—————–
"בר, תפתחי!” צועק מישהו עם קול דומה מאוד לזה של לאו. “נו כבר, קרייזי ביץ', אין לי את כל הלילה בשבילך!”
"מי זה?” שואלת בר, פוערת את עיניה ומביטה בשרון/לאו. היא מכירה את הקול הזה אבל הבעלים שלו נמצא כעת מהעבר הזה של הדלת, לא מהצד השני.
"לא יודע.” אומר שרון במבוכה. הוא נסוג בזהירות לעבר דלת המרפסת.
"בייב!” מגיע הקול מהצד השני של הדלת. “אם את לא פותחת אני מזמין את האבטחה של המלון!”
"לילו, מה קורה כאן?” היא שואלת ושרון פותח את דלת הדלת השקופה המובילה אל המרפסת.
היא מביטה בו בחשדנות ואז ניגשת אל דלת החדר. שרון לא נשאר לראות את סוף הדרמה: הוא מדמיין את עצמו לתנשמת ופורח אל תוך הלילה.
במשך כמה רגעים הוא מתמזג עם הלילה, תחושת התעלות ממלאת אותו. הוא זיין את האישה הנחשקת ביותר בישראל! כמה אלפי גברים היו מתים להתחלף איתו? אלפים? מאות אלפים!
אך תחושת ההתעלות מתמסמסת בתוך מספר דקות. עוד כיבוש במרמה. עוד בחורה שלא מבחינה בכלל בשרון האמיתי, אותה הונה כדי לשגול. עוד שקר. עוד לכלוך. ואדוה! עכשיו הוא גם בוגד באדוה! שרון מרגיש עכשיו כל כך אשם שהוא כמעט נתקע בבניין. איך הכל התחיל כל כך טוב ונהיה כל כך חרא?
בבית הוא לובש בחזרה את צורתו ויושב על הספה, מדוכדך. לא בא לו לשחק במחשב. לא בא לו לראות טלוויזיה. לא בא לו להרים טלפון לחברים. בא לו לישון.
דפיקה נשמעת בדלת ושרון נדרך. זו איננה אדוה, הוא מכיר את האופן שבו היא נוקשת בדלת.
״מי זה?״
״אני.״ אומר קסרור ונכנס דרך הדלת. הוא מביט סביבו, משועשע, סוקר את דירתו של שרון.
״מה אתה רוצה?״ שואל שרון, ליבו הולם בחזהו. שום דבר טוב לא יוצא מהמפגשים שלהם.
״תארוז מזוודה, אנחנו נוסעים.״
״לאן?״
״ברצלונה.״
״מה? למה?״
קסרור נאנח. ״למה למה למה למה. הגזע שלכם מעייף ובגילי אני מתעייף מכם כל כך מהר.״
״אז למה?״ מתעקש שרון.
"וולגוס בברצלונה.״
״אני אמור לדעת מי זה?״
"הוא אחד האחים שלי.”
"עוד אח כזה ואבדנו. מה זה קשור אלי?”
״אני הולך להרוג אותו.״ מסביר קסרור במאמץ נראה לעין לשמור על הסבלנות. "אתה הורג את האלוף שלו ואני הורג אותו ולוקח לו את הקיורת.״ לרגע נדמה לשרון שקסרור כמעט מתרגש כאשר הוא מדבר על קיורת.
״אבל…אף פעם לא…אף פעם לא הרגתי…כלומר, הם תמיד תקפו אותי, אתה מבין?״
״לא.״ אומר קסרור בבלבול כנה.
״אני לא יודע להרוג…כלומר…לבוא למישהו ופתאום…לתקוף אותו, אתה מבין?״
״לא.״ מאבד קסרור את סבלנותו. ״הנה הוא, הנה אתה. אתה רואה אותו, אתה הורג אותו. בשביל זה אתה האלוף שלי.״
״חשבתי שבשביל להגן עלייך.״
״כן, גם זה.״ אומר קסרור בביטול. ״התפקיד שלך זה לעזור לי להיות יותר חזק וכשאני מתחזק גם אתה מתחזק. עסקה טובה, תאמין לי. אין הרבה כאלה בעולם שלך.״
״אז שיקרת לי. סיפרת לי סיפור אחר בהתחלה: גיבור על, לעזור למין האנושי. הכל שקרים, הא?״
״יכול להיות.״ נד קסרור בראשו בביטול. ״אני לא זוכר כל דבר שאני אומר לבני מינך. לקחת הכל? האוטובוס שלנו מגיע ואני לא רוצה לאחר."
״אני רוצה שתסביר לי קודם.״
״מה להסביר לך עכשיו?״ שואל קסרור בחוסר סבלנות.
״הכל. מה אתה. מה אני. מה אני בשבילך. מה זאת הקיורת הזאת. תסביר לי הכל או שאני לא עולה על שום אוטובוס.״
״אתה שוכח את מקומך, בן אדם. אני יכול למעוך אותך כמו חיפושית.״
האיום והזלזול של קסרור פוגעים פתאום בנקודה רגישה בנפשו של שרון אשר קץ באופן שבו נעים חייו כאילו היה כדור במכונת פינבול. הוא מדמיין את עצמו לדוב גריזלי ענק ודמותו של קסרור כמו מתכווצת אל מול עיניו. הדוב מזדקף על רגליו האחוריות ומניף את כפתו באיום וקסרור מגיב מיד: הוא מניף את ידו לעבר שרון ורוּנות ירוקות וחיוורות מופיעות באוויר מולו. שרון חש בכוחו נוטש אותו והוא מוצא את עצמו שרוע על הרצפה בגופו האנושי.
הוא מזדקף באטיות. גופו מרגיש מעט חלש אך מעבר לזאת הוא בסדר. יש תובנה שמבליחה בו פתאום, איזו הצטרפות פתאומית של הרבה פיסות פאזל בבת אחת שמהן מתבהרת תמונה.
״אתה לא יכול לפגוע בי, רק לקחת לי את הכוחות.״ הוא מבין פתאום, ואז ספק מבין, ספק מנחש דבר נוסף. ״אתם לא יכולים לפגוע באלופים בכלל, לא רק באלו של האויבים שלכם.״
״איזה שטויות.״ אומר קסרור אבל לשרון ברור שהוא משקר. הוא נראה נבוך ואנושי באופן מכמיר לב כמעט.
״לא, זאת האמת.״ ממשיך שרון. ״בשביל זה אתם צריכים אותנו, בשביל שנעשה בשבילכם את העבודה המלוכלכת, את מה שאתם לא מסוגלים לעשות לבד.״
״אתה יודע למה בחרתי אותך?״ שואל קסרור, לא שש כנראה להמשיך בכיוון הזה של השיחה.
״כן.״ אומר שרון בבטחון. ״כי בגלל כל משחקי המחשב ומשחקי התפקידים יש לי דמיון וחשיבה גמישה. אני מכיר עולמות דמיוניים מעבר לעולם הזה. המוח שלי יותר פתוח למתנה שלך. לא כל אחד היה מקבל את המתנה הזאת ויודע מה לעשות איתה.״
״לא, כי אתה אפס.״ מסביר קסרור בפשטות. ״אלפי שנים אנחנו משתמשים בבולטים שבבני הגזע שלכם. אתלטים. מצביאים. מנהיגים. תחרויות. מלחמות. קונפליקטים. כל ההיסטוריה שלכם היא הדי המאבק שלנו. המתנות שלנו מזינות את האמביציה של הבולטים בבני מינך והם רק ששים להרוג אחד את השני כדי לקבל מאיתנו עוד כוח. בסוף הם הופכים דומים לנו. גם להם לא אכפת להקריב אלפי ומיליוני בני אדם רק כדי לקבל מאיתנו עוד כוח. עוד תחרויות. עוד מלחמות. עוד קונפליקטים. והכל בשבלינו.״
״אני לא בדיוק אתלט.״ אומר שרון בשמץ מרירות.
״גם לא מצביא דגול.״
״אז למה?״
״כי הבעיה עם כל האלופים הקודמים שלי היא שהם בולטים. הם נגישים. קשה להסתיר אותם. כולם יודעים כל הזמן איפה הם והם חשופים תמיד להתנקשות. בנוסף, לפעמים האמביציה שלהם מטורפת כל כך שהם מסכנים את כל ההשקעה שלנו בהם.״
״ואני?״
״אתה? אתה אפס. מי אתה בכלל? מי מכיר אותך? אתה אף אחד וקשה מאוד לאתר אותך. אתה לא מתבלט, לא משתגע, לא מפתח יומרות להיות משהו שהוא לא. אתה הנשק המושלם, ידידי הכלום. חבל שנדרשו לי ארבעת אלפים שנה להבין את זה.״
״וזה הכל? מלחמות קטנוניות בין דמויי אלים ילדותיים?״
״זה כוח, טיפש. זה כוח טהור שאתה אפילו לא מצליח להתחיל להבין אותו. מכל אחד מהאחים שלי שאני הורג אני לוקח את הקיורת שלו. את נתיבי העתיד שלו. את כל מה שיכול להיות לו. אני לוקח לו הכל וזה הופך להיות שלי. זה שווה כל טיפת זיעה, כל טיפת דם.״
״במיוחד שהם לא שלך.״
״בה, שטויות. פרטים קטנים.״ מנופף קסרור את ידו בביטול. ״יש לך עוד שאלות או שאפשר לזוז כבר? אני לא רוצה לאחר את האוטובוס.״
״מה צריך להביא?״
״מה שאתם לוקחים לנסיעות. לא יודע, אולי מברשת שיניים?״
״ומתי נחזור?״ שואל שרון, חש צורך נעים לעדכן את אדוה על היעדרותו.
״אם תחזור, מחר בבוקר.״
״אם.״
״תשמור על אופטימיות, עד עכשיו הפתעת את כל מי שפגש אותך ואותי יותר מכולם. אפשר לנסוע?״
״תן לי חמש דקות.״ נאנח שרון. הוא ממש לא שש אלי קרב.
הם יורדים למטה ושרון מופתע לראות אוטובוס כחול וחסר יחוד עומד מתחת לביתו, המנוע פועל. הנהג לא מסתכל עליהם כאשר הם עולים ורק סוגר את הדלת בלאות אופיינית לנהגי אוטובוס מבוגרים ומשתלב בתנועה. שרון מביט מבעד לחלון בעודם נוסעים אך כעבור כמה דקות הוא חש בעפעפיו כבדים והוא מתחיל לנקר.
כאשר הוא מתעורר, שרון מבין שהוא כבר לא בעיר וכבר לא במדינה בהם נרדם. השלטים הם באותיות לטיניות, אנשים לבושים אחרת והאור לא דומה לשום דבר שהוא זוכר מתל אביב.
״איפה אנחנו?״ הוא שואל את קסרור היושב בשורת המושבים המקבילה ופותר משהו כמו תשבץ או משחק נקודה לנקודה.
״מתקרבים ללה–רמבלה, ברצלונה.״ אומר קסרור מבלי להרים את הראש.
״ומה שם?״
״משם ניסע ברכבת למונטסרט, ושם, אם מה ששמעתי נכון, מחכה אחי היקר.״
״זה שאני אמור להרוג.״ אומר שרון קדורנית.
״כן, ׳זה שאתה אמור להרוג׳״. מחקה אותו קסרור בלעג.
שרון חושק את לסתותיו ומביט דרך החלון ללא אומר.
נהג האוטובוס מוריד אותם בשדרה רחבה ומוריקה וממשיך לדרכו. שרון וקסרור ממשיכים ברגל עד לתחנת הרכבת, שם הם קונים כרטיסים למונט סרט. הם שותקים במשך כל הנסיעה ושעה אחר כך הרכבת נעצרת מתחת לצוק אדיר אשר רכבל מוביל אל ראשו.
בטנו של שרון אינה רגועה בדרכם למעלה ברכבל, ואין הדבר קשור לטלטולים של הקרונית הקטנה או הגובה הרב בו היא תלויה. המחשבה שהוא עומד לתקוף ואולי להרוג בן אדם, לא נותנת לו מנוח והעובדה שאותו אדם ניסה וכמעט הצליח להרוג אותו עצמו נראית כמעט לא רלוונטית. אין מתנות חינם, הוא מזכיר לעצמו, מעיו מתהפכים, ועל המתנה שקיבל הוא עומד לשלם בדם, שלו או של אחר. למה אני צריך את זה? הוא שואל את עצמו, נשימתו כבדה. להיות גיבור על זה מסובך ומתיש והרפתקאות המין שלו, מרגשות ככל שהיו, הותירו אותו חלול וריק, מנצל ומנוצל בעת ובעונה אחת. דמותה של אדוה מפציעה מולו פתאום, מרגיעה אותו. הוא שמח שאת הקשר איתה לא טימא בהתחזות אפילו פעם אחת והיא מחבבת אותו כמו שהוא, ולא זקוקה לשום דמות שקרית כדי ליהנות מזמן במחיצתו. כוס אמק, אפילו הסקס שלהם טוב.
״אני לא רוצה.״ הוא אומר בקול רם. מתחתם העצים והכביש נראים כמו צעצועים שמישהו שכח על רצפת חדר המשחקים. הרוח מתגברת עכשיו וגשם קל מתחיל לרדת.
״מה?״ שואל קסרור.
״אני לא רוצה להלחם בו. לא רוצה להרוג אף אחד.״
״אין בעיה.״ אומר קסרור.
״באמת?״ משתומם שרון.
״כן.״ מחייך קסרור.״ אבל אם אתה לא רוצה לבוא אליו, אני אדאג שהוא יבוא אלייך. כבר הוכחת שאתה נלחם טוב גם כשמפתיעים אותך. אני רק מקווה שהנקבה הזאת שמוצאת חן בעיניך בימים האחרונים לא תהיה לידך כשהדברים יתחילו לעוף.״
״אתה חתיכת חרא.״ אומר שרון בזעם כבוש. ״אתה מכריח אותי להרוג בשבילך.״
קסרור מושך בכתפיו.
״אני יכול להרוג אותך.״ אומר שרון, רצח בעיניו.
״אתה לא. אני אמנם לא יכול להרוג אותך, אבל אתה גם לא יכול להרוג אותי.״ עונה קסרור בפשטות. ״אנחנו מגיעים למעלה, כדאי שתחליט.״
הקרונית מגיעה אל ראש ההר, מיטלטלת ברוח הקרה הנושבת בגובה. המפעיל מביט בהם במבט משועמם כאשר דלת הקרונית נפתחת והם יוצאים אל הרציף.
דרך מרוצפת מובילה אותם אל רחבה גדולה ובה חנויות ומסעדות אך הללו כמעט ריקות עכשיו לנוכח מזג האוויר המריר. הגשם מתגבר מעט, אך שרון מבחין שהטיפות לא מרטיבות את קסרור והוא עצמו אדיש אליהן, שבוי בחרדה והזעם שלו. הוא רוצה שהיצור הזה יעוף לו מהחיים, ולעזאזל כל המתנות המורעלות שלו. אין בו שום כעס כלפי אנטון רואיז אך את קסרור הוא היה הורג בשנייה אחת אם היה יכול.
הדרך מתעקלת עכשיו ובין ההרים הגבוהים הם רואים את המנזר. שני תיירים מצטלמים בחצר החיצונית אך קסרור מתעלם מהם ומצביע לעבר הפתח בקיר המנזר, המוביל אל תוך החצר הפנימית.
״הוא שם.״ מורה קסרור.
״אני לא הולך.״ אומר שרון בעקשנות.
קסרור מושך בכתפיו. הוא רוקע פעמיים ברגלו ושרון מבחין בשינוי כלשהו באיכות האור סביבם, כאילו משהו התפשט לרגע באוויר.
לאחר כמה שניות מופיעה דמות בפתח המנזר.
על אף המרחק בינהם, שרון יודע מיד שזהו אנטון רואיז וברור לו שרואיז יודע מיד מי הוא. הוא לא מכיר את כל כללי המשחק אבל נראה לו שהעובדה שהם נלחמו בעבר קשורה לכך.
ואז הוא נמשך לעבר אנטון רואיז. חזק. מהר. רגע אחד הוא נמצא במרחק של כשבעים מטרים ממנו וברגע הבא הוא נגרר על הרצפה במהירות מסחררת, ראשו נדפק במרצפות וגשם שוטף את פניו. הוא מגיע עד אל רואיז מונף באוויר, מוחזק בכוח אדיר שאינו יכול לראות, ואז נמשך באטיות לעברו עד שהוא נעצר כמה סנטימטרים מולו, מרחף באוויר.
״רואה את הצלקות?״ שואל רואיז ומצביע לעבר שלושה פסים כעורים המחלקים את פניו. ״את זה אתה עשית. אני מקווה שאתה שמח כי אחרי היום לא יהיו לך יותר סיבות לשמוח. אף פעם.״
רואיז מחווה תנועה קטנה בידו ושרון נזרק עבר קיר אבן, פוגע בו בעוצמה המרוקנת את האוויר מראותיו ומזעזעת אותו. המכה מהממת אותו אבל גם מעוררת אותו לפעולה סוף סוף והוא מדמיין את עצמו לצורת טיגריס. נדמה לו שבעקבות השינוי יריבו מאבד את האחיזה בו לרגע אך התחושה נעלמת אחרי פחות משניה ושוב הוא חש בזרועות הבלתי נראות של אנטון רואיז לופתות אותו בעוצמה.
״זה היה שינוי צורה מאוד מהיר. התחזקת.״ מגחך רואיז. ״אבל גם אני. יותר.״
אנטון רואיז שוב מחווה בידו ושרון הטיגריס מועף באוויר כלפי מעלה. הוא מדמיין את עצמו לנץ וליבו מזנק בתקווה כאשר הוא חש באחיזתו של רואיז בו נעלמת. הוא מתחיל לצלול לעבר יריבו כאשר לפתע הוא חש שוב באותו כוח בלתי נראה לופת אותו ומטיס אותו אחורה ולמטה בהומור חולני. בתוך שניות הוא פוגע ברצפת האבן בעוצמה איומה וזיקוקי כאב לבנים מתפוצצים בתוך ראשו כאשר הוא חש בכנפו העדינה מתפצפצת.
״ציפור קטנה, ציף ציף ציף.״ מצחקק אנטון רואיז ומרים את שרון–הנץ בקלות בכוחותיו הסמויים, מקרב אותו אל פניו.
״מה חשבת, ציפור קטנה, להפיל אותי פעמיים באותו תרגיל?״
הכאב מכנפו השבורה של שרון–הנץ כמעט מסמא אותו אך הוא מתאמץ להתרכז ומדמיין את עצמו לגורילה כסופת גב אדירה.
אחיזתו של רואיז בו נעלמת שוב והוא שולח אגרוף אדיר אל פניו של יריבו, אך זה מצליח לפעול ברגע האחרון ושרון חש שהאגרוף שלו פוגע בשדה כח כלשהו לפני שהוא מצליח להלום באפו של אנטון רואיז. מראה פניו מכוסי הדם של רואיז מעניק לו רגע של סיפוק אך ברגע הבא הוא מתעשת ושוב מטיח את שרון לאחור בכוח אדיר ובלתי נראה. שרון פוגע בקיר לבנים בעוצמה איומה ושומע עצמות נשברות. העצמות שלו.
״שוב פגעת בי.״ זועם אנטון רואיז ומנגב את הדם מפניו. ״עצם עצם אני אשבור לך. כשאני אגמור איתך אתה תיראה כמו סטייק, ולא אכפת לי אם תהיה סטייק טיגריס או נץ או שימפנזה, העיקר שתהיה סטייק טרטר.״
הפציעות מחלישות את שרון והוא יודע שלא יוכל להמשיך לספוג בקצב הזה. הוא אמנם מחליף צורות אבל הכאב וההלם שהוא סופג מוצצים את כוחו ואת החוסרים באנרגיה הוא גורר מצורה לצורה.
הוא מחליט לנסות משהו אחר. תחת שיהיה גורילה גדולה הוא מדמיין את עצמו לצרעה ואז מתפצל לשתי צרעות וחמש ושמונה. המאמץ המנטלי הכרוך בשליטה בכל כך הרבה יצורים בו זמנית כמעט ומטשטש אותו אבל הוא יודע שהאפשרויות שלו הולכות ואוזלות ושאם לא יצליח לנטרל את אנטון רואיז מהר, הוא ימות.
הפעם נראה לו שהוא מצליח. מבעד לעיניים של עשר צרעות הוא רואה מבוכה בפניו של אנטון רואיז וגם התחושה של הכוח הבלתי נראה נעלמת לחלוטין. בזמזום עצבני הצרעות טסות היישר אל רואיז…אך זה הודף אותן לאחור בזו אחר זו.
שרון המופתע מאבד את השליטה בצרעות ואלו נופלות על רצפת האבן בזו אחר זה. תודעתו של שרון מתחילה לצרוח כאשר אנטון רואיז דורך על הצרעה הראשונה ואז על השנייה והשלישית. המום ועיוור מכאב הוא מצליח להרים שתי צרעות ולהציל אותן מרגליו של רואיז.
תחושה קרה ואפלה של סוף משתלטת עליו כאשר הוא מתרחק מאנטון רואיז. הוא ניסה הכל, אבל יריבו מהיר ממנו. חזק ממנו. אכזר ממנו. הוא הולך להפסיד, הולך למות. וזהו.
אנטון רואיז מאתר את הצרעות ומושך אותן אליו. לרגע שרון שוקל לוותר ולהיכנע ולהניח לסיוט להיגמר אבל הוא מתעקש לחיות ומדמיין את עצמו לקרנף אפריקאי גדול, מיד מתחיל להסתער על אנטון רואיז.
רואיז שוב מאבד את השליטה בו אבל שרון לא מפתח תקוות, הוא כבר למד שאובדן השליטה של יריבו כאשר הוא מחליף צורה הוא רגעי, אולי פרק זמן הנחוץ לרואיז כדי להסתגל למסה של הקורבן.
ואז הוא מבין.
יש לו סיכוי אחרון.
הקרנף נמצא במרחק עשרה מטרים מאנטון רואיז כאשר שרון חש בשדה הכוח מתמקד בו שוב. כהרף עין הוא מדמיין את עצמו לטיגריס וממשיך בהסתערות כאשר רואיז מאבד את אחיזתו בו ומהדק אותה שוב. במשך הזמן שנדרש לרואיז לאחוז בו בשנית הוא מצמצם את המרחק לשמונה מטרים.
עכשיו הוא בז. לרגע הוא שוב חומק מאחיזתו הבלתי נראית של רואיז ושוב הוא חש בה מתהדקת סביבו אך המרחק בינהם פחת לחמישה מטרים. והנה הוא…
…קרנף.
שלושה מטרים.
חתול.
מטר.
אימה מכסה את פניו של אנטון רואיז כאשר שרון שוב מדמיין את עצמו לגורילה כסופת גב ומזנק עליו.
שרון חש בשדה הכוח סוגר עליו אך ניביו כבר סוגרים על עורק הצוואר של רואיז ודם חם פורץ וממלא את פיו.
כוח סמוי מתאמץ לדחוק אותו אך שרון אוחז באנטון רואיז בזרועות אדירות ומסרב להרפות. דם ממלא את שדה הראיה שלו אך הוא יודע שהפעם זה הוא דמו של רואיז, לא שלו. רואיז נאבק להשתחרר ומכה בגורילה באגרופים נחלשים והולכים אבל הקרב כבר הוכרע. כמה רגעים אחר כך הוא קורס על רצפת האבן בשלולית של דם, גופו השרירי מפרפר על רצפת האבן.
שרון חלש ומטושטש כאשר הוא מזדקף לבסוף. קסרור עומד לידו, מגחך ולהוט.
״עבודה יפה, ילד.״ הוא אומר ומתחיל ללכת לעבר המנזר. כעבור רגע הוא חוזר, נושא בזרועו דמות אחרת המפרפרת בחולשה.
קסרור משליך את הדמות השנייה על הרצפה ובועט בה.
״קסרור, בבקשה!״ מתחנן יריבו אך קסרור פשוט בועט בו באדישות בפרצופו וזה נשכב על הרצפה. קסרור ניגש אליו ונשכב עליו, מכסה אותו.
פרץ אנרגיה מציף פתאום את שרון והוא מבין שקסרור העביר אליו את הקיורת שלו.
״אתה זוכר מה קורה עכשיו, כן?״ שואל קסרור בתוך ראשו. ״אני הכי פגיע עכשיו בזמן שאני מעכל את וולגוס. האחים הנפלאים שלי יבואו לכאן לראות מה קרה ואתה מגן עלי. כשאני אגמור אתה אגמול לך ואתה תהיה חזק מאי פעם.״
שרון מביט סביב. קסרור צדק. כמו בפעם הקודמת דמויות מתחילות להתקבץ סביבם אך האופן שבו הם נשארים מרוחקים ומביטים בו וזה בזה מבהירים לשרון שהם אינם סתם סקרנים.
״לא.״ אומר שרון.
״מה?!״ מזדעזע קולו של קסרור בתוך ראשו. ״מה אתה מבלבל את המוח?״
״אני לא מגן עלייך יותר. גמרתי עם המשחק הזה.״
״אל תהיה מגוחך, הם יהרגו אותי בלעדייך.״
״זאת לא בעיה שלי.״
״אתה חושב שהכוחות שלך ישארו בלעדי? הם יעלמו, אידיוט. אתה רוצה לחזור להתעסק בכל השטויות הפתטיות שלך? אתה רוצה לחזור להיות…״
״אפס.״ משלים אותו שרון. ״כן, מתאים לי לחזור להיות אפס. עם התחביבים הקטנים והפתטיים שלי, והחברה שלי שכנראה אוהבת אותי. כן, זה מה שאני רוצה.״
״הם יהרגו אותך!״ רושף קסרור בתוך מוחו.
״אני…חושב שלא. אתה מבין, אותך הם רוצים באמת. בלי הכוחות שלך אני סתם איזה אפס מישראל. לא מישהו מעניין.״
״שרון, אל תעשה את זה! אני אתן לך עוד כוחות! מה שתרצה!״
״אלים ואלופים!״ צועק שרון אל תוך הגשם, מרגיש קצת מגוחך. הוא אפילו לא יודע אם הם שומעים אותו. ״אני לא הולך להגן על קסרור. אני פשוט אלך מכאן. אני לא רוצה לריב עם אף אחד.״
הוא חש במבוכה בשורות. הדמויות סביבו, האלופים האחרים מביטים זה בזה, אולי מחכים לתחבולה. שרון מתרחק באטיות מהגוש של וולגוס וקסרור. לבו הולם ברקותיו, מבליע את צעקות הזעם והפחד של קסרור במוחו. הוא מצא פרצה בתוכנית שלהם. האלים כנראה בוחרים להם אלופים כדי שלא יהרגו זה את זה במו ידיהם אך כפי הנראה מעולם לא פרש איש מהמשחק הקטלני הזה. עד עכשיו.
מתנשף ומדשדש הוא מתקרב אל מעגל האלופים האחרים. רובם אתלטיים, ספורטאים כנראה. חלקם נראים לו מוכרים, אולי ראה אותם בעיתון. אחרים לובשים חליפות. מדי צבא. גם שם חלק מהפנים מוכרות. כאשר הוא מתקרב הם נרתעים, מביטים בו וזה בזה בעצבנות ובגוש המתפתל של וולגוס וקסרור. בשבילם זו ערימת אוצר בלתי נתפסת, מבין שרון. קיורת של שני אלים ללא אף אלוף שיגן עליה. הוא מבין את זה וגם הם מבינים את זה ולרווחתו הם הולכים ומאבדים בו עניין.
הראשון שמתקרב אל וולגוס וקסרור הוא איש קטן לבוש בחליפה והוא עושה זאת בצעדים מהירים של פקיד הממהר לעבודתו. לפתע מזנק גבר שחום וקרח וניצב מהצד השני של שני האלים. בתוך שניות ספורות איש לא שם לב יותר לשרון והוא מתחיל להתרחק משם במהירות, עדיין מתנשף, עדיין רועד, עדיין מבוהל. שאון עולה עכשיו מהרחבה: נהמות וקולות נפץ ושאגות וברקים והוא מבין שהאלופים החלו להלחם זה בזה והוא מתחיל להגדיל את צעדיו.
הגשם מתגבר ורוח מתחילה לסעור והחנון שבשרון תוהה אם אחד האלופים מסוגל לשלוט במזג האוויר או שזוהי תופעת טבע אקראית. אין זה משנה. הוא מחליט שלא לרדת ברכבל ותחת זאת בוחר בכביש היורד מההר, נאבק בגשם וברוח המתגברים. אנשים אחרים רצים ביחד אתו, תיירים ועובדי המקום הנמלטים מהקרב המוזר, מלהגים בספרדית ובשפות אחרות שאיננו מזהה. אין זה משנה, הדבר החשוב היחיד הוא לברוח מההר לפני שהדברים יצאו משליטה.
כעבור עשרים דקות לערך הוא מגיע לבסיס ההר ומתחיל להרגע מעט. ההמולה על ההר שככה וכוחות משטרה ואמבולנסים מתחילים להציף את האוויר ביבבות סירנות. לפתע הוא חש בדגדוג משונה בעורפו ושולח את ידו אינסטינקטיבית כדי לגרד. ידו חוזרת עם טלאי, אותו טלאי שהעניק לו קסרור כשנפגשו לראשונה. הוא בוחן את הטלאי ומוצא שתחת שיפעם באלף גוונים של כחול הוא עכשיו בצבע חום אפור מת, כצבע עלה צפצפה שנשר. שרון מדמיין את עצמו לבז וכאשר הוא פוקח את עיניו הוא מוצא את עצמו שרון. הוא נושף נשיפה של הקלה, מהולה בקורט של אכזבה.
"יאללה, הביתה.” הוא אומר בקול רם, מחפש תחנת אוטובוס שתיקח אותו לברצלונה. הגשם נחלש קצת.
* * *
הסיפור הזה התחיל ברעיון לעקוב אחר עלילותיהם של צוות גיבורי על אשר כל אחד מהם מביא כמובן אפשרויות מיניות מעניינות הנגזרות מיכולותיו המיוחדות. הבעיה הייתה שככל שחשבתי על כוחות על, חזרתי לנקודה שהגיבור שהכי מעניין לעבוד איתו הוא זה שמסוגל להחליף צורה. אז בסוף נטשתי את הרעיון המקורי והתמקדתי רק בו ויצרתי את שרון וקנין, לוזר, שכוחות העל שלו לא הצליחו לייצר ממנו גיבור אמיתי אלא חיזקו אצלו את האהבה שלו לחיים הרגילים שלו: משחקי דמיון עם חברים, אהובה שמנמונת וחמודה וחיים שלווים ונוחים.
לסקרנים שבכם, אני מצרף את ה"אינדקס" שלי, רשימות שבעזרתן אני בונה את הסיפור. באינדקס אני בונה שלד של סיפור, כותב קצת על הדמויות, סצנות שבא לי לכתוב, דיאלוגים שבאים לי בראש עוד לפני שאני כותב את העלילה וכו'. למעשה, הדיאלוג של קסרור ושרון (“אתה יודע למה בחרתי אותך?״ שואל קסרור) נכתב ראשון, הרבה לפני כל הסיפור. כל השאר הגיע אחרי הקטע הזה.
מקווה שנהניתם.
דור
* * *
–הגיבור הוא לוזר שמטופח להיות אלוף עבור האל X ולחסל את האלים האחרים.
–האלים לא יכולים לחסל אלופים של אלים אחרים, רק אלוף יכול לחסל אלוף.
–האלים לא יכולים לחסל אלים. אלוף יכול לחסל אל.
–אל יכול לשלול את הכוחות של האלוף שלו.?
–אלוף שמחסל אל הופך מקבל חיי אלמוות ונעורי נצח אבל לא יכול להרוג אלים או אלופים.
–אלים תמיד מנסים לחסל זה את זה כדי שאלו שיוותרו יחלקו בכוח <איך קוראים לו?>. פעם היו ארבעים ושמונה, היום רק שניים עשר.
–האלים לעולם לא מתאחדים.
–בהדרגה X חושף את תוכניתו:
א. לעזור לאנושות
ב. לעזור לי נגד "שדים".
ג. אלים אלופים
"אני יודע למה בחרת בי.”
"תדהים אותי"
"כי אני חולה קומיקס. כי אני מכיר את כל כוחות העל. כי קל לך לשכנע אותי."
"נחמד, אבל לא בכיוון.”
"אז למה?”
"כי אתה אפס, ואף אחד לא יחשוב שהאלוף הבא שלי הוא אפס. <לקחת את זה כאן לנאום ה'כולם הולכים על גיבורים'”.
–איך נגמר: מחסל את האלוף של האל Y, כמעט הורג את Y אבל מוותר על הכבוד המפוקפק. לא רוצה לחיות בפחד.
"אני אקח לך הכל! אתה תחזור להיות החתיכת כלום שתמיד היית!”
"אני מעדיף את זה.”
"חתיכת אפס. אני נשבע לך שאת האלוף הבא שלי אני שולח ישר לרצוח אותך.”
"לא יהיה לך אלוף הבא. ברגע שהאחים שלך יגלו שאין לך אלוף (אבן התשדורת) אתה מת. כשאתה תמות, אני כבר לא מעניין אף אחד.”
–אבן התשדורת: האלים יכולים לתקשר זה עם זה.
כוחות:
–שינוי צורה. משכנע מתאבד פוטנציאלי ע"י התחזות לאהובתו או אבא. יוצא למסע סקס כבחורה (חרמן כמו גבר, גוף של בחורה = הזיון המושלם). מתחזה לבעל/חבר של מישהי.
–חיות קטנות: מציצנות
–בחורה: מקלחות בחדר כושר
–אבנר החתיך ההורס: מזיין את רומי, פקידת הקבלה שלא סופרת אותו
–אליל נוער: מזיין מעריצה
–בחורה: מזדיין עם גבר
–תקופה: ספטמבר, לפני החגים
דמויות:
–גיבור: שרון וקנין. גוף שלישי, הווה. מתמחה במשרד ראיית חשבון. שמנמן. 32. בתול. משחקי תפקידים.
-
מאוהב בטליה. שקטה, ביישנית. רואה בה נפש תאומה.
–קסרור: האל הפטרון של שרון.
–רומי: פקידה במשרד. תימנייה חמה שמפלרטטת עם בעלי הכוח במשרד ומתעלמת משרון, מנצלת אותו ולועגת לו.
–אבנר: השכן החתיך של שרון, שרון ישתמש בו כדי להתחזות לחתיך.
–אברהם: המנהל, שתף בכיר
–רועי: שותף
–עלמה: אחותו הכלבה של שרון
–ירדנה בקר: השותפה הבכירה השנייה. כלבה סקסית ומבוגרת (45). שיער קצר וכסוף. עיניים כחולות.
–טליה. סוג של מושא אהבה. Faith Leon. אדישה לשרון אך מתאהבת ב"אבנר".
–אדוה השכנה. נמוכה ושמנמנה, היא האהבה האמיתית. אוהבת את שרון כמו שהוא. בסוף הוא יוותר על הכל כדי להיות איתה. שדיים גדולים. צ'אבי. גומות לחיים.
–רוני התלמידה. אוהבת כלבים
–אריאלה השכנה
עלילה:
–ירדנה מבקשת ממנו לעבוד על פרויקט סודי שאף אחד במשרד לא אמור לדעת ממנו (פרויקט שוודיה).
–מציע לטליה לצאת איתו. מסרבת.
–יוצא לבר. מתחזה לאבנר. מזיין.
–מותקף על ידי אויביו של קסרור.
הוא אמור להעביר את המצגת. ביום של המצגת, מפוטר וירדנה לוקחת קרדיט על הכל.
–הופך לכלב גדול ואונס אותה במשך סוף השבוע.
–ביום ראשון הולך לבנק ומרוקן לה את החשבון. הוא יודע את כל הפרטים כי סינג'רו אותו לבנק מאה פעם.
–קונה מכונית. נוסע מהר. שוטר עוצר אותו. הופך לבחורה ומזדיין עם השוטר.
–מפתה את טליה בדמות אבנר (?) אבל כשהוא חוזר לדמותו שלו היא מתחרפנת
–מתבאס, חוזר הבייתה. אדוה השכנה מנסה להתחיל איתו אבל הוא מבואס מדי, מתעלם ממנה.
–משהו
–משהו
–התקפה על וולגוס, אויבו של קסרור. הורג אותו אבל משאיר את קסרור פצוע. חוזר הביתה, לאדוה.
המשחק נקרא "עולם הצללים"
פשוט נפלא, כל סיופ פרק חיכתי בקוצר רוח לפרק הבא
תמשיך לענג אותו עם סיפורים נוספים, אתה אלוף
האמת צר לי אבל גרוע!
אני מרגיש שאני חייב הסבר-
הסיפור התחיל עם מחשבה שיהיה פה משהו מדהים כמו שאמרו שילוב של פנטזיה וסקס אין כמוהו. אבל נישאר מקובע קצת על סקס מאוד בנאלי שחזר על עצמו בהרבה ההזדמנויות ולא הגיע לקטגוריות נוספות.
למשל סקס עם בן משפחה שתמיד פינטז עליו או כסגירת חשבון (אולי אפילו עם האמא בדמות אשה).
סקס עם המורה מהגן/מהתיכון.
סקס עם בחורה חרדית שמחכה לבעלה או משהו כזה.
התפצלות לכמה דמויות ואונס קבוצתי של בחורה.
ואין ספור דברים נוספים שמנצלים את כוחות העל ומרחיבים אותם לפנטזיות נוספות.
נקווה לדברים מרעננים בהמשך.
סיפור יפה מאוד, כתוב כרגיל באופן משכנע ומדוייק. נהנתי לקרוא ולדעתי אתה נהנה לכתוב, אז המשך כך…:)
למיטב ידיעתי, בספירה העברית אחרי ט"ז (16) מגיע י"ז (17) ולא י"ח (18). כך שאחד מהשניים, או שנרשם בטעות י"ח במקום י"ז או שחסר פרק י"ז שצריך היה להיות לפני פרק י"ח
סיפור מעולה! העלילה מצוינת והסקס תוספת מרעננת.
תגובת סיכום
נהניתי מאוד מהסיפור ובהחלט היה מעניין אבל יש לי 2 נקודות שלדעתי חשוב לציין שהעיבו במקצת על ההנאה
– לאדע, ציפיתי ליותר בפרק הסיום. הטריק של שרון היה אחלה והכל, אבל מרגיש כאילו הוא הוא הולך וזהו
– מסכים עם צביקה. היו דברים נהדרים אבל עם כזה כח על אפשר היה לפתח את זה יותר
בקיצור, מחכה לראות איזה סיפורים אחרים יש…
ממש נהניתי מהסו-קולד אינדקס.
מרתק לראות איך הטיוטה הזו הפכה להיות כזו סדרה.
שלום הסיפור ניפלא הפרק ששמו "אבנר" הוא מסטרפיס בסיפורי פורנו ממנו הסיפור רק מתדרדר כי קשה לשחזר פרק כזה אבל אני מאוד אוהב את בכתיבה שלך תמשיך כך ותבורך