלת ורץ בחזרה לג'יפ. הייתי חייב.
הנהג רק הביט בי בתמהון לכמה שניות והתניע את הג'יפ. נסענו ונגמר לו עוד יום של שמירות. שנינו היינו עייפים מדי מכדי לדבר, בדרך למיטה חשבתי קצת על העניין והבנתי שבהחלט השמירות נהיות נחמדות הרבה יותר שיש עם מי לדבר, עם כל הכבוד לשירן, פנים אל פנים הרבה יותר נחמד משיחות טלפון, ושיחות סקס זה לא הכל בחיים.
נרדמתי די מהר, אבל בבוקר הצלחתי לזכור חלום, דבר שלא קורה לי בדרך כלל. זכרון קצר של כמה שניות, שבו שירן הייתה לבושה בחצאית ארוכה. התפלאתי קצת על העניין משום שלא היה זכור לי שלשירן יש חצאיות שאפילו קרובות לחצי מהאורך של החצאית בחלום, אבל הבלגתי. חלום.
למחרת היה יום חמישי, והתכוננתי ליום השמירות האחרון להשבוע, מהמגדל למיטה, ומהמיטה הביתה, הגיע הזמן.
במשמרת הצהרים הבטתי מהחלון שוב, לא ראיתי את ליבי אבל כן דיברתי עם 2 נערים, שסיפרו לי שהם בני 16 וכרגע לומדים. הם בעיקר שאלו שאלות על הצבא וסיפרו לי שהם רוצים ללכת לשירות קרבי. בעיקר דיברתי על היחידה שלי ועל ניסיון של חברים אחרים שלי ביחידות אחרות. בסופה של השיחה הם היו די מרוצים אבל עדיין התלבטו בין פחות או יותר אותן יחידות. איחלתי למלש"בים בהצלחה. שאר המשמרת עברה בעיקר בנפנופים לשלום של אנשים שעברו ועוד אחד שהתעניין מה התוכניות שלי לסופ"ש. סיפרתי לו שבעיקר להתראות עם החבר'ה שלא ראיתי שבועיים וכמובן גם את החברה, אם כי הצנעתי את העניין שיש לי חברה ולא דיברתי עליה יותר מדי. לא היה לי נעים לדבר עליה עם מישהו שסביר להניח שומר את עצמו עד הנישואין. הוא לא התייחס לעניין ממש ודיברנו עוד מספר דקות על איך שמעבירים פה סופ"שים לפעמים עם החיילים, קבענו שאם יהיה משהו בקרוב הוא יזמין אותי ונפרדנו לשלום.
שאר המשמרת עברה שוב, בצפיה ונפנוף לשלום כל
כמה זמן, לצערי לא ראיתי את ליבי, דבר שקצת ביאס אותי. אבל היי, לפחות השיחות האלה העבירו לי קצת את המשמרת, אפילו בפלאפון בקושי נגעתי. זה באמת היה רעיון נחמד לנסות ולהכיר את האנשים פה, והייתה לי תחושה טובה שזאת רק ההתחלה. במקום להתבאס על האמצע שומקום הזה שבו אני מעביר חלק ניכר מזמני כל יום כמעט, התחלתי לחבב את העניין. סוג של לימונים ולימונדה, גרסאת צה"ל.
השעה 12 הגיעה, ואיתה הגיע דרביאן, חבר מאותו מחזור הגיוס, שנפגשנו החלפנו כיף ידידותי, וששאלתי אותו מה קורה הוא החליף את החיוך לפרצוף קצת מבואס.
"האמת היא… באסה אחי, פרסמו את הלוח לשבוע הבא וכל השבוע אני שמירות. ביקשתי מקובי שיסדר לי שבוע בלי כי יש מצב שאני אצטרך אפטר באמצע השבוע, אבל הוא אמר לי שמאוחר מדי והלוח כבר מוכן. אמר לי "לך תחפש מישהו שיחליף איתך אם זה כזה דחוף". הוא רציני? הוא לא יודע שאף אחד לא יסכים?"
"האמת" הגבתי מהר בלי לחשוב יותר מדי. "שאני יכול לעזור לך עם זה"
המבט שלו התחלף ממבואס לתמוה. ובצדק, אף פעם לא ביקשתי משהו בסגנון ממישהו, והוא ידע את זה טוב מאוד, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוא ניסה להשיג החלפה בהתראה של פחות משבוע לפני. וכל פעם הוא לא לומד, גם אחרי הפעם החמישית שאמרתי לו לא תודה, אבל הפעם שברתי את הרצף.
"רועי? אתה, אתה רציני אחי?" זה כל מה שהוא היה יכול להגיד.
"את יודע שאני לא מתבדח על הדברים האלה, דרביאן" אמרתי.
"אתה לוקח את השמירות שלי שבוע הבא?" הוא אמר שוב "בטוח?"
"כן, אני בטוח". אמרתי שוב, מביע מורת רוח. אני יודע שזה נדיר, אבל לא צריך להגזים.
"תודה אחי!" הוא אמר בחיוך גדול. "אני אעדכן את בוריס שאני אסיים את המשמרת".
"בכיף" אמרתי "שמירה נעימה". התחלתי ללכת לכיוון הג'יפ
"שוב תודה אחי!" הוא אמר שוב בזמן שהלכתי לג'יפ. לא טרחתי ממש להסתכל אבל נפנפתי לו לשלום.
האמת היא שרק בנסיעה חזרה התחלתי להבין מה עשיתי, אבל עדיין לא התחרטתי על כך. שמירות זה לא הדבר הכי כיפי אבל הרעיון עם השיחות התברר כרעיון נחמד ביותר. גם ככה סביר להניח שבשעות האלה בבסיס לא הייתי עושה יותר מדי. ובכלל, ליבי נשמעת כמו בן אדם נחמד. ליבי… וגם האחרים, לא זוכר איך קוראים להם, אבל גם הם נחמדים, כמו ליבי. כן, עשיתי את הבחירה הנכונה, שכנעתי את עצמי בצדקת דרכי.
הסופש הגיע, ובדרך חזרה כבר כמובן עדכנתי את שירן שאני בא הביתה. היא אמרה שהיא מתארגנת וקופצת אליי. בקושי הספקתי להיות בבית שעה ולאכול איזה משהו של אמא וכבר היא באה, לבושת חולצת סטרפלס שחורה עם הדפס ורוד שכתוב עליו "LOVE IS THE DRUG" ושורטס ג'ינס, מלוים בכפכפים לבנים. הספיק לי כדי להזכר בזה שהולך להיות מהנה הסופש.
"מה קורה מאמי?" היא ישר נכנסה, מנשקת אותי על הלחי (הספיקה לקלוט שאמא שלי בחדר ליד, היא מאבדת את הביישנות בד"כ רק כאשר אנחנו לבד, בייחוד בחדר המיטות). עם כל הביישנות הזאת, הסימון שלה עם הראש שנסור לחדר השינה שלי די ביטל את המסר שהיא ניסתה להעביר, אבל אני מניח שאמא שלי כבר הבינה מזמן את העסק ביני לבין שירן. כמובן שעקבתי אחריה בצייתנות לחדר השינה שלי.
==============
לחלק הבא