שובו של המלך

בפסח של 84' דוד שלי הביא לי את "ההוביט". הרגשתי קצת מבוגר בשביל זה כי היה לי בר מצווה בחורף, וחשבתי שדרקונים וגמדים זה לילדים, אבל בכל זאת קראתי. התחלתי לקרוא ביום שישי בערב, כשאימא ראתה "שעה טובה" בסלון, ובארבע לפנות בוקר נרדמתי עם הספר ביד. למחרת התעוררתי בשמונה והמשכתי לקרוא. לקראת ערב גמרתי את הספר. עד אז חשבתי שהכי גזעי זה לקרוא אליסטר מקלין, אבל כשגמרתי את הספר, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו.
ביום ראשון, אחרי בית ספר, רצתי לספריה. אימא נתנה לי לבר מצווה כרטיס של גדולים, ואני חרשתי עליו פעמיים בשבוע, לפעמים יותר. שאלתי את עדה הספרנית אם יש ספרים של טולקין והיא הפנתה אותי למדף שעליו נחו שלושה כרכים של "שר הטבעות". לאנשים אחרים עדה לא הרשתה לקחת שני ספרים, אבל לי היא הרשתה, כי הייתי שומר עליהם טוב ותמיד הייתי מחזיר צ'יק צ'ק.
התחלתי לקרוא כבר בדרך הביתה. למען האמת, ההתחלה קצת שעממה אותי והייתי טיפה מאוכזב. אבל אני בחיים לא הפסקתי לקרוא ספר באמצע (עד היום!) והמשכתי לקרוא. למחרת, אחרי בית ספר, כשהתופים של האורקים הדהדו במחשכי מוריה, ידעתי שמהמסע הזה לא אחזור אותו הדבר. בימים הבאים הפסקתי להכין שיעורים ובקושי טיפלתי בבית ורק קראתי כל היום. אימא, שעבדה קשה כמזכירה בקופת חולים, התעצבנה שאני לא עושה כלום.
"אם מה שמגיע לי שנתתי לך את המתנה הזאת זה ערמת כלים בכיור ורצפה מלוכלכת, אז אני צריכה לחשוב פעמיים על לחדש לך את המנוי בחורף הבא."
האיום כל כך הפחיד אותי, שלמחרת, כשהיא חזרה הביתה, הרצפה הייתה שטופה והכיור ריק. בקושי הרגשתי כשהיא נתנה לי נשיקה בלחי, הייתי מזועזע מכך שפרודו וסם עוזבים את החבורה. בכרך השני עשיתי טעות איומה, וגמרתי אותו ביום שישי אחר הצהרים. רצתי לספריה, אבל היא כבר הייתה סגורה.
פרודו חי, אך שבוי בידי האויב.
השבת עברה עלי באטיות איומה והיה חמסין חם ויבש כל כך שאפילו המאוורר לא עזר. הסתובבתי בבית ופכרתי באצבעות ואפילו לא הצלחתי להתרכז באטארי. אימא שאלה אותי מה קרה והסברתי לה. היא צחקה קצת ואז נאנחה. תמיד היה לה קשה עם זה שלא היו לי חברים והייתי כזה תולעת ספרים. בניגוד למה שחושבים לפעמים על בוקים כמוני, אפילו תלמיד טוב לא הייתי. לא היה לי חשק להתרכז בלימודים ותמיד חשבתי על הספרים ועל הגיבורים שלהם. רק ב"חיבור" הייתי מוציא מאיות. ידעתי שאני רוצה להיות סופר. או בלש פרטי. או מגלה ארצות, למרות שב1984 כבר לא היה הרבה מה לגלות.
דוד גיורא בילה אצלנו את השבת. התחננתי שיגלה לי מה קורה אחר כך בספר, אבל הוא רק צחק ואמר שאחרי שאני אגמור את הכרך השלישי, הוא יקנה לי את כל הסדרה. למחרת, בשביל שלא ישעמם לי, שיפרנו שנינו את המבצר על העץ שאבא התחיל לבנות לי פעם לפני שהוא מת, והחלטתי לקרוא לו נקרת הלם. אחרי שגמרנו עליתי למעלה, אבל לא היה שם כל כך נעים כי הרוח הייתה חמה ויבשה.
ביום ראשון בקושי הצלחתי לשבת בשקט בכיתה. הסיבה היחידה שלא ברחתי מבית ספר, זה כי ידעתי שעדה תגיד אותי לאימא שלי אם אגיע מוקדם מדי. זה כבר קרה. רצתי לתוך הספרייה, אמרתי מהר שלום לעדה והלכתי בשיא המהירות למדף של טולקין. כבר ראיתי את הספר עומד שם על המדף, אבל פתאום הופיעה נערה ואחזה בספר, ושניה אחרי זה גם אני אחזתי בו.
הסתכלתי בתדהמה בנערה שעמדה שם. אף פעם לא ראיתי אותה. היא לבשה חולצת תכלת של התיכון ולבשה חצאית ג'ינס פשוטה. שיערה היה שחור, והגיע עד כתפיה וזוג עיניה הגדולות היה מוסתר מאחוריה משקפיים . היא הייתה אמנם מבוגרת ממני אבל קצת נמוכה לגילה, החלטתי. עדיין היא הייתה גבוהה ממני ביותר מחצי ראש.
"אה…" אמרתי "אני בדיוק רציתי לקחת…"
"גם אני…" היא אמרה.
פתאום שמתי לב שאני נוגע באצבעותיה ושהן היו חמות ונעימות. זו בטח הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בבת שהיא לא אימא שלי.
עמדנו ככה כמה שניות, עד שוויתרתי לה. אולי זה היה נראה לי הדבר הנכון לעשות, כי אני הייתי בחטיבה והיא הייתה תלמידת תיכון והיא בטח הייתה צריכה את זה למשהו חשוב.
"תודה." היא אמרה וחייכה.
עשיתי כן עם הראש, בלי לעכל עדיין שוויתרתי על העותק היחיד, ושאני לא יודע כמה מהר היא קוראת ומתי היא תחזיר את הספר.
הנערה הסתובבה והלכה, ואני נשארתי שם כמו בוק. אחרי כמה דקות הלכתי למדף של אליסטר מקלין.
יצאתי מהספרייה מדוכדך ושפוף והיה כל כך חמסיני בחוץ, שהרגשתי שנכנסתי לתוך תנור. כמה שלא הרצתי את האירוע שליד המדף של טולקין בראש, הוא לא נגמר בזה שהספר אצלי. התחלתי ללכת הביתה באטיות. מול המרכז המסחרי ראיתי פתאום את הנערה שלקחה ממני את הספר. היא הייתה מוקפת בעוד כמה תיכוניסטיות, אבל כשהתקרבתי, ראיתי שהן לא ממש חברות שלה. הן היו לבושות בבגדים אפנתיים, לא כמוה, והיו מאופרות. בטח הן היו המקובלות.
"נו, מלונים, מה את קוראת?" שאלה אחת שהייתה מאופרת ועישנה סיגריה. היא ניסתה לחטוף לנערה מהספרייה את התיק אבל זאת חיבקה אותו חזק. מישהי אחרת, חברה של המעשנת באה מאחור והתחילה לדגדג אותה. הנערה מהספרייה התחילה להתפתל והמעשנת חטפה לה את התיק.
"תחזירי לי את התיק!" צעקה הנערה מהספרייה, אבל האחרות דחפו אותה ולא נתנו לה להתקרב בזמן שהמעשנת חיטטה בו. רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה.
"הו, בואו נראה מה קוראת גברת 'מלונים' החכמה!" היא קראה, ושלפה את "שובו של המלך" מהתיק.
"'החרב אשר נותצה – חושלה שנית, בני-אדם, גמדים ובני-לילית מתאחדים למלחמה נגדו.'" היא הקריאה בלעג. "פששש, מלונים, זה מה שאת קוראת? גמדים, חרבות, כל הכבוד. מחר אני אקריא מזה קצת בכיתה."
פתאום ידעתי מה אני הולך לעשות.
"זה הספר שלי." אמרתי בקול רם והתקרבתי אליהן. קיוויתי שהן לא שמות לב כמה אני רועד. הממושקפת מהספרייה הסתכלה עלי בפליאה.
"הספרנית התבלבלה." אמרתי והגשתי לממושקפת את "דו קרב במצולות ים." היא לקחה אותי בהיסוס.
בלי להגיד כלום הושטתי למעשנת. היא הסתכלה על החברות שלה ואז הגישה לי את הספר בחשדנות. היא לקחה את "דו קרב במצולות ים" מידה של הממושקפת, אבל היה נראה לי שהציור על העטיפה, שני צוללנים שלופי סכינים, הפחיד אותה.
"זה מה שאת קוראת?" היא שאלה. נימת דבריה הייתה שונה מעט מהלעג הקודם.
"אה…כן." אמרה הממושקפת בהיסוס.
"יאללה, עופו." אמרה המעשנת ושנינו הסתלקנו משם.
אני הלכתי מהר יותר. גם כי לא ידעתי מה לעשות אם היא תפנה אלי, וגם כי פתאום הבנתי שהכרך השלישי חזר אלי והרעיון התחיל למצוא חן בעיני.
זה לא עזר לי. אחרי מאה מטר היא קראה לי.
"סליחה! אה…ילד!" היא קראה. נעצרתי והסתובבתי אליה והיא הגבירה את ההליכה.
"אה…איך קוראים לך?" היא שאלה, מתנשפת.
"אורן."
"תודה, אורן." היא אמרה והושיטה לי יד. לחצתי את ידה והיא הייתה חמה ונעימה. הרגשתי שאני מתרגש פתאום, אבל לא ידעתי למה.
"אני מיכל" היא אמרה. "תודה על מה ש…"
"אין בעד מה." אמרתי במבוכה והסתובבתי ללכת. לא שלא היה לי נעים לגעת בה, אבל פתאום הייתי נבוך ומבולבל לגמרי.
"אורן!" היא קראה ואני הסתובבתי.
"אפשר את הספר?" היא שאלה.
פתאום זה לא היה נראה לי פייר. אני הצלתי אותה מהמגעילות האלה, אז מגיע לי משהו כפיצוי, חשבתי.
"כמה זמן ייקח לך לגמור אותו?" שאלתי.
"שבוע וחצי." היא ענתה.
"לי ייקח שבוע." אמרתי במהירות, מקווה שהיא תבין את הרמז.
שתקנו. נראה היה לי שהיא מאוד רצתה את הספר, אבל הרגישה שהיא חייבת לי.
"אולי נקרא בו שנינו?" שמעתי את עצמי מציע פתאום.
"שנינו?" היא שאלה בפקפוק. "איך אפשר לקרוא בו שנינו?"
"תבואי אלי ונקרא בו שנינו " הצעתי באומץ. " זה פה, קרוב."
מיכל היססה. היא לעסה את השפתיים וזזה מרגל לרגל בזמן שהיא חשבה ואני זוכר שחשבתי שזה הדבר הכי חמוד שראיתי. אחרי כמה זמן היא הסתכלה מסביב, כדי לראות אם מישהו רואה אותנו אבל לא הייתה אף חולצת תיכון בסביבה.
"בסדר" היא אמרה. "יש לכם טלפון?"
כשהגענו אלי הביתה היא התקשרה להורים שלה ואמרה להם שהלכה לעשות שיעורים עם חברה ואני הכנתי לשנינו גזוז בסודה סטרים.
"איפה נקרא?" היא שאלה.
"בנקרת הלם." אמרתי, ומיד הרגשתי מטופש.
"איפה?" היא צחקה.
"יש לי מבצר…בית. על העץ."
יצאנו לחצר האחורית והראיתי לה את המבצר על העץ.
"יו, איזה כיף לך שיש לך חצר כזאת…ומבצר כזה. בטח אתה בורח לכאן כל פעם שאחים שלך מבלבלים לך את המוח."
"אין לי אחים, ואף אחד לא מבלבל לי את המוח." אמרתי.
"יה בה יה." היא התלהבה. זה באמת היה מבצר מצוין.
"אני יכולה לעלות?" היא שאלה בהתלהבות והחזיקה בסולם.
"בטח." אמרתי.
מיכל התחילה לטפס בסולם. בתור המארח, הרגשתי אחראי והסתכלתי אחריה, כדי לוודא שהיא יודעת איפה להחזיק. כשהיא עברה אותי, ראיתי פתאום את הברכיים שלה מתחת לחצאית, ואחר כך את הירכיים וכאשר היא הייתה כמעט למעלה, ראיתי את התחתונים הלבנות שלה, והפה שלי התייבש פתאום.
"יו, רואים מכאן את כל השכונה!" היא אמרה מלמעלה ונופפה לי בהתלהבות. צחקתי. מאז שמני הפסיק להיות חבר שלי, אף אחד לא התלהב מהמבצר שלי ככה.
"ואיך נעלה את השתייה והספר?" היא שאלה.
הראיתי לכיוון המגש שהיה מחובר לגלגלת. בתוך המגש הנחתי את הספר, השתייה וגרעינים שהבאתי מהמטבח.
"תמשכי בחבל, בזהירות."
"גם גלגלת יש לך!" היא התלהבה. היא משכה בחבל בזהירות והעלתה את המגש למעלה, ואני עליתי בסולם.
"בטח נורא כיף לך כאן." היא אמרה ונשכבה על המזרון שדוד גיורא העלה. היא שכבה על הצד, ראשה נתמך בידה, והחצאית טיפסה מעט למעלה, חושפת את ברכיה.
"נחמד…" מלמלתי. "בואי נתחיל לקרוא." אמרתי, כדי לסלק את המבוכה.
התחלנו לקרוא, שכובים על הבטן, והספר לפנינו. היה לי קשה קצת להיכנס לספר, במיוחד שהתאכזבתי לגלות שהוא לא מתחיל עם סם ופרודו אלא בפיפין וגאנדלף. גיליתי שהיא קוראת קצת יותר מהר ממני, אבל היא חיכתה לי בכל דף. גמרנו במהירות את הפרק הראשון והתחלנו את השני. זה היה פרק מפחיד, מלא בחושך ומוות ובעמוד חמישים מיכל החזיקה לי ביד פתאום בלי להגיד מילה והמשכנו לקרוא. כשהפרק נגמר שנינו נאנחנו אנחת רווחה ביחד, והתחלנו לצחוק מזה.
"בטח כל החברים שלך אוהבים את המבצר הזה." אמרה מיכל.
"אין לי חברים." אמרתי בפשטות.
"לי יש מלא חברות. מאוד טובות. אנחנו עושים חיים משוגעים." היא אמרה בביטחון.
משכתי בכתפיים.
"אז איך זה שאין לך אחים?" היא שאלה.
"אבא שלי היה חולה הרבה זמן ומת לפני שהוא ואימא שלי הספיקו…את יודעת."
מיכל הנהנה.
"לי יש מלא אחים. זאת אומרת, הם לא בדיוק אחים שלי…זאת…משפחה אומנת."
"כמו ב'אל עצמי'?" שאלתי.
"כן" היא אמרה. "רק שההורים שלי לא מתו, אלא יש להם מכרות זהב בדרום אמריקה. בג'ונגלים. הם מאוד עשירים. בינתיים הם שמים אותי אצל משפחה אומנת, כי בג'ונגל מאוד מסוכן, אבל נראה לי שעוד מעט הם יבואו לקחת אותי."
לא אמרתי כלום.
המשכנו לקרוא. הייתי קצת פחות מרוכז עכשיו ומדי פעם הסתכלתי עליה, על איך שהשמש שיחקה בשיער שלה, על האצבעות שלה שמעבירות את הדף. היא שמה לב שהתחלתי לקרוא לאט יותר ובסוף אמרה:
"נו, למה אתה קורא כל כך לאט?"
"סתם. הסתכלתי עלייך. את יפה." נפלט לי פתאום.
שנינו השתתקנו והיא חזרה אל הספר. עשיתי את עצמי קורא, למרות שעכשיו כבר לא הצלחתי להתרכז בכלל. בשביל מה אמרתי את זה? בטח היא תיקח את הספר היום וזהו, אני לא אראה אותה יותר. למה אני כזה אידיוט לפעמים?
"אתה באמת חושב שאני יפה?" היא שאלה פתאום ועיניים הגדולות והשחורות שלה בדקו אותי מאחורי המשקפיים.
עשיתי כן עם הראש ושנינו חזרנו לספר. הרגשתי קצת פחות טיפש.
"למה הן קראו לך 'מלונים'?" שאלתי אחרי חצי עמוד.
מיכל היססה בהתחלה, אבל אז הסתובבה על הצד והצביעה על החזה שלה.
"לא הבנתי." אמרתי בטיפשות.
"כי אני…מפותחת."
"מפותחת?" שאלתי. "כמו…חכמה?"
"לא. יש לי ציצי גדול." היא אמרה. הרגשתי איך הפרצוף שלי מתחיל לבעור והרגשתי מטומטם לחלוטין.
"אה." אמרתי ומיהרתי לנתק ממנה קשר עין.
"אתה רוצה לראות?" היא שאלה פתאום, בשקט.
"מה?"
"את הציצי שלי. אתה רוצה לראות?"
אף פעם בחיים לא ראיתי ציצי של בחורה. אפילו לא את של אימא. עשיתי כן עם הראש.
מיכל נעמדה על הברכיים והתחילה לפתוח את חולצת התלבושת האחידה. היה שקט מוחלט ורק הרוח שרקה בין ענפי האורן. היא פתחה את החולצה וחשפה את החזייה הלבנה שמתחתיה, שהייתה מלאה בשדיים גדולים וצחים. לא אמרתי כלום, רק בהיתי בה.
"להוריד את החזייה?" היא שאלה. הנהנתי.
היא שלחה ידיים אחורה וראיתי איך החזייה מתרופפת. אחר כך עשתה איזה להטוט עם הידיים וכתפיות החזייה ונשארה עירומה מתחת לחולצה הפתוחה. השדיים שלה, גדולים וחיוורים, היו חשופים. עטרות ורודות וגדולות עיטרו אותם והפטמות היו סמוקות וזקורות.
"אתה יכול לגעת." היא אמרה, ואני שלחתי יד מהססת אל השד שמולי. הוא היה חלק ורך אבל גדול וכבד.
מיכל נשכבה על צדה וסימנה לי לעשות אותו דבר. נשכבתי לצדה, קרוב אליה, אך לא צמוד.
"תכניס אותו לפה." היא הורתה לי ואני צייתתי. התחלתי למצוץ את הפטמה בכוח, אבל היא הורתה לי להחליש את היניקה.
"יופי…" היא התנשפה באזני. "ככה…"
התחלתי לצאת מההלם שהייתי בו. אחזתי בשד הגדול בידי והתחלתי ללקק את הפטמה בלשוני. היא גנחה, והבנתי שאני בכיוון הנכון. המשכתי את ההצלחה שלי ועברתי לשד השני, מוצץ ומלקק והיא העבירה רגל כך שהתחתונים שלה היו על הירך שלי. מכיוון שלבשתי מכנסי התעמלות קצרים, הרגשתי חום ורטיבות על עור הירך העירום שלי, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות ולא הבנתי מה פשר העובדה שמיכל התחילה להתחכך בי.
המשכתי להתנסות ונשכתי את הפטמה שלה והיא צעקה בכאב.
"איי! אל תינשך!" היא התנשפה. כנראה שנראיתי מבוהל מאוד, כי היא מיד הוסיפה:
"תמשיך מה שעשית קודם, זה היה מצוין."
חזרתי ללקק לה את השדיים ולמצוץ, עובר מאחד לשני. למדתי שאם אני מעסה לה אותם תוך כדי היא אוהבת את זה, אבל לא חזק מדי. פתאום היא לקחה את יד שמאל שלי ודחפה אותה בין הרגליים שלה. היא החזיקה אותה חזק ושפשפה בה את המפשעה שלה, שבאמת הייתה רטובה וחמה. לא ידעתי בדיוק מה אני אמור לעשות עם היד, אז לא עשיתי כלום, אבל זה כנראה היה מספיק למיכל. היא סובבה את היד שלי במעגלים קטנים בין הרגליים והצמידה אותה לתחתונים שלה.
פתאום היא התנשפה לי באוזן וגנחה, וחשבתי שהכאבתי לה עם היד. ניסיתי לסלק אותה מבין הרגליים שלה, אבל מיכל החזיקה אותה חזק והמשיכה לגנוח בקול רם וכל הגוף שלה רעד. אני כבר די נבהלתי בשלב הזה והסתכלתי איך היא רועדת בעיניים עצומות. חשבתי מה אני אגיד לאימא שלי ואיך שהיית אולי כבר צריך לוותר על הספר, אבל אז היא נרגעה ופתחה עיניים. כשהיא חייכה אלי, הרגשתי כאילו השמש זורחת במיוחד בשבילי.
היא התחילה לצחוק.
"מה מצחיק?" נעלבתי קצת.
"הפרצוף שלך." היא אמרה ועשתה פרצוף מבוהל.
"הבהלת אותי." אמרתי בקול חמוץ. אף אחד לא אוהב שצוחקים עליו.
"סליחה." היא אמרה בקול רציני וסלחתי לה מיד.
לא היה לי נוח במכנסי ההתעמלות שהפכו פתאום לקטנים מדי. התחלתי לסדר שם את הבולבול והתפתלתי קצת כדי להגיע כמו שצריך. מיכל עקבה אחרי היד שלי.
"מה זה?" היא שאלה אחרי שהחזרתי את היד והצביעה אל המכנסיים שלי.
"המכנסיים שלי." אמרתי.
"לא. מתחת." היא אמרה.
"זה הבולבול." היא בטח ידעה את ההבדל בנות לבנים לא? לא מלמדים את זה בתיכון?
"אני יודעת מה זה, אבל הוא…תמיד כזה גדול?"
למען האמת, בדרך כלל הוא לא היה כזה גדול. לפעמים הייתי חושב על רונה שישבה לידי, ואז הוא נהיה כזה, אבל אחרי כמה זמן זה עבר. לא אמרתי כלום.
"אני עשיתי את זה?" היא שאלה. הבנתי פתאום שכן.
"כן…כנראה."
"אני יכולה לראות?" היא שאלה.
לא הבנתי למה זה מעניין אותה, אבל אמרתי לה שכן.
"תשכב על הגב." היא הורתה לי ורכנה מעל האגן שלי.
"תרים קצת את הטוסיק." היא אמרה. כשהרמתי אותו, היא הפשילה לי את המכנסיים והתחתונים. היה לי מוזר להרגיש פתאום את הבולבול באוויר, אבל גם נעים. מיכל נגעה בו באצבעות עדינות, מלטפת אותו בזהירות.
"זה נעים לך?" היא שאלה.
"כן." אמרתי. זה היה הכי נעים שהרגשתי בחיים.
היא ליטפה אותו מלמטה עד למעלה וחזרה. זה היה מדגדג ונעים כזה, כמו שאף פעם לא הרגשתי.
"אני יכולה לנשק אותו?"
"את רוצה?" השתוממתי. "למה?"
"כי הוא נראה…לא יודעת…חמודי כזה."
פתאום הרגשתי את השפתיים שלה על הבולבול. הן היו רכות ומלטפות כל כך שהרגשתי כאילו ענן מלטף אותי.
"זה נעים." אמרתי. היא נישקה אותי שוב.
"עוד פעם." ביקשתי בעיניים עצומות.
הפעם היה משהו שונה, משהו חם ורטוב עטף אותי למטה. פקחתי את העיניים וראיתי שהיא הכניסה אותו לפה. היא הסתכלה עלי במבט שואל ועשיתי לה כן עם הראש. מיכל התחילה למצוץ וללקק לי את הבולבול כמו שאני עשיתי לה קודם עם הציצי ועצמתי שוב את העיניים. פתאום לא הרגשתי את המזרון מתחתי ולא שמעתי מכוניות, רק השמש ריקדה דרך מחטי האורן והפה של מיכל עשה לי נעים בבולבול.
גם מיכל עשתה קצת טעויות. לא אהבתי כשהיא הכניסה לי את הלשון לתוך החור של הפיפי ממש ולפעמים היא קצת נגעה יותר מדי עם השיניים ואז נגעתי לה בראש והיא הפסיקה, אבל היא למדה שהכי בטוח וכיף זה להכניס אותו לפה ופשוט להזיז את הראש למעלה ולמטה. מדי פעם פתחתי את העיניים וראיתי כמה היא יפה, עם הציצים הגדולים והלבנים שלה מתנדנדים והעיניים הגדולות והשחורות והיה לי קשה להאמין שזה באמת קורה לי.
פתאום הרגשתי משהו חם וחזק בתוכי, משהו שלא הרגשתי אף פעם. לפני שהספקתי להגיד משהו, הרגשתי נעים בכל הגוף וחם בבולבול וגנחתי בקול רם. הסתכלתי על מיכל וראיתי שמשהו לבן נוזל לה מהפה. היא הרימה את הראש והסתכלה עלי בהפתעה ומהבולבול יצא לי עוד מהנוזל הזה בשפריצים קטנים.
הרגשתי שאני רוצה לבכות. היה לי מאוד נעים אבל נבהלתי ולא ידעתי מה קרה לי ומה זה הדבר הזה שהיה מרוח לי על הבטן ולמיכל על הסנטר.
"מה קרה? מה זה?" שאלתי ובקושי הצלחתי לעצור את הבכי.
"זה זרע." אמרה מיכל וזחלה אלי. היא נשכבה לידי, חיבקה אותי וליטפה לי הראש. "זה בסדר. יש לך זרע באשכים. למדנו את זה ב'ביולוגיה'."
לא ידעתי מה זה ביולוגיה, אבל זה נשמע לי מרשים והיה לי נעים לשכב עם הראש בין השדיים הגדולים שלה. נעים מדי.
"מה זה?" היא שאלה. "אתה שוב קשה?"
"זה לא אשמתי!" התגוננתי. הרגשתי שהבולבול שלי, שהיה לכוד בין הירכיים שלה, שוב היה קשה. בקצה שלו הרגשתי משהו מוזר. שערות. לקח לי כמה שניות כדי להבין שהן לא שלי. רציתי להתכופף לראות מה קורה שם, אבל מיכל חיבקה אותי חזק ולא נתנה לי לקום.
"בן כמה אתה?" היא שאלה בשקט.
"בחורף הייתי בן שלוש עשרה" אמרתי. "ואת?"
"שש עשרה."
מיכל הרימה קצת את הרגל ואז לקחה את הבולבול שלי ביד שלה. היא משכה אותו בעדינות אליה ואני הלכתי אתה. הרגשתי משהו חם מאוד ולח בין הרגליים שלה.
"תדחוף." היא אמרה בשקט ואני דחפתי קצת עם הטוסיק. החם הפך ללוהט והלח לרטוב.
היא גנחה.
"עוד." היא ביקשה ואני דחפתי, עד שהבנתי שאני נכנס לתוכה, למרות שלא הבנתי בדיוק לאן.
היא התגלגלה על הגב. עכשיו הייתי ממש עליה, הראש לה קצת מעל השדיים הגדולים שלה.
"תזוז." היא הורתה לי.
"לאן?" שאלתי.
"עם ה…בולבול. תזיז אותו."
הזזתי את האגן קצת, מצד לצד.
"לא, קדימה ואחורה. תכניס ותוציא אותו."
הוצאתי את הבולבול מתוכה קצת והכנסתי בחזרה וזה היה מאוד נעים, גם לה וגם לי. תהיתי אם מלמדים את הדברים האלה בתיכון.
"שוב. אל תפסיק." היא ביקשה.
התחלתי להזיז את הטוסיק קדימה ואחורה, מכניס ומוציא את הבולבול מתוכה. בפעמים הראשונות התבלבלתי קצת והוא ברח לי החוצה, אבל אחרי כמה דקות הבנתי פחות או יותר מה לעשות. מיכל חיבקה אותי אליה ונאנחה ושני השדיים שלה רקדו קצת כמו שתי גבעות פודינג וניל.
"אסור לך…לספר על זה…לאף אחד." היא אמרה. יד אחת שלה ליטפה לי את הראש והשנייה שמרה לי על הטוסיק, שלא יברח.
"חוץ מלאימא שלי…אין לי למי לספר." אמרתי לה. "ואני לא אספר לה…"
מיכל הרימה את הראש וניסתה לתת לי נשיקה על הפה, כמו בסרטים, אבל בקושי הגיעה, כי הייתי נמוך ממנה.
"תתקרב אלי." היא בקשה ואני התמתחתי עד שהשפתיים שלנו נפגשו.
היא דחפה את הלשון שלה לתוך הפה שלי. ברגע הראשון נבהלתי קצת אבל אחר כך זה היה נעים, וגם אני הכנסתי לה את הלשון לפה. היה לה טעם מלוח קצת. היה לי קשה להישאר ככה הרבה זמן אז אחרי כמה שניות חזרתי לאיך שהייתי קודם, שהראש שלי על הציצי שלה והסתכלתי איך הוא קופץ ורוקד בזמן שאני יוצא ממנה, אבל נשאר יציב.
לקחתי את אחד הציצים שלה ביד והתחלתי למצוץ לה את הפטמה, כי חשבתי שאם היא אוהבת גם את זה וגם את זה, אז אני אעשה את שניהם ביחד. כנראה שצדקתי. מיכל התחילה להתנשף חזק יותר והיה נדמה לי שהיא נהייתה רטובה יותר בין הרגליים. החזה שלה כבר היה מבריק מזיעה וגם הציצים שלה היו רטובים, עד שהיה לי קצת קשה לתפוס אותם.
הרגשתי את המבצר זז פתאום אבל לא נבהלתי כי ידעתי שכשיש רוח חזקה זה יכול לקרות. מיכל פתחה את העיניים היפות שלה והסתכלה עלי, קצת מבוהלת, אבל אמרתי לה שזה בסדר וזאת רק הרוח, ולא הפסקתי להיכנס ולצאת ממנה. היא נרגעה אבל הרימה את הטוסיק שלה באוויר וזה עשה שני דברים: הבולבול שלי נכנס עוד יותר עמוק לתוכה והפנים שלי היו מעל שלה, למרות שעכשיו הייתי צריך להישען על הידיים. היא פתחה את הפה ואני כבר הבנתי שהיא רוצה נשיקה כמו בסרטים. הצמדתי את השפתיים שלי לשלה ושוב הופתעתי כשהלשון שלה נכנסה לתוך הפה שלי אבל זה היה נעים כמו קודם.
בביצים שלי התחיל דגדוג שהזכיר לי את מה שקרה קודם עם ה"זרע", כמו שמיכל קראה לזה. רציתי להגיד לה, אולי לשאול אותה משהו, אבל גם היה לי נעים להתנשק אתה פה-על-פה וגם לא ידעתי בדיוק מה להגיד אז רק המשכתי להזיז את הטוסיק פנימה והחוצה עד שזה התחיל לי שוב. זה התפשט לי מהר בכל הגוף, חם וחזק ונעים אבל הפעם לא נבהלתי כל כך ורק הפסקתי לנשק אותה ונעמדתי גבוה על הידיים ודחפתי לתוכה הכי חזק שאני יכול. מיכל גם התחילה לרעוד פתאום. היא פתחה וסגרה את הפה אבל שום צליל לא יצא. הידיים שלה תפסו את הטוסיק שלי ומשכו אותי פנימה חזק, למרות שגם ככה הייתי מאוד בתוכה.
פתאום הרגשתי קצת חלש והידיים רעדו לי. הנמכתי את עצמי על החזה של מיכל והסתכלתי לה על הציצי והיא ליטפה לי את הראש. שתקנו קצת.
"אני חייבת לספר לך משהו" היא אמרה בסוף ופתחה קצת את הרגליים, שיהיה לי יותר נוח לשכב בינהן. "אין לי הרבה חברים וחברות. אין לי בכלל חברים."
"גם לי אין." אמרתי והרגשתי איך הרוח מנענעת את העץ. זאת לא הייתה הרוח החמה של החמסין מהימים האחרונים.
"אתה חושב שיהיו לי פעם חברים, או שאף פעם לא?"
לא ידעתי מה להגיד.
"הרוח משתנה." אמרתי בסוף, בלי להרים ממנה את הראש.

21 thoughts on “שובו של המלך”

  1. אני לא רואה את גוף הסיפור. לפי הדגובות אחרים כן רואים. סיפורים אחרים כן מופיעים וקריאים. אני משתמש בנייד של מוטןרולה. אודהעל תגובה שתעזור להסביר מדוע. תודה מראש

      1. אני גולש מנוקיה, לא תמיד הכותרת מופיעה באינדקס, אבל תמיד רואים את כל הסיפור. דור, תמשיך תמשיך תמשיך!

  2. אויש, זה מעולה!
    נוסטלגי, עם כל הללכת לספריה ולחכות לספר
    סיפור מתוק ותמים, בכלל לא פורנו…
    מאוווד נהניתי 🙂
    וזה קסום התחושות שלו, שהוא כאילו מבולבל ומתבגר.
    ממש נהדר.

  3. היי דור
    הסיפור מאוד מזכיר לי את הסיפור the adventures of me and marta jane
    לשם הסקרנות בלבד האם צדקתי?

    1. אני קורא המון פורנו שנכתב בידי כותבים אחרים ופעמים רבות אני מושפע. כשזה קורה, אני לא מהסס לכתוב את זה כמו שעשיתי בלא נוסע לדיסנילנד או תיאטרון חובבים. במקרה שהבאת, התשובה היא שלילית. אני זוכר שמצאתי את הסיפור הזה כמה פעמים אבל בכל פעמים שהבנתי כמה הוא ארוך, ויתרתי מראש. אולי אני אנסה שוב, עכשיו כשאני זקן וסבלנותי ארוכה כזקני…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *