אזהרה: הסיפור מכיל תיאורים גרפיים למדי של אונס. לא נראה לך? עכשיו הזמן ללחוץ 'אחורה' על הדפדפן.
* * *
זאב שרוע על המרפק ומעשן נרגילה בעיניים עצומות. מאחוריו טולי ומני משחקים שש בש ומפצחים גרעינים ובים אמנון עושה סיבובים עם אופנוע הים שלו ועוד מעט הוא יחזור ויגיד לטולי כמה ששלו יותר טוב והם יריבו. אולי יהיו מכות שוב. שני אלה מתחממים מהר כשהם מדברים על האופנועי ים שלהם.
"צצט.” אומר מני בשקט וזאב מיד מרים מבט בלי להזיז את הראש. הוא עוקב אחרי מבטו של מני ומבין מיד מה הוא ראה.
אמא וילד הולכים על החוף ומתקרבים אליהם בדרכם אל אזור הסלעים המבודדים וזאב סוקר את האמא בעיון. היא בטח עברה את השלושים אבל עשתה זאת בצורה חיננית. הגוף שלה קצת מלא אבל "מלא טוב" כמו שאומר זאב: גופה עסיסי והעור שלה שזוף וחלק כמו של מישהי שמשקיעה שעות רבות בשבוע בטיפוח עצמי. היא לובשת חלק תחתון של ביקיני וחלוק חוף שקוף מכסה את הביקיני שלה אך לא מסתיר אותו.
הילד כבן תשע או עשר והוא הולך ומקפץ לידה בהתרגשות ומדבר ללא הרף. כאשר האם מבחינה בזאב וחבורתו היא אוחזת בידו של בנה ומגבירה את קצב צעדיה, והתגברות המהירות מקפיצה את שדיה הגדולים בחזיית הביקיני. זאב מחייך אליה ונד בראשו בברכה משועשעת אך היא משימה עצמה כאילו לא ראתה אותו וממהרת לעבור אותם. אחרי שהיא עוברת מבחין זאב מתחת לחלוק החוף השקוף שלה שהחלק התחתון של בגד הים שלה הוא למעשה חוטיני והחוט הדק נבלע בין פלחי ישבנה השזופים המעכסים במאמץ בחול.
"לא רע.” אומר זאב בשקט.
"בכלל לא רע.” אומר מני.
"כמה רחוק אתה חושב שהיא תלך?” שואל טולי.
"שאלה טובה.” אומר זאב. סוכת המציל וציבור המתרחצים נמצאים מהכיוון ממנו היא באה והסלעים הגדולים, אליהם פניה מועדות, בדרך כלל שוממים מאנשים בגלל חוסר במלתחות, שירותי הצלה ושאר סממני ציביליזציה. כנראה שבא לה להתרחק מההמולה. אולי אפילו לשזף את האבטיחים האלה שלה בעירום.
זאב חזור לעשן ובוהה בים, מניח למוח שלו להתרוקן. אין צורך לחשוב על הבעיה הזאת עכשיו לפני שכל הפרטים ידועים. טולי ומני יודעים שאין טעם להציק לו עם שאלות מטומטמות לפני שהוא מדבר והם חוזרים לשחק בשקט. כעבור כמה דקות אמנון מחנה את אופנוע הים שלו ומגיע אליהם, רטוב ומתלהב.
"אוכל את שלך, טולי.” הוא מכריז, שבוי בויכוח הנצחי של–מי–האופנוע–ים–היותר–טוב.
"אמא שלך אוכלת את שלי.” עונה טולי. מני צוחק.
"תסתום את הפה שלך," מתעצבן אמנון ." או שאני…”
"שה.” נוהם זאב והם משתתקים כאשר הן מזהים את הקול המסוכן שלו. “עברו כאן אישה וילד לפני איזה עשרים דקות." הוא אומר לאמנון.
"אז?” שואל אמנון, לא משתגע על לקבל פקודות מזאב.
"קח ת'אופנוע שלך ולך תראה איפה הם ואם הם לבד.”
"סבבה.” אומר אמנון ומני וטולי מגחכים זה אל זה. אמנון ממהר אל קו המים, מניע את האופנוע שלו ודוהר אל הגלים.
כעבור כמה דקות חוזר אמנון ומגיע אליהם בריצה.
"הם איזה קילומטר מפה, מאחורי הסלעים. לבד.”
"לבד?” שואל זאב.
"אין אף אחד.”
"נסענו.” אומר זאב ובתוך כמה שניות הם אורזים את הכל, עולים על אופנועי הים של טולי ואמנון ורוכבים לעבר הסלעים.
"הנה הילד, האמא במים.” קורא זאב כאשר הוא מבחין בילד משחק לבדו ליד המים. “בוא נתקרב, אבל לאט, שלא נדרוס 'תאמא.”
הם מחנים את שני אופנועי הים, יוצאים מהמים ומתקרבים אל הילד אשר מבחין בהם ומפנה אליהם את ראשו בסקרנות. עמוסי ציוד, הם מתקרבים אליו וזאב מביט סביב כדי לאתר שוב את האם. הוא מבחין בדמותה בתוך המים אך נראה שעוד לא הבחינה בסכנה והיא שוחה ללא חשש אנה ואנה.
"הי, ילד. מה אתה עושה כאן?” שואל זאב. “אתה לבד?”
"לא, אמא שלי במים.” אומר הילד ומצביע לעבר הים.
"ואתה לא מפחד להישאר לבד?”
"לא.” מושך הילד בכתפו.
"ומה אתה עושה?”
"אני בונה בית כלא לאנשי דרקון שהם לא יוכלו לברוח.”
"ומה זה הצדפים?”
"זה מגיני לייזר שהם לא יכולים לברוח כשהם נושפים את הלהבות שלהם.”
"ואללה. איך קוראים לך?”
"שחר. ולך?”
"אני זאב.” מחייך זאב. “ואלו מני, טולי ואמנון.”
"נעים מאוד.” עונה הילד בנימוס. “אתם פושעים?”
"למה אתה שואל?”
"כי יש לכם קעקועים כמו של פושעים.”
"רוצה לראות משהו?” שואל זאב, משנה את הנושא.
"מה?”
זאב שולף את הסכין מהתיק שלו ועיני הילד מתנוצצות.
"יה! זה סכין אמיתית?”
"כן, רוצה להחזיק?”
"אני לא יודע אם מותר לי…”
"מותר לך, אל תדאג.” אומר זאב ושולח מבט אל הים. האמא הבחינה סוף סוף במתרחש והיא ממהרת אל בנה בצעדים מהירים, שדיה הגדולים מתנודדים מצד לצד מתחת לחזיית הביקיני.
שחר לוקח את הסכין ביד מהוססת, עיניו פעורות בהתרגשות.
"גם לחברים שלי יש סכינים, רוצה לראות?” שואל זאב וכולם מראים לו את הסכינים שלהם.
"יה!” נדהם שחר. “זה הסכינים הכי יפות שראיתי בחיים! לי לא מרשים סכין אמיתית, כי אמא…”
"שחרי!” קוראת האם המגיעה אליהם עכשיו. “תאסוף את הדברים, אנחנו צריכים ללכת.”
"ללכת?” שואל זאב. “חבל, רק הגענו. עוד לא יצא לנו להכיר אותכם. בדיוק הראינו לשחר את הסכינים שלנו.” אומר זאב וארבע סכינים נשלפים לעבר האם, בוהקים לרגע בשמש. המבטים שמלווים את הלהבים הללו קרים יותר מהפלדה.
"הם מרשים לי לגעת להם בסכינים!” מתלונן שחר. "אני לא רוצה ללכת!”
"אבל אבא מחכה בבית.” אומרת האם, מתאמצת לחייך.
"אבא בלונדון.” צוחק שחר והאם נושכת את שפתיה.
"אם אבא בלונדון, אין לכם סיבה ללכת כל כך מהר.” מחייך אליה זאב. “ואתם נשארים כאן, נכון?” הוא ומניע את סכינו בתנועה עצלה לעבר צווארו של שחר. הילד לא שם לב אל התנועה אך עיניה של האם נפערות, כמו גם שפתיה.
"אפשר להישאר עוד קצת אמא? אפשר?”
האם מעיפה מבט סביב אך החוף ריק למעט בנה והצעירים הללו.
היא לבד. היא והסכינים.
"תשארו איתנו.” אומר זאב ומניע בעדינות את הסכין לעבר הילד, עיני הטורף שלו לא ממצמצות.
היא מהנהנת באטיות, נושמת נשימה עמוקה.
"איך קוראים לך?” שואל זאב.
"אסנת.”
"יש לך גוף מאוד יפה, אסנת.” אומר זאב, מבטו נעוץ בשדיה הגדולים. טיפות מים מתנוצצות על גופה השזוף וזאב כבר יכול לדמיין את עצמו שוקע בין רגליה הארוכות.
"זה בגלל שהיא עושה ספלינינג איזה עשר פעמים שבוע.” מסביר שחר. “היא נהיית רזה מזה אבל רק הציצי שלה נשאר שמן.”
זאב וחבריו צוחקים ושחר מצטרף אליהם בקול הפעמונים שלו.
"את צריכה להתמרח נגד השמש.” אומר זאב. “צריכה עזרה?”
"לא, תודה.” אומרת אסנת.
"אז למה אני תמיד צריך להתמרח?” דורש שחר וזאב מהנהן בידענות.
"אני דווקא חושב שאת צריכה להתמרח.” הוא אומר, קולו קר כסכין.
"רוצה לשחק פינג פונג, שחר?” מציע טולי.
"אני לא יודע…” מתלונן שחר. “ואבא אומר שזה משחק מטומטם.”
"אז אני ילמד אותך. רוצה?”
"אז כן!”
"בוא נלך, ילד.” אומר טולי, שולח חיוך דק לאימו.
"אמא אף פם לא משחקת איתי ואבא שלי ממש גרוע בפינג פונג, בגלל שהוא כל היום יושב מול המחשב ואמא אומרת שהוא לא עושה ספורט ואז אבא…”
מילותיו של שחר נבלעות ברוח כאשר טולי והוא מתרחקים כמה עשרות מטרים במורד החוף והיא מביטה בהם בפחד.
"תשכבי, מתוקה.” אומר זאב לאם המבוהלת. “אנחנו רוצים למרוח אותך.”
"בבקשה…תנו לנו ללכת…יש לי כסף…” היא מתחננת. “אני לא אגיד לאף אחד, מבטיחה!”
"ששש…” אומר זאב. “חבל שיהיה מאבק והילד יראה משהו, לא? נעשה לו צלקות נפשיות לכל החיים, לא חבל? תשכבי בשקט וכולנו נשחק יפה ונחמד. הכי חשוב שתחשבי על הילד.”
הוא אוחז בכף ידה ומעקם אותה והיא צווחת בהפתעה וכאב כאשר הוא משכיב אותה על שמיכת החוף שלה, מתנשפת בבהלה. שלושתם כורעים מעליה וזאב לוקח את קרם ההגנה שהביאה ומורח כמות הגונה על ידו.
"וי, קרם שקוף.” משתומם אמנון.
"אף פעם לא ראיתי כזה.” אומר מני.
זאב מושח את הקרם שעל ידו על ירכה השזופה של אסנת והיא שוב פולטת צווחת בהלה. אינסטינקטיבית היא מנסה להתרומם אך אמנון ומני מצמידים אותה מטה, אל השמיכה.
"ששש…” מרגיע אותה זאב בעודו מחליק את ידו מעלה ומטה על ירכה, מתקדם לאט אל עבר מפשעתה. “את לא הולכת לשום מקום, חמודה. חבל על הילד, לא ככה? כל הזמן תחשבי על הילד.”
ידו של זאב מגיעה עד סנטימטרים בודדים מתחת למפשעה כאשר הרגליים הארוכות נסגרות כמעט מאליהן והאם המבוהלת מתנשפת במהירות.
"תפתחי 'תרגליים.” מצווה זאב בקור.
באנקת אבל מפשקת אסנת את רגליה וזאב מחייך אליה בשפתיים דקות כאשר הוא מחליק את אצבעו אל מתחת לבד התכול של בגד הים שלה. היא נאנקת בצער כאשר אצבעו אמצעית מחליקה על החריץ שבין שפתי ערוותה, האזור הפרטי ביותר בגופה. מרחוק צוהל הילד בחדווה וזאב מחליק את אצבעו לתוך אמו ומתחיל לדפוק אותה באצבע, עיני הצייד שלו נעוצות בעיניה המבועתות, חיוך הסכין שלו לא מש משפתיו. אמנון מקלף ממנה את חזיית בגד הים ושדיה הגדולים משתחררים לחופשי.
"פי, איזה שדיים!” מתפעל אמנון ומתיז קרם הגנה ירקרק ושקוף על החזה העירום. מני והוא מתחילים למרוח את שדיה בקרם והללו מתנוצצים בשמש, רכים ומזמינים בעוד זאב ממשיך לחלל אותה באצבעו.
אמנון קם ומתפשט ועיניה של האם הצעירה נקרעות למראהו, פושט את חולצתו ובגד הים שלו באדישות. היא מביטה סביב, חסרת אונים, אך סביבה רק חול וים וצעירים חמושים בסכינים ובנה הקטן. אמנון חוזר לשבת וכורע ליד ראשה, זקפתו מרחפת ליד פניה והיא מביטה בו כטלה הרואה נחש קוברה העומד להכיש.
"קדימה, 'פתחי 'תפה.” מצווה אמנון.
"בבקשה…” היא ממלמלת אך אמנון רק מרים אגרוף באיום. הוא מקרב את איברו לפיה ודוחף אותו בכוח וברגע הבא עוטפות אותו שפתיה הרכות ופיה הלוהט.
"יופי, מאמי…” ממלמל אמנון. “תמצצי לי 'תזין… אוהבת זין? הנה זין… בלי שיניים, יא זונה, או שאני שובר לך ת'פרצוף.”
התנוחה בה נמצאת אסנת רחוקה מלהיות אידאלית למציצה אבל לאמנון זה לא משנה. מה שמשנה זה שהיא אמא ושהם אונסים אותה לא רחוק מהילד שלה ושהיא לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה. יש לו לפעמים פיצוצים עם זאב, אבל בסופו של דבר כולם יודעים מי מספר אחד בלהקה הקטנה שלהם: מי שמביא את הטרף הטוב ביותר. וזאתי, עם הציצים שלה הגדולים והרגליים שלה הארוכות והיבבות המבוהלות שלה היא הדבר הכי עסיסי שהיה להם בחודשים האחרונים, מאז השוטרת תנועה ההיא שהם תפסו. אמנון דוחף את אגנו מטה ברשעות, חונק אותה קצת באיברו והיא מיללת בפחד בפה מלא זין, עיניה נפערות.
"תעשה מקום.” אומר מני לאמנון ומתיישב על חזה של האם. "תחזיקי 'תציצי שלך." הוא מורה לה.
היא לא מגיבה ומני סוטר לשדיה, סוחט ממנה יבבת פחד וכאב משעשעת.
"תחזיקי 'תציצי אומרים לך.” הוא גוער בה והיא ממהרת לאחוז בהם.
"אל תזוזי.” הוא אומר ומחליק את איברו בין השדיים הגדולים בעוד אמנון ממשיך לאנוס את פיה. השדיים רכים וחלקלקים מהקרם והתחושה שלהם על איברו של מני מענגת אותו כמו ששום כוס לא יכול.
"אין על לזיין שדיים של בחורה.” מתפייט מני. “אין.”
"הילד בא.” אומר זאב בשקט. “תעזבו אותה.”
אמנון ומני עוזבים את אסנת ולמראה בנה המתקרב היא נראית מבוהלת יותר ממה שהייתה בדקות האחרונות.
"אמא!” הוא קורא. “הצלחנו שלוש פעמים בפינג פונג! אחת, שתיים שלוש!”
"יופי חמוד.” היא אומרת, מתנשפת ומתאמצת להסתיר את הבהלה.
"למה את ערומה?” הוא שואל. “וגם הם?”
"אנחנו הולכים לשחק.” מסביר זאב.
"מה…פינג פונג?” שואל שחר וכולם צוחקים.
"לא, רופאים וחולה.”
"אה…” אומר שחר בחוסר שכנוע. “טולי אמר שהוא יקח אותי על האופנוע ים.” הוא עובר למה שחשוב לו באמת. “את מסכימה לי?”
אסנת נושכת את שפתיה ומהנהנת, מחייכת אליו חיוך מאומץ.
"מה קרה, את בוכה?” שואל בנה.
"לא, רק נכנס לי חול לעין.” היא מחייכת בעיניים אדומות. "סעו, תבלו. רק תיזהר, בסדר?”
"תחזיק חזק." אומר זאב. “אנחנו נישאר כאן ונשחק.”
"תשאירו לי גם חתיכה, הא?” אומר טולי.
"נשאיר.” מבטיח זאב.
"יאללה, בוא.” הוא אומר לשחר.
"יש!” קורא הילד ומתחיל לרוץ לעבר אופנועי הים. זאב צופה בהם מתרחקים ומתפשט לאיטו מול עיניה המבועתות של האם הצעירה. הוא פושט את חולצתו ואז את בגד הים שלו והיא נאנקת למראה זקפתו המתנדנדת ברשעות מצד לצד.
"לא…” היא ממלמלת כאשר הוא כורע בין רגליה. “די…לא זה…אני אמצוץ לכם, אבל לא זה…”
זאב אוהב כשהן מתחננות. הוא אוחז בזקפתו ומחכך אותה בפרוות ערוותה והיא פורצת בבכי לקול צחוקם של מני ואמנון. במשך כמה רגעים הוא מחליק את איברו על שפתיה המלאות, מתענג על חוסר האונים והיבבות שלה. הרוח מביאה לפרקים את צליל אופנוע הים של טולי ונדמה לזאב שמדי פעם הוא גם שומע את קריאות הגיל של שחר.
"נראה לי שהבן שלך נהנה.” אומר זאב וחודר אליה.
בכייה, ששכך מעט, מתגבר שוב עם החדירה הכפויה ולשמחתו של זאב היא מתחילה להיאבק בו ולהכות אותו באגרופיה הקטנים. זאב צוחק וממשיך לחדור אליה עד שאיברו נקבר בתוכה במלואו.
"מרגישה את זה?” הוא שואל. “אני בתוכך. כל הזין.”
הוא מתחיל להניע את אגנו, אונס אותה בתנועות מדודות ושלוות, אדיש לבכייה ולאגרופיה הקלושים. אגנו החזק עולה ויורד, מאלץ אותה לפשק את רגליה השזופות לקראתו, שרירי עכוזו משתרגים בכל פעם שהוא ננעץ בה.
אמנון חוזר לכרוע ליד ראשה ואומר:
"התגעגעת אלי?” הוא שואל ומקרב את איברו אל פיה. “תפתחי 'תפה.”
כמה מאות מטרים מערבה ממנה רוכב בנה הגלים וקורא קריאות קרב מתלהבות וכאן היא שוכבת, עירומה ופשוקת רגליים והם אונסים אותה שניהם, על מגבת החוף שלה. מדי פעם היא עדיין מנסה לחבוט בזאב אך זה רק צוחק וחומק מאגרופיה הקלושים ובכל מקרה המאבק קשה לה כאשר איברו של אמנון תקוע בגרונה וידיו החזקות אוחזות בראשה.
"הנה זה בא, תבלעי הכל.” מצווה אמנון בעודו מתנשף ומתחיל להשפיך בפיה. חלק היא בולעת וחלק נפלט מבין שפתיה וכאשר אמנון עוזב אותה פיה מעוטר במלמלה של שפיך ורוק המתנוצצים בשמש, מערבבים בזיעתה ודמעותיה.
"גם אני הולך לגמור.” אומר זאב כעבור כמה דקות של זיון נינוח. “תסתכלי עלי.”
היא פוקחת עיניים רוויות דמעות וזאב ממסמר אותה במבטו, חש ברעם הולך ונבנה בשיפולי בטנו.
"הנה זה בא…תסתכלי עלי…אני הולך לגמור בתוכך, נסיכה…”
כאשר מבטו נעוץ בעיניה הוא מתחיל לגמור, גופו נרעד ברעידות עזות ואטיות, נתזים לוהטים מנתרים אל רחמה.
"מרגישה את זה?” הוא שואל בשקט, עדיין פולט לתוכה. “מרגישה איך אני גומר בתוכך? זה טוב, נסיכה…זה בא לי טוב…בא לי טוב…”
"זה היה כיף.” אומר זאב לבסוף ויורד ממנה, משתרע על החול החם. מני תופס את מקומו ובתוך שניות אגנו השמנמן עולה ויורד בין רגליה הפשוקות ברפיון.
"הילד שלך עושה לך שלום.” אומר זאב. טולי התקרב מעט אל החוף וכעת הילד מנופף בהתלהבות לאימו השרועה מתחת לצעיר השמנמן האונס אותה.
"הוא לא רואה מה קורה כאן, תעשי לו שלום.” צוחק אמנון וזאב מצטרף לצחוקו. “קדימה.”
זאב ואמנון נקרעים מצחוק ומנופפים לילד אשר ממשיך לנופף בידיו. מתחת לגופו של מני מרימה גם אסנת את ידה ומנופפת לבנה ברפיון אך מני מתעלם מהקטע וממשיך לדפוק אותה, מתפנק על הכוּס החם, על השדיים הגדולים המכוסים עכשיו אגלי זיעה וגם על יבבותיה חסרות האונים של האם. כאשר אופנוע הים מתרחק היא שוב מתמלאת רוח קרב ומנסה להכות את מני ולהדוף אותו ממנה אך הוא רק מיילל "די, משוגעת" וממשיך לדפוק אותה וזאב צוחק כל כך חזק שנדמה שהוא עומד להשתין בבגד ים. אבל מני בחור כבד ולא קל להזיז אותו וכעבור כמה דקות היא מתייאשת ומפסיקה לנסות ורק שוכבת שם ובוכה בזמן שהוא נוחר ומזיין אותה.
הצחוקים נרגעו וזאב מדליק את הנרגילה בעוד אמנון מתחיל לארגן את לוח השש בש ובמהרה הם מריצים משחק בינהם, מתעלמים ממני הדופק את האישה מאחוריהם. טולי והילד רחוקים עכשיו ויש להם את כל הזמן שבעולם לשחק בסבבה שלהם ועוד להביא בה פעם או פעמיים.
"המנצח עושה אותה בתחת?” שואל אמנון ונד בראשו לגוף הנשי והרפוי שמאחוריו.
"סבבה.” מסכים זאב.
מני גומר לבסוף בעיניים עצומות ופנים שטופי זיעה והוא נאנח וגונח בעודו ממלא אותה בשפיך. כאשר הוא נרגע הוא תשוש מהמאמץ, לכן הוא נשכב עליה, קובר אותה תחת גופו הגדול והמיוזע, רגליה פשוקות תחת ישבנו השמן בעודו מתנשף באוזנה, מסדיר את נשימתו לאט.
אמנון מנצח במארס ודופק על כתפו של מני השרוע עדיין על האישה המעוכה תחתיו.
"זוז, שמן, עכשיו תורי.” הוא אומר.
"אל תקרא לי ככה.” מתעצבן מני.
"אז תזוז.”
"אם תקרא לי שמן אני דווקא לא יזוז ממנה.”
"נו, הפסקתי.” מתעצבן אמנון. “זוז כבר!”
מני מתרומם ממנה בכבדות ואמנון נעמד מול רגליה הפסוקות ומלטף את איברו המתקשה. היא שוכבת תחתיו, פשוקה ומובסת וכבר לא מנסה להתגונן או להסתיר את עצמה. פרוות ערוותה סמיכה ומתחתיה שפתי הערווה סמוקות ונפוחות ממהלומות האגן שספגה. השפתיים פשוקות ושפיך מזרזף באטיות מהחריץ שלה.
"הנה אני שוב, מאמי.” הוא מחייך אליה כאשר הוא כורע בין רגליה. “אני יודע שאת מתגעגעת.”
אימה טהורה מעווה את פניה היפות כאשר היא חשה בראש הזין שלו מול פי הטבעת שלה אבל אמנון מהיר וחזק בעוד שהיא מותשת ממאבק ובהלה. באבחה חדה ומהירה הוא נועץ את איברו בישבנה בעודה שוכבת על הגב והיא זועקת בבהלה וכאב כאשר איברו הגדול ננעץ בין פלחי עכוזה הבוהקים, מחליק בקלות אל פי הטבעת הרטוב מזיעה, קרם הגנה ושפיך.
היא זועקת בכל פעם שהוא ננעץ בישבנה, זעקותיה גוררות צחקוקים מאמנון ומני. האחרון גם מחקה אותה, סוחט עוד פרצי צחוק היסטרי מאמנון אשר ממשיך לאנוס את ישבנה של האם האומללה ללא הפוגה. מדי פעם הוא סוטר לשדיה בכוח והיא נאנקת בכאב אבל אמנון הוא דפוק כזה וזאב צריך לשמור עליו שלא יגזים עם השריטות שיש לו במוח.
"תזדרז, הם חוזרים.” אומר זאב. “אני לא רוצה שהילד יראה מה אתה עושה מקרוב מדי.”
"שילך להזדיין.” אומר אמנון וממשיך לדפוק את אמו של הילד בתחת, אדיש לאנקותיה. אופנוע הים מתקרב עכשיו אל החוף וזמזום המנוע שלו מתגבר.
"לא, תלך אתה להזדיין.” נוהם זאב. “תגמור או כבר או שאני מוציא אותך.”
אמנון לא מתווכח יותר. זמזום המנוע של הופך לטרטור והוא ממשיך לדפוק את התחת הקטן והשזוף שלה במרץ, סוטר לשדיה הגדולים מדי פעם עד שהבשר החיוור והלא שזוף מקבל גוון ארגמני וזועם. לבסוף הוא קופא ומתנשף ואז ממלא את התחת שלה בשפיך בסדרת נתזים לוהטים. כאשר הוא קם ממנה היא נשארת לשכב על הגב כמו בובת סמרטוטים אנושית, מיוזעת וחבולה, מייבבת חרישית.
"לך תחליף את טולי.” מורה זאב ואמנון לא מתווכח.
"השארתם לי משהו?” שואל טולי כאשר אמנון פוגש אותו בחצי הדרך אל אופנוע הים.
"אל תדאג, יש מספיק ממנה לכולם.” עונה אמנון וממשיך אל עבר אופנוע הים. הילד יושב עליו ומביט באמנון המתקרב ואמנון שואל:
"איך היה?”
"כיף!” עונה שחר בעיניים נוצצות.
"עזוב, טולי רוכב כמו קוקסינל.” צוחק אמנון. “בוא אני אראה לך איך רוכבים באמת.”
ובזמן שאמנון מראה לשחר איך רוכבים באמת, רוכב טולי על אימו של הילד באמת. הוא מזיין אותה בתחת בתנוחת דוגי סטייל בתנועות נמרצות ועמוקות, איברו הגדול תקוע בישבנה המחוטב והמיוזע. היא כבר צרודה מרוב צעקות וגופה מתכווץ בייסורים בכל פעם שהוא ננעץ בתוכה אך לטולי לא אכפת. הוא רק אוחז בכוח במותניה ומזמבר אותה במרץ, מדי פעם אוחז בשדיה המיטלטלים כבידיות אחיזה. כמו משאבת נפט הוא דופק אותה ללא מעצורים במשך דקות ארוכות, התנגדותה הולכת ודועכת עד שהיא כבר לא בוכה ולא צועקת, רק מתנדנדת לקצב האלים של אגנו כאילו הייתה בובת סקס חסרת חיים אשר תכליתה היא להידפק כחפץ.
בסוף טולי גומר לה בתחת, ממלא אותה בנתז אחר נתז של שפיך לוהט, ידיו מצמידות את ישבנה לאגנו עד שהוא גומר לפמפם את זרעו אל מעיה. הוא מסדיר את נשימתו ואז יוצא ממנה, סוקר בגיחוך את פי הטבעת הדווי שלה אשר זרזיפי שפיך ניגרים ממנו על ירכיה.
"כדאי שתתארגני.” מייעץ לה זאב. “הבן שלך חוזר ואנחנו צריכים לזוז.”
אסנת מנגבת את עיניה ואוספת את בגדיה, מתאמצת להתגבר על הבכי. בעיניים מושפלות היא מתלבשת, נמנעת מליצור קשר עין עם בני החבורה. טרטור אופנוע הים גובר וזאב אוסף את חבריו והם מתלבשים בעודם מצחקקים בינהם. מני צובט את ישבנה של אסנת וזו צווחת בבהלה, גוררת פרצי צחוק מכולם. כאשר האופנוע נוחת על החוף שחר יורד ממנו ורץ אל אימו, צועק בחדווה:
"אמא! ראית אותי?! ראית איך עשיתי?”
זאב לא ממתין לסוף הדרמה. הוא מסמן לחבריו והם עוזבים את שחר ואמו, עולים על אופנועי הים ורוכבים הלאה, אל ההרפתקה הבאה.
=====================
וואו….
ממש וואו
סיפור מעולה, רק חבל שלא הייתה איזה חדירה כפולה.. 😀
אשמח לשמוע את הסיפור על שוטרת התנועה..
הבעיה שלי היא סיפורים כמו 'מזל רע', 'קרנוי', 'את בסדר?' והנוכחי, היא לאו דווקא המין בכפיה אלא העובדה שבעצם מדובר בסיפור לינארי עם סוף קבוע מבחינת הגיבורה שעוברת אותו.
בניגוד לשאר הסיפורים שלך שבהם ניצבת מול הגיבורה דילמה או אפשרות בחירה כזו או אחרת (גם לא כל כך הוגנת ברוב המיקרים, עדיין – אפשרות לבחור בצורה שונה וההרגשה שהיא שותפה באופן פעיל לדברים שקורים לה) בסיפורים הנ"ל נחרץ דינה מהמשפט הראשון, ודבר שהיא תעשה לא ימנע או ישנה את מהלך המאורעות.
(נכון שב'מזל רע' ניתנה לה אפשרות לבחור לשחק את המשחק של האופנוען, אבל האפשרות הזו אבסודרית מכדאי שהיא תישקול לבחור בה ולכן אני לא מחשיב אותה)
החלק בכתיבה שאני הכי אוהב הוא המהלך הפסיכולוגי שמתאר איך דמות נישברת\נכנעת\משתנה\וכ"ו. כשרואים איך הדמות מגלה שהיא בעצם חלשה יותר ממה שהיא חשבה על עצמה או שהיא בעצם לא מיוחדת כמו שהיא האמינה שהיא (מה שמובא בצורה יפה במיוחד בסיפורים כמו 'טור הנדסי' או 'כדי קבורה')
הסיפורים עם האונס לשם אונס טובים כשלעצמם כסיפורי פורנו (אני ממש ממש ממש אוהב את מזל רע וגם שם חפרתי לך 🙂 ) אבל בכל זאת חסר לי בהם משהו, אולי אפילו דווקא התלבטויות אצל הצד השני ("האנס") לגבי ההצדקה או המוסריות של מעשיו עד (כמובן) לרגע שבו שגיבורה עושה טעות כזו או אוחרת שמשנה את מהלך הסיפור ונותנת לו לגיטמציה למעשיו הנלוזים {"למי קראת מזרחי\כושי\שיכור מסריח!? יא זונה! בואי הנה!"…}
באמת ווואו
איזה סיפור מעלףףףףףף!!!!!
תמשיך ככה ..
הסיפור לא נראה כמסופר מנקודת מבט של האם, יותר מסופר מנקודת מבטו של צופה מהצד. אין את תיאור הרגשתה מהמין בכפייה, את רצונה למנוע מהבן שלה חווייה לא נעימה ושיתפה פעולה בשתיקה מבלי לצייץ, אין הרהורים שלה על תלונה נגדם על האונס. בקיצור, כל מה שנאנסת טיפוסית היתה חושבת אין בסיפור הזה.
מגבה את ההערה של יוסיניו על נקודת המבט, את הצד של שחר שמענו בגוף ראשון, עם שגיאות הכתב, ההערות הילדותיות וכו' ולכן ציפיתי למהלך דומה בתיאור נקודת המבט של האם.
בנוסף צריך לרענן קצת את עולם המטאפורות בשימוש בסיפורים , בעיקר כאלו המתארות חדירה וחוסר אונים. סיפור חדש צריך גם כתיבה חדשה.
קיטורים בצד, ממש נהנתי. מחכה לעוד.
היי דור,
יש מצב לפריקוול? מאתגר אותך על סיפור שוטרת התנועה