אלון והאלון

אלון יודע בדיוק לאן ללכת, הוא מכיר את השביל הזה כבר עשרים שנה, מתוכן הוא חם על עץ האלון העתיק כבר שלוש. הוא הקדים בכוונה, השעה עוד לא שש בבוקר: שביתת פקחים או לא, הוא לא רוצה לקחת את הסיכון שהוא יתפס. חצי שעה לכרות את העץ, עשר דקות לקצץ את הענפים, עוד עשרים דקות לנסר אותו לארבעה חלקים קטנים יותר ועוד חצי שעה לגרור אותם ולהעמיס על הפורד F-350 הענקית שלו. שבע וחצי לכל היאוחר הוא מחוץ לשמורה עם עץ שאפשר להכין ממנו עשרות שולחנות קפה בשווי אלפי שקלים ומדפים בשווי מאות שקלים כל אחד. העץ הזה הולך לסדר אותו.

על כתפו הוא נושא שמיכה ישנה ועליה את המסור המכני, הוסקוורנה אדיר מימדים שמגמד גבר רגיל אך נראה כמעט נורמלי ביחס לאלון, "הטרול” כמו שקראו לו במושב. צעדיו של אלון מהירים ונחושים, החורש מלטף את פניו באלף ריחות של פריחה ואביב אבל אלון מריח רק את ריח הכסף, מהול בדלק מההוסקוורנה על כתפו. אביו אומר שמאז שחזר מאמריקה הוא הפך להיות חמדן ורודף בצע אך אלון חושב שאבא משלה את עצמו: תמיד הוא היה כזה.

ליד האלון העתיק עומד שלט חמור סבר של רשות הגנים הלאומיים. השלט מסביר שגילו של העץ מוערך בשש מאות שנים ומזהיר את המבקרים לבל ידליקו אש בסביבתו. אלון גם יודע, מסיורים מקדימים שערך, שהפקחים של הרשות ממש חמים על העץ הזה וכמעט תמיד יש איזה מניאק במרחק של כמה דקות ממנו.

לא כשהם בשביתה, הוא מגחך לעצמו.

בלי לבזבז זמן הוא חובש אוזניות בטיחות ומניע את ההסקוורנה. הרעש העז חודר את את האוזניות ואלון ניגש לעבודה ומתקרב אל העץ.

"עצור!” נשמע לפתע קול ואלון קופא על עומדו ומנמיך את המסור. הוא מעיף מבט סביב אך לא רואה אף אחד. לאחר מבט נוסף הוא מושך בכתפו ומרים שוב את המסור אך שוב נשמעת הקריאה:

"עצור!”

"מי זה?” הוא שואל, מנמיך את המסור אך לא מדומם אותו.

"אל תפגע בעץ!”

בשלב הזה הוא מבין שיש משהו מוזר בקול. שני דברים, למען האמת. הדבר המוזר הראשון הוא שלמרות שההוסקוורנה צורח והוא מרכיב אוזניות, הוא שומע את הקול ברור וצלול, כאילו מדבר אליו בתוך ראשו ממש. הדבר המוזר השני הוא שהקול אינו קול גברי (של פקח, מן הסתם) אלא נשי. ילדותי, למען האמת.

הוא מדומם את המסור.

"מי זה?” הוא שואל, אך אינו רואה איש סביבו.

"אנא, אל תפגע בעץ!” מבקש הקול.

"שאלתי מי זה, ואם את לא עונה לי אני משאיר לך ממנו רק כיסא.”

"אני השומרת של החורש.” עונה הקול. “ועץ זה הוא לב החורש.”

"ואני ג'ק ניקולסון. קאט דה בולשיט. מי את?”

"בי נשבעתי, אני שומרת החורש והעץ שאתה עומד לכרות הוא לב החורש. אם תכרות אותו, ימות כל החורש! אנא, עזוב את העץ!”

אלון עושה סיבוב סביב העץ, אך לא מבחין בשום רמקולים או משהו. והקול עדיין נשמע ממש מחוץ לאוזניים שלו, למרות אוזניות המגן. ליתר בטחון הוא מסיר את האוזניות.

"אם אני יכרות אותו, אתתטילי בי איזו קללה או משהו?”

"לא, אין לי את הכח לכך כיום. אני יכולה רק לבקש.” קולה נשמע בדיוק כמו שהיה קודם, ללא קשר לאוזניות.

"תוכיחי לי שאתשומרת החורשתעשי משהו.”

"אינני יכולה לעשות הרבה.” מגיע קולה העדין אך ענפי האלון האדיר נעים לפתע כאילו נשבה בהם רוח. אלון לא מרגיש שום רוח על פניו והעצים והשיחים האחרים לא נעים כלל.

"הולי שיט.” הוא אומר. “אוקיי, אני מאמין לך, את באמת שומרת החורש. אז בואי נחזור לנקודה הקודמת: אם אני כורת את העץ הזה, את יכולה לפגוע בי? לתקוף אותי, לגרום לעץ לפגוע בי?”

"לא, אין לי את הכוח לכך. אני יכולה רק לבקש ממך. העץ הזה עומד כאן מאות אביבים ואני שומרת עליו מהיום שבקע מהבלוט. אנא, אל תקפד את חייו, את חיי החורש!”

"אז את בתמה, שש מאות?”

"שש מאות וחמישים אביבים בדיוק.”

"זקנה, הא?” הוא ממלמל לעצמו. “ואת לא מזדקנת? מחלות? משהו? מה, שום דבר לא יכול לפגוע בך?”

"כל עוד העץ חי, הוא מרפא אותי ודואג לכל מחסורי. לפעמים אלבש צורת אדם ופעם קלע בי צייד חץ והעץ ריפא אותי כהרף עין.”

אז את לא רקככה? יש לך גם..את יודעת, גוף?”

"אני יכולה ללבוש צורת אדם או צורת חיה, כן.”

אוקיי, אז אם את לא יכולה לפגוע בי, אולי את יכולה לתת לי משהו בתמורה? את יודעת, בתמורה לזה שלא אפגע בעץ?”

"לתת לך? מה אתן לך?” שואל הקול.

"לא יודע, את כאן שש מאות חמישים שנה. אין כאן איזה אוצר או משהו? שודדים, תורכים, בדואים? לא

שמעת על איזה אוצר חבוי?”

"לא, אינני מכירה שום אוצר מלבד שפע הטבע.”

"לא זהב, לא אבנים טובות, כלום?”

"לא, אני מצטערת. אנא, חוס על העץ!”

"מצטער, בייבי, נו דיל. אין לך מה לתת לי ואין לך איך לפגוע בי אז העץ הזה יורד.”

"אנא ממך!”

"בואי, תראי את עצמך, נמאס לי לדבר לאוויר.”

רוח מגיעה מן החורש לפתע, נושאת בחיקה שלל עלי כותרת וזרעים. הרוח מסתחררת והעלים והזרעים מתחברים זה לזה עד שהם יוצרים דמות אדם. הדמות מעורפלת בהתחלה אך העלים הולכים ומתחברים זה לזה במהירות והיא מקבלת צורה אנושית מרגע לרגע. כאשר התהליך מושלם מרחפת מול פניו של אלון, כשלושים סנטימטרים מהרצפה, דמות ילדה כבת אחת עשרה.

"הולי פאק.”

שיערה של הילדה/פיה/שומרת חורש/ווטאבר הוא זהוב וזוהר כזריחה המתנוצצת על מי הנחל. עור גופה בהיר ופניה כלילי שלמות, אם כי אינם במאת האחוז האנושיים. אפה כמעט קטן מכדי להיות שייך לילדה רגילה, עיניה הכחולות מלוכסנות מעט ואוזניה מאורכות מעט ומבצבצות מתחת לזהב שיערה. לגופה היא לובשת מעין חלוק אשר אם היה בכך איזשהו הגיון, היה אלון מתאר אותו כעשוי מערפל. מתחת לחלוק השקוף היא עירומה לחלוטין ונשימתו של אלון נעתקת כאשר הוא רואה את חזה השטוח, שתי פטמות זעירות במרכזו, אדומות כפטל הנחלים. מותניה שטוחות כשל ילדה ובין ירכיה יש סדק צר וחף משיער המציץ אליו בביישנות.

"איך קוראים לך, מתוקה?” שואל אלון, זקפתו מתעוררת במכנסיו.

"פוסימונגרשייד.” אומרת פוסימונגרשייד בביישנות. “סלח לי, אינני נוהגת ללבוש צורה זו בדרך כלל.”

"אחלה שם.” נוהם אלון ומלקק את שפתיו. “העץ הזה חשוב לך, פוסי?”

"מאוד!” מצלצל קולה.

"ותעשי הכל בשביל לשמור עליו, נכון?”

"הו, כן!”

"זה מה שחשבתי.” אומר אלון. הוא שולח יד אל פוסי המרחפת ומושך אותה אליו. כאשר היא בזרועותיו הוא מחבק אותה ומנשק אותה, לשונו פולשת אל פיה המופתע.

"מה אתה עושה?” היא קוראת בראשו בעוד לשונו ממלאת פיה, ידיו ממששות את גופה ללא עדינות.

"רוצה להציל את העץ שלך?”

"כן, אבל…” היא פוערת את עיניה האלכסוניות בבהלה.

"אז תסתמי, בסדר?” הוא קוטע אותה.

חלוק הערפל שלה ממשי כענן וידיו הגסות של אלון נוגעות בכל גופה. אצבעותיו המחוספסות חופנות את פלחי עכוזה החמימים והעירומים והיא צווחת כאשר אצבעו האמצעית חולפת על הסדק שבין שפתי ערוותה. לשונו של אלון פולשת שוב אל תוך פיה, טועמת שם מי נחל ואדמה רטובה ודבש ועלים אחרי הגשם. למעלה, עץ האלון העתיק מניד את ענפיו מצד לצד ומרשרש בעליו בזעם אך מלבד זאת אינו עושה דבר. אלון לא יודע אם העץ לא עושה כלום כי אינו יכול או מכל סיבה אחרת אבל בשורה התחתונה הוא חושב שאולי יוכל לעשות איזו עסקה עם הילדה בת השש מאות וחמישים שנה.

אלון ניגש אל השמיכה המרופטת שהביא ופורס אותה על האדמה בין שורשי העץ בעוד שומרת החורש מביטה בו בעיניים קרועות לרווחה, חלוק הערפל שלה מתערבל סביב מבושיה בניסיון נואל להסתיר את עירומה.

"תשכבי על השמיכה.” נוהם אלון ומסיר את חולצתו.

"בבקשה, אין צורך ב…”

"תשכבי על השמיכה ותפתחי ת'רגליים או שאני נשבע לך שאני מכין מהעץ שלך מכולה מלאה קיסמים.” הוא אומר, פושט בחפזון את מכנסיו ותחתוניו.

למראה זקפתו נפערות עיניה עוד יותר ואלון מצחקק לעצמו ברשעות. הוא מכיר את התגובה הזאת מנשיםטוב, לא מבוגרות ממנהאבל בעלות גוף שאינו של ילדה בת אחת עשרה. אלון הוא איש גדול ואיברו גדול אפילו ביחס לגופו. הוא כבר הפסיד זיונים בגלל הזין הגדול שלו אבל לא את זה. אין סיכוי בעולם שהוא מוותר על הזיון הזה.

היא נשכבת מתחת לעץ, ידיה נשענות על השורשים הכבירים והיא לופתת אותם בעודה מפשקת את רגליה לקראת אלון, מפשעתה אפרסק שמנמן אשר חריץ במרכזו.

"הו, בייבי…” גונח אלון לנוכח יופיה וכורע על השמיכה בין רגליה, טרול גמלוני מעל פיה מבוהלת ויפיפייה. הוא מושך את רגליה הרזות בכוח עד שמפשעתה כמעט נושקת לאיברו ואז מכוון את ראש הזין האדיר אל החריץ אשר במרכז האפרסק הוורדרד. הילדהאשראינהילדה זועקת כאשר הוא חודר אליה אך קולה הענוג הוא כפעמונים באוזניו. היא צרה באופן שלא יאמן, מעולם לא היה בכּוּס צר כל כך. להפתעתו הוא חש במשהו שמנוני סביב איברו, אם כי מגעו שונה מכל אישה אישה בה ביקר אי פעם.

מעליו העץ גועש ונד בענפיו בחוסר תועלת ומתחתיו נאנקת שומרת החורש הקטנה להכיל את איברו המפלצתי, אך לאלון לא אכפת כלום. הכּוּס שלה זה הדבר הכי טוב שהרגיש אי פעם והוא הדוק ושמנוני ולוהט כמו שכּוּס צריך להיות. בתנועות אטיות ויסודיות הוא מחדיר לה עוד ועוד מאיברו, שוקע בתוך גופה הצנום ומתענג על כל ניעה.

בחלוף הרגעים מבחין אלון בפלא נוסף בזיון הקסום הזה. מעטות הנשים שהיו יכולות להכיל את כל איברו, גם אלו שהסתדרו עם העובי. אך זאת, על אף נאקות הכאב שלה, כבר קיבלה כמעט ארבע חמישיות ממנו והוא לא חש במעצור כלשהו. אצבעותיה מתהדקות סביב שורשי העץ בעוצמה כזו עד שנדמה לאלון שהן ממש שוקעות בשורש. ואולי הן שוקעות, הוא חושב לעצמו מבלי להפסיק לדפוק אותה. אולי היא מתחברת לעץ והעץ מסייע לה להתמודד עם הזין האדיר שלו. תודה, עץ. הוא מצחקק לעצמו ותנועה אחרונה ננעץ לחלוטין בין רגליה של הילדה העתיקה.

זה מדהים, הוא חושב לעצמו בעודו מזיין את הפייה הקטנה בתנועות ארוכות וחזקות. הכוס שלה חלקלק ולוהט כמו דבש חם והוא לופת את איברו של אלון בעוצמה מדהימה. זה כמו לחזור הביתה, חושב אלון ומביט בפניה המיוסרים של פוסי.

השיא מתחיל לדגדג אותו והוא חש בחשמל באוויר, כמו זה המבשר לבעלי החיים על סערה מתקרבת. ברקים לבנים של ריגוש מבהיקים בין אצבעותיו ובישבנו ובאשכיו ובפטמות והוא גומר בשאגה פראית, גופו מיטלטל וזרעו מציף את שומרת החורש המייבבת תחתיו. הזמן אובד כאשר הוא גומר כך בתוכה ולרגע נדמה לו שנוצר חיבור בינו לבינה, בינו לעץ העתיק. והשיא שלו נמשך אולי שש מאות וחמישים שנה. בכל מקרה זאת הגמירה הכי חזקה שהייתה לו אי פעם.

"הולי שיט.” הוא נאנח לבסוף ומתגלגל ממנה, נשכב על השמיכה. שומרת חורש או לא, מפשעתה האדימה במקומות בהם הלם בה אגנו ושפיך ניגר מבין רגליה.

"כזה זיון עוד לא היה לי.” הוא אומר בקול. הוא צריך סיגריה דחוף, לכן הוא קם מהשמיכה וניגש אל חולצתו. כאשר הוא מצית אש בסיגריה העץ מרים את ענפיו ומרשרש בזעם.

"אויש, תירגע, יא עץ קוקסינל. אני לא אשרוף אותך.” אומר אלון ומוצץ מהסיגריה. “איך היה, פוסי?” הוא שואל את שומרת היער המייבבת חרישית.

"מדוע עשית זאת?” הוא שואלת. להפתעתו הוא רואה שהאדמומיות במפשעתה כבר נעלמה והיא רעננה כפי שראה אותה בפעם הראשונה. “אינך יכול להזדווג איתי, אינני בת אדם.”

אלון מתעלם ממנה וחושב. העץ ריפא אותה תוך שניות. משהו בה בנוי כך שהוא היה יכול לדחוף לתוכה את כל הזין שלו בלי להרוג אותה, מה שכנראה היה קורה לו היה מזיין ילדה אמיתית. יכול להיות שהזין שלו נעמד רק מלחשוב על זה.

הו, כן. תמיד חלם על זה אבל אף בחורה לא הסכימה עם הדבר הזה שהוא סוחב שם. ועכשיו, העץ ושומרת היער יעזרו לו להגשים חלום ישן.

היא מבחינה בניצוץ שבעיניו ובזקפתו המתעוררת ומביטה בו בדאגה מתגברת.

"אינך יכול להזדווג איתי, בן אדם!” היא קוראת לנוכח איברו המתקשה מול עיניה. “אין בכך תועלת!”

"תעמדי על ארבע.” הוא מצווה, איברו כבר זקור במלואו, גזע וורוד המבצבץ מתחת לבטנו השעירה.

"אנא, חדל! אין בכך תועלת!” היא מתחננת אך למרות זאת נעמדת על ארבע בצייתנות.

ישבנה קטן ובהיר ואלון מתרגש לנוכח יופיו של הטוסיק הילדותי, הקימור הבוסרי, המושלם, של פלחי עכוזה, החריץ האפל שבינהם והחור הקטן שבמרכזו, וורוד כעלי כותרת של ורד הבר. הוא מטפטף טיפת רוק הנוחתת הישר על הטבעת הוורודה וזו מתכווצת במבוכה. בלב הולם הוא מקרב את ראש הזין שלו אל החור הקטן, אוחז בו כאילו היה אלה ואז דוחף בכח.

ידיה נאחזות בכוח בשורשי העץ ושוב, כמו שוקעות פנימה, אל תוך השורש. העץ נע וזע מעליו והגזע העתיק חורק בכאב כאשר אלון מבקיע את דרכו אל תוך הישבן הבהיר, אדיש לאנקותיה המיוסרות של שומרת החורש הקטנה. ידיו הגדולות של אלון אוחזות בישבנה, אצבעותיו מכסות את פלחי עכוזה הקטן כמעט לחלוטין. אם הכוס שלה היה הדוק, הרי שפי הטבעת שלה ממש לופת את איברו בכוח, נאבק איתו על כל סנטימטר של חדירה. אך היא פיה חלושה והוא גבר גדול וחזק ולמרות התנגדותה, אלון צופה, מהופנט, בזין הגדול שלו הולך ונעלם בטוסיק הקטן כאשר ברור לו שאף ילדה אמיתית לא הייתה יכולה לשרוד דבר כזה.

אלון כמעט מתעלף כאשר הזין שלו נעלם לחלוטין בישבן הילדותי שלה. אנקותיה ויבבותיה כמעט שוככות עכשיו וגם העץ נראה שפל צרמת ומרוט כאילו עבר לילה של סערה עזה. שניהם מובסים ודוממים עכשיו ושומרת החורש רק נשארת על ארבעותיה ללא אומר ומניחה לאלון להשתמש בישבנה. בכל פעם שאלון ננעץ בתוכה בוקעת אנקה רפה מפיה של פוסי והעץ חורק כאילו עומד להישבר. ללא ספק זהו הזיון הטוב ביותר שהיה לו אי פעם.

לבסוף הוא לא מצליח יותר להתאפק וגופו רועד וגועש כאשר הוא מתחיל לגמור, ממלא את ישבנה הקטן של הילדהאשראיננהילדה בשפיך. גופו מזדעזע פעם אחר פעם והוא חש בזרעו ניתז לתוכה, מציף אותה, וגווה הצנום נרעד בכל פעם, עצמות שדרתה שטופות זיעה. בחוסר רצון הוא מחליק ממנה לבסוף, מתענג ברשעות על הגוף הקטן והמובס המחבק את שורשי העץ.

"וואו, זה היה משהו.” הוא אומר בעודו מתלבש. “נהנית, מתוקה? כזה סקס לא היה לך שש מאות וחמישים שנה, הא?”

היא לא עונה לו, רק שוכבת ללא אומר מתחת לעץ. האלון הזקן נראה כמו מנסה לגונן עליה אך ענפיו שמוטים ושבריריים למראה עכשיו ואינם מזכירים את החיוניות הבוטחת שהשרו לפני כשעה.”

"אוקיי, אני מניח שאני יכול להסתדר בלי העץ הזה בינתיים.” אומר אלון ואוסף את חפציו. “אבל איך אומרים? אני יודע איפה את גרה.”

Print Friendly, PDF & Email

14 thoughts on “אלון והאלון”

  1. כתיבה מעולה. יש רק דבר אחד שלא מסתדר לי: למה היא לא משתנה לצורה שתקל עליה את הזיון?

  2. סיפור מעניין, לא הייתי חושב עליו בעצמי. אבל לדעתי – היה מעניין אם זאת הייתה פיה קלאסית – קטנה ומעופפת, ובהחלט היה מעניין אם היא הייתה יוזמת קצת, מעניין איך פיה קטנה (שהייתי גם שם בגוף בוגר יותר) הייתה יוזמת fellatio על זין כזה
    מה גם שגם בגרסא שלך היה חסר לי פעולה אוראלית כלשהי.
    אני מניח שזה יהיה סיפור אחד בלבד, וחבל. שמח לראות שחזרת אבל

  3. אני אוהבת את "שנת הקסמים" הזאת 🙂
    זה מרענן וכייפי.
    בסיפור הזה, ההתחלה היתה קסומה. חיכיתי לשוס של סוף. לא לסוף רגיל.
    ולו רק בגלל התנועה הירוקה וכבוד יערות הגשם, אסור היה לבחור ל"נצח" את פיית היער.
    – למשל … שהבחור הזה במעשיו למעשה הפרה בעשרות מונים את היער. פתאום צומח יער עבות והוא מאבד את דרכו הביתה ולעץ.
    – או שמא הוא עצמו הופך לעץ ומגיע מישהו אחר שרוצה לגדוע אותו – ומזיין אותו באותה צורה בדיוק.
    – או שמא, הפיה תשאב אותו אליה – לתוך העץ ותבצע בו זממה – לעוד 650 שנים.
    סוף שהוא משהו אחר
    פינלה של קוסמים

  4. הסיפור הכי טוב שהיה לך אי פעם בן אדם……
    גם פנטזיה גם ילדות… גם כתיבה אדירההההה
    כל מה שיכול לגרום לאיזור במכנס להתנפח בסיפור. אחד
    מדהים!!!!!!

  5. מצוין אחי!!!
    אחלה סיפור.
    שים לב לכמות התגובות שהולכת ומתרבה מסיפור לסיפור,
    פעם הייתי פה כמעט לבד, שאפו.

  6. אוי.. ממש ממש רע לי עכשיו… זה היה… הייתה צריכה להיות אזהרה על זה שזה סיפור פד#$%^י.
    כאילו, נכון – טכנית זה לא. היא בת 650. אבך עדיין… כל הזמן חיכיתי שהיא תהפוך לאישה מבוגרת ושופעת…
    🙁

  7. אם רק היית מוסיף שם ציצי , אפילו קטנטן זה היה מושלם
    ואכן פעולה אוראלית היתה חסרה פה בהלחט , זה השילוש הקדוש – אנאלי אוארלי ויגנלי

  8. סיפור עוצמתי, שכרון כח של גבר מול הטבע, כמו שמרגישים כשאוכלים בפראות עוף צלוי ללא סכו"ם. אהבתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *