——————
"'תה רוצה מכות?” שואל זה שענה לו קודם.
"אדי, נראה לי הוא רוצה יותר ממכות.” אומר חברו, קטן ורזה ובעל קול מאנפף.
"לא, אני ממש לא רוצה מכות, אני רוצה שתזוזו מהאוטו.” אומר שרון בשלווה אשר מפתיעה גם אותו.
"אז 'תה רוצה דקירה?” שואל אדי.
"ואז מכות?” שואל מישהו מאחור.
שרון נאנח.
"אוקיי, נניח שאתה דוקר אותי.” הוא מתחיל. “אם אני נפצע, אני הולך לבית חולים. בבית חולים יקראו למשטרה. יבוא חוקר, יחקור אותי. אני אתן תיאור שלכם. אולי הם יכירו אותכם ואז זה תקיפה בנסיבות מחמירות, נדמה לי.”
הם לא עונים, רק מביטים בסקרנות במשאלת המוות המתממשת מול עיניהם, ושרון ממשיך:
"אם אתה הורג אותי, תצטרף להרוג גם את החבר שלי כי אתה לא רוצה להשאיר עדים, נכון? ואז מה? רצח כפול? כל החיים תצטרך להסתכל מאחורי הגב? ואני יגיד לך עוד משהו,” ממשיך שרון בקור רוח מוזר. “אם מישהו מהחברים שלך יסתבך עם המשטרה בעוד אני–לא–יודע כמה שנים, מה אתה חושב? שהם לא ימכרו אותך בשביל להשתחרר? 'אני יודע מי רצח את השניים האלה לפני ארבע שנים' הם יגידו. אתה באמת רוצה את זה? אני מדבר אלייך בשיא הנימוס, לא העלבתי אותך או משהו, אני רק מבקש שתיתן לנו להיכנס לאוטו ולנסוע. נשבע לך: אני לא רוצה צרות.”
יש דממה ברחוב ולמשך כמה שניות אף אחד לא מדבר. שרון שותק, מלקק את שפתיו מבלי משים ומחכה לתגובתם של אדי וחבריו.
"פי, חתיכת חרא,” מתחיל לבסוף הקטן והרזה לקלל, מאגף את אדי בדרכו אל שרון.
"לא.” אומר אדי ומרים את ידו כדי לעצור אותו. “חבל על הבלגן, רונן. יש לאח שלי בר מצווה מחר, אני רוצה לבוא נקי.”
"אז מה, סתם נלך?” שואל רונן ונותן מבט רצחני בשרון.
"חבל על הבלגן.” אומר אדי בקור. “בואו.” הוא קורא לחבריו.
רונן לא מתאפק ויורק בפניו של שרון לפני שהם מסתלקים אבל שרון מסתפק בלנגב את פניו. יומי מגיע מיד אחר כך.
"הולי שיט, בנאדם!” מתלהב יומי. “מה אמרת להם?”
"את האמת.” אומר שרון. האדרנלין מתפרק בגופו עכשיו והוא חש ברעידות מתחילות לטלטל את אבריו. “הסברתי להם שאלימות לא תעזור להם.”
"פשוט ככה?”
"משהו כזה. יאללה, אני זז. נראה אותך במשחק הבא.” אומר שרון.
"בוא'נה, לא הכרתי אותך ככה.” אומר יומי ונכנס אל המכונית. “אתה בטוח שאתה לא רוצה טרמפ?”
"אתה יודע מה? בכיף.”
יומי מוריד אותו מתחת לבית ושרון עולה לדירתו. בזמן המקלחת הוא חושב על הערב שהיה כה מהנה בפשטותו ועכשיו, אחרי שהוא לבד והרעידות של אחרי העימות המלחיץ שככו, הוא גם גאה בהתנהלות שלו מול הצעירים על מכוניתו של יומי. הוא היה יכול להפוך לדוב או גורילה ולפתור את הבעיה בדם ואלימות, אך הוא פתר אותה בדרך אחרת. אולי הוא מתבגר, הוא מחייך לעצמו בעודו מקרצף את פדחתו. אחרי המקלחת הוא נשכב לישון ומחייך לעצמו בלי שום סיבה טובה בעודו מהדק את השמיכה סביב גופו.
לילה טוב.
בבוקר הוא מתעורר, אותה תחושה טובה של נורמליות עדיין אופפת אותו. הוא מצחצח שיניים ומתלבש ואז נזכר באדוה ובהתנצלות שהבטיח לה. השעה עוד לא שמונה וחצי אז אולי היא עוד בבית, לכן הוא ממהר לצאת מהדירה ולנקוש על דלתה של אדוה.
"מי שם?” שואלת אדוה.
"שרון.”
הדלת נפתחת ואדוה עומדת בפתח, מאורגנת ליציאה לעבודה.
"הי.” אומר שרון.
"בוקר טוב.” אומרת אדוה, פניה חתומים.
"באתי להתנצל.”
היא לא עונה וצל עלבון מרחף לרגע על פניה.
"אני מצטער, התנהגתי כמו אידיוט. באתי להתנצל.”
"אמרת גם שתפצה אותי.” היא מחייכת חיוך קטן.
"כן. בואי נצא לפיקניק. ניסע לאיזה בית קפה, נקנה ארוחת בוקר לקחת וניסע לאזור בן שמן. נעשה לנו פיקניק.”
"הופה!” נדלקות עיניה של אדוה. “אבל אני צריכה להגיע לעבודה.”
"נו, תודיעי שאת חולה. יאללה, יהיה כיף!”
אדוה חוככת בדעתה לרגע ומוצצת את שפתה בעודה חושבת.
"טוב, בסדר.” היא מחייכת כעבור כמה שניות. “לא שזה מגיע לך, אבל יאללה.”
"יש! יש! יש!” אומר שרון בהתלהבות והיא צוחקת.
עשר דקות אחר כך הם ישובים במכוניתה של אדוה.
"לאן נוסעים?” שואלת אדוה.
"יש בית קפה בביאליק, מכירה? יש שם ארוחות בוקר מעולות.”
"לא מכירה אבל אני אשמח להכיר.”
אדוה מורידה את שרון ונשארת במכונית וכעבור כמה דקות הוא חוזר ושתי שקיות נייר גדולות בידו.
"מממ…מריח טוב…” אומרת אדוה כאשר הוא מתיישב במכונית.
"תצטרכי להתאפק עד הפיקניק אם את רוצה לאכול…”
"אבל הריח…” מתחננת אדוה בעודה משתלבת בתנועה.
"אוקיי, את מקבלת קרואסון אחד.” אומר שרון. הוא בוצע לה חתיכה מקרואסון חמאה ומגיש אותה אל פיה ואדוה מלחכת בחדווה את הבצק הריחני מאצבעותיו ושניהם מביטים זה בזו לרגע ואז מבטיהם נפרדים. בהמשך הדרך הם מקשקשים על הא ועל דא, שרון מספר לה על הבעסה של היותו מובטל, קצת על המשחק אתמול והוא מרשים אותה בסיפור עם הכמעט מכות על מכוניתו של יומי ואז הם מדברים עוד על ירדנה הכלבה ועל המשרד. כאבו של שרון לא שכך בימים האחרונים. להיפך.
"אבל אני לא מבינה למה בכלל בחרת במקצוע הזה.” אומרת אדוה. הם נוסעים עכשיו לכיוון ירושלים, שדות מקיפים אותם בעוד ההרים מתחילים לגבוה במזרח. “נשמע שאף פעם לא היה לך שם כיף. נהנית שם ממשהו?”
שרון חושב.
"לא ממש.” הוא נאלץ להודות בעגמומיות. “פשוט…אחרי הצבא רציתי מקצוע…רציני, את מבינה?”
"כן, אבל אי אפשר להמשיך ככה לנצח, בעבודה שאתה שונא, שאין לך חברים.”
"כן.”
"הכל לטובה. אתה יודע, אולי הירדנה הזאת עשתה לך שירות.”
"טוב, לא הייתי מגזים.” ממהר שרון לומר, חש במצחו מתלהט. “היא רימתה אותי, ניצלה אותי ופיטרה אותי באופן משפיל.” הוא לא מזכיר את התיקים הגדושים בכסף החבויים בדירתו.
"…וזה גרם לך להבין שזה לא המקום שלך שם.”
"בדרך הכי קשה שאפשר.”
"ומה עכשיו, חשבת על זה?”
"משתדל שלא.” אומר שרון. האמת היא שעם הכסף שלקח מירדנה, הוא כנראה לא יצטרך לעבוד עד יומו האחרון, אבל הוא בכל זאת לא מדמיין את עצמו חסר עבודה.
"זוכר שסיפרת לי על המשחקי דמיון שלך? ה'דרקונים ומפלצות' הזה?”
"נו?”
"לאבא שלי יש חנות צעצועים בקניון גולדה והוא רוצה להתרחב. הוא ראה חנות צעצועים באנגליה עם קומיקס ומשחקי מחשב וכאלה והוא אומר שזה הרבה יותר רווחי אם יש לך את האנשים שמבינים בזה. אתה חושב שזה יכול לעניין אותך?”
"מאוד.” אומר שרון במהירות. “בהחלט יכול לעניין אותי להתעסק בקוּל סטאף במקום בחרא המשרדי.”
"אז אני אדבר עם אבא שלי.”
"אני אפילו לא ממש צריך אותו. יש לי קצת…כסף שחסכתי.” פניה של אדוה מתכרכמות מעט ושרון ממהר להוסיף: “…אם זה לא יסתדר לו או משהו. ברור שאני אשמח לעבוד איתו אם זה יתאים לו.”
"אחלה.” מפציע חיוכה היפה של אדוה, חושף את גומות הלחיים שלה.
"אוקיי, בואי נראה אם אני זוכר…עברו איזה עשר שנים מאז הפיקניק המשפחתי האחרון שלנו…" אומר שרון. "קחי ימינה כאן.”
אבל שרון דווקא זוכר. כל השבילים נמצאים במקום בו השאיר אותם בפעם האחרונה ובמהרה הם נמצאים בדיוק באותה קרחת יער בין אורנים אותה הוא מכיר מילדות.
"וואי, איזה יופי פה!” אומרת אדוה ומתמתחת. מאחוריה, שרון הפורק את המזון מהמכונית לא יכול שלא לשים לב לפסי החזייה הרחבים שלה ולאופן שבו שדיה הגדולים מותחים את חולצת הכפתורים שלה. לאחר שניה או שתיים של בהייה, הוא מאלץ את עצמו להתנתק ומוציא את מפת הפיקניק והשתייה, פורס אותם מאחוריה בנקודה הטובה ביותר לנוף.
"הוד מעלתך, את מוזמנת אל השולחן.” אומר שרון ואדוה מסתובבת.
"וואו, מ–עו–לה!” קוראת אדוה ומתיישבת על המפה. “אני כל כך רעבה, אני מתה.”
היא מתיישבת ומתחילה לבחון את המאפים והסלט ושרון תוהה בינו לבינו אם שני הכפתורים העליונים בחולצתה היו פתוחים גם קודם לכן. עורה של אדוה שזוף בגון הזית אך חלקם העליון של שדיה בהיר ורך למראה ואדוה מפתיעה אותו כאשר היא מרימה את עיניה ומבחינה בו נועץ מבט בעמק הכהה שבין שדיה. שרון הנבוך משפיל את עיניו, מישים עצמו כמעמיס סלט על צלחתו.
"איזה לחם מעולה.” אומרת אדוה בפה מלא לחם אגוזים.
"אין על לחם טוב.” מודה שרון.
"איך אומרים? 'דקה על השפתיים, נצח בירכיים'” מצחקקת אדוה וטופחת על ירכיה העסיסיות.
"אני דווקא אוהב את הירכיים שלך.” אומר שרון.
"די, תמשיך…” צוחקת אדוה, שדייה רוקדים מתחת לחולצה.
"קודם נגמר לאכול ואחר כך אני…אמשיך…במשהו.” אומר שרון בהתגרות.
"א–הה.” אומרת אדוה, משועשעת.
השיחה נרגעת קצת אחר כך ואדוה מספרת לו על אביה והחנות ועוד על משפחתה הענפה, על אירועים משפחתיים, ריבים קטנוניים ושאר אנקדוטות מצחיקות. שרון, שגמר לאכול, נשכב על המפה ומביט באורנים. הוא תוהה אם לגלות לה את הסוד שלו. עם טליה זה הלך רע. רע מאוד. טליה רוצה אותו, בתנאי שיהיה מישהו אחר. תמיד. ואדוה? אדוה רוצה ככה. ואם יגלה לה, אז מה? אולי גם היא תרצה אותו מישהו אחר. איזה אבנר או שחקן קולנוע או השד יודע מי. ככה נכנסים למערכת יחסים? הוא מקשה על עצמו. עם שקר ענק? זה לא בדיוק שקר, הוא פשוט לא חושף משהו. משהו גדול, מתעקש הקול בתוכו ושרון נאנח פנימה, קרוע.
"איזה נוף מדהים.” אומרת אדוה.
"באמת יפה.”
"קצת חם לי כאן,” אומרת אדוה. “אני הולכת לשבת שם ליד הסלע. אתה מצטרף אלי?”
"אם אני אצליח לקום.” אומר שרון והיא צוחקת.
כאשר הוא מתרומם לבסוף, אדוה נשענת על סלע מתחת לעץ אורן גדול וצופה בשדות השפלה ממערב. מכוניות וטרקטורים נעים הרחק מתחתיהם כצעצועים שנשארו בפינת המשפחה והנוף נראה כתמונה אופטימית בחדר הילדים. אדוה לא מסתובבת אליו כאשר הוא מתקרב, ולא אומרת דבר.
"יפה כאן.” אומר שרון ומחבק אותה מאחור.
"א–הה.”
הוא מפנה בעדינות קווצת תלתלים וחושף מעט מעור צווארה וכתפה. מבלי לומר דבר הוא מנשק את כתפה, את המפגש המתוק שבין כתפה לצווארה ואז מעפיל בנשיקות בדרכו מעלה, דרך עורפה אל אוזניה.
ידיו אשר נחו על בטנה, עולות עכשיו למעלה וחופנות את שדיה הכבדים מעל החולצה. לשונו פוגשת באוזנה בדיוק כאשר אצבעותיו מוצאות את פטמותיה והוא מתחיל למולל אותן בעדינות, סוחט התנשפות נרגשת מאדוה. הוא נושך את עורפה בזהירות, מעסה את שדיה מעל החולצה ומנשק את אוזניה ואדוה מתחילה להתנשף בקול רם יותר, גופה מתרכך בזרועותיו, מגיב לכל תנועה שלו. היא זו שלבסוף מתירה במהירות את כפתורי חולצתה ומשחררת את קרס חזייתה, מניחה לו גישה מושלמת אל שדיה.
שרון מניח יד אחת על שדה השמאלי הכבד, חופן ומעסה אותו בעוד ידו השנייה נעה במורד בטנה אל תוך מכנסיה, מתגנבת אל תחתוניה ומחליקה אל תוך סבך שיערות ערוותה. חום ורטיבות מקבלים את אצבעותיו הפולשות וכאשר הוא מאתר את דגדגנה המרוגש ומרטיט אותו, נאקת תשוקה רמה נפלטת מפיה של אדוה. בדקות הקרובות הוא מאונן לה מאחור בידו האחת בעוד השנייה משחקת בשדיה הכבדים. לפרקים הוא זהיר ועדין אך לפרקים הוא סוחט את שדה בכוח והמשחק הזה, של הנעים והגס, העדין והכואב, ביחד עם ברטט הבלתי פוסק בדגדגנה, מביא לבסוף את אדוה לאורגזמה קולנית המתפרצת בה כזיקוקין.
הוא מתיר את כפתורי מכנסיה והודף אותם מטה, ביחד עם תחתוני הכותנה הכחולים בגזרה הפשוטה. ישבנה המלא מבצבץ מתחת לכנף חולצתה ובעודו פושט במהירות את מכנסיו שלו, שרון נאבק בדחף קמאי לתקוע את איברו הזקור בתחת העסיסי שלה ולזיין אותה בכוח אך הוא מנחש שאדוה היא איננה טליה ובענייני פתיחות מינית עדיף לו שלא להפתיע אותה. הוא אוחז באיברו ומפשפש בכניסה לערוותה, מושח אותו במיציה הלוהטים.
אדוה נאנחת ברכות ונשענת על הסלע כאשר הוא חודר אליה בקצה איברו. שרון מניח לה כמה שניות כדי להתרגל ואז מתחיל להניע את איברו קדימה ואחור במתינות, מחליק אל תוך הכבשן שלה בתנועות מדודות. כאשר הוא רובו בתוכה, הוא מחזיר את ידיו אל חזהּ ומלטף את שדיה בעודו בועל אותה מאחור. פלחי עכוזה מרקדים עם כל ניעה של אגנו וקולות רטובים וחלקלקים ממלאים את האוויר, מתמזגים בהתנשפויותיה של אדוה.
ידו של שרון מחליקה שוב אל ערוותה ואצבעו מוצאת שוב את הדגדגן שלה. מבלי להפסיק לדפוק אותה, הוא מתחיל לאונן לה, ידו השנייה מעסה ומלטפת את שדהּ. גל של להט רטוב מציף אותה לנוכח הגירוי המשולש וגניחותיה מתחזקות ומתגבהות בעודה מטפסת מעלה. האוושה הקלה של אגנו הפוגע בפלחי עכוזה העסיסיים היא זו שמעיפה לבסוף את שרון והוא גונח בקול כאשר הוא מתחיל לגמור בתוכה, מחבק אותה מאחור בעוז. התרגשותו מדביקה גם את אדוה ובתוך כמה רגעים הם שניהם נישאים בגלי אקסטזה, נאחזים זה בזו בדרכם למעלה, מעלה.
בניגוד לפעם הקודמת, לא ממלאת אותם מבוכה כאשר הם נרגעים אלא שלווה. אדוה מצחקקת ומסתובבת אליו והם מתנשקים ונרגעים זה בזרועות זו.
"זה היה כיף.” אומר שרון.
"בהחלט. לא שאני שמחה שהעלבת אותי, אבל אני בהחלט שמחה שפיצית אותי…”
"הפיצוי המקורי היה רק הפיקניק, כל השאר זה באשמתך.”
"סליחה?!” אומר אדוה, משועשעת בעליל. “אני עמדתי כאן והסתכלתי על הנוף בשקט, איך זה היה באשמתי בדיוק?”
"אשמתך שאת כזאת סקסית.” מסביר שרון.
"חנפן.” צוחקת אדוה. “אם תמשיך ככה, אתה יודע מה תקבל.”
"מה?”
"עוד, והרבה.” היא אומרת ושרון מגחך.
הם מתלבשים ואוספים את ציוד הפיקניק ואז חוזרים בחזרה אל המכונית. בדרך אל העיר השיחה זורמת, נעימה וקולחת, ושרון מוצא שהוא מלטף את ירכה בחיבה יותר מפעם אחת. אדוה מצידה, מניחה מדי פעם את ידה על ידו ללא מלים. אדוה אומרת שאם כבר איבדה יום עבודה אין סיבה שלא ינצלו זאת עד הסוף והם הולכים לסרט, אחר כך למסעדה ולעת ערב מוצאים עצמם מטיילים על שפת הים.
"יש לי בעיה.” אומר שרון. אדוה חבוקה בזרועותיו וראשה נח על כתפו והיא מביטה בו מבלי לומר מילה, מחכה למוצא פיו.
"אני מתחיל להתאהב בך.”
"ואללה?”
"ואללה.”
"יש לי בעיה דומה,” היא אומרת. “בוא נדבר על זה.”
"איך אפשר לפתור את זה?” שואל שרון.
"שאלה טובה.” אומרת אדוה. “בוא נישן על זה.”
"לישון? אם אני אכנס איתך למיטה לא נישן הרבה, אני מבטיח לך.”
אדוה צוחקת.
"מי אמר לך שאני רוצה להיכנס איתך למיטה בכלל?”
"את צודקת, בפעם האחרונה עשינו את זה על הספה בסלון שלך, היום בחיק הטבע, בקצב הזה לא נראה לי שנגיע למיטה אי פעם.”
היא צוחקת שוב, גומות לחייה מייפות את פניה הנעימות.
"אתה איום ונורא, שרון וקנין. איום ונורא.”
בסוף הם באמת לא ישנים ביחד. הם מגיעים אל הבניין, זורקים את האשפה ונכנסים פנימה, עמוסים בציוד.
"אני קמה מוקדם בבוקר." אומרת אדוה כאשר הם נכנסים אל המעלית. "אז…אולי עדיף שלא נישן ביחד…פשוט אני לא רוצה להעיר אותך.”
"אוקיי.” ממהר שרון להסכים. “הגיוני.”
על אף הרגשות המפכים בהם עכשיו, משהו בו אומר שאין טעם למהר ללינה משותפת. יחד עם זאת, לפני שהם נפרדים, הם מתנשקים נשיקה חטופה, משתוקקים אך עדיין קצת נבוכים מהאינטימיות החדשה הזו, הזרה כל כך עבור שרון.
שרון משחק במחשב כשעה ואז מפסיק ובוהה בקיר, חושב על אדוה ועל כך שלא סיפר כוחותיו. האם הייתה זו טעות? מצד אחד, כולם אומרים שכנות היא המסד הטוב ביותר לזוגיות, מצד שני…לא כל אישה יכולה להכיל סוד מטורף כל כך ועם כל החיבה, האהבה, אפילו, שהוא חש לאדוה, ברור לו שהיא איננה פתוחה לאמת מוזרה כל כך. ומה האמת? שהוא קיבל כוחות על בשביל…בשביל מה בדיוק? בהתחלה חשב שהם ניתנו לו כדי להלחם בפשע אך עכשיו הוא מבין שהאמת מרה ומאכזבת יותר. הוא רק איזה שכיר חרב, מעין שומר ראש למעין…אלים, הוא מחליט. אלים כמו קסרור. הם נלחמים בינהם רק שהם אינם יכולים לעשות זאת באופן ישיר לכן הם צריכים את שרון ואת שכמותו, כדי לנצל איזו פרצה בחוק עתיק.
ואם אין זה יעודו להיות גיבור? אז מה? הוא עדיין יכול לעזור לחלשים, ולהלחם בפשע זאת לא סתם סיסמא מפגרת כאשר אתה באמת יכול לעשות את זה, הוא מחליט.
ואיך באמת יעשה את זה? ספיידרמן ובטמן מאזינים לקשר המשטרתי אבל מאיפה הוא ישיג קשר משטרתי? אף פעם לא מוסבר מאיפה יש להם קשר משטרתי וזה לא שמוכרים אותם בחנויות. הוא כן יכול להסתובב ברחובות ולחפש פשע, אבל כאזרח רגיל, מתי ראה אי פעם פשע אמיתי? טוב, הוא יכול לעוף, אולי מלמעלה יראה איזה פשע בהתהוות או מישהו במצוקה ויוכיח לעצמו ולקסרור שהוא לא סתם שכיר חרב. הכוחות שלו נועדו לניצול לטובת קסרור ודומיו, אבל הבחירה מה יעשה איתם היא שלו בלבד.
דווקא היה שמח להישאר עוד קצת בבית אבל ייסורי מצפון על שאינו משתמש בכוחותיו לטובת הכלל מעיקים עליו ולאחר מאבק קצר של עצלות מול ייסורי מצפון הוא מדמיין את עצמו לתנשמת ומזנק החוצה מהחלון, מניח ללילה לחבק אותו כמו בן אובד.
פשע, פשע…איפה מחפשים פשע? הוא מרגיש קצת מגוחך בעודו מרחף בין הבניינים בשעת לילה זו. הוא רואה רק אנשים עוסקים בענייניהם. גבר עייף נוהג הביתה. בחור צעיר על אופניים, שומע מוסיקה באוזניות. זוג נשוי הצופה בעיניים מזוגגות בטלוויזיה, האור הכחול המאיר את פניהם הוא כנראה השריד היחיד לאש אהבתם הישנה. גברים משחקים סקווש במכון כושר. ילד קורא ספר בשעה שכבר מזמן היה צריך לישון. זוג מבוגר הולכים יד ביד בטיילת.
הוא מבחין בתנועות מהירות באחד החלונות ומתקרב כדי לבדוק. גבר עומד מול אישה, פניו אדומים מחימה וידיו מאוגרפות בתנועה מאיימת, כאילו עומד להכות אותה. שני ילדים עומדים מאחור, צופים במחזה בבעתה. האינסטינקט הראשוני של שרון הוא להפוך לדוב או נמר ולהסתער פנימה אך מראה הילדים עוצר אותו: זה דבר אחד לראות את אבא מכה את אמא, אבל לראות חיית טרף בסלון יכול לגרום להם לצלקות עד יומם האחרון. בעודו עומד על אדן החלון וחוכך עשרות תרחישים במוחו, האישה מרימה את ידה וסותרת בעוצמה על פניו של הגבר ואז חוזרת על כך שוב, בעוצמה. הילדים פורצים בבכי והגבר רק נסוג ומגן על פניו. האישה מסתובבת ויוצאת מהדירה והילדים רצים אל אביהם וזה מחבק אותם בזרועותיו.
שרון חוזר אל הלילה.
עשרים דקות נוספות של טיסה מביאות אותו אל דרמת הפשע הבאה. דמות חשודה מתקרבת אל חלון ראווה של חנות תכשיטים ושרון צולל למטה כדי להתבונן מקרוב. גבר כבן חמישים מתקרב בהליכה מתנודדת אל חלון הראווה, אבן בידו. הוא מעיף מבט סביב, מתעלם מהתנשמת על העץ מעליו, ואז מניף אבן כבדה אל תוך חלון הראווה. אזעקה מתחילה ליילל, הזכוכית מתנפצת והגבר זועק בכאבים ומקלל.
"אחח…כוסאמק…איה…אחח…יורד לי דם…”
בעיניו החדות, שרון מבחין בדם רב ניגר מידו של הגבר. יותר מדי דם. הוא מדמיין את עצמו לגופו השרירי של אבנר וניגש אל הגבר הנאנק. הגבר פוער את עיניו בהפתעה כאשר הוא מבחין בשרון ולרגע משתתק, אך לאחר מכן ממשיך בקללותיו המיוסרות לקול יללות האזעקה.
"איזה כאבים…מלא זכוכיות…אני מת…יורד לי מלא דם…אמא'לה…”
"תוריד את החולצה.” מצווה שרון אך הגבר לא מתייחס אליו, שבוי בייסוריו. שרון מרים את ידיו של הגבר למעלה בזהירות ואז מרים את חולצתו, מתעלם מזעקות הכאב שלו. הוא מנסה לנקות את מרב שברי הזכוכית, חושף חתך מכוער ומדמם. בזהירות הוא קושר את החולצה על החתך ונראה ששטף הדם מואט.
"חרא על המדינה.” מייבב האיש ולראשונה מבחין שרון בריח האלכוהול מבגדיו. “וחרא על על הצבא, וחרא על ההיטק…כאילו…מה אני…כלום? מה שלא נתתי…'תנשמה שלי…ובסוף מה? זורקים אותך וזהו…לך תחפש…” הוא פורץ בבכי. “וילדים אין? ואיך הם מסתכלים עליך כשאתה ככה כמו…זבל…אנשים זה לא זבל, 'תמבין?” הוא שואל, דמעות זולגות מעיניו.
מנורות מהבהבות בכתום מציפות פתאום את הרחוב ונהמת רכב מהדהדת בין הבניינים. הג'יפ הגדול והשחור נעצר בחריקת בלמים וממנו מזנקים שני מאבטחים פרטיים. כאשר הם מבחינים בחלון השבור ובגבר הפצוע הם אינם זקוקים להסברים נוספים: באלות שלופות הם מסתערים עליו ומתחילים להמטיר עליו מהלומות.
"הי!” צועק שרון–אבנר בזעם. “רדו ממנו!”
השומרים מעיפים בו מבט ואחד מהם מסנן: “כדאי שתעוף מכאן.”
כעס מציף את שרון וברגע הבא ניצב מול שני המאבטחים קוף גורילה כסוף גב אדיר ממדים, מיתמר כחצי מטר מעליהם. הקוף שואג בזעם וחושף את ניביו בעודו הולם בכוח באגרופיו על חזהו השרירי. השומרים מביטים בו בבהלה ואז מביטים זה בזה. ברגע הבא נמלט אחד מהם במורד הרחוב וחברו קופץ אל תוך הג'יפ, מתניע ומסתלק מהמקום. שרון מדמיין את עצמו בחזרה לדמות אדם וניגש לבדוק את הגבר על הרצפה. הוא בהכרה, בוכה חרישית אך לשרון לא נראה שהוא מדמם.
"לך הביתה.” אומר שרון.
השיכור מצליח לעמוד על רגליו וממצמץ לעבר שרון.
"תיזהר מהגורילה.” הוא מצחקק, הצחוק קוטע את בכיו. “גורילות שמרביצות לגורילות..” הוא מצחקק שוב ומתחיל לדשדש ביציבות מפתיעה. בהחלטה של רגע, שרון רץ אל חלון הראווה השבור, חופן כמה שרשרות וטבעות וממהר אל השיכור.
"קח.” הוא אומר ותוחב כמה תכשיטים בכיס מכנסיו. “לך הביתה הביתה. מהר."
הוא מזנק שוב אל תוך הלילה, מכה באפילה בכנפיים לבנות. זה הפשע בו הוא אמור להלחם? הוא חושב לעצמו במרירות בעודו מחליק על רוחות הלילה. האם אלו הפושעים המסוכנים שמאיימים על העיר? “האישה המכסחת" ו"שובר החלונות"? האם זה האיום הקיומי על תושבי העיר, איום שרק גיבור על יכול להתמודד איתו?
שרון מעופף מעל אזור המלונות כאשר לפתע הוא מבחין בגבר צעיר יוצא מפתח אחד אחד המלונות המפוארים, הילוכו נסער וגופו קפוץ. הוא מנמיך עוף ועיני התנשמת החדות שלו מזהות את תווי פניו של שחקן הקולנוע המפורסם בעודו ניגש למונית החונה במפרץ המוניות. כוכב טיטאניק, כנופיות ניו יורק, שאטר איילנד ויקיצה עסוק מדי בשיחה עם נהג המונית המנומנם מכדי לשמוע את התנשמת מעל ראשו ובוודאי שאינו מבחין במחזה המוזר של תנשמת ההופכת פתאום לפרעוש.
בעודו מתיישב במונית מר דקפריו עצבני מכדי לחוש בעקיצה זעירה בעורפו המיוזע והוא רוטן ומקלל באנגלית כאשר המונית מתחילה לנסוע. למזלו של שרון, הנהג משאיר את החלון שלו פתוח כדי סדק והוא מדלג ברגלי הפרעוש החזקות שלו לעבר החלון, מזנק החוצה ומדמיין עצמו שוב לצורת תנשמת. כנפיו הלבנות מכות בעבר בחזרה לעבר המלון ובזכות הידע שצבר מהמגע עם השחקן במונית, הוא יודע בדיוק באיזו קומה ובאיזה חדר מתאכסנת חברתו המפורסמת, בר.
———–
לא מחרמן בכלל
יפהפה
סיפור 5/5
מתח 4/5 (לקראת הסוף)
אירוטיקה 1/5
לא כל פרק צריך זיונים מפיסקה ראשונה ועד מילה אחרונה.
סיפור נהדר, תודה
אתה משאיר אותנו במתח.. כמה צריך להתחנן? אני מחכה כבר שבועות!